לדלג לתוכן

הלוח הקריבי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הלוח הקריבי עם תהליכי הפחתה במזרחו (שקע פוארטו ריקו) ובמערבו (עם לוח קוקוס), וגם בקטע קטן בדרומו (גבול כחול משונן)

הלוח הקריביאנגלית: Caribbean plate) הוא לוח טקטוני שמורכב ברובו מקרום ימי, הנמצא מתחת למרכז אמריקה והים הקריבי, מול החוף הצפוני של דרום אמריקה. הלוח הקריבי, המשתרע על פני כ-3.2 מיליון קמ"ר, גובל בלוח הצפון אמריקאי, הלוח הדרום-אמריקאי, לוח נסקה ולוח קוקוס. גבולות אלה הם אזורים של פעילות סייסמית עזה, כולל רעידות אדמה תכופות, וגלי צונאמי מזדמנים בעקבותם,[1] וכן בהתפרצויות געשיות.

גבולות הלוח

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגבול הצפוני עם הלוח הצפון אמריקאי הוא גבול טרנספורמציה, או גבול החלקה-סטרייק סליפ, המשתרע מאזור הגבול של בליז, גואטמלה (העתק מוטגואה (אנ')) והונדורס במרכז אמריקה, מזרחה דרך שקע קיימן לאורך העתק טראנספורמציה של איי סוואן (אנ') לפני שהוא מתחבר לגבול הדרומי של המיקרו-לוח ג'ונאב (אנ'). ממזרח לרכס מרכז קיימן (אנ'), הגבול ממשיך כאזור שבר וולטון (אנ') ואזור שבר אנריקיו-פלנטיין גארדן (אנ') לתוך מזרח היספניולה. משם הוא ממשיך לפוארטו ריקו ולאיי הבתולה. חלק משקע פוארטו ריקו, החלק העמוק ביותר של האוקיינוס האטלנטי (כ-8,400 מטרים), שוכן לאורך גבול זה. שם הלוח הצפון אמריקאי נוחת אל מתחת ללוח הקריבי ויוצר את שקע פוארטו ריקו. שקע זה נמצא במעבר מורכב מגבול ההפחתה לדרום וגבול הטרנספורמציה למערב. מחקרים מדעיים הגיעו למסקנה שרעידת אדמה שתתרחש באזור שקע זה, עלולה לגרום לגל צונאמי משמעותי.[2] האי פוארטו ריקו, הנמצא מדרום לשקע ולהעתק הסמוך לו, סבל מצונאמי הרסני זמן קצר לאחר רעידת האדמה בסן פרמין בשנת 1918 (אנ').[3]

קרקעית הים של האוקיינוס האטלנטי והים הקריבי. האנטילים הקטנים נמצאים בצד שמאל למטה של התמונה ופלורידה נמצאת בצד ימין למעלה. קרקעית הים הסגולה במרכז התמונה היא שקע פוארטו ריקו, החלק העמוק ביותר של האוקיינוס האטלנטי והגובל בלוח הקריבי ממזרח.

הגבול המזרחי הוא אזור הפחתה – אזור ההפחתה של האנטילים הקטנים (אנ'), שבו הקרום הימי של הלוחות הצפון אמריקאי והדרום אמריקאי נוחתים אל מתחת ללוח הקריבי. ההפחתה יוצרת את האיים הגעשיים של הקשת הגעשית של האנטילים הקטנים, מאיי הבתולה בצפון ועד לאיים מול חופי ונצואלה בדרום. גבול זה מכיל 17 הרי געש פעילים, ובראשם: סופרייר הילס במונטסראט; הר פלה במרטיניק; לה גראנד סופרייר בגוואדלופ; סופרייר סן וינסנט בסנט וינסנט; והר הגעש התת-ימי קיק אם ג'ני, הנמצא כ-10 ק"מ צפונית לגרנדה. רעידות אדמה היסטוריות גדולות בשנים 1839 (אנ') ו-1843 (אנ') באזור זה הן ככל הנראה רעידות אדמה מגה-דחף.[4]

לאורך הגבול הדרומי המורכב מבחינה גאולוגית, הלוח הקריבי מקיים אינטראקציה עם הלוח הדרום אמריקני, ויוצר את ברבדוס, טרינידד וטובגו (כולן על הלוח הקריבי), ואיים מול חופי ונצואלה (כולל האנטילים ליווארד) וקולומביה.[5] גבול זה הוא בחלקו תוצאה של העתק טרנספורמציה, יחד עם העתק דחף והפחתה מסוימת. שדות הנפט העשירים בוונצואלה, נובעים ככל הנראה מאינטראקציה מורכבת זו בין הלוחות. הלוח הקריבי נע מזרחה בכ-22 מילימטרים בשנה ביחס ללוח הדרום אמריקאי.[6][7] בוונצואלה, חלק ניכר מהתנועה בין הלוח הקריבי ללוח הדרום אמריקאי מתרחש לאורך מערכות ההעתקים של בוקונו (אנ'), אל פילאר (אנ') וסן סבסטיאן (אנ').[5]

החלק המערבי של הלוח נמצא במרכז אמריקה. לוח קוקוס באוקיינוס השקט, נוחת אל מתחת ללוח הקריבי, ממש מול החוף המערבי של מרכז אמריקה. נחיתה זו בתהליך ההפחתה, יוצרת את הרי הגעש של גואטמלה, אל סלוודור, ניקרגואה וקוסטה ריקה, הידועים גם בשם הקשת הגעשית של מרכז אמריקה (אנ').

מקור היווצרותו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

התיאוריה המקובלת לגבי מקור הלוח הקריבי התעמתה עם תיאוריה מנוגדת בשנת 2002.

התיאוריה המרכזית גורסת שמדובר במחוז המגמתי הקריבי הגדול (אנ'), שנוצר באוקיינוס השקט לפני עשרות מיליוני שנים, וייתכן שמקורו בנקודה החמה (הגאולוגית) של גלאפגוס (אנ').[8] ככל שהאוקיינוס האטלנטי התרחב, צפון אמריקה ודרום אמריקה נדחקו מערבה, מופרדים לזמן מה על ידי קרום אוקייני.[9] קרקעית האוקיינוס השקט שקעה מתחת לקרום אוקייני זה בין היבשות. ה-CLIP (ר"ת של: Caribbean Large Igneous Province)[10] נסחף לאותו אזור, אך מכיוון שהוא היה פחות צפוף, ועבה יותר מהקרום האוקייני שמסביב, הוא לא שקע, אלא עקף את קרקעית האוקיינוס, והמשיך לנוע מזרחה יחסית לצפון אמריקה ודרום אמריקה. עם היווצרות מצר פנמה לפני 3 מיליון שנה, הוא איבד בסופו של דבר את הקשר שלו לאוקיינוס השקט.

תיאוריה עדכנית יותר טוענת, כי הלוח הקריבי נוצר מנקודה חמה אטלנטית, שכבר אינה קיימת. תיאוריה זו מצביעה על ראיות לתנועה מוחלטת של הלוח הקריבי, המצביעות על כך שהוא נע מערבה, לא מזרחה, וכי תנועתו לכאורה מזרחה היא יחסית רק לתנועות הלוח הצפון אמריקאי והלוח הדרום אמריקאי.[11]

גשר היבשתי האמריקאי הראשון

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הלוח הקריבי החל את נדידתו מזרחה לפני 80 מיליון שנה (מאז) במהלך הקרטיקון המאוחר. נדידה זו הביאה בסופו של דבר לקשת געשית המשתרעת מצפון מערב דרום אמריקה ועד חצי האי יוקטן, המיוצג כיום על ידי לאס אווס (אנ') והאנטילים הקטנים והגדולים. קשת זו הייתה נתונה לטקטוניזם מתמיד ולתנודות בגובה פני הים, אך נמשכה עד אמצע האאוקן ויצרה לסירוגין גשר יבשתי לאורך הגבולות המזרחיים והצפוניים של הלוח הקריבי.[12] מה שבסופו של דבר יהפוך למרכז אמריקה של ימינו. חלק מגבול הלוח המערבי, היה עדיין מבודד באוקיינוס השקט.

בין 58.5 מילון שנה עד 56.5 מיליון שנה פני ההווה, במהלך הפלאוקן המאוחר, מפלס ים נמוך מקומי בסיוע התרוממות היבשתית של הגבול המערבי של דרום אמריקה, הביא לגשר יבשתי פעיל לחלוטין, שעליו ככל הנראה השתתפו מספר קבוצות של יונקים בחילוף. לדוגמה, דגימות שויכו ל-דלשינאים, אופוסומיים ו-אלאוטרורניס מצפון אמריקה ואירופה מתקופת האאוקן (אם כי אלה ספגו ביקורת),[12][13] ול-Peradectes (אנ') מדרום אמריקה מתקופת הפלאוקן.[14]

ההחלפה האמריקנית הגדולה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההחלפה האמריקנית הגדולה, שבו נדדו בעלי חיים יבשתיים ומים מתוקים בין צפון אמריקה לדרום אמריקה דרך השוליים המערביים המורמים של הלוח הקריבי (מרכז אמריקה), היה אירוע מאוחר יותר, שהגיע לשיאו באופן דרמטי לפני כ-2.6 מיליון שנה, בתקופת Piacenzian (אנ').[15]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא הלוח הקריבי בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. Fernández-Arce, M., & Alvarado-Delgad, G., 2005, [https://home.iitk.ac.in/~vinaykg/Iset466.pdf Tsunamis and Tsunami Prepardness in Costa Rica, Central America], ISET Journal of Earthquake Technology 42: pp. 203-212
  2. Uri ten Brink, Cruise Summary and Results, NOAA - National Oceanic and Atmospheric Asministration, March, 2003
  3. 1918 Puerto Rico Tsunami, USC - Tsunami Research Group, via WayBackMachine
  4. Robson, G. R., 1964, An earthquake catalogue for the Eastern Caribbean 1530-1960, Bulletin of the Seismological Society of Americalogo 54: pp. 785–832.
  5. 1 2 Franck, A. et al., 1996, Active Fault Recognition in Northwestern Venezuela and its Seismogenic Characterization: Neotectonic and Paleoseismic Approach, Geofisica International 35: pp. 245–255.
  6. Weber, J. et al., 2001, GPS Estimate of Relative Motion Between the Caribbean and South American Plates, and Geologic Implications for Trinidad and Venezuela, Geology 29: pp. 75-78.
  7. Bezada, M. J. et al., 2010, The Caribbean–South American Plate Boundary at 65°W: Results from Wide-Angle Seismic Data, Journal of Geophysical Research - Solid Earth 115: doi.org/10.1029/2009JB007070
  8. Walther, C., H., E. et al., 2000, Crustal Structure Across the Pacific Margin of Nicaragua: Evidence for Ophiolitic Basement and a Shallow Mantle Sliver, Geophysical Journal International 141:pp. 759–777.
  9. James K., H. et al., 2009. About this title - The Origin and Evolution of the Caribbean Plate. In: James, K.H. et al., (Eds.) 2009. The Origin and Evolution of the Caribbean Plate (PDF). London: The Geological Society of London. doi.org/10.1144/SP328.0
  10. Kaj Hoernle & Folkmar Hauff, M81/2AB CLIP, GeoMar, 2010
  11. Meschede, Martin; Frisch, Wolfgang 2002. The Evolution of the Caribbean Plate and its Relation to Global Motion Vectors: Geometric Constraints for an Inter-American Origin. In Jackson, T.A. (Ed.). Caribbean Geology: Into the Third Millennium: Transactions of the Fifteenth Caribbean Geological Conference. University of West Indies Press. p. 279.
  12. 1 2 Marshall, L., G.. et al., 1997, Chronostratigraphy of the Mammal-Bearing Paleocene of South America, Journal of South American Earth Sciences 10: pp. 49-70.
  13. Delphine Angst et al., 2013, "Terror Birds" (Phorusrhacidae) from the Eocene of Europe Imply Trans-Tethys Dispersal, Plos One, November 27, 2013
  14. Janis, Christine M.; Gunnell, Gregg F.; Uhen, Mark D., eds. (2008). Evolution of Tertiary Mammals of North America: Volume 2: Small Mammals, Xenarthrans, and Marine Mammals. Vol. 2. Cambridge: Cambridge University Press.
  15. MacFadden, Bruce J. et al., 2007, Revised Age of the Late Neogene Terror Bird (Titanis) in North America During the Great American Interchange, Geology 35: pp. 123–126.