הלינץ' בג'סי וושינגטון

ג'סי וושינגטון, מתבגר אפרו-אמריקאי שעסק בחקלאות, עבר לינץ' בווייקו, טקסס ב-15 במאי 1916. הוא הפך לדוגמה ידועה למעשי לינץ' על רקע גזעני. וושינגטון הואשם באונס ורצח של לוסי פרייר, אשתו של המעסיק הלבן שלו. לא היו עדי ראייה לפשע, אולם במהלך חקירתו על ידי השריף של מחוז מקלנאן הוא חתם על הודאה ותיאר את מיקום כלי הרצח.

וושינגטון נשפט על רצח בווייקו, באולם מלא במקומיים זועמים. הוא טען לאשמה ונידון למוות. לאחר שהוכרז גזר הדין שלו הוא נגרר מחוץ לבית המשפט על ידי הצופים ועבר לינץ' ברחבת בית העירייה של וייקו. היו ללינץ' מעל ל-10,000 צופים, ביניהם בכירים בעירייה ובמשטרה. הייתה אווירה חגיגית באירוע, וילדים רבים נכחו בזמן ארוחת הצהריים שלהם. חלק מההמון סירס את וושינגטון, חתך את אצבעותיו ותלה אותו מעל למדורה. הוא הורד והועלה שוב ושוב מעל האש במשך שעתיים. לאחר שהאש כבתה, גופו החרוך נגרר ברחבי העיר וחלקים ממנו נמכרו כמזכרות. צלם מקצועי צילם את האירוע, וסיפק תיעוד נדיר. התמונות הודפסו ונמכרו כגלויות בווייקו.

אף על פי שרבים מתושבי וייקו תמכו בלינץ', עיתונים ברחבי ארצות הברית גינו אותו. ה-NAACP (האיגוד הלאומי לקידום אנשים צבעוניים) שכר את אליזבת פרימן על מנת שתחקור את האירוע. היא ניהלה חקירה מפורטת, למרות חוסר הרצון של רבים מהתושבים לדבר על האירוע. לאחר קבלת הדו"ח של פרימן על האירוע, המקים של NAACP פרסם דיווח מעמיק על האירוע שכלל תמונות של גופו החרוך של וושינגטון. הם השתמשו בסיפורו בקמפיין שלהם נגד מעשי לינץ'. אף על פי שווייקו נחשבה כעיר מודרנית ומתקדמת, הלינץ' הדגים את כך שהיא מקבלת אלימות גזענית. העיר קיבלה מוניטין של גזענות, אך מנהיגי העיר מנעו אלימות בכמה מקרים. היסטוריונים מאמינים שמותו של וושינגטון עזר לשנות את הדרך בה מתייחסים למעשי לינץ'. החשיפה הציבורית שהאירוע זכה לה שינתה את התפיסה הציבורית, שכעת נטתה להתייחס לאירוע כאל מעשה ברברי ולא כצורה נכונה של צדק. בסוף המאה ה-20 וכן בתחילת המאה ה-21, חלק מתושבי וייקו הקימו יוזמה להקים אתר הנצחה לוושינגטון וללינץ'. רעיון זה לא זכה לתמיכה ציבורית וכשל.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20, מספר גדול של מעשי לינץ' אירעו בדרום ארצות הברית, בעיקר נגד אפרו-אמריקאים בארצות ג'ורג'יה, מיסיסיפי וטקסס. בין 1890 ל-1920, כ-3,000 אפרו-אמריקאים נהרגו כתוצאה ממעשי לינץ', שהתרחשו בעיקר לאחר שהואשמו בפשעים שנעשו על ידי לבנים. תומכי מעשי הלינץ' הצדיקו את דרך הפעולה בכך שהיא עוזרת בהשלטת דומיננטיות על אפרו-אמריקאים, להם יש טבע לפשוע. בנוסף, מעשי הלינץ' איחדו את העם תחת מטרייה של סולידריות לבנה, בעידן בו היו שינויים דמוגרפיים רבים, וכן ערעור מבני הכוח. אף על פי שמעשי הלינץ' נתמכו באופן נרחב על ידי הקהילה הדרומית, מתנגדים לשיטה קמו, ביניהם ניתן לציין כמה מנהיגים דתיים וכן האיגוד הלאומי לקידום אנשים צבעוניים ׁׁׁ(NAACP).

בשנת 1916, וייקו, טקסס, הייתה עיר משגשגת עם אוכלוסייה של מעל 30,000 איש. לאחר שהיא קושרה לפשע במאה ה-19, מנהיגי הקהילה חתרו על מנת לשנות את המוניטין של העיר וקידמו אותה ברחבי ארצות הברית כמקום אידיאלי. עד העשור השני של המאה ה-20, הכלכלה של וייקו התחזקה וכן המוניטין הטוב שלה נשמר. מעמד ביניים שחור עלה מהאזור, יחד עם שתי מכללות שנועדו לשחורים. ב-1915, כ-20% מהאוכלוסייה בווייקו הייתה שחורים. במחקר משנת 2006, העיתונאית פטרישה ברנשטיין תיארה את העיר כבעלת מעטפת עדינה של שלום וכבוד. מתח על רקע גזעני שרר בעיר: עיתונים מקומיים סיקרו לרוב פשעים שנעשו על ידי שחורים, וגבר שחור בשם סנק מייג'ורס נתלה מגשר בעיר בשנת 1905. מספר קטן של מתנגדים לפשעי השנאה חיו באזור, כולל דיקן אוניברסיטת ביילר - האוניברסיטה של וייקו. בשנת 1916, מספר גורמים גרמו להתפשטות הגזענות בקהילה, כולל ההקרנה של הולדתה של אומה, סרט שקידם עליונות לבנה והילל את הקו קלוקס קלאן, וכן מכירה של גלויות של לינץ' שאירע זמן קצר לפני כן באדם שגר בטמפל, טקסס.

הרצח והמעצר[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברובינסון, טקסס, לוסי פרייר נרצחה כאשר שהתה לבדה בביתה ב-8 במאי 1916. היא ובעלה ג'ורג' היו מהגרים אנגלים, והם היו ידועים בקרב הקהילה, שכן הפעילו חווה. החדשות על מותה הגיעו במהירות לשריף של מחוז מקלנאן, סמואל פלמינג, אשר מיד החל בחקירה יחד עם צוות של שוטרים, קבוצה של גברים מקומיים ורופא. הרופא קבע שפרייר נהרגה כתוצאה מטראומה מחפץ קהה בראש. הגברים המקומיים חשדו במעשה בג'סי וושינגטון, גבר שחור בן 17 אשר עבד בחווה של בני הזוג פרייר כחמישה חודשים. אחד מהם ציין שהוא ראה את וושינגטון ליד בית המשפחה כמה דקות לפני שגופתה של לוסי נמצאה. באותו הלילה, אנשי השריף הגיעו לבית של וושינגטון ומצאו אותו בקדמת הבית לבוש בבגדים מגואלים בדם. הוא טען שהכתמים הם תוצאה של דימום מהאף. ג'סי, אחיו ויליאם והוריהם נלקחו לווייקו הסמוכה על מנת שיוכלו להיחקר על ידי מחלקת השריף. אף על פי שהוריו של ג'סי ואחיו שוחררו תוך זמן קצר, הוא הוחזק להמשך חקירה. החוקרים שלו בווייקו דיווחו שהוא מכחיש מעורבות במותה של פרייר, אך סיפק מידע סותר בנוגע לפעולותיו באותו זמן. שמועות נפוצו לאחר מעצרו שהוא היה מעורב בקטטה עם גבר לבן כמה ימים לפני הרצח.

ב-9 במאי, פלמינג לקח את וושינגטון למחוז היל על מנת למנוע מהמשמר האזרחי לפעול. השריף של מחוז היל, פרד לונג, תשאל את וושינגטון עם פלמינג; וושינגטון אמר להם שהוא הרג את פרייר בעקבות ויכוח על החפרפרות בשטחם, וכן תיאר את כלי הנשק ומקום הימצאותו. לונג לקח את וושינגטון לדאלאס, טקסס, בזמן שפלמינג חזר לרובינסון. פלמינג דיווח זמן קצר לאחר מכן שמצא פטיש מגואל בדם במיקום אותו ציין וושינגטון. בדאלאס, וושינגטון הכתיב וחתם על הצהרה שתיארה את האונס והרצח של פרייר; ההתוודות פורסמה למחרת בעיתונים המקומיים. העיתונים סיקרו את הרצח כסיפור עלילתי, ותיארו את הניסיונות של פרייר להתנגד לאונס, אף על פי שדו"ח הרופא קבע שנהרגה לפני שיכלה להתנגד. המון זועם התאגד בווייקו באותו הלילה וחיפש בכלא המקומי, אך התפזר לאחר שלא מצא את וושינגטון. עיתון מקומי שיבח את מאמציהם. באותו הלילה, נערכה לוויה קטנה ופרטית, ולוסי פרייר הובאה למנוחות.

ב-11 במאי, חבר מושבעים התכנס במחוז מקלנאן והחזיר במהירות כתב אישום נגד וושינגטון; המשפט נקבע ל-15 במאי. הרשויות פרסמו הודעה ב-12 במאי, וביקשו מהציבור לתת למערכת הצדק להחליט על גורלו של וושינגטון. פלמינג נסע לרובינסון ב-13 במאי וביקש מהתושבים להישאר רגועים. הוא התקבל על ידי התושבים בברכה. לוושינגטון צוותו עורכי דין חסרי ניסיון. עורכי הדין שלו לא הכינו הגנה למשפט, ואף ציינו שהוא היה רגוע בימים לפני המשפט.

המשפט והלינץ'[עריכת קוד מקור | עריכה]

בבוקר של ה-15 במאי, בית המשפט של וייקו התמלא במהרה בקהל מלא ציפייה, שאף כמעט ומנע מכמה מושבעים להיכנס. הצופים מילאו גם את המדרגות שמסביב לבית המשפט; מעל ל-2,000 צופים היו נוכחים. בזמן שוושינגטון הובל לתוך בית המשפט, אחד מהאנשים שנכחו בקהל כיוון אליו רובה, אבל השתלטו עליו במהרה. ככל שהמשפט התקדם, השופט ניסה לשמור על סדר והתעקש על כך שהקהל יישאר בשקט. ההחלטה על האנשים שירכיבו את חבר המושבעים התנהלה במהירות: ההגנה לא ביקשה לשנות אף בחירה של התביעה. השופט ביקש מוושינגטון להציג את טענותיו, והסביר לו על העונשים הפוטנציאליים. וושינגטון הגיב ב"כן", מה שהתפרש על ידי הנוכחים כהודאה באשמה. התביעה תיארה את הטענות, ונשמעו עדויות מפי השוטרים שעסקו בחקירה וכן מפי הרופא שבחן את גופתה של פרייר. הרופא דן בדרך בה פרייר מצאה את מותה, אבל לא ציין את האונס. עורכי הדין של וושינגטון שאלו אותו אם הוא ביצע את הפשע והוא השיב "זה מה שעשיתי" ולאחר מכן התנצל. התובע הראשי פנה אל יושבי בית המשפט והצהיר שהמשפט התנהל בהגינות, ועורר תרועות מצד הקהל. חבר המושבעים נשלח לדון.

לאחר ארבע דקות של דיון, דן חבר המושבעים את וושינגטון לכתב אישור ודן אותו למוות. המשפט נערך במשך שעה. פקידי בית המשפט ניגשו לוושינגטון על מנת ללוות אותו החוצה, אבל נדחפו הצידה על ידי ההמון. בהתחלה, וושינגטון ניסה להילחם חזרה ונשך אדם אחד, אבל הוא נוצח במהרה. שרשרת הושמה מסביב לצווארו והוא נגרר לכיוון בניין העירייה. בדרכו למרכז העיר, הוא הופשט, נדקר והוכה על ידי חפצים קהים. עד הגעתו לבניין העירייה, קבוצת אנשים הכינה בסיס למדורה ליד עץ ממול לבניין. הם שפכו על וושינגטון, אשר היה בהכרה מעורפלת ומכוסה בדם, דלק, תלו אותו על העץ בעזרת שרשראות והנמיכו אותו לאדמה. מספר אנשים מהקהל חתכו את אצבעותיו, בהונותיו ואיברי המין שלו. האש הודלקה וושינגטון הונמך והוגבה מהלהבות עד שנשרף למוות. ההיסטוריונית הגרמנית מנפרד ברג ציינה שהמוציאים להורג ניסו להשאיר אותו כמה שיותר זמן בחיים על מנת להגדיל את הסבל שלו. וושינגטון ניסה לטפס על השרשרת, אך לא היה יכול בגלל קטיעת אצבעותיו. האש כובתה לאחר שעתיים, ואפשרה לכמה מהאנשים לאסוף מזכרות מאתר הלינץ', כולל את עצמותיו של וושינגטון וחלקים מהשרשרת. אחד הנוכחים שמר חלק מאיבר המין של וושינגטון; קבוצה של ילדים הוציאה את שיניו של וושינגטון מראשו ומכרו אותן כמזכרות. עד שהאש כובתה, חלקים מהגפיים של וושינגטון נפלו מגופו, שרופים וראשו היה חרוך. גופתו הורדה מהעץ ונגררה ברחבי העיר על ידי סוס. שרידיו של וושינגטון הועברו לרובינסון, שם הוצגו לראווה עד ששוטר קבר אותו מאוחר יותר באותו היום.

הלינץ' משך קהל גדול, שכלל את ראש העיר וראש המשטרה, אף על פי שלינץ' נאסר בחוק בטקסס. שריף פלמינג אמר לפקודיו לא לעצור את הלינץ' ואף אחד לא נעצר לאחר האירוע. ברנשטיין ציינה שפעולותיו הונחו על ידי הרצון להתנהל ביד קשה עם פשיעה ולעזור לסיכוייו להיבחר מחדש באותה השנה. ניתן להניח שראש העיר ג'ון דולינס תמך בלינץ' גם הוא מתוך כוונות פוליטיות. בשיאו, הקהל מנה 15,000 איש. השמועה על הלינץ' נפוצה במהירות דרך הטלפון, מה שעזר לקהל להתאגד במהירות. תקשורת מקומית סיקרה את האירוע וציינה ש"צעקות של עונג" נשמעו בזמן שוושינגטון נשרף, אף על פי שהם ציינו שחלק מהנוכחים גינו את המעשים. עיתון מקומי ציין שמספר תושבים שחורים נכחו באירוע, טענה שתוארה כמפוקפקת על ידי ההיסטוריון גרייס הייל. תושבי וייקו, להם לא היה קשר למשפחת פרייר, היו חלק הארי של הקהל. חלק מהתושבים של העיירות הסובבות הגיעו לעיר לפני המשפט על מנת לצפות בו. בלינץ', אשר אירע באמצע היום, נכחו גם ילדים מבתי ספר מקומיים. חלקם טיפסו על העצים על מנת לצפות במתרחש. הרבה מההורים אישרו לילדיהם לצפות באירוע, בתקווה שהאירוע יפיח בהם עליונות לבנה. חלק מהטקסנים תפסו השתתפות בלינץ' כמעין טקס מעבר לגברים צעירים.

לאחר הלינץ'[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרד גילדרסליב, צלם מקצועי שהתגורר בווייקו, הגיע לבניין העירייה זמן קצר לפני הלינץ', כנראה לאור בקשתו של ראש העיר, ותיעד את האירוע. הצילומים שלו היוו תיעוד נדיר למהלכו של לינץ', במקום התיעוד הנפוץ בלינצ'ים שכלל רק את תמונותיהם של הקורבנות. צילומיו של גילדרסליב כללו צילום ממבט ציפור על הקהל, שצולם מגג בניין קרוב. הם כללו גם תקריבים של גופתו של וושינגטון; יכול להיות שחלקם צולמו על ידי עוזר. גילדרסליב ייצר גלויות שעליהן התנוססו תמונות מהלינץ' המראות צעירים בגיל 12 הסובבים את גופתו של וושינגטון. המצולמים לא עשו כל מאמץ להסתיר את זהותם. ברג טוען שהרצון שלהם להיות מצולמים מעיד על כך שידעו שלא יוגשו כלפיהם אישומים על מותו של וושינגטון. אף על פי שחלק מתושבי וייקו שלחו את הגלויות למכרים מחוץ לעיר, כמה מהתושבים המקומיים שכנעו את גילדרסליב להפסיק למכור אותן, מפחד שהן יהרסו את המוניטין של העיר.

בימים שלאחר הלינץ', עיתונים גינו את האירוע. לאחר שבוע, סיפור הלינץ' סוקר נרחבות ואף הגיע לעיתונים בלונדון.

חלק מתושבי וייקו גינו את הלינץ', ביניהם מנהיגים מקומיים. השופט שפסק בתביעה נגד וושינגטון כינה לאחר מכן את ההמון בלינץ' "רוצחים"; חבר המושבעים גינה את הפעולות בשיחה עם ה-NAACP. אצל חלק מהאנשים שהיו עדים ללינץ' תועדו סיוטים וטראומה נפשית. כמה מהאזרחים החלו במחאה נגד מעשי הלינץ', אך דוכאו. אחרי הלינץ', נטען על ידי בכירים בעירייה שהלינץ' נעשה על ידי קומץ קיצוני. אף על פי שטענה זו לא עולה בקנה אחד עם הצילומים שתיעדו את האירוע, טענה זו נתמכת על ידי חלק מההיסטוריונים. לאירוע לא הייתה השפעה שלילית על דולינס או ראש המשטרה ג'ון מקנמרה: אף על פי שהם לא עשו מאמץ לעצור את ההמון, מעמדם נותר כשהיה. כמו שהיה נפוץ בתקיפות שכאלו, לא הוגש נגד אף אחד כתב אישום על הלינץ'.

אף על פי שמנהיגיהם של הקהילה השחורה שלחו את תנחומיהם בפומבי למשפחת פרייר, הם התלוננו על הלינץ' רק בתוך הקהילה. יוצא דופן אחד היה עיתון מכללה בטקסט שכל חברי המערכת שלו היה מורכב משחורים, שפרסם כמה מאמרים שהעביר ביקורת על המשתתפים בלינץ' ועל הנהגת העיר. באחד המאמרים, הכתב טען שג'סי וושינגטון היה חף מפשע וג'ורג' פרייר, בעלה של הנרצחת, הוא האשם האמיתי. עורך העיתון הואשם בהוצאת דיבה. ג'ורג' פרייר תבע גם את המכללה על הוצאת דיבה. תגובתו גרמה לכמה מתושבי רובינסון לחשוד שאכן יש לו חלק במותה של אשתו. ברנשטיין ציינה שלא סביר שהיה לג'ורג' פרייר חלק ברצח אשתו, אבל אכן יש צל של ספק.

החקירה והקמפיין של NAACP[עריכת קוד מקור | עריכה]

ה-NAACP שכר את אליזבת פרימן, אישה אקטיביסטית מניו יורק, לחקור את הלינץ'. במסגרת מאבקה לזכות הצבעה לנשים, היא עברה לטקסט בסוף 1915 או תחילת 1916, על מנת לארגן את המחאה שם. לאחר שנכחה בכנס בנושא בתחילת מאי, היא החלה את משימתה בווייקו. היא התחזתה לעיתונאית וניסתה לראיין אנשים בנוגע ללינץ'. היא גילתה שכמעט כל התושבים סירבו לדון בפרטי האירוע. היא דיברה עם בכירים בעירייה והשיגה את התצלומים מגילדרסליב, לאחר שסירב תחילה לשתף פעולה. אף על פי שהיא פחדה לביטחונה האישי, היא נהנתה מהאתגר שמצאה בחקירה. בשיחותיה עם מנהיגי העיר, פרימן שכנעה אותם שהיא מתכננת להגן על וייקו מול הביקורות נגדם. אצל חלק מהעיתונאים גדל חשד בנוגע אליה, והם הזהירו תושבים לא לדבר עם אנשים מחוץ לעיר. אפרו-אמריקאים מקומיים קיבלו אותה בברכה.

פלמינג והשופט במשפט דיברו איתה. שניהם טענו שלא עליהם האשמה באירוע הלינץ'. מורה בבית הספר שהכירה את וושינגטון סיפרה לפרימן שהוא היה אנאלפבית, וכל ניסיון ללמד אותו קרוא וכתוב עלה בתוהו. פרימן הגיעה למסקנה שתושבים לבנים תמכו באופן כללי בלינץ' בוושינגטון, אף על פי שהרבה מהם לא אישרו את חילול גופתו. היא קבעה שההמון הונהג על ידי בנאי, בעל מסבאה וכמה עובדים מחברת הקרח. ה-NAACP לא פרסם את זהותם. פרימן הגיעה למסקנה שוושינגטון אכן הרג את פרייר, אך הוא היה מונע מהגישה שלה כלפיו.

הדיווח של פרימן פורסם בניוזלטר של ה-NAACP, וכן בעיתונים שחורים וליברלים נוספים. פרימן נסעה לאורך ארצות הברית והרצתה על נושא חקירתה. טענתה המרכזית הייתה ששנוי בדעה ציבורית יוכל להיות מושג על ידי צעדים חוקתיים. אף על פי שהיו מעשי לינץ' נוספים, אכזריים כשל וושינגטון, זמינות התמונות והרקע למותו גרמו לו להיות אירוע מכונן. ראשי ה-NAACP קיוו להתחיל במאבק חוקי נגד אלו האחראיים למותו של וושינגטון, אבל נטשו את הפרויקט בשל העלויות הכבדות.

ל-NAACP היו בעיות כספיות באותו הזמן. הקמפיין שלהם נגד מעשי הלינץ' נחל הצלחה כלשהי, אך נדחק כאשר ארצות הברית הצטרפה למלחמת העולם הראשונה. נשיא ה-NAACP ג'ואל אליאס ספינגארן התייחס לקמפיין מאוחר יותר, ואמר שהקמפיין שם את מעשי הלינץ' על סדר היום הציבורי, והציג אותם כבעיה לאומית. במחקרה משנת 2006, ברנשטיין תיארה את הקמפיין כתחילת המאבק שיימשך שנים רבות.

מספר מעשי הלינץ' בארצות הברית עלה בסוף העשור השני של המאה ה-20. מעשי לינץ' נוספים אירעו בווייקו בשנות ה-20, חלקית בעקבות עלייתם של הקו קלוקס קלאן. עד סוף שנות ה-20, הרשויות בווייקו החלו להגן על שחורים ממעשי הלינץ', כמו במקרה של רוי מיטשל. הרשויות פחדו שהפרסום השלילי שנוצר בעקבות מעשי הלינץ' יאפיל על מאמציהם למשוך משקיעים.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Apel, Dora (2004). Imagery of Lynching: Black Men, White Women, and the Mob. Rutgers University Press. ISBN 978-0-8135-3459-6.
Armstrong, Julie Buckner (2011). Mary Turner and the Memory of Lynching. University of Georgia Press. ISBN 978-0-8203-3765-4.
Berg, Manfred (2011). Popular Justice: A History of Lynching in America. Government Institutes. ISBN 978-1-56663-802-9.
Bernstein, Patricia (2006). The First Waco Horror: The Lynching of Jesse Washington and the Rise of the NAACP. Texas A&M University Press. ISBN 978-1-58544-544-8.
Bernstein, Patricia (2007). "Waco Lynching". In Paul Finkelman. Encyclopedia of African American History, 1896 to the Present: From the Age of Segregation to the Twenty-First Century 5. Oxford University Press. ISBN 978-0-19-516779-5.
Carrigan, William D. (2006). The Making of a Lynching Culture: Violence and Vigilantism in Central Texas, 1836–1916. University of Illinois Press. ISBN 978-0-252-07430-1.
DuRocher, Kristina (2011). Raising Racists: The Socialization of White Children in the Jim Crow South. University Press of Kentucky. ISBN 978-0-8131-3001-9.
Gussow, Adam (2002). Seems Like Murder Here: Southern Violence and the Blues Tradition. University of Chicago Press. ISBN 978-0-226-31098-5.
Hale, Grace Elizabeth (1998). Making Whiteness: the Culture of Segregation in the South, 1890–1940. Vintage Books. ISBN 978-0-679-77620-8.
Nevels, Cynthia Skove (2007). Lynching to Belong: Claiming Whiteness Through Racial Violence. Texas A&M University Press. ISBN 978-1-58544-589-9.
Rice, Anne P. (2003). Witnessing Lynching: American Writers Respond. Rutgers University Press. ISBN 978-0-8135-3330-8.
SoRelle, James M. (2007). "The "Waco Horror": The Lynching of Jesse Washington". In Bruce A. Glasrud and James Smallwood. The African American Experience in Texas: An Anthology. Texas Tech University Press. ISBN 978-0-89672-609-3.
Waldrep, Christopher (2009). African Americans Confront Lynching: Strategies of Resistance from the Civil War to the Civil Rights Era. Rowman & Littlefield. ISBN 978-0-7425-5272-2.
Wood, Amy Louise (2009). Lynching and Spectacle: Witnessing Racial Violence in America, 1890–1940. University of North Carolina Press. ISBN 978-0-8078-3254-7.
Zangrando, Robert L. (1980). The NAACP Crusade Against Lynching, 1909–1950. Temple University Press. ISBN 978-0-87722-174-6.

מגזינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Francis, Megan Ming (2011). "The Battle for the Hearts and Minds of America". Souls: A Critical Journal of Black Politics, Culture, and Society 13 (1): 46–71. doi:10.1080/10999949.2011.551477.
Ehrenhaus, Peter; Owen, A. Susan (July–October 2004). "Race Lynching and Christian Evangelicalism: Performances of Faith". Text and Performance Quarterly 24 (3/4): 276–301. doi:10.1080/1046293042000312779.
Wood, Amy Louise (2005). "Lynching Photography and the Visual Reproduction of White Supremacy". American Nineteenth Century History 6 (3): 373–99. doi:10.1080/14664650500381090.