הלל לומד תורה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

הִלֵּל לומד תורה (או הלל על גג בית המדרש) הוא סיפור מאגדות חז"ל, המתאר את אהבתו ומסירותו הרבה של הלל הזקן ללימוד התורה, עוד לפני שהיה לחכם מוכר וידוע. מקורו של הסיפור הוא בברייתא, המצוטטת בתלמוד הבבלי במסכת יומא, במסגרת סיפור עני ועשיר ורשע באין לדין. לאורך השנים נעשו לו עיבודים רבים, בעיקר לילדים.

סיפור המעשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסיפור מתרחש ככל הנראה בצעירותו של הלל, בטרם נעשה לאחד מגדולי החכמים בישראל. לפי הסיפור, הלל היה עובד בשכר יומי ומתפרנס בדוחק. בכל יום היה מחלק את הסכום שקיבל לשניים: חצי היה נותן לשומר של בית המדרש, שהכניסה אליו הייתה כרוכה בתשלום, כדי להקשיב לדברי תורה מפי חכמי הדור, שמעיה ואבטליון, ואילו מהחצי השני היו הוא ומשפחתו מתקיימים. באחד מערבי שבת, הלל לא מצליח למצוא עבודה ועל כן אין לו כסף לשלם לשומר. השומר מונע ממנו להיכנס לבית המדרש, אך הלל נחוש לשמוע את השיעור ומחליט להאזין לו דרך פתח קטן שנמצא בגג. מכיוון שהיה זה ערב חורפי קר ביותר, נערם שלג על גופו, אך הלל נשאר במקום כל הלילה (וייתכן כי אף מאבד את הכרתו). כשעולה הבוקר בשבת, תוהים החכמים מדוע אולם בית המדרש נותר חשוך. הם נושאים עיניהם מעלה ורואים, כי גופו של הלל מסתיר את הפתח בגג. הם עולים ומוצאים אותו קבור תחת שלג בגובה שלוש אמות (כמטר וחצי). הם מורידים אותו, רוחצים ומניחים לו להתחמם ליד התנור. הסיפור מסתיים באמירתם, כי הלל הוא אדם שראוי לחלל את השבת בעבורו.

הסיפור בלשון המקור[עריכת קוד מקור | עריכה]

אָמְרוּ עָלָיו עַל הִלֵּל הַזָּקֵן, שֶׁבְּכָל יוֹם וָיוֹם הָיָה עוֹשֶׂה וּמִשְׂתַּכֵּר בִּטְרַפָּעִיק[1] - חֶצְיוֹ הָיָה נוֹתֵן לְשׁוֹמֵר בֵּית הַמִּדְרָשׁ, וְחֶצְיוֹ לְפַרְנָסָתוֹ וּלְפַרְנָסַת אַנְשֵׁי בֵּיתוֹ. פַּעַם אַחַת לֹא מָצָא לְהִשְׂתַּכֵּר, וְלֹא הִנִּיחוֹ שׁוֹמֵר בֵּית הַמִּדְרָשׁ לִכָּנֵס. עָלָה וְנִתְלָה וְיָשַׁב עַל פִּי אֲרֻבָּה, כְּדֵי שֶׁיִּשְׁמַע דִּבְרֵי אֱלֹהִים חַיִּים מִפִּי שְׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן. אָמְרוּ: אוֹתוֹ הַיּוֹם עֶרֶב שַׁבָּת הָיָה, וּתְקוּפַת טֵבֵת הָיְתָה, וְיָרַד עָלָיו שֶׁלֶג מִן הַשָּׁמַיִם. כְּשֶׁעָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר אָמַר לוֹ שְׁמַעְיָה לְאַבְטַלְיוֹן: "אַבְטַלְיוֹן אָחִי, בְּכָל יוֹם הַבַּיִת מֵאִיר וְהַיּוֹם אָפֵל, שֶׁמָּא יוֹם מְעֻנָּן הוּא?" הֵצִיצוּ עֵינֵיהֶם וְרָאוּ דְּמוּת אָדָם בָּאֲרֻבָּה. עָלוּ וּמָצְאוּ עָלָיו רוּם שְׁלֹש אַמּוֹת שֶׁלֶג. פְּרָקוּהוּ וְהִרְחִיצוּהוּ וְסָכוּהוּ, וְהוֹשִׁיבוּהוּ כְּנֶגֶד הַמְּדוּרָה. אָמְרוּ: "רָאוּי זֶה לְחַלֵּל עָלָיו אֶת הַשַּׁבָּת!"

משמעויות מוסריות והלכתיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

חשיבות לימוד התורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ציטוט הסיפור בתלמוד הוא דוגמה לשילוב אגדה בדיון הלכתי. הסיפור מובא בהקשר של החובה המוטלת על כל אדם מישראל לקיים את מצוות לימוד התורה, ללא תלות במצבו הכלכלי, אף אם הוא סובל מעוני:

לעני אומרים לו: מפני מה לא עסקת בתורה? אם אומר: "עני הייתי וטרוד במזונותי", אומרים לו: "כלום עני היית יותר מהלל?"

העיסוק בלימוד התורה נחשב כאחת המצוות החשובות ביהדות, והוא נסמך על הכתוב בתורה עצמה:

וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ. וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ, וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ, וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ, וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ.

לימוד התורה אינו נתפס כאמצעי לרכישת ידע, אלא כעומד בפני עצמו. כדי לקיים את מצוות תלמוד תורה, יש צורך להקדיש לה זמן ומאמץ, אך זו גם אחת מחמש מצוות "שאין להן שיעור"[2], כלומר: אין הגדרה מחייבת לכמות הזמן או למידת המאמץ שיש להקדיש לה בכל יום ואפשר לצאת ידי חובה גם בלימוד זעום. חז"ל העדיפו שלא להגדיר ערך כמותי לקיום המצווה, אך מנגד, הביאו את הסיפור על הלל כדי להציב רף מוסרי גבוה עבור שומרי המצוות.

מסירות נפש על מצוות[עריכת קוד מקור | עריכה]

היהדות היא דת מקדשת חיים, בהסתמך על הפסוק - ”וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי, אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם, אֲנִי ה'”[3]. המאמין מונחה למסור את נפשו אך ורק על קיום שלוש מצוות: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים - תלמוד תורה איננו אחת מהן. ניתן לטעון, לכן, כי בכך שעלה לגג ביום חורפי ומושלג, הלל סיכן את נפשו באופן שאינו תואם את ההלכה. למרות זאת, סיום הסיפור מבטא את ההערכה הרבה של חז"ל למעשה שעשה ורואה בו התנהגות מופתית.

פיקוח נפש דוחה שבת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההלכה קובעת, כי פיקוח נפש דוחה שבת. לכן, נראה כי מותר היה לחלל את השבת על כל אדם שהיה נתון במצבו של הלל, שנקבר תחת השלג והייתה סכנה לחייו. אולם, חז"ל העריכו את התנהגותו של הלל עד כדי כך, שמצאו לנכון להצהיר באופן מיוחד, כי דווקא הוא ראוי לכך שיחללו בגללו את השבת.

ביקורת על בית המדרש[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסיפור יש ביקורת מרומזת על בית המדרש של שמעיה ואבטליון. בכניסה אליו נגבה כסף, ולא סכום זניח אלא כמחצית משכורת יומית של פועל עני. ביקורת אחרת היא על השומר, שהכיר את הלל שבא בכל יום לבית המדרש, ובכל זאת לא נתן לו להיכנס בפעם יחידה שלא היה בידו לשלם.

אופיו של הלל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתלמוד ובמדרשים מופיעים סיפורים רבים אודות אישיותו ואופיו של הלל, פעמים רבות תוך השוואה לבן-זוגו, שמאי. הלל נודע באופיו כענוותן וכסבלן בהלכותיו ובהנהגותיו, לעומת שמאי, שהיה קפדן יותר וחמור סבר. כמה מקווי אופיו של הלל מתגלים גם בסיפור זה, השונה ממרבית הסיפורים בכך שהוא מתייחס אל התקופה בטרם הפך הלל לאישיות חשובה ומוכרת. הלל מתואר כאדם צנוע העובד למחייתו, ועל אף קשיי הקיום אינו מוותר על הלימוד, הדורש ממנו ויתור על חצי מהכנסתו. כאשר השומר מונע ממנו להיכנס לבית המדרש, אין הוא מתעמת עמו, אלא מוצא דרך אחרת להאזין לשיעור.

סיפור אגדה או מעשה היסטורי?[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעבר, ראו היסטוריונים (כדוגמת שמעון דובנוב) ראו בסיפור על הלל לומד תורה עובדה היסטורית, שהראתה את המציאות של לימוד התורה בבית המדרש בעת ההיא.

ההיסטוריון שמואל ספראי דחה את האפשרות שיש לאגדה זו ביסוס היסטורי, מכמה סיבות: ראשית, הלל עצמו היה מבית דוד ומן הסתם ממשפחה עשירה, ושפזרנותו לצדקה מפורסמת בתלמוד. שנית, לא מצינו גביית כסף על לימוד תורה בזמן שבו היה אמור להתרחש הסיפור; אדרבא, החכמים היו יוצאים ומלמדים בכל מקום שרק יכלו, הפצת תורה ברבים הייתה אחד מהאידיאלים של החכמים, ומעולם לא הוזכר "שומר בפתח בית המדרש". גם תיאור מזג האוויר אינו מתאים במיוחד לריאליה בארץ ישראל. מסיבות אלה נובעת מסקנתו של ספארי, כי הסיפור הומצא בבבל, וכי יש בו מוסר השכל בכיוונים שונים, כפי שהוזכר לעיל[4].

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ סכום כסף השווה לחצי דינר. מההקשר של הסיפור בתלמוד ניתן להסיק כי מדובר בשכר נמוך למדי.
  2. ^ משנה, מסכת פאה, פרק א', משנה א'
  3. ^ ספר ויקרא, פרק י"ח, פסוק ה'
  4. ^ שמואל ספראי, ארץ ישראל וחכמיה בתקופת המשנה והתלמוד, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב, תשמ"ד, עמ' 170–172