הלל מרקמן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הלל מרקמן
Berta and hillel.jpg
מרקמן, 2016. לימינו ברטה ימפולסקי
לידה 1930 (בן 92 בערך)
חיפה, פלשתינה (א"י) עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג ברטה ימפולסקי (1957) עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
ימפולסקי ומרקמן בסטודיו של ולנטינה ארכיפובה-גרוסמן, ספטמבר 1953. אוסקר טאובר, מתוך ארכיון ברטה ימפולסקי והלל מרקמן
מרקמן וימפולסקי בסטודיו של ולנטינה ארכיפובה-גרוסמן, ספטמבר 1953. אוסקר טאובר, מתוך ארכיון ברטה ימפולסקי והלל מרקמן

הלל מרקמן הוא רקדן בלט ישראלי. מרקמן ייסד יחד עם אשתו ברטה ימפולסקי את הבלט הישראלי, ושימש כמנכ"ל הלהקה במשך 44 שנים, מ־1967 עד 2011.

קורות חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרקמן נולד בחיפה בשנת 1930, למשפחה ממוצא רוסי[1]. מרקמן למד בבסמ"ת, ונחשב לספורטאי מצטיין[2]. בהמשך שירת מרקמן בחיל הים, ושם פיתח תשוקה לבלט בניגוד לרצונו של אביו, שקיווה כי הלל יסיים את לימודי ההנדסה בטכניון, בהם החל באותו זמן[3]. במהלך שירותו הצבאי החל מרקמן לקחת שיעורי בלט בסטודיו של המורה החיפאית ולנטינה ארכיפובה-גרוסמן, ושם פגש את אשתו לעתיד ברטה ימפולסקי בת ה-16[4]. בהמשך לקח מרקמן שיעורים אצל מיה ארבטובה[5] והתחתן עם יפולסקי בשנת 1952[6]. לאחר נישואיהם יצאו השניים להשתלם באנגליה[7]. מרקמן למד בבית הספר למחול של מארי ראמבר[1], ועבד יחד עם אשתו בעבודות מזדמנות שונות[8]. במהלך שהותו פנה מרקמן לעורך דין מקומי על מנת שזה ייסייע לו בקבלת אזרחות בריטית. ברם, בקשתו נדחתה על הסף ומרקמן קיבל צו גירוש מהמדינה[9]. על כן, עבר מרקמן לגור עם קרוביו בהמבורג, ובהמשך רקד בבלט הלאומי ההולנדי[10]. לאחר מכן רקד מרקמן כסולן בבלט אנטוורפן בבלגיה[11] ובסוף שנות החמישים עבר יחד עם ימפולסקי לשווייץ[12]. שם, רקדו השניים בברן[13] וייצגו את בלט ציריך בפסטיבל אתונה[9]. כמו כן רקדו ימפולסקי ומרקמן בבלט פוקין בפריז[6], ובבלט רוּס בניו יורק[14].

בשנת 1965, לאחר 11 שנים מחוץ לישראל, חזרו מרקמן וימפולסקי ארצה והצטרפו כסולנים ללהקת הבלט של האופרה הישראלית[15]. שם, הופיע מרקמן בעיבוד לבלט "הסיליפידות" של מיכאיל פוקין[16]. עם זאת, שיתוף הפעולה עם האופרה נמשך שנתיים בלבד. אחריהן, הקימו השניים אנסמבל בלט קלאסי בחולון יחד עם חמישה רקדנים שפרשו אף הם מלהקת האופרה[7][3]. ב 25 בינואר 1967 הם קיימו את הופעתם הראשונה, באולם "רינה" בעיר[1][17]. הלהקה סבלה ממחסור במימון שגרם לתאורה ותפאורה באיכות ירודה[18], וימפולסקי ומרקמן התפרנסו בעיקר מהוראה[7]. אף על פי כן הצליח מרקמן לארגן מספר הופעות[3],ובשלהי שנות השישים הלהקה קיימה מספר הופעות תחת השם "הבלט הקלאסי", כאשר ימפולסקי ומרקמן מופקדים על הניהול האמנותי[19]. כמו כן הופיעה הלהקה בבולטימור[20] וקטעים ממופעיה שודרו בטלוויזיה הישראלית[21]. בשנת 1970 רכשו ימפולסקי ומרקמן מרתף בצפון תל אביב, במקום שהפך לימים לכיכר המדינה והקימו שם את המרכז לבלט קלאסי, בית הספר הראשי של הבלט הישראלי[1] שהיווה מקור המימון העיקרי של הלהקה[7]. בית הספר קם בשנת 1972, לאחר שהלהקה קיבלה העלאה בכספי הסיוע ממשרד החינוך[22]. סיוע נוסף גויס באותה עת מקרן אמריקה ישראל[23]. בשנות השבעים החלה הלהקה לשתף פעולה עם הכוראוגרף ג'ין היל סאגן[7] והרקדנית ז'נין שארה[24].

באותו זמן פרש מרקמן מריקוד פעיל והחל לשמש בתפקידי מנהל בלבד[7]. עם זאת הפרישה הייתה הדרגתית, כאשר בשנת 1976 מרקמן השתתף בביצוע הבלט "המדנדרין המופלא" מאת בלה ברטוק[25]. בשנת 1977 יצא הבלט לסבב הופעות בארצות הברית שגרר אחריו סבב נוסף ב-1981, בו נכללו גם מדינות שונות בדרום אמריקה[26]. בשנת 1985 יצרה הלהקה ביצוע בימתי מלא, ראשוני לאותה תקופה, למפצח האגוזים של צ'ייקובסקי, וכן את 'סינדרלה' לסרגיי פרוקופייב[5][27][28]. בשנת 1987 עלתה הפקה של 'היפהפייה הנמה'[29]. בשנת 1990 ארגן מרקמן את הופעתה בישראל של להקת 'מוסקבה סיטי בלט', בהשתתפות הרקדנית נדייז'דה פאבלובה(אנ')[30]. בשנות התשעים קיבל הבלט הישראלי מענק חד פעמי משרת התרבות, שולמית אלוני, ויצא להופעות בהונגריה[31], בפסטיבל האמנויות במלטה[32] ובסין[33]. בראשית שנות האלפיים הבלט הישראלי העלה הפקה של הבלט "אונייגין" לג'ון קרנקו[34]. באותו עשור יזם מרקמן את העברת הבלט למשכנו הנוכחי ברחוב הר נבו 4 בתל אביב[35]. בשנת 2010 החל הבלט הישראלי בתוכנית הבראה, בעקבות דיווחים לפיהם גירעון הלהקה עומד על 6.4 מיליון שקלים; בעקבות תוכנית זו פוטר מרקמן ממשרת המנכ"ל, ועבר לכהן כנשיא כבוד של הלהקה, כאשר במקומו מונתה כמנכלי"ת סגניתו של מרקמן לאה לביא[36]. ימפולסקי פוטרה שנה לאחר מכן[37]. בעקבות הפיטורים תבעו בני הזוג את הלהקה, בטענה כי השניים העבירו מכספם האישי כ-2.4 מיליון שקלים לצורכי הלהקה, כאשר זו התחייבה להחזיר את הסכום במקרה של פרישה. בשנת 2018 פוצו השניים בסכום 1.8 מיליון ש"ח[38].

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא הלל מרקמן בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 3 4 מייסדי הבלט הישראלי, הבלט הישראלי
  2. ^ ברטה ימפולסקי, האופטימיים, ראשון לציון: ידיעות אחרונות, ספרי חמד, 2018, עמ' 27
  3. ^ 1 2 3 ברטה רצתה מאוד ילד, אבל הסברתי לה שלא יהיה לה זמן לטפל בו, נעמי לבנון קשת, לאשה, 07.07.2001, עיתונות עברית - להקת הבלט הישראלי - 2000–2012, ארכיון ברטה ימפולסקי והלל מרקמן, הספרייה הלאומית
  4. ^ תצלומים - ראשית הדרך - אוסקר טאובר, ארכיון ברטה ימפולסקי והלל מרקמן, הספרייה הלאומית
  5. ^ 1 2 יוסי תבור, FROM BEING CINDERELLA TO "CINDERELLA" 20 YEAR OF CLASSICAL BALLET IN ISRAEL, Israel Dance Annual, The Israel Dance Society & Friends of the Dance Library of Israel, 1987
  6. ^ 1 2 נעמה לנסקי, אגדה חיה ובועטת, באתר הארץ, 06.09.2011
  7. ^ 1 2 3 4 5 6 טלילה בן-זכאי, ברטה והלל ואהבת המחול, מעריב, 22 באוגוסט 1975
  8. ^ ברטה ימפולסקי, האופטימיים, ראשון לציון: ידיעות אחרונות, ספרי חמד, 2018, עמ' 37
  9. ^ 1 2 ברטה ימפולסקי, האופטימיים, ראשון לציון: ידיעות אחרונות, ספרי חמד, 2018, עמ' 47
  10. ^ ברטה ימפולסקי, האופטימיים, ראשון לציון: ידיעות אחרונות, ספרי חמד, 2018, עמ' 51
  11. ^ ברטה ימפולסקי, האופטימיים, ראשון לציון: ידיעות אחרונות, ספרי חמד, 2018, עמ' 56
  12. ^ תצלומים - תקופת הלימודים והריקוד באירופה - צלמים שונים, ארכיון ברטה ימפולסקי והלל מרקמן, הספרייה הלאומית
  13. ^ תצלומים - תקופת הריקוד בברן - Photo Erismann, ארכיון ברטה ימפולסקי והלל מרקמן, הספרייה הלאומית
  14. ^ אלעד סמורזיק, הזמן האבוד של רנה בלום, באתר הארץ, 19.10.2011
  15. ^ ערב באלט של 1965 באופרה, הבוקר, 18 בינואר 1965
  16. ^ ערב באלט 65, למרחב, 14 במאי 1965
  17. ^ לאן הערב, חולון, מעריב, 24 בינואר 1967
  18. ^ הופעת להקת הבלט הקלאסי, למרחב, 16 בינואר 1970
  19. ^ הבלט הקלאסי, מעריב, 6 בנובמבר 1968
  20. ^ Poor turnout for Israel ballet, Ellis H. Rosen, עיתונות - להקת הבלט הישראלי - 1960–1969, ארכיון ברטה ימפולסקי והלל מרקמן, הספרייה הלאומית
  21. ^ שידורים שכדאי לראות בשבוע הבא, הארץ, 16 בינואר 1969
  22. ^ מחול בכיכר המדינה, מעריב, 7 במאי 1972
  23. ^ פילהרמונית של לונדון - בלט בישראל, מעריב, 15 במרץ 1977
  24. ^ ברטה ימפולסקי, האופטימיים, ראשון לציון: ידיעות אחרונות, ספרי חמד, 2018, עמ' 91
  25. ^ המסתורין ורוצחי הנער, מעריב, 18 ביולי 1976
  26. ^ עלון - '20 שנה לבלט הישראלי', ארכיון ברטה ימפולסקי והלל מרקמן, הספרייה הלאומית
  27. ^ תכניות - 'מפצח האגוזים', ארכיון ברטה ימפולסקי והלל מרקמן, הספרייה הלאומית
  28. ^ מודעה, חדשות, 25 בנובמבר 1985
    לפצח את מפצח האגוזים, הארץ, 18 ביולי 1985
  29. ^ היפיפיה הנמה, ארכיון ברטה ימפולסקי והלל מרקמן, הספרייה הלאומית
  30. ^ מוסקבה סיטי בלט: הצגות הרצה בארץ, מעריב, 22 בינואר 1990
  31. ^ ברטה ימפולסקי, האופטימיים, ראשון לציון: ידיעות אחרונות, ספרי חמד, 2018, עמ' 174-176
  32. ^ וידאו - 'הרמוניום' - 'סקוור דאנס', לרקוד לפי שירים' - פסטיבל מלטה 1996, ארכיון ברטה ימפולסקי והלל מרקמן, הספרייה הלאומית
  33. ^ מכתבים ורשימות - סיורים בסין, ארכיון ברטה ימפולסקי והלל מרקמן, הספרייה הלאומית
  34. ^ "הבלט הישראלי" יעלה את "אונייגין", באתר הארץ, 11.04.2001, עודכן ב-14.08.2011
  35. ^ ברטה ימפולסקי, האופטימיים, ראשון לציון: ידיעות אחרונות, ספרי חמד, 2018, עמ' 204-208
  36. ^ אלעד סמורזיק, אחרי 44 שנים, מנכ"ל הבלט הישראלי עוזב, באתר הארץ, 07.11.2011
  37. ^ שיר חכם, ברטה ימפולסקי תובעת את הבלט הישראלי, באתר הארץ, 26 במרץ 2013
  38. ^ ליטל דוברוביצקי, מייסדי הבלט הישראלי יפוצו ב־1.8 מיליון שקל: "פגיעה בכבודם", באתר ynet, 20.09.18