הלמוט ויידלינג
 | |
| הלמוט ויידלינג, (1943) | |
| לידה |
2 בנובמבר 1891 הלברשטט, הקיסרות הגרמנית  |
|---|---|
| פטירה |
14 בנובמבר 1955 (בגיל 64) ולדימיר, ברית המועצות  |
| מדינה |
גרמניה  |
| השתייכות |
הקיסרות הגרמנית  רפובליקת ויימאר  גרמניה הנאצית |
| תקופת הפעילות | 1911–1945 (כ־34 שנים) |
| דרגה |
 גנרל חיל התותחנים |
| תפקידים בשירות | |
|
מפקד הדיוויזיה ה-86 מפקד קורפוס הפאנצר ה-41 מפקד הקורפוס ה-6 מפקד קורפוס הפאנצר ה-56 מפקד הגנת ברלין | |
| פעולות ומבצעים | |
| עיטורים | |
  | |
_Berliner_Kapitulation.JPG)
הלמוט ויידלינג (בגרמנית: Helmuth Otto Ludwig Weidling; 2 בנובמבר 1891 – 17 בנובמבר 1955) היה גנרל בוורמאכט, המפקד האחרון של ברלין במלחמת העולם השנייה. חתם על כתב הכניעה בסיום הקרב על ברלין.
ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
קריירה מוקדמת[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויידלינג הצטרף לצבא הקיסרות הגרמנית ב-1911, ולחם בשורותיו במהלך מלחמת העולם הראשונה ביחידות ארטילריה. על פעולותיו בקרבות קיבל את עיטורי צלב הברזל דרגה ראשונה ושנייה, וצלב הכבוד של מלחמת העולם 1914/1918.
לאחר המלחמה נשאר ויידלינג ברייכסווהר, ומילא בו תפקידי פיקוד ומטה. ב-1 בספטמבר 1935 הועלה לדרגת אוברסט-לויטננט, ב-1 במרץ 1938 הועלה לדרגת אוברסט, וב-10 בנובמבר 1938 מונה למפקד רגימנט הארטילריה ה-56.
מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בפרוץ המלחמה היה ויידלינג מפקד רגימנט הארטילריה ה-56, ופיקד עליו במהלך המערכה בפולין, כחלק מהדיוויזיה הממונעת ה-20 במסגרת הקורפוס הממונע ה-19. ב-1 באפריל 1940 מונה ויידלינג למפקד רגימנט הארטילריה ה-20, וב-1 באפריל 1940 מונה ויידלינג למפקד אגד הארטילריה ה-128, שהיה חלק מהקורפוס הממונע ה-40. במהלך המערכה על צרפת לחם ויידלינג במסגרת הקורפוס שהיה חלק מהארמייה הרביעית, ובמהלך המערכה בבלקן לחם עמו כחלק מהארמייה ה-12. במהלך מבצע ברברוסה פעל הקורפוס החל מספטמבר 1941 כחלק מהארמייה התשיעית, ובמהלך הקרב על מוסקבה לחם כחלק מארמיית הפאנצר הרביעית. ב-1 בינואר 1942 מונה ויידלינג למפקד הדיוויזיה ה-86, שפעלה תחת פיקוד הארמייה התשיעית כחלק מהקורפוסים ה-6, ה-23, ה-27, ה-41, וה-46 לסירוגין, וב-15 בינואר 1942 קיבל על פעולותיו את עיטור צלב האבירים של צלב הברזל. ב-1 בפברואר 1942 הועלה ויידלינג לדרגת גנרל מיור, וב-1 בינואר 1943 הועלה לדרגת גנרל לוטננט. במהלך בקרב קורסק לחם ויידלינג עם הדיוויזיה שבפיקודו כחלק מההקורפוס ה-20 במסגרת הארמייה התשיעית, ולאחר מכן הועברה הדיוויזיה תחת פיקוד קורפוס הפאנצר ה-56 שפעל כחלק מהארמייה השנייה. ב-15 באוקטובר 1943 מונה ויידלינג למפקד קורפוס הפאנצר ה-41 שהיה חלק מהארמייה התשיעית, וב-1 בינואר 1944 הועלה לדרגת גנרל חיל התותחנים. ב-22 בפברואר 1944 קיבל ויידלינג על פעולותיו בקרבות תוספת עלי אלון לעיטור צלב האבירים של צלב הברזל, ובמהלך מבצע בגרטיון ספג הקורפוס שבפיקודו אבדות כבדות והצליח לבלום את המתקפה הרוסית רק על נהר הויסלה. בין ה-28 ביוני ל-15 באוגוסט פיקד ויידלינג אף על הקורפוס ה-6, שהיה חלק מהארמייה הרביעית. ב-28 בנובמבר 1944 קיבל ויידלינג על פעולותיו בקרבות תוספת חרבות לעיטור צלב האבירים של צלב הברזל.
ב-12 באפריל 1945 הוא מונה למפקד קורפוס הפאנצר ה-56 שהיה חלק מהארמייה התשיעית בפיקודו של גנרל תאודור בוסה. הארמייה הזאת הייתה חלק מקבוצת ארמיות ויסלה בפיקודו של גנרל גוטהרד היינריצי שהצליחה להדוף את הרוסים ביום הראשון של הקרב על ברלין אבל אחר כך נאלצה לסגת.
מפקד ברלין[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-16 באפריל 1945 נפתח הקרב על ברלין. ויידלינג היה מפקד קורפוס הפאנצר ה-56 שהיה חלק מהארמייה התשיעית בפיקודו של תאודור בוסה. לאחר קרבות עזים נאלץ ויידלינג לסגת כדי להימנע מכיתור. באותו זמן פשטה שמועה שהוא העתיק את מפקדתו מדרום מזרח לברלין אל דבריץ מצפון לפוטסדם וממערב לברלין. כאשר נודע הדבר לבוסה והיטלר הם הורו להדיחו לאלתר, להעמידו למשפט צבאי ולהוציאו להורג. כשהודיע לו הנס קרבס על כך עזב ויידלינג את יחידתו ומיהר להפגש עם היטלר בפיהררבונקר.
הוא נפגש עם היטלר ב-22 באפריל 1945 והציג לפניו את פרטי הקרב הנכונים וכי נסוג 1-2 ק"מ בלבד כדי לא להיות מכותר והקורפוס שלו נמצא ממזרח לברלין ומגן עליה. היטלר התרשם ממנו ולא רק שביטל את החלטתו להוציאו להורג אלא שמינה אותו למחרת, ב-23 באפריל 1945, למפקד העיר ברלין. ויידלינג קבל בעל כרחו את התפקיד הבלתי אפשרי היות שידע שהמצב אבוד הוא השיב לקרבס שהודיע לו על המינוי: "חבל שלא הורית לירות בי, כך לא הייתי חייב לשתות מכוס התרעלה". הוא קבע את מפקדתו בבנדלרבלוק. ב-29 באפריל 1945 הגיע לישיבה בפיהררבונקר, אמר להיטלר שהקרב אבוד והציע להקצות כוחות שיאפשרו לו לפרוץ מהבונקר אך היטלר סירב ולמחרת התאבד ובעקבותיו גבלס וקרבס.
ויידלינג שהיה המפקד הבכיר ביותר בעיר החליט להיכנע. הוא שלח תשדורת לרוסים על רצונו להיכנע. לאחר שנענה חיובית הוא שלח את ראש מטהו פון דופינג שהציע כניעה של כבוד והפסקת אש מיידית. לאחר מכן התמסר ויידלינג לרוסים, הובא למפקדתו של גנרל וסילי צ'ויקוב ברובע טמפלהוף וחתם על כתב הכניעה אור ליום 2 במאי 1945.
לאחר המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויידלינג ופון דופינג הוטסו לברית המועצות ב-9 במאי 1945 כשבויי מלחמה והועברו לחקירות הנ.ק.וו.ד. פון דופינג הוחזר לגרמניה ב-1955. ויידלינג הועמד ב-27 בפברואר 1952 בפני בית דין צבאי ונידון ל-25 שנות מאסר. הוא מת ב-17 בנובמבר 1955 בבית כלא של הקג"ב בעיר ולדימיר מטרשת עורקי הלב.
דמותו של ויידלינג מגולמת בסרט "הנפילה" (2004).
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- יואכים פסט: בתוך הבונקר של היטלר - 14 הימים האחרונים. הוצאת אחוזת בית, 2006.
- ג'ון טולאנד: 100 ימים אחרונים; הוצאת מערכות, 1968
- קורנליוס ראין: הקרב האחרון, הוצאת א. לוין-אפשטיין
- אנטוני ביוור: נפילת ברלין, הוצאת יבנה, 2003
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- הלמוט ויידלינג, באתר lexikon-der-wehrmacht בגרמנית
- הלמוט ויידלינג, באתר world war II
- ויידלינג מתאר לרוסים את הקרב על ברלין, (ברוסית וגרמנית)
- ויידלינג מקריא את הודעת הכניעה (בסרט "הנפילה") באתר יוטיוב