הלן לויט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הלן לויט
Helen Levitt
הלן לויט, דיוקן עצמי 1963 תמונה זו מוצגת בוויקיפדיה בשימוש הוגן. נשמח להחליפה בתמונה חופשית.
הלן לויט, דיוקן עצמי 1963
תמונה זו מוצגת בוויקיפדיה בשימוש הוגן.
נשמח להחליפה בתמונה חופשית.
לידה 31 באוגוסט 1913
ברוקלין, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 29 במרץ 2009 (בגיל 95)
גריניץ' וילג', ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
תחום יצירה צילום
פרסים והוקרה פרס שדולת הנשים למפעל חיים בתחום האמנות (2004)
מלגת גוגנהיים עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג Alfred Lewis Levitt עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

הלן לויטאנגלית: Helen Levitt; ‏31 באוגוסט 1913[1]29 במרץ 2009)[2] הייתה צלמת, עורכת סרטים ומפיקה יהודייה-אמריקאית. היא התמקדה בעיקר בצילום רחוב בעיר שבה גדלה, ניו יורק. הייתה מעורבת ביצירת סרטים דוקומנטריים והייתה מועמדת לפרס אוסקר לתסריט המקורי הטוב ביותר בשנת 1948. השפיעה משמעותית על צילום דוקומנטרי והאסתטיקה בצילום רחוב.[1]

קורות חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הלן לויט נולדה בברוקלין לאביה סם, מהגר רוסי-יהודי שניהל בעסק סיטונאי למוצרי סריגה, ולאמה, מאי שהייתה מנהלת חשבונות. לויט הייתה בת אמצעית לשני אחיה. הלן נולדה עם מחלת מנייר שגרמה לה לליקוי שמיעה והפרעה ביציבות. למרות זאת, אהבה מאוד סרטים, מוזיקה וריקוד.[2]

במהלך נעוריה נשרה מהתיכון בכיתה י', בטענה שהיו יותר מדי דברים שהסיחו אותה מדעתה.[3] לויט עבדה אצל צלם פרסומות שאמה הכירה, וחסכה מספיק כסף כדי לקנות את מצלמתה הראשונה.[2]

כנערה, הלן הושפעה בעיקר מהצלמים בן שאן ומאנרי קרטייה ברסון- שהיו מהחלוצים של צילום הרחוב, וגרמו לה לעסוק בתחום זה. בשנת 1935 היא פגשה את קרטייה ברסון בזמן ששהה בניו יורק, וליוותה אותו בזמן שצילם ברחבי ברוקלין. בשנת 1936 היא קנתה מצלמה יד שנייה, בהתאם להמלצתו. כמו כן היא אמרה בעבר שבן שאן, אותו פגשה דרך ווקר אוונס, השפיע עליה יותר בגישתו לצילום ספונטני של הנעשה ברחובות ניו יורק.[2]

תמונותיה הוצגו לראשונה במגזין Fortune בשנת 1939, ב-1940 תמונה שלה הוצגה כחלק מתערוכת הפתיחה של אגף הצילום במוזיאון לאומנות מודרנית, והתערוכה הראשונה שלה הייתה במוזיאון לאומנות מודרנית בניו יורק ב-1943.[2] לויט קיבלה את המלגה הראשונה שלה מאותו המוזיאון בשנת 1946.[4]

לאחר שפגשה את הסופר ג'יימס אג'י (אנ') היא התחילה לפעול בשיתוף פעולה עימו, בספרות וסרטים. הספר "A Way of Seeing" הכיל תמונות שלה עם מאמרים של אג'י. נסיעה משותפת עם אשתו של אג'י למקסיקו, הייתה הפעם היחידה שיצאה מחוץ לתחומי ארצות הברית. היא צילמה את השכונות העניות של מקסיקו סיטי.[3]

במקביל לעבודתה כצלמת לויט התחילה להיות מעורבת בעריכת סרטים וצילומם. שיתופי הפעולה עם אג'י ועם ג'ניס לואב (Janice Loeb), הביאו לייצירת מספר סרטים, בינם הסרט הדוקומנטרי הקצר "On the Street" המתעד את הרחובות בהארלם הספרדית.[2] היא המשיכה במשרה מלאה בתחום הקולנוע במשך כשני עשורים. כמו כן במהלך אותם שנים פורסמו מספר ספרים של אג'י עם תמונות של לויט.[3]

בשנת 1959 חזרה לצילום תמונות והייתה בין הראשונות שצילמו בצבע. עבודתה נתמכה בעזרת שתי מלגת מלגות גוגנהיים שקיבלה בשנים 1959 ו-1960.

לויט הייתה צלמת עד שנות ה-90 אך לאחר שבעים שנות פעילות החליטה לויט להפסיק את עבודתה, עקב בעיות בריאות שהפריעו על סחיבת המצלמות, והעובדה ש"פעם, ילדים היו יוצאים לשחק ברחובות אך כיום זה לא ככה. הם נשארים בבית לראות טלוויזיה או משהו".[2]

לויט הייתה מאוד קנאית לפרטיותה ונתנה מעט מאוד ראיונות. לויט לא התחתנה מעולם ונשארה לגור בברוקלין במשך כל חייה.[3]

כצלמת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הלן לויט עסקה במיוחד בצילום רחוב, שהוא צילום של סיטואציות אקראיות במקומות ציבוריים. לויט צילמה בעיקר בשכונות העניות של העיר ניו יורק, למשל: הארלם הספרדית והצד המזרחי התחתון. שם, אנשים התייחסו לרחובות כאל הסלון האישי שלהם ובסיטואציות האלה, היא הראתה את היכולת הגבוהה שלה לתפוס רגעים מחיי היומיום ולהראות את ההומור ואת היופי שבהם.[2] בניגוד לשאר צלמי הרחוב בזמנה, שטענו שתמונה צריכה לתפוס רגע ולספר למתבונן סיפור, תמונותיה ייצגו עולם רחב וחסר גבולות שבו היית יכול לדמיין, לחשוב ולא לדעת מה באמת מסתתר מאחורי התמונה.

הלן לויט שינתה את סגנון "צילום הרחוב" לתמיד והכניסה פן חדש של צילום מודרני.[2] בנוסף להיותה צלמת, לויט הייתה גם קולנוענית וסגנון הצילום המיוחד שלה עזר לה מאוד בצילום סרטים.

לויט צילמה אנשים בחייהם הרגילים והפכה את הרגעים הקטנים והפשוטים ליוצאי דופן.[3] הדרך המרכזית שבה עשתה זאת היא צילום ילדים משחקים ברחובות העיר ניו-יורק, בעיקר בשכונות העניות יותר של העיר. היא תפסה אותם במצלמתה משחקים במשחקים מאולתרים ומציירים בגיר על המדרכות.[3] תמונותיה היו כל כך מיוחדות מכיוון שהן מראות את ההפרדה החדה בין החיים הקשים של הילדים לבין העמדת הפנים והעולם המומצא של הדמיון הילדותי שלהם.[2]

סיבה נוספת לייחוד של צילום הילדים של לויט הוא שהיא לא הייתה נשואה ולא היו לה ילדים מעולם. היא אפילו טענה שהיא "שונאת ילדים", ומשום כך הייתה לה תפיסה אחרת מאשר צלמים וצלמות אחרות שמצלמים את הילדים כהורים. היא תפסה את הילדות כשלב בהתפתחות האדם. בתמונותיה ניתן לראות את הילדים נורא שובבים ומגושמים ולא תמימים ושלווים כפי שרגילים לראות.[3]

בשנת 1959 חזרה לצילום תמונות והייתה בין הראשונות שצילמו בצבע. היא צילמה רבות בשנות ה-60 של המאה ה-20 את אזור האופנה בניו יורק, אולם רוב עבודתה בנושא זה נעלמה לאחר שפרצו לדירתה ב-1970. בסביבות 1990 חזרה לצלם בשחור לבן, לאחר שהפיתוח בצבע היה יותר מידי בעייתי, והיא הייתה מפתחת בשחור לבן בדירתה.[1]

תערוכות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1939, האגף החדש לצילום במוזיאון לאמנות מודרנית הכיל תמונות שלויט צילמה במהלך התערוכה הראשונה עם פתיחת האגף.[5]

בשנת 1943 לויט הציגה תערוכת יחיד ראשונה "הלן לויט:צילום ילדים", כאשר האוצרת הייתה המבקרת הצילום הנודעת ננסי נרוול (אנ'). התערוכות העיקריות הבאות שלה היו בשנות ה-60 של המאה העשרים.[5]

בשנת 1974, לאחר שעבדה כדי לשחזר ולהחליף את כל התמונות שנגנבו מדירתה ב-1970, היא הציגה תערוכה בMOMA המורכבת משקופיות בצבע של עבודתה. הייתה זו הפעם הראשונה שהמוזיאון הציג תערוכת צילום המבוססת על שקופיות.[3]

תערוכות רטרוספקטיביות לכבוד לויט[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1983: המוזיאון לאמנות של בוסטון (אנ')
  • 1985: המוזיאון לאמנות מודרנית בסטוקהולם (אנ')
  • 1988: גלריית הצלמים (אנ') בלונדון
  • 1991: המוזיאון לאמנות מודרנית של סן פרנסיסקו (אנ') (תערוכה שטיילה גם ברחבי ארצות הברית)
  • 1994: תערוכה במוזיאון בגרנדה, ספרד
  • 1997: המרכז הבינלאומי לצילום (אנ') ניו יורק
  • 2001: המרכז הלאומי לצילום, בפריס
  • 2007: העמותה לזכר אנרי קרטייה ברסון, פריס
  • 2008: מוזיאון הצילום באמסטרדם (אנ')
  • 2008: מוזיאון לאמנות מודרנית ה(Sprengel Museum) בהנובר, יחד עם הענקת פרס Spectrum International Photography Prize לכבוד הלן לויט[4]
  • 2010: כחלק מתערוכת PHotoEspaña (אנ') במדריד

סרטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך שנות 40 של המאה ה-20, לויט יצרה סרטים דוקומנטריים יחד עם ג'ניס לואב (Janice Loeb) וג'ימס אג'י (אנ'): "ברחוב" (In the Street) והסרט "The Quiet One". עבור הסרט The Quiet One לויט, יחד עם לואב וסידני מאיירס (Sidney Meyers) היו מועמדים לפרס אוסקר לתסריט המקורי הטוב ביותר.

לויט הייתה מעורבת ביצירת סרטים במשך 25 שנים, עד לסרט האחרון בשנת 1972. היא צילמה, ערכה והייתה מעורבת בהפקה.[6]

פילמוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לויט תרמה ליצירת הסרטים הבאים:[6]

  • In the Street (אנ') (1948) צילום ועריכה
  • The Quiet One (אנ') (1948) צילום וכתיבה
  • The Steps of Age (1950) הפקה
  • The Savage Eye(אנ') (1960) צילום[7]
  • The Balcony (אנ') (1963) עוזרת במאי
  • An Affair of the Skin (אנ') (1963) הפקה משותפת עם בן מדו
  • In the Year of the Pig (אנ') (1968) הייתה שותפה בעריכה עם חנה מוריניס. סרט זה לפעמים בטעות מיוחס לתסריטאית הלן סלוט לויט.[8]
  • The End of an Old Song (1972) עורכת, הסרט נוצר יחד עם המוזיקאי ג'ון כהן.[9]

פרסים ומלגות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מענק מחקר לצילום, המוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק, 1946.
  • מועמדות לפרס אוסקר לתסריט המקורי הטוב ביותר עבור הסרט The Quiet One יחד עם ג'ניס לואב וסידני מאיירס (Sidney Meyers), 1949.
  • מלגת גוגנהיים, ניו יורק 1959, 1960,[2] 1981.
  • מענק מחקר על עשיית סרטים מקרן פורד, 1964.[3]
  • מלגת היוצר היצירתי, מועצת האומניות של מדינת ניו יורק, 1974.
  • מענק מחקר על צילום, מרכז התרומות לאמנות, וושינגטון די.סי, 1976.
  • פרס על קריירה מכובדת בצילום, חברי הצילום, מוזיאון האמנות בקליבלנד,1987.
  • פרס מאסטר הצילום, מרכז הצילום הבינלאומי, 1997.[10]
  • פרס "נייט פארצ'ייס" על צילום, מוזיאון לאמנות באקרון, 2007.
  • פרס פרנסיס ג'יי גרינברגר על מצוינות באמנות, מרכז האמנויות הבינלאומי, 2008.[4]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא הלן לויט בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 3 אתר למנויים בלבד Helen Levitt (Obituary), The Telegraph, 23 April 2009
  2. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 Margarett Loke, Helen Levitt, Who Froze New York Street Life on Film, Is Dead at 95, New York Times, Art &Design, 2009
  3. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 Helen Levitt, The Art Story
  4. ^ 1 2 3 Helen Levitt, Laurence Miller Gallery
  5. ^ 1 2 Hopkinson, Amanda (3 באפריל 2009). "Obituary - Helen Levitt: Award-winning New York photographer noted for street scenes and social realism". The Guardian. {{cite news}}: (עזרה)
  6. ^ 1 2 Williams, Deane (במרץ 2012). "Helen Levitt". Senses of Cinema (62). {{cite journal}}: (עזרה) A critical review of Levitt's filmmaking career.
  7. ^ Jackson, Benjamin T. (Summer 1960). "The Savage Eye". Film Quarterly. 13 (4): 53–57. doi:10.1525/fq.1960.13.4.04a00160.
  8. ^ Barsam, Richard Meran (1992). Nonfiction Film: A Critical History. Indiana University Press. p. 418. ISBN 978-0-253-20706-7.
  9. ^ Mathews, Scott (2008-08-06). "John Cohen in Eastern Kentucky: Documentary Expression and the Image of Roscoe Halcomb During the Folk Revival". Southern Spaces.
  10. ^ Helen Levitt, Galerie Thomas Zander (ארכיון)