הלנה מולוני

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הלנה מולוני
Helena Molony
צילום בצבע ספיה של הלנה מולוני, של פלג גוף העליון. היא לבושה חולצה מכופתרת בהירה עם צווארון ועניבה מכופתרת
לידה 15 בינואר 1883 עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 28 בינואר 1967 (בגיל 84) עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

הלנה מרי מולוני אנגלית: Helena Mary Molony; ‏15 בינואר 188328 בינואר 1967) הייתה לאומנית אירית, פמיניסטית, ופעילה למען זכויות עובדים.[1] היא נלחמה במרידת חג הפסחא ב-1916, ומאוחר יותר הייתה לאישה השנייה לשמש כנשיאת קונגרס איגודי העובדים האירים.[2]

תחילת דרכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מולוני נולדה במרכז דבלין, למייקל מולוני, שהיה חנווני, ולקתרין מקגראת.[3] היא תיארה את ילדותה כנוחה, אך לא מאושרת. היא התייתמה בגיל צעיר מאמה, ולא הסתדרה עם אשתו השנייה של אביה. היה לה אח אחד, פרנק, אשר היגר מאוחר יותר, בשנת 1910, לארצות הברית יחד עם אשתו.

איניניה נה הרין[עריכת קוד מקור | עריכה]

את התעוררותה הפוליטית חוותה מולוני ב-1903, כאשר בהשראת נאום לאומני של מוד גון, הצטרפה לארגון הנשים הפמיניסטי-לאומני איניניה נה הרין (בנות אירלנד). הארגון נוסד על ידי גון משום שרוב הארגונים התרבותיים והלאומניים הדירו נשים, ואף סירבו לעסוק בזכויות נשים, כגון זכות ההצבעה. בכך פתחה מולוני בחיים שלמים של לאומנות מסורה. כשהגיעה לביתה של גון כדי להצטרף, מצאה את עצמה באמצע פשיטה משטרתית. כשנשאלה אם היא חברה בארגון, השיבה שהיא גאה לומר שכן, ומייד נעצרה. היא סייעה לגון בניהול הארגון, ולימים הייתה המנהלת בפועל.[4] בשנת 1908 היא יסדה והייתה לעורכת כתב העת של איניניה, Bean na hÉireann (אשת אירלנד). באן נה הרין דגל בספרטיזם לאומי, פמיניזם, ומיליטנטיות. למולוני לא היה ניסיון קודם בעיתונות, אך עד מהרה באן זכה לפופולריות רבה.[5] הירחון הפך למוקד פעולה של קבוצת לאומנים מובילים: קונסטנס מרקייביץ' עיצבה את השער וכתבה טור גינון; סידני גיפורד (בשם העט ג'ון ברנן) כתב תכנים והיה חלק מצוות ההפקה; חברות ארגון אחרות שתרמו לפרסום כללו את אווה גור-בות, סוזן מיטשל, מייב קוואנה וקתרין טיינן, והשתתפו בו גם פטריק פירס, תומאס מקדונה, AE, ג'וזף פלנקט, רוג'ר קייסמנט, ארתור גריפית וג'יימס סטיבנס.[6] בתוכן נכלל מבחר אקלקטי של מאמרים – אופנה (בתמיכה בתוצרת אירלנד), זכויות והתארגנות עובדים, בישול, פוליטיקה, ספרות, שירה ועוד.[7] מולוני תיארה את העיתון כ"שילוב מוזר של רובים ושיפון".

לדברי מולוני, אחד המניעים לייסוד העיתון הייתה הקמתה של מפלגת שין פיין על ידי ארתור גריפית. גריפית וכך מפלגתו הביעו אידאולוגיה של סרבנות, או התנגדות פאסיבית, ולא של התקוממות ומלחמה למען עצמאות. תנועתו הייתה לפופולרית, אך איניניה התנגדה לגישה זו, וכך לאומנים רבים אחרים. שין פיין גם דגלה בפוליטיקה חברתית-כלכלית שמרנית, וביקשה לייצר חברה מעמדית וקפיטליסטית, ואילו איניניה פעלה בסולידריות עם תנועות העובדים. כך שמולוני והמייסדות האחרות האמינו שיש צורך דחוף לא רק בקולן של נשים בתוך התנועה הלאומנית, אלא באופן ספציפי קולות מהפכנים. העיתון היה היחיד באותה תקופה שדגל בהיפרדות מוחלטת מבריטניה. העיתון פורסם במשך שלוש שנים, אז כבר פורסמו עיתונים לאומניים אחרים וביניהם גם עיתון נשים נוסף, והמערכת החליטה לסגור את ההוצאה ולהשקיע בפעילויות אחרות של הארגון.

מולוני הייתה פעילה מרכזית בתוכנית הארוחות של איניניה. הארגון שם למטרה אספקת מזון לילדי בית ספר, והנהיג את התוכנית באופן שלא יתקבל כצדקה, אלא כזכות. התלמידים היו צריכים להביא פני כדי לקבל ארוחה, אך סודר שלא יוכלו לראות מי מסר פני ומי לא. בפעילות זו השתתפו גם חברות איניניה אחרות, ביניהן מוד גון ומארי פרולז.[8]

בין השנים 1903 ו-1910 שימשה כמזכירת הארגון, ואז לקחה על עצמה את התפקיד מארי פרולז.

בתקופה שלפני המיזוג של איניניה עם קומן נה מאן ותחילת מלחמת העולם הראשונה, עיקר פעילותה הייתה נגד גיוס אירים לצבא הבריטי.

איגודי עובדים ורפובליקניזם[עריכת קוד מקור | עריכה]

למולוני הייתה גם קריירה בתור שחקנית, והיא הייתה חברה בתיאטרון אבי.[9] היא הייתה פופולרית ומצליחה, ושיחקה בין היתר במחזות לאומניים שהופקו על ידי איניניה ובהם שיחקו חברות הארגון לצד שחקנים מארגונים רפובליקנים מקבילים. היא השתמשה בכישורי הבמה שלה גם בפעילותה הפוליטית, ונהגה לנאום בלהט מעל כרכרה בפארקים ובככרות העיר.[1]

אך המחויבות העיקרית שלה הייתה לעבודה הפוליטית.[10] היא הייתה פעילה בעלת השפעה, ונזקפה לזכותה הבאתן של מספר משמעותי של פעילות מרכזיות לתוך התנועה, ביניהן קונסטנס מרקייביץ' וד"ר קתלין לין, שכתבה ביומניה על הכריזמה וההשפעה של מולוני.[2]

פיאנה ארין, ארגון הנוער של המתנדבים האירים, נוסד על ידי קונסטנס מרקייביץ' בביתה של מולוני בדבלין, ב-16 באוגוסט 1909.[11] מולוני הייתה למדריכה הרוחנית-פוליטית של הארגון. בסביבות 1910, מרקייביץ' יסדה חוות נוער עבור פיאנה, שקיוותה להפוך למיזם עצמאי בר קיימא, ומולוני אף עברה לגור שם, אך המיזם לא הצליח כלכלית, והשתיים חזרו לדבלין לדירה משותפת.

ב-1911 תכנן המלך ג'ורג' ביקור בדבלין. מולוני הייתה בחזית המחאות שנערכו נגד הביקור, והיא נעצרה בשל יידוי אבנים בחלון ראווה של חנות פרו-בריטית. כשסירבה לשלם את הקנס, נגזר עליה חודש בכלא, ובכך הייתה לאסירה הפוליטית הראשונה מאז ימי ליגת הנשים למען האדמה בחצי השני של המאה ה-19, אז מאות אלפי אירים גורשו מאדמתם על ידי הבריטים. היא שוחררה כעבור 14 ימים, לאחר שהקנס שלה שולם, ללא ידיעתה, על ידי אנה פרנל, שרצתה שמולוני תסיים לערוך ספר על ההיסטוריה של ליגת הנשים למען האדמה, בשם The Tale of the Great Sham. מולוני ביטאה מאוחר יותר אכזבה עמוקה מהתנהלות האחווה הרפובליקנית האירית, ובעלי הברית הלאומנים של איניניה באופן כללי, שכן היא האמינה שההשתתפות שלהם במחאה לקראת הביקור המלכותי הייתה חלשה, ושהם הלא פעלו נגד כליאתה, ובמיוחד, שביום הביקור עצמו הם בחרו בעלייה לרגל לקברו של וולף טון כביטוי מחאה, על אף המצאותו במרחק כשלושים ק"מ מדבלין, שם התרחש הביקור, דבר שהיא ראתה כמורך לב וחוסר מסירות להתנגדות.[8]

מולוני הצטרפה לתנועת הפועלים ב-1913, במהלך הנעילה, כפי שנקראה השביתה הגדולה בהיסטוריה של דבלין. התנועה הלאומנית הייתה למען העובדים ככלל, אך לאו דווקא בעד יוזם השביתה, ג'יימס לרקין, שהיה סוציאליסט בריטי. התקיים בינו לבין המנהיג האירי הסוציאליסטי ג'יימס קונולי מאבק כוחות, ומולוני יצאה בעד קונולי במאבק זה. היא הקימה קואופרטיב ביגוד באזור המזח, שהעסיק נשים אשר נרשמו ברשימה השחורה של המעבידים בשל השתתפות בשביתה. מולוני גם ניהלה את המפעל לחולצות שהוקם על ידי איגוד הנשים בליברטי הול, בניסיון לספק תעסוקה למי שנפגעו מן השביתה.[12] כפעילה למען עובדים, מולוני עבדה צמוד לקונולי, ואף שימשה כמזכירתו למשך תקופה.[13] בנובמבר 1915 קונולי מינה אותה כמזכירת איגוד העובדות האירי. האיגוד קם במהלך הנעילה הגדולה.[14]

בפרוץ מלחמת העולם הראשונה הייתה מולוני בצרפת, והתקשתה למצוא דרך חזרה. היא הצליחה לחזור לדבלין לקראת סוף השנה, בחג המולד, וחזרה לעבודתה בתיאטרון אבי ולפעילותה באיגוד העובדים. היא הייתה דמות מפתח בהוצאת העיתון הסוציאליסטי של קונולי, Workers" Republic (רפובליקת העובדים). העיתון הפך לביטאון של הזרם הספרטיסטי האירי בימים מלאי המתח שלפני מרידת הפסחא, ובמיוחד בא בביקורת נגד הביטאון הרשמי של המתנדבים האירים, אשר נקט באותה תקופה בטון סלחני יותר, פער ששיקף גם את הקרע שהתרחש באותה תקופה בין אוון מקניל, מפקד המתנדבים, ופירס וקונולי מהצד השני, לגבי קיום התקוממות נגד הבריטים. אך ככל שהתוכניות להתקוממות הבשילו, הצדדים עשו ביניהם שלום.

היא הצטרפה לצבא האזרחים האירי, מיליציה שקמה להגנת העובדים במהלך הנעילה בראשותו של קונולי, והמשיכה בפעילות רפובליקנית אחריה. היא התאמנה עמם לקראת מרידת חג הפסחא. בינואר 1916, כשהמשטרה פשטה על ליברטי הול ללא צו כדי להחרים את מכונת הדפוס של Workers" Republic, היא וקונולי עמדו מולם באיומי רובה, עד שהחליטו לעזוב. אחרי שהלכו, הוצב שומר חמוש בליברטי הול כדי להגן על מכונת הדפוס אותה רצתה המשטרה להחרים.[4] בפברואר אותה שנה יצאה מולוני לשליחות באנגליה, לשחרר פעיל אירי שהוחזק במעצר. הדבר לא עלה בידה, אך היא הבריחה מספר רובים במזוודתה בדרכה חזרה לאירלנד.

בהצהרתה ללשכה להיסטוריה צבאית של אירלנד, תיארה מולוני מקרה של התקלות עם שוטרים בריטים בעת שחילקה עלונים נגד החיילים הבריטים ברחוב בדבלין שהיה ידוע כמעוז בריטי: "המשטרה קלטה את אליזבת אופרל, שילה גרנן ואותי. נסנו במהרה, והם רדפו אחרנו לאורך רחוב הנרי, לרחוב מרי, ועד השווקים ברחוב קאפל. חמקנו מהם, שכן היינו צעירות וזריזות, והם עוכבו בשל המעילים הכבדים הארוכים שלהם. בסך הכל, יותר פחדנו מהחיילים והאלות שלהם."[8]

מרידת חג הפסחא ומלחמת האזרחים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מולוני הייתה פעילה בולטת בצבא האזרחים, והתאמנה לצד חברות קומן נה מאן, ארגון הנשים הפארה-צבאי הלאומני, בו הייתה רק חברה של כבוד. הארגון נוצר באפריל 1914 ככוח עזר למתנדבים האירים, על בסיס עקרונות פמיניסטיים. חברות קומן נה מאן התאמנו לצד הגברים בהכנה לקראת ההתקוממות נגד הכוחות הבריטיים באירלנד, ומיזג את איניניה לתוכו.

בימים שלפני מרידת הפסחא, מולוני שהתה ללא הפסקה בליברטי הול, כשהיא מארגנת אוכל ומשמשת ככוח עזר לחברי המיליציות שהחלו להתאסף שם. חוץ מהמנהיגות אף אחד לא ידע מתי אמורה המרידה לפרוץ, אך היה נהיר שהיום מתקרב.

בעת המרידה שימשה כקצינת צבא האזרחים תחת פיקודו של שון קונולי, ביחידה שתקפה את בית העירייה ואת טירת דבלין. ביחידה היו 9 נשים, כולל הרופאה קתלין לין, ו-16 גברים. במהלך ההתקפה, מולוני ירתה בחייל בריטי בעת שחבריה השליכו רימונים לתוך ביתן השומרים. הרימונים לא התפוצצו, וקונולי פקד עליהם לפשוט על הבניין. היחידה לא הצליחה לפרוץ לתוך הטירה, אך בבית העירייה הצמוד לה לא פגשו בהתנגדות, והשתלטו על הבניין. מולוני מיד הקימה מרפאה לפצועים. חילופי יריות החלו בין הכוחות הבריטים בטירה לבין המורדים בבניין העירייה. מאוחר יותר, היא פעלה כשליחה לבית הדואר המרכזי, מטה המרידה, כדי לבקש תגבורת. במהלך הקרב, קונולי נורה בעת שירה מעמדת צלפים על הגג. ד"ר לין ניסתה לטפל בו, אך הפציעה בבטן לא הפסיקה לדמם והוא מת כשמולוני מחזיקה בראשו. אחיו הצעיר מאט, בן ה-15 גם היה נוכח. ג'ק אוריילי לקח אז את הפיקוד, ובמשך מספר ימים המצב נותר כפי שהוא, עם חילופי יריות מדי פעם בין הצדדים. בינתיים, הגיעה תגבורת לצד הבריטי בטירה, ואז החריפו הבריטים את מתקפתם בעזרת מכונות ירייה.

כשבניין העירייה נפל בידי הבריטים, מולוני נכלאה בטירת דבלין. כשבאו לחקור אותה, מצאו אותה כשידיה מדממות, ממאמציה לפרק את מנעול הדלת כדי להימלט. היא אז הועברה לכלא קילמנהאם, שם שוב ניסתה להימלט באמצעות חפירה בעזרת כף ברזל. מתאה, היא שמעה את הוצאתם להורג של מנהיגי המהפכה. היא הועמדה למשפט צבאי, הורשעה, ונכלאה במגוון בתי כלא, ביניהם כלא באנגליה, עד דצמבר 1916.[15] אסורות יחד איתה בכלא איילסברי באנגליה היו ויני קרני ונל ריאן. מרקייביץ' גם הייתה שם, אך באגף אחר, והנשים החליפו ביניהן מסרים באמצעות כומר של הכלא.

מלחמת האזרחים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שחרורה, המשיכה מולוני להתנגד למשטר הבריטי. ביום השנה למרידת הפסחא, היא ושלוש מחברותיה, ביניהן ג'יני שנהאן, הובילו פעילויות לציון היום כדי להעביר מסר שהמאבק עודנו חי. בין יתר הפעולות, הן נטעו דגלים איריים על כל האתרים שהוחזקו בידי המורדים שנה קודם, והדפיסו כרזות של הצהרת הרפובליקה אותן תלו ברחבי העיר. הבריטים חששו שמתפרצת מרידה נוספת, ושיגרו כוחות צבאיים להילחם במה שהם תיארו כמאות מורדים המשתלטים על בנייני העירייה. האירוע הסתיים ללא כל פגע.

בין 1917–1919, דירתה של מולוני עברה מספר רב של פשיטות מצד הרשויות, כמו גם אלה של חברותיה למאבק, כמו גרייס פלנקט (בת הרוזן פלנקט). בתקופה זו לא הייתה התארגנות צבאית, ורוב עבודתה של מולוני התרכזה בליברטי הול, שם מרבית הפעילות הייתה של איגודי העובדים, ולאו דווקא מזווית לאומנית. בתקופת הבלאק אנד טאנס, היא עבדה הרבה בתיאטרון אבי. היא סיפרה כיצד במחזה אחד היא הופיעה במערכה הראשונה ואז רק שבה לבמה במערכה האחרונה, אז היא ניצלה את ההפסקה לצאת לנאום באספת אנטי-גיוס שהתרחשה בקרבת מקום, ואז חזרה מבעוד מועד לתיאטרון. מנהל התיאטרון התרגז וניסה להחליף אותה, אך היא הייתה בת חסותו של ויליאם בטלר ייטס ובעלת חוזה עם האבי, והדבר לא התאפשר לו.

במלחמת האזרחים, מולוני עבדה עם מרקייביץ' שמונתה כשרת העבודה בדאל אירן. היא גם שימשה כשופטת מחוזית במערכת המשפט הרפובליקנית.

היא הייתה מתנגדת חריפה לאמנה האנגלו-אירית, ונלחמה בצד הרפובליקני של הקונפליקט, ואף שמשה כגזברית של ה-IRA. במסגרת תפקידיה באיגודי עובדים, היא שכנעה רבים מהם גם להתנגד בבחירות לתומכי האמנה. אך החלטה זו הייתה בין ניצחונותיה האחרונים במסגרת איגודי העובדים, שכן בשנים שלאחר מכן, האיגודים נקטו בעמדות שמרניות יותר, הן פוליטית והן בענייני שוויון בשכר.[16]

המשך חייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מלחמת האזרחים האירית, מולוני הייתה לאישה השנייה לשמש כנשיאה של קונגרס איגודי העובדים האירי.[17] היא נשארה פעילה למען מטרות רפובליקניות במהלך שנות ה-1930, במיוחד בליגה למען אסירות ובאגודה למען זכויות העם.[4]

ב-1929 היא נסעה לברית המועצות כאורחת של כבוד. היא קידמה ב-1930 את חוק החינוך המקצועי, שאיפשר הכשרה לבני העניים, תוכנית אותו כינתה "אוניברסיטה לרש". אך היא התנגדה לגישה התאגידית של הוועדה לארגון חינוך מקצועי, והדגישה את הצורך בגישה חברתית בחינוך.

ב-1931 הייתה מולוני אחת ממייסדי סר אירה, ארגון שמאלי-רפובליקני שמיד הותקף על ידי התקשורת הימנית והכנסייה הקתולית כארגון קומוניסטי מסוכן. הארגון הוצא מן החוק על ידי ממשלת מדינת אירלנד החופשית. ב-1934, כשפיאנה פול החלה לכלוא חברי IRA, כשנה לאחר שאלה סייעו למפלגה לעלות לשלטון, ארגנה מולוני אספה במרכז דבלין, אליה הגיעו יותר מ-15 אלף משתתפים כדי לשמוע נאומים מפי מוד גון, מוריס טוומי, ומולוני עצמה.

היא נבחרה כחברת מועצת העיר דבלין ונאבקה שם למען דיור עבור משפחות עניות שחיו בשכונות מצוקה. היא ניהלה קמפיין נגד חוק התעסוקה של פיאנה פול, אשר הגביל במסגרתו זכויות נשים. רוב עבודתה הציבורית בתקופה זו הייתה בהתנגדות לממשלה השמרנית שקמה ונטתה לשחוק את זכויותיהן של נשים כפי שהובטחו בחוקה הזמנית שנערכה עם הצהרת העצמאות האירית. בחוקה שהתקבלה מאוחר יותר, זכויות אלה לא נשמרו, על אף הבטחתו המוקדמת של דה ואלירה לנשים שתמכו בו. כתוצאה, היא הצטרפה לארגון מנה נה הרין (Mná na hÉireann, או נשות אירלנד) ארגון פמיניסטי שפעל למען זכויות והזדמנויות לנשים.[1]

הפיצול שנוצר בין הנשים הרפובליקניות לבין אחיהן למאבק מתקופת מלחמת האזרחים והלאה היה קשה למולוני וחברותיה. בערב שנבחר איימון דה ואלירה לנשיא בכנס שין פיין ב-25 באוקטובר 1917, הוא הגיע לביתה של קתלין לין כדי לפגוש את הפעילות הרפובליקניות ולקבל את תמיכתן. הנשים שאלו אותו אם יתמוך בהן בממשלתו והוא הבטיח שכן, אך אחרי שנבחר, הוא בחר לא לתמוך בשוויון עבור נשים, וביסס בחוקה את מעמדה של הכנסייה הקתולית, אשר קידמה אג'נדות שמרניות. על אף התארגנות מצד הנשים לליגת הנציגות (Cumann na dTeachtaire), רק ארבע נשים מונו לוועד המנהל של שין פיין. בכנס הרדיקלי שערך הלאומן הרוזן פלנקט באפריל של אותה השנה, רק אשתו, הרוזנת פלנקט נבחרה כנציגה. עברו מספר עשורים עד שמקומן של נשים בממשלת אירלנד ובמפלגות והארגונים המובילים בה שב להיות נושא מרכזי. המאבק על ארבעת המקומות בראשות שין פיין היה הקש האחרון עבור רבות מן הפעילות, שפרשו מן החיים הפוליטיים הרשמיים לטובת פעילות במסגרות אחרות או שיצאו מן החיים הציבוריים. מולוני המשיכה להיאבק, אך גם היא סבלה מכך. היא התחילה לחוות התקפי דיכאון, ובעקבותם, החלה לשתות יתר על המידה.

מולוני המשיכה להאבק למען זכויות עובדים, ובעיקר זכויות עובדות. היא ועוד נשים ארגנו מחדש את איגוד הפועלות האירי (IWWU), ואז העבירו את המושכות ללואי בנט. אך במאבקים בקונגרס של כל איגודי העובדים, ארגון שאף עמדה בראשו תקופה ארוכה, היא יצאה מאוכזבת. ראשית, נקטו הארגונים הבעיקר-גבריים בעמדה שמכיוון שגברים הם ראשי המשפחה, עליהם להרוויח יותר מנשים, ומדיניות זו נשארה על כנה במשך עשורים. ההתעקשות שלה לעמוד נגד הכוחות השמרניים בפוליטיקה, שכללו את הכנסייה הקתולית, הביאה לבידוד נוסף עבורה, אפילו במסגרת איגוד הנשים, מכיוון שהעמדה הפרו-סובייטית שלה עמדה בניגוד לאמונות הקתוליות העמוקות של רוב החברות. כשהצטרפה לסר אירה, עלתה בקרב האיגוד התנגדות חריפה, והיא נדרשה לבחור בין התנועות. היא בחרה באיגוד והתפטרה מסר אירה. אך היא נותרה פעילה מוערכת מאוד – כשהיה מדובר בנושאים ארגוניים ולא של מדיניות, היא נחשבה לבעלת יכולות שאין משנה לה, ומשום כך נבחרה כנשיאת הארגון אחרי בנט.[16]

היא פרשה מן החיים הציבוריים בשנת 1946 עקב התדרדרות במצבה הבריאותי, אך המשיכה לפעול למען זכויות של נשים עובדות. ב-29 בינואר 1967, היא נפטרה מדלקת ריאות, והיא בת 84. היא נקברה בחלקה הרפובליקנית בבית הקברות גלאסנווין.[18]

ביבליוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Helena Molony: A Radical Life, 1883-1967, Nell Regan, Arlen House, ISBN: 978-1851321650

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 Helena Molony (1883-1967), Senia Paseta, The Irish Times, Oct 17, 2012
  2. ^ 2.0 2.1 Helena Molony: a revolutionary life, History Ireland, Issue 4 (July-August 2013), Volume 21
  3. ^ "General Registrar's Office". IrishGenealogy.ie. 
  4. ^ 4.0 4.1 4.2 "Just your average freedom-fighting socialist feminist - Remembering the Past", SHANE Mac THOMÁIS, AN PHOBLACHT MAGAZINE, 27 January 2005 Edition
  5. ^ "Helena Molony 1884 – 1967", Cead Mile Failte
  6. ^ ""Helena Molony: Forgotten Hero of the Easter Rising and Trade Unionist", The Wild Geese, July 14, 2015
  7. ^ "Bean na hEireann: A Most Seditious Lot: The Feminist Press 1896-1916", Tom Stokes, The Irish Republic, March 2, 2012
  8. ^ 8.0 8.1 8.2 Witness Statement of Helena Molony, Bureau of Military History
  9. ^ Seven Women of the Labour Movement 1916, Sinéad McCoole
  10. ^ McCallum, Christi (2005) And They'll March with Their Brothers to Freedom - Cumann na mBan, Nationalism, and Women's Rights in Ireland, 1900—1923.
  11. ^ Fianna na hÉireann, History Ireland
  12. ^ Paseta, Senia, Irish Nationalist Women, 1900-1918 (Cambridge, 2013), p. 126.
  13. ^ Helena Molony, Easter 1916
  14. ^ "Remembering the Past: Helena Molony", An Phoblacht, (30 January 1997).
  15. ^ Actors Of 1916: Helena Moloney, Daire Collins, Stories from 1916
  16. ^ 16.0 16.1 "Selfless Radical", Pádraig Yeates, Dublin Review of Books, 1/7/2017
  17. ^ Regan, Nell, 'Helena Molony (1883-1967)' in Mary Cullen and Maria Luddy (eds.), Female Activists Irish Women and Change (Dublin, 2001), p. 162
  18. ^ "Helena Moloney", Glasnevin Trust