מדינת העלווים
 | |
 | |
| ממשל | |
|---|---|
| שפה נפוצה |
ערבית צרפתית |
| עיר בירה | לטקיה |
| גאוגרפיה | |
| יבשת |
אסיה  |
| היסטוריה | |
| הקמה | |
| תאריך | 2 בספטמבר 1920 |
| פירוק | |
| תאריך | 3 בדצמבר 1936 |
| ישות קודמת |
 1920:QETA  1924:הפדרציה הסורית |
| ישות יורשת |
1922: הפדרציה הסורית  1936:הרפובליקה הסורית |
| דמוגרפיה | |
| דת | עלווית |
  | |
מדינת העלווים (בערבית: دولة جبل العلويين; בצרפתית: État des Alaouites) הייתה אחת משש המדינות שיצרו הצרפתים לאחר מלחמת העולם הראשונה בשטחי המנדט שלהם בסוריה, לבנון ודרום טורקיה. מדינת העלווים הייתה קיימת בין השנים 1920–1936, ולאחר מכן אוחדה עם הרפובליקה של סוריה.
המנדט על סוריה שניתן לצרפת על ידי חבר הלאומים נמשך מ-1920 ועד ל-1946.
לפני מלחמת העולם הראשונה נודעו העלווים כ"נֻצַירִים" (בערבית: نصيرية), על שם מייסד הכת מוחמד אבן נוצייר, אך הצרפתים העדיפו את המונח "עלווים", המתייחס לזיקתם של העלווים אל האימאם עלי בן אבי טאלב, מייסד האמונה השיעית, חתנו של הנביא מוחמד. בשנת 1920 הצרפתים נתנו לאזור כולו את השם "מדינת העלווים", אזור שמרבית תושביו הם עלווים[1].
גאוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
האזור העלווי הוא בעל שטח חוף אך גם בעל שטח הררי, והתגוררה בו אוכלוסייה הטרוגנית מאוד. במהלך המנדט הצרפתי, האוכלוסייה התחלקה כך: משפחותיהם של בעלי הקרקעות של עיר הנמל לטקיה, ו-80% מהאוכלוסייה בעיר, היו סונים; אך 90% מהאוכלוסייה של המחוז הייתה כפרית, כאשר 62% מהם הם עלווים[1].
הגבול הדרומי היה עם לבנון, הגבול הצפוני היה עם סנג'ק אלכסנדרטה, שם העלווים היוו חלק גדול מהאוכלוסייה. במערב נמצא חוף הים התיכון ובמזרח היה הגבול באזור הרי אנסריה והנהר עאסי. מדינת העלווים הייתה מורכבת בגסות ממחוז לטקיה ומחוז טרטוס של סוריה בהווה, שבשניהם יש אוכלוסייה עלווית גדולה, אך גם מחלקים של נפת א-סוקיילבייה ונפת מסיאף (כיום במחוז חמאת), נפת תלכלח' (כיום במחוז חומס) ונפת ג'סר א-שורור (כיום במחוז אידליב).
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
התמוטטותה של האימפריה העות'מאנית לאחר מלחמת העולם הראשונה הביאה להשתלטות של האימפריות האירופיות על חלקים מהאימפריה הקורסת. על פי הסכם סייקס–פיקו החשאי שנחתם לקראת סוף מלחמת העולם הראשונה, בשנת 1916, בין בריטניה לצרפת, צרפת תקבל את לבנון, סוריה ודרום מרכז טורקיה, בעוד שבריטניה תקבל את ירדן, את עיראק ואת המפרץ הפרסי.
פייסל בן חוסיין, ממצדדי האידאולוגיה של סוריה הגדולה (שלפיה צריכה לקום ישות מדינית ריבונית ערבית אחת בשטח בו נמצאות כיום המדינות סוריה, לבנון, ירדן וישראל), לא הסכים לחלוקת האזור שנעשתה, לפיה לבנון וארץ ישראל הן חלק נפרד מסוריה הפנימית. הפעילים הלאומיים-ערבים הקימו את "המועדון הערבי" (א-נאדי אל-ערבי), שהיו לו סניפים בכל רחבי סוריה הגדולה, ואשר ניסה לארגן את האוכלוסייה לתמיכה בעצמאות סוריה המאוחדת.
ביולי 1919 התכנס הקונגרס הלאומי הסורי, שהחשיב עצמו כמייצג את כל האוכלוסייה בשטחי סוריה הגדולה. קונגרס זה דרש להקים מדינה מאוחדת בגבולות "בלאד אל-שאם" (הלבנט) ובראשה ימלוך פייסל בן חוסיין. הקונגרס התנגד לעמדת המערב לשלוט ולחלק את האזור וכמו כן התנגד לעמדת התנועה הציונית. עם התקרבותן של מעצמות אירופה להסכמים לגבי חלוקת המזרח התיכון, התכנס הקונגרס בשנית וב-8 במרץ 1920 הכריז על עצמאותה של סוריה הגדולה והמלכתו של פייסל. אולם מדינתו לא החזיקה מעמד, בשל שליטתו על שטח מאוד מצומצם ובשל תלותו בבריטניה שאמנם בתחילה תמכה בהם אך לאחר מכן חזרה בה והתנגדה, יחד עם צרפת, להכרזה.
תחילת המנדט הצרפתי על סוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
באפריל 1920, ועידת סן רמו נתנה לצרפת את המנדט על סוריה. הצרפתים כבשו תחילה את אזור החוף של סוריה, ולאחר מכן התקדמו משם לפנים הארץ. ב-15 בדצמבר 1918 כינס סאלח אל-עלי, מנהיג עלווי, את כל נכבדי העלווים החשובים בעיר אל-שייח' באדר. אל-עלי הזהיר את הנוכחים שהצרפתים כבר כבשו את אזור החוף וזאת במטרה להפריד את האזור משאר המדינה, ושכנע אותם להתקומם ולגרש את הצרפתים מסוריה; אל-עלי היה המנהיג של המרד העלווי נגד צרפת. הוא דאג בראש ובראשונה לעלווים, בחששו מפני התערבות צרפתית בטריטוריה שלהם; ההתקוממות לא הונעה על ידי התנועה הלאומנית, אך הזדהתה איתה במטרה לקבל אוטונומיה עלווית מלאה יותר. המרד נמשך שנתיים, בהם התבצעו פעולות תוקפניות משני הצדדים, ונסתיים באוקטובר 1921.
ב-24 ביולי 1920 הצליחו הצרפתים לכבוש את דמשק בקרב מייסלון, בהביסם צבא סורי מאולתר, ופייסל גורש מסוריה. ערבית וצרפתית שימשו עתה כשפות הרשמיות. הגנרל אנרי גורו (Henri Gouraud) נתמנה לנציב העליון של סוריה ולמפקד הכוחות הצרפתיים באזור.
אוכלוסייתה של לבנון הייתה בבירור פרו-צרפתית, אך אוכלוסייתה של סוריה הייתה אנטי-צרפתית עם נטייה פאן-ערבית לאומנית. הסורים נאלצו לקבל את המנדט הצרפתי על סוריה, כאשר המלך פייסל סולק מסוריה ביולי 1920.
הצרפתים הגיעו לסוריה מצוידים בניסיון אותו צברו בשליטתם באלג'יר, שהתאפיינה בדיכוי כוחני של האוכלוסייה. עם הגיעם לסוריה הם נקטו בשיטת הפרד ומשול, וחיזקו קבוצות מיעוט כדי להחליש את הקבוצה החזקה ביותר בסוריה - המוסלמים הסונים. הם עשו זאת על ידי הפרדת סוריה לשש "מדינות": לבנון, מדינת דמשק, מדינת חלב, מדינת העלווים, סנג'ק אלכסנדרטה, ומדינת ג'בל א-דרוז (בהר הדרוזים). כל מדינה קיבלה סמכויות מסוימות, וכך החיבור בין כל חלקי סוריה נחלש.
ב-1 בספטמבר 1920 חילקו הצרפתים את שטחי המנדט בסוריה לשלוש "מדינות": מדינת דמשק, מדינת חלב, ומדינת לטקיה ("הטריטוריה העלווית").[2] ב-2 בספטמבר 1920 הוקמה "הטריטוריה של העלווים" באזור החוף וכן בהרים בהם היו יישובים עלווים. היא נוצרה משטחי וילאייט ביירות העות'מאני, שנותרו מחוץ למדינת "לבנון הגדולה".[3] הצרפתים הצדיקו את הדבר בטענה של "נחשלות" של תושבי ההרים העלווים שנגרמה בגלל שהיו מופרדים מסיבה דתית מהשכנים הסונים, והחלוקה הזו כוונה להגן על התושבים העלווים מכוחות חזקים מהם.
בשנתיים הראשונות לקיומה, כונתה המדינה "הטריטוריה של העלווים", וב-1922 היא צורפה לפדרציה הסורית יחד עם "מדינת דמשק" ו"מדינת חלב".[4]
המרד הסורי הגדול[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – המרד הסורי הגדול
ב-1 בינואר 1925 הוקמה מדינת סוריה ממיזוג של מדינת דמשק ומדינת חלב, כאשר מדינת העלווים ואזור הלבנון לא נכללים בה.
המרד הסורי הגדול התחיל בקיץ 1925 כמרד דרוזי בהנהגת סולטאן אל-אטרש, והגיע לשיאו בהצלחת הדרוזים לגרש את החיילים הצרפתים ממוצביהם בהר הדרוזים לקראת סוף השנה. בשל מיעוט בחיילים והגעת החורף, החליטו הצרפתים לדחות את דיכוי המרידה לבוא האביב, החלטה שהתפרשה כחולשה. המרד הדרוזי התפשט למקומות אחרים בסוריה, גם למדינת חלב ומדינת דמשק. המרד נמשך מיולי 1925 ליוני 1927 וייצג רגשות אנטי-צרפתיים ואנטי-אימפריאליסטיים לאחר 5 שנות שלטון צרפתי; בכל אופן, המרד הדרוזי עצמו לא הונע על ידי התנועה לאיחוד סוריה אלא היה פשוט מחאה נגד השלטון הצרפתי.
מדינת העלווים, שרובה כפרית, לא לקחה חלק משמעותי במרד הסורי הגדול, הגם שקיום המרד צוטט כסיבה לעיכוב באיחוד מדינת העלווים לתוך סוריה[5]. הצרפתים העדיפו מיעוטים דתיים, כמו הדרוזים והעלווים, והשתדלו לבודד אותם מהתנועה הלאומנית. צעירים רבים מהכפרים העלווים הצטרפו לגדודי צבא צרפתיים. גדודים אלו היו גדודים דתיים שהורכבו מאוכלוסיית מיעוט ולעיתים קרובות השתתפו בפיזור הפגנות אזרחיות.
ההיסטוריון איתמר רבינוביץ מביא מספר סיבות[6] מדוע לא התערבו העלווים במרד הסורי הגדול:
- העלווים לא שלטו שליטה מליאה במדינת העלווים. בניגוד לנוצרים ולבדואים שהיו מיעוט בהר הדרוזים, מדינת העלווים הייתה ביתם של סונים רבים למדי וכן נוצרים, והם היו רוב האוכלוסייה של עיר הבירה לטקיה. הרבה בעלי אדמות סונים היו ממונים על אריסים עלווים. העובדה שהמיעוט הסוני שהחזיק בפרנסתם של הרוב העלווי היה מקור לאיבה.
- החברה העלווית הייתה חלוקה. האיכרים העלווים היו אינדיבדואליסטים והנאמנות שלהם נתבעה לעיתים הן על ידי המנהיגים השבטיים והרוחניים שלהם והן על ידי בעלי האדמות כאחד.
איחוד מחדש עם סוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר שכונסה אספה מכוננת בשנת 1928 וקבעה שהחלוקה שבוצעה באזור לאחר מלחמת העולם הראשונה היא בטלה מעיקרה וכי כל השטחים שנותקו אחד מן השני הם יחידה פוליטית אחת בלתי ניתנת לחלוקה. האספה פוזרה לאחר מכן על ידי הנציב הצרפתי בסוריה. בתקופה זו רבים חשו כי חזון "סוריה הגדולה" הוא חסר סיכוי ולכן הפסיקו לייחס לו חשיבות. חלקם היה מוכן לוותר, לפחות באופן זמני ופורמלי, על דרישתם המיידית לשליטה בכל תחומי סוריה הגדולה ולהסתפק בעצמאות במדינה הסורית המקוצצת, תוך ויתור גם על שטחי סוריה שסופחו ללבנון ב-1920. בכל אופן, במהלך שנות ה-30 התחזקה המגמה הלאומית הפאן-ערבית, וב-1936 הוכר הגוש הלאומי כגורם המייצג הבלעדי של העם הסורי ונשלח לפריז לדון בהסכם עצמאות. תוך מספר חודשים הצליח הגוש לגבש את חוזה העצמאות הצרפתי-סורי, אם כי בפועל רק ב-1 בינואר 1944 הכריזה סוריה על עצמאותה.
בשנת 1930 הורידו הצרפתים את מדינת העלווים לדרגת "הממשל של לטקיה" בלחץ הלאומנים הסורים.
ב-3 בדצמבר 1936 (ובפועל ב-1937) אוחדה מדינת העלווים עם הרפובליקה הסורית הראשונה, זאת על פי ההסכם של 1936 בין הגוש הלאומי לצרפת.
ב-1944 בוטלה האוטונומיה הנפרדת של אזור העלווים.[7]
אסד והמדינה העלווית[עריכת קוד מקור | עריכה]
רשת הטלוויזיה הסעודית אל-ערביה פרסמה ביולי 2013 מחקר לפיו נשיא סוריה בשאר אלאסד מתכנן הקמת מדינה בעלת רוב עלווי לאורך החוף הסורי, במידה וידו תהא על התחתונה בקרב מול הצבא הסורי החופשי[8].
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 Khoury, Philip S. "Syria and the French Mandate: The Politics of Arab Nationalism, 1920-1945." Princeton: Princeton University Press, 1987.
- ^ חגי ארליך, המזרח התיכון בין מלחמות העולם, האוניברסיטה הפתוחה, ספר ג, עמ' 473.
- ^ חגי ארליך, המזרח התיכון בין מלחמות העולם, האוניברסיטה הפתוחה, ספר ג, יחידה 5, עמ' 179.
- ^ חגי ארליך, המזרח התיכון בין מלחמות העולם, האוניברסיטה הפתוחה, ספר ג, יחידה 5, עמ' 129, 172.
- ^ שיחה עם מיניסטר סורי, דבר, 8 באוגוסט 1926
- ^ איתמר רבינוביץ (אוקטובר 1979), "The Compact Minorities and the Syrian State, 1918-45", ב-Journal of Modern History.
- ^ חגי ארליך, המזרח התיכון בין מלחמות העולם, ספר ה, עמ' 136.
- ^ ראו תוכנית המדינה העלווית החלופית של אסד, אלערביה, חדשות העולם הערבי.
