המדיניות הכלכלית החדשה (ישראל 1962)

דולר אחד = 3 לירות ישראליות

המדיניות הכלכלית החדשה (1962) הייתה שורה של צעדים כלכליים אשר עליהם הוכרז בצהרי יום שישי, 9 בפברואר 1962, מפי לוי אשכול, שר האוצר של ישראל. במרכזה של התוכנית עמד פיחות גדול של 66% בשער הלירה הישראלית לעומת הדולר האמריקני.

הפיחות

רקע

בתחילת שנת 1954, ערב הקמתו של בנק ישראל, בוטלה הצמדת הלירה הישראלית ללירה שטרלינג. מכאן ואילך הוצמד המטבע הישראלי למטבע האמריקני בשער של 1.80 ל"י לדולר. בפועל, היה זה פיחות של 500%, שכן טרם ביטול ההצמדה שער החליפין של הלירה שטרלינג היה 0.359 ליש"ט לדולר.

בנק ישראל, בראשותו של הנגיד הראשון, דוד הורוביץ, החל בונה את עצמו כמוקד כוח בעל השפעה כלכלית, לצידו של משרד האוצר. כגוף מקצועי שאינו פוליטי הוא כיוון את המדיניות הכספית, בהתאם ליעדים ארוכי הטווח של המדינה, וזאת בניגוד למשרד האוצר שהיה נתון ללחצים שוטפים, וכפוף לאילוציה הפוליטיים והקואליציוניים של הממשלה. משרד האוצר ובנק ישראל הובילו במשותף תהליך שהביא לתקופה של צמיחה כלכלית שנמשכה עד שנת 1965. צמיחה זאת הייתה מדהימה בכל קנה מידה, והמדינה היחידה שהראתה צמיחה דומה בין כל מדינות העולם, הייתה יפן.

במקביל לצמיחה, חלה הרעה במאזן התשלומים. מאז 1954 ועד ערב ביצוע התוכנית הכלכלית החדשה נשאר שער הדולר על כנו ברמה של 1.80 ל"י לכל דולר, בעוד שמדד המחירים לצרכן עלה ב-37%. כתוצאה מכך, נשחק שער החליפין הראלי, דבר שפגע בכדאיות היצוא, הוזיל את עלותם של מוצרי היבוא והגדיל את עודף היבוא . 

עד לשנת 1962, התמודדה הממשלה עם בעיית עודפי היבוא, באמצעות מדיניות מפלה בין מוצרים. מדיניות זאת כללה מספר מרכיבים.

• היטלים על יבוא מוצרים.
• הגנה מלאכותית על תוצרת הארץ.
• סבסוד היצוא
• הטלת מכסות יבוא, תוך איסור מוחלט על יבוא מוצרי חקלאות.

למדיניות זאת היו תופעות לוואי שליליות על המשק, כגון יצירת ענפי תעשייה שלא היה בהם שום היגיון כלכלי, מלבד רצונם של התעשיינים לזכות בסובסידיות בדמותו של שער חליפין גבוה. המדיניות של שערי חליפין רבים פגעה גם ביכולת להצטרף לשוק האירופי המשותף, שהוקם על ידי מדינות אירופה, ואשר אחד התנאים להצטרפות אליו הייתה קיומו של שער חליפין אחיד, אשר ימנע אפליה כלפי מוצריהן של שאר מדינות השוק.

שתי תופעות נוספות אשר יצרו צורך לשנות את מדיניות שער החליפין הנמוך היו כדלקמן:

• עלייה גבוהה ברמת החיים, בשעה שהתוצר לנפש עלה בקצב איטי. (תופעה שהייתה נוחה לממשלה אשר ביקשה לעודד עלייה מארצות רווחה).
• עלייה ביחס היצוא לעומת היבוא מ-30% בשנות ה-50, ל-50% בראשית שנות ה-60.

קביעת שער חליפין מעודכן הפכה לצורך דחוף בראשית שנות ה-60.

שמועות והכחשות

מביני דבר בציבוריות הישראלית אשר קלטו את הצורך בעדכון שער הלירה הישראלית, נתנו ביטוי ברבים למחשבתם, והשמועה כי פיחות גדול צפוי התפשטה בציבור. מטבע הדברים, האפקטיביות של פיחות בשער המטבע מתקיימת כאשר דבר ביצועו נשמר בסוד עד לרגע האחרון. הדברים חזרו על עצמם מידי כמה שבועות כאשר התפרסמו שמועות כי פיחות קרב ובא, והציבור רץ להשקיע את כספו באיגרות חוב צמודי מט"ח. העיתונים כינו את התופעה בהלת פיחות, עיתוני הקואליציה כינו את הרצים להשקיע כסילים המאמינים בשמועות שווא, ולעומתם עיתוני האופוזיציה המשיכו באזהרותיהם מצעדי הממשלה הצפויים. זמן רב נותרה בזיכרון הציבור הצהרתו של שר האוצר לוי אשכול, כחודש לפני הפיחות, ערב צאתו לביקור בארצות הברית ואירופה: ”אין ולא יהיה פיחות”.

הכרזה על הפיחות

לוי אשכול עם דוד הורוביץ

ביום שישי, 9 בפברואר 1962, אחר הצהרים התכנסה הממשלה ואישרה בישיבתה המיוחדת, את התוכנית הכלכלית החדשה של משרד האוצר. בשעה 16:10 שידר קול ישראל, הודעה אותה מסר לוי אשכול בקולו. אשכול הודיע על פיחות. שבעקבותיו שער הלירה שעמד על לירה ושמונים אגורות לדולר אחד, יהיה מעכשיו שלוש לירות לדולר. במעמד זה הבטיח שר האוצר כי בעקבות הפיחות לא תחול התייקרות במחירי המוצרים, ואם בכל זאת תהיה התייקרות, הרי היא תהיה קלה, ובמוצרים בודדים בלבד. הוא התחייב כי אם תהיה עלייה בלתי מוצדקת במחיר המוצרים, הממשלה תפעל לריסונה.

לאחר ההודעה הדרמטית, התקיימה מסיבת עיתונאים, בה השתתף גם נגיד בנק ישראל דוד הורוביץ. במסיבה הסביר השר, כי הפיחות הוא חלק ממדיניות כלכלית חדשה שנועדה להבריא ולייצב את המשק, ולהכשירו להתמודדות עם שוקי חו"ל. הורוביץ הזכיר כי חלפו כבר עשר שנים מאז ביצע האוצר מדיניות כלכלית מקיפה. ומסר כי התוכנית נועדה להכין את המשק לקראת עצמאות כלכלית מחד, ולביטול עיוותים שנוצרו במשק בגלל שער חליפין בלתי ראלי מאידך.

גם אמירתו של שר האוצר לוי אשכול במסיבת העיתונאים כי ”אין פיחות בלי כאבים” נחרטה בתודעת הציבור.

במסיבת העיתונאים גילה חבר הכנסת ד"ר יוחנן בדר כי ההכרזה על הפיחות ונספחיו הייתה אמורה להתרחש כבר שבועיים לפני ה-9 בפברואר, אך מנעה זאת התנגדותו של שר המסחר והתעשייה פנחס ספיר, ורק בתאריך זה הצליח לוי אשכול להעביר את ההחלטה בממשלה.

הצעדים הכלכליים הנוספים

מטרת משרד האוצר הייתה צמצום המעורבות הממשלתית ועידוד השוק החופשי. הפיחות היה החלק העיקרי בתוכנית אשר השאיר את הרושם הרב ביותר בציבור. אל הפיחות התלוו צעדים נוספים, כאלה הקשורים אליו באופן ישיר, וכאלה שאין להם קשר לפיחות.

ביטול הפרמיות ליצוא

כצעדים מוקדמים לקראת הפיחות, וכדי לפצות את היצואנים על שער נמוך, אשר הביא להם תמורות נמוכות, העניקה המדינה ליצואנים, לממירי מטבע חוץ, ולמעבירי כספי פיצויים לישראל, פרמיות, אשר הגדילו את התמורה שהם קיבלו.

עם ההכרזה על הפיחות, בוטלו פרמיות אלו. אך הממשלה התחייבה למצוא הטבות יצירתיות אשר ימשכו מקבלי פיצויים להמשיך ולהפקיד את הסכומים בבנקים בישראל.

הקצבת מט"ח לנוסעים לחו"ל הועמדה על סכום של 150$ לאדם.

מס על מלאים

במטרה למנוע מאנשים שצברו מלאים שונים (מוצרים מוגמרים, מוצרים בתהליך ייצורם, חומרי גלם, חומרי אריזה וכו'), להתעשר כתוצאה מהשינויים שבוצעו, הוחלט להטיל מס על מלאים. המס הוטל על סחורות שנרכשו טרם פרסום התוכנית והם במחסנים, בנמל, או בספינות שיצאו כבר לדרך. באמצעות המס נספגו מהציבור הפרשי השערים.

מתן הלוואות פיתוח - החמרת המדדים

הממשלה הודיעה על החמרת הקריטריונים בבחירת מפעלים אשר יהיו ראויים לקבל הלוואות פיתוח נוחות. ההלוואות לא תבוטלנה לחלוטין אך הן תינתנה רק למפעלים אשר תוך זמן קצר יוכלו לעמוד בתחרות עם מפעלים נוספים בארץ ובעולם.

במקביל ניתנה אפשרות ללווים ישנים לפרוע הלוואות ישנות, מבלי לשלם עמלת פירעון מוקדם.

תוספת היוקר

הוחלט כי הסכמי תוספת היוקר בין הממשלה, ההסתדרות והמעסיקים יישארו על כנם. עם זאת, הממשלה התנתה את תשלום תוספת היוקר ברמת הפרודוקטיביות של העובדים, כך שהעלייה בתוספת היוקר, לא תעלה על העלייה ברמת פריון העבודה.

אשראי וחסכונות

המדינה הודיעה כי לא תיתן שום הקלה ללווים שהלוואותיהם צמודות למטבע חוץ, מלבד בדיקת האפשרות להאריך את זמני הפירעון של ההלוואות.

בהתאם להחלטות לא ניתן שום פיצוי לאנשים שהפקידו את כספם בתוכניות חיסכון. אך משרד האוצר הבטיח לדון עם הבנקים באפשרות לפצות במשהו את החוסכים, וזאת אם הבנקים עצמם השקיעו את הכספים בתנאי הצמדה.

כמו כן, מפקידי פיקדונות לזמן קצר לא יכלו למשוך את פיקדונותיהם טרם מועד הפירעון. הריבית על הפיקדונות הועלתה באופן אוטומטי, מיום ההכרזה על המדיניות הכלכלית החדשה מ-6% לשנה, ל-7%.

תגובות

המהלך הכלכלי שהוביל לוי אשכול, זכה לתגובות בארץ ובעולם.

בארץ

הכותרת הראשית בעיתון האופוזיציה "חרות" מ-11 בפברואר הייתה: ”לאחר שהוליכו את הציבור שולל משך חודשים רבים, הממשלה החליטה על פיחות הל"י”. ד"ר יוחנן בדר, ראש סיעת חרות בכנסת אמר לעיתונאים כי ממבט ראשון מתגלית התוכנית כשלילית, וכי פיחות שאינו מלווה בצמצום התקציב, פירושו הטלת מיסים חדשים. סיעות מפ"ם ומק"י שללו בתוקף את התוכנית הכלכלית החדשה, ואף הגישו הצעות אי אמון בממשלה. סיעת אחדות העבודה (חברי הקואליציה) הסתייגה מן התוכנית החדשה, ואנשיה נעדרו מן ההצבעה לאישור התוכנית בכנסת. שר התחבורה יצחק בן-אהרן, התנגד לתוכנית, ושלושה חודשים לאחר הפיחות, התפטר מתפקידו, וחזר לקיבוצו גבעת חיים.

סיעות המפד"ל, הליברלים העצמאיים, אגודת ישראל, ופועלי אגודת ישראל, תמכו בתוכנית הכלכלית.

ההסתדרות הודיעה כי היא מתייצבת מאחורי התוכנית הכלכלית החדשה של האוצר, אך במקביל היא תפעל במלוא כוחה למען הבטחת רמת חיים נאותה לאיש עמל הכפיים, ולמען לא ייפגע שכרו על ידי הפיחות.

בעולם

חוגים פיננסיים בפריז, תמכו בתוכנית, ומסרו כי הפיחות היה צעד נבון ובלתי נמנע, וכי שער הלירה ששרר עד לפיחות, היה פיקציה.

חוגים כלכליים בארצות הברית אמרו כי היה זה צעד נבון והכרחי המעיד על כך שישראל מסוגלת להסיק מסקנות מעצם העובדות בשטח, ולהוביל מהלכים כתוצאה ממסקנות אלו.

בלונדון ציטטו דברים שנאמרו על ידי שר האוצר, ותמכו בתוכנית תוך שהם מציינים כי זהו הפיחות השלישי בתולדות המדינה. לדבריהם התוכנית תסייע לישראל לממש את שאיפתה להצטרף לשוק האירופי המשותף.

בתחנות השידור הערביות לא זכתה הידיעה להבלטה מיוחדת. רדיו קהיר הודיע כי כלכלת ישראל מתמוטטת, וכי הפיחות ישפיע לרעה על כל המערכת הכלכלית של ישראל. רדיו בגדד, הודיע כי ה"אסופית" ישראל במאמציה להיחלץ מן המשבר הכלכלי בו היא נתונה, נאלצה לבצע פיחות.

השגת מטרות

על השאלה אם הושגו מטרותיה של המדיניות הכלכלית החדשה שהונהגה בשנת 1962, לא היה ניתן לענות באופן מיידי, אלא בפרספקטיבה של זמן. במבט של 40 שנה לאחור, בספר 'לוי אשכול' אשר יצא לאור על ידי ארכיון המדינה, בשנת 2002, נכתב כי אכן התוכנית לא השיגה את מטרותיה. הסיבה שהציעו החוקרים לכישלונה של התוכנית, היא המחלוקת עם שר המסחר והתעשייה, שבגינה נאלץ אשכול להסכים לפשרות בתוכנית, ואלה פגעו בהצלחתה.

אך כבר בשנת 1969, בספר 'ההתפתחות הכלכלית של ישראל', של נדב הלוי ורות קלינוב-מלול, שנכתב באנגלית, תורגם על ידי יעקב קופ, ויצא לאור בהוצאת אקדמון, הובהרו הסיבות האמיתיות לכישלונה של התוכנית.

• השער החדש לא היה באמת אפקטיבי, שכן כבר קודם לכן היה השער גבוה מ-1.80 ל"י לדולר, בעקבות הסובסידיות הסמויות שניתנו לחלק מהיצוא, ולאחר הפיחות הוטל מכס ניכר על היבוא.
• פיחות כאשר המשק במצב של תעסוקה מלאה אכן יכול היה לשפר את מאזן התשלומים, ובתנאי שהצריכה וההשקעה יוקטנו, והמקורות שיתפנו יופנו להקטנת עודף היבוא. כל זאת באמצעות מדיניות מוניטרית ופיסקלית אנטי-אינפלציונית נמרצת, מדיניות שכזאת לא הייתה חלק מהמדיניות הכלכלית החדשה.
• פיקוח המחירים שבוצע, לא כלל פיקוח על דירות וקרקעות, ובמחיריהם השתקפה מלוא ההשפעה של הלחצים האינפלציוניים, אשר הביאה לעלייה תלולה במחיריהם של ענפים אלו.

לאמיתו של דבר כבר בשנת 1964, היה ברור כי הגרעון במאזן התשלומים גדל לכ־570 מיליון דולר, והשכר המשיך לעלות מעבר לעלייה בפריון. כך הובהר כי המדיניות הכלכלית החדשה נכשלה בהשגת מטרותיה העיקריות.

ראו גם

• המדיניות הכלכלית החדשה (ישראל 1952)

קישורים חיצוניים

• משה מחובר, להיכן נעלמה המדיניות הכלכלית החדשה? 10 בדצמבר 1962, ביטאון מצפן