המהומות בסווטו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

המהומות בסווטואנגלית: Soweto uprising) היו סדרת של מחאות שהובלו על ידי תלמידים מבתי ספר שחורים בדרום אפריקה, שהחלו ב-16 ביוני 1976. סטודנטים ממספר רב של בתי ספר בסווטו החלו למחות ברחובות בתגובה להחלטת השלטון ללמד בשפת האפריקאנס בבתי-הספר המקומיים.[1][2] לפי ההערכות כ-20 אלף תלמידים לקחו חלק במחאות.[3] המפגינים נתקלו באלימות משטרתית קשה. ההערכות נעות בין 176 הרוגים, עד לכ-700 הרוגים. מספר הפצועים עמד על למעלה מאלף אנשים.[4] לזכר אירועים אלה מציינים בדרום אפריקה חג ציבורי ב-16.6, בשם יום הנוער. המהומות בסווטו היוו נקודת מפנה חשובה בהיסטוריה של דרום אפריקה כי הן גרמו להתעוררות ותגובות עולמיות כנגד משטר האפרטהייד.[5]

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שנים של "שקט יחסי" בדרום אפריקה, במאבקים בין כוחות ההתנגדות מהאוכלוסיות השחורות לבין כוחות שלטון האפרטהייד הלבן, הוקמו תנועות חדשות שהתפתחו באוניברסיטאות והושפעו מהמצב באפריקה ובעולם (השחרור מהקולוניאליזם ומתן הזכויות לשחורים בארצות הברית), אחת מהן היא "תנועת התודעה השחורה" (BCM – Black Consciousness Movement).[6] בראש התנועה עמד סטיב ביקו שהיה אקטיביסט שנלחם במשטר האפרטהייד בשנות ה-60 וה-70 של המאה העשרים.[7] "תנועת התודעה השחורה" ביקשה להביא לשחרורם הפיזי והמנטלי של השחורים בדרום אפריקה. האסטרטגיה הבסיסית של התנועה כדי להביא לסופו של שלטון האפרטהייד הייתה להפסיק את שיתוף הפעולה של השחורים עם המערכת. לגרום לתנועות חופש של שחורים למרר את חייהם של השחורים שכן שיתפו פעולה עם השלטון הלבן. הקונגרס הלאומי האפריקני (ANC) וההחזית הדמוקרטית המאוחדת (UDF), אימצו את עמדתו של ביקו. שיא ההתארגנות של התנועה הן המהומות בסווטו ב-1976, כאשר "תנועת התודעה השחורה" חברה לארגון הסטודנטים SASM ומתוכם צמח וועד הפעולה של מועצת הסטודנטים באזור סווטו (SSRC), אלו היו האחראים להפגנות המשמעותיות בסווטו.[6]

הגורמים למהומות[עריכת קוד מקור | עריכה]

תלמידים בתיכונים המיועדים לשחורים בדרום אפריקה בסווטו, מחו נגד צו משנת 1974 (Afrikaans Medium Decree), שאילץ את כל בתי הספר השחורים להשתמש באפריקאנס ובאנגלית (שפות האוכלוסייה הלבנה במדינה), בתערובת של 50-50 כשפות ההוראה. בעוד שכל בתי הספר השחורים היו צריכים ללמד בשתי השפות אפריקאנס ואנגלית, תלמידים דרום אפריקאים לבנים למדו מקצועות בשפת האם שלהם.[4] הצו נתקל בעוינות רבה מצד השחורים, בין היתר מפני שדזמונד טוטו שהיה כומר דרום אפריקאי ואחד ממנהיגי מאבק השחורים באפרטהייד, כינה את האפריקאנס כ"שפה המדכאת". שינוי שפת ההוראה אילץ את התלמידים להתמקד בהבנת השפה במקום בחומר הנלמד, מה שגרם לניתוח ביקורתי של התוכן להיות קשה מאוד עבורם, ופגע בחשיבה ביקורתית.[8] העוינות הלכה והתגברה עד ל-30 באפריל 1976, כאשר ילדים בבית ספר באורלנדו, סווטו, פתחו בשביתה וסירבו ללכת לבית הספר. המרד הזה לאחר מכן התפשט לבתי ספר רבים בסווטו. תלמידים שחורים בדרום אפריקה מחו מפני שהם האמינו כי הם ראויים ליחס וללימוד שווה לדרום אפריקאים לבנים. התלמידים הקימו וועד פעולה (שנודע לימים כמועצה המייצגת של תלמידים בסווטו), אשר אירגנה עצרת המונים ב-16 ביוני על מנת להשמיע את קולם.[9]

ההתנגדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בבוקר ה-16 ביוני 1976, בין 10,000 ל-20,000 תלמידים שחורים הלכו מבתי ספרם לאצטדיון של אורלנדו, סווטו, לעצרת המחאה נגד לימודים בשפת אפריקאנס בבתי הספר. תלמידים רבים שהשתתפו במחאה הגיעו לבית הספר באותו הבוקר ללא ידע מוקדם על המחאה, אך עדיין הסכימו להיות מעורבים בה. המחאה תוכננה על ידי וועד הפעולה של המועצה המייצגת של הסטודנטים בסווטו (SSRC), בתמיכת "תנועת התודעה השחורה" הרחבה יותר. מורים בסווטו תמכו גם כן בצעדה.[9] תלמידים מתיכון מוריס איזקסון הצטרפו לתלמידים אחרים שצעדו מתיכון נלאדי. התלמידים החלו בצעדה רק כדי לגלות כי המשטרה חסמה את המסלול בו תכננו לצעוד. מנהיג וועד הפעולה ביקש מהמפגינים לא להתגרות במשטרה והצעדה נמשכה במסלול אחר, ובסופו של דבר הסתיימה ליד תיכון אורלנדו. התלמידים שרו והניפו שלטים עם סיסמאות שונות. המשטרה שיסתה את כלביה במפגינים, שבתגובה הרגו את הכלבים, ואז החלה המשטרה לירות ישירות על התלמידים. בין התלמידים הראשונים שנורו למוות בתיכון המערבי באורלנדו היו האסטינגס נ'דלובו בת ה-15, והקטור פיטרסון בן ה-13. הצלם סם נזימה צילם תמונה של פיטרסון הגוסס, והתמונה הזו הפכה לסמל המהומות בסווטו.[10] התקפות המשטרה על המפגינים המשיכו ו-23 בני אדם נהרגו ביום הראשון של המחאות. האלימות הסלימה והמפגינים החלו להתקיף עסקים ומוסדות ממשלתיים, אך עם רדת החשיכה האלימות שככה. ניידות וכלי רכב משוריינים של המשטרה סיירו ברחובות במשך כל הלילה. מרפאות חירום הוצפו בפצועים. המשטרה ביקשה כי בית החולים יספק רשימה של כל הפצועים מפצעי ירי על מנת להעמידם לדין בגין התפרעות, מנהל בית החולים העביר את הבקשה הזו אל הרופאים, אך הרופאים סירבו ליצור רשימה כזו. ב-17 ביוני נפרסו בסווטו 1500 שוטרים. הם נסעו ברכבים משוריינים כשמסוקים צופים על האזור מלמעלה. צבא דרום אפריקה היה בכוננות כאמצעי טקטי על מנת להראות כוח צבאי.

נפגעים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדרך כלל מוערך כי נהרגו 176 מפגינים, אך ישנן הערכות שמדברות על עד כ-700 הרוגים. הממשלה באותה העת טענה שרק 23 מפגינים נהרגו. ההבדלים בין הנתונים נובעים מאופי המקורות שמהם הגיעו. לשלטון הלבן באותה תקופה היה אינטרס להקטין את ממדי התופעה, בעוד שלכוחות ההתנגדות היה אינטרס הפוך.[5]

לאחר המהומות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר המרד התבסס התפקיד של ה-ANC כמוביל המאבק נגד האפרטהייד, כיוון שהיה הגוף שמסוגל לתעל ולארגן בצורה הטובה ביותר סטודנטים המבקשים לסיים את שלטון הדיכוי. למרות שהרעיונות של "תנועת התודעה השחורה" היו חשובים ביצירת האקלים שנתן למפגינים את האמון למחות, ה-ANC הצליח להשתלט על השיח נגד האפרטהייד בקרב השחורים, דווקא בזמן שנלסון מנדלה שהיה הדמות המשמעותיות ביותר בהתנגדות השחורה נגד האפרטהייד, מרצה מאסר עולם בכלא ברובן איילנד. דרום אפריקאים לבנים רבים זעמו על פעולות הממשלה בסווטו, וכשלוש מאות סטודנטים לבנים מאוניברסיטת וויטווטרסרנד צעדו במרכז יוהנסבורג כמחאה על הרג המפגינים, אליהם הצטרפו פועלים שחורים שפתחו בשביתה ככל שהמחאה התקדמה. מהומות גם פרצו בעיירות השחורות (טאונשיפס) של ערים אחרות בדרום אפריקה.[9]

תגובה בינלאומית[עריכת קוד מקור | עריכה]

תמונות של המהומות התפשטו בכל רחבי העולם, וזעזעו מיליונים. התמונה של גופתו של הקטור פיטרסון, שצולמה על ידי צלם העיתונות סם נזימה, גרמה לזעם והביאה לגינוי בינלאומי של ממשלת האפרטהייד.[4] מועצת הביטחון של האו"ם העבירה את "החלטה 392" אשר גינתה בחריפות את התקרית ואת ממשלת האפרטהייד.[10] שבוע לאחר פרוץ המרד, הנרי קיסינג'ר, מזכיר המדינה של ארצות הברית, נפגש עם נשיא מדינת דרום אפריקה ג'ון פורסטר במערב גרמניה כדי לדון במצב ברודזיה, אבל המהומות בסווטו לא נכללו בדיונים שלהם. קיסינג'ר ופורסטר נפגשו שוב בפרטוריה בספטמבר 1976, כשסטודנטים בסווטו ובמקומות אחרים מחו על כך, ובתגובה ספגו ירי מצד המשטרה. פעילים של ה-ANC שהיו בגולה נקראו לביצוע פעולה בינלאומית והגברת הסנקציות הכלכליות נגד דרום אפריקה.[11]

השלכות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת 1978 ההתקוממות בסווטו התרסקה, בעיקר עקב חוסר שיתוף פעולה של המבוגרים השחורים עם הצעירים. הדבר הוביל להגירה המונית של אלפי צעירים שעזבו את דרום אפריקה בחיפוש אחר בית פוליטי אחר. המאורעות בסווטו השפיעו מאוד על ה-ANC. הם ירשו את תוצאות הפופוליזם של סטיב ביקו וקיבלו אליהם צעירים רבים שחיפשו בית פוליטי לאחר המהומות. הם הגיעו לתובנה כי מאבק מוצלח צריך להיות מכוון לפעילות עירונית ולא פזור ביחידות גרילה. אירועי 1976 החיו מחדש את הארגון ומספר חברי הלחימה של ה-ANC התרחב. לראשונה מאז שנות ה-60 היה להם הכוח להקים יחידות גרילה. 'מחזור 1976' החדיר חשיבה חדשה לאמנה של ה-ANC והייתה התייחסות רבה לרעיונותיו של ביקו. המהומות בסווטו היוו טריגר לסקירה אסטרטגית של ה-ANC בשנים 1978-1979. המסקנה הייתה כי יש לשים דגש רב יותר על פעילות פוליטית מאשר צבאית. ה-ANC הבינו כי המאבק הצבאי נכשל והעדיפות למאבק מזוין תמה, הם פנו לגיוס והסברה פוליטית. הם קידמו מעמדות של קבוצות אתניות שונות למען הרעיון של מאבק מהפכני. הם התפרסו ברחבי המדינה במטרה להגיע לכמה שיותר אנשים. אך למרות זאת הדגש הפוליטי לא בא לחלוטין במקום מאבק מזוין. שינוי זה בתפיסה של ה-ANC היווה את אחד התמריצים להקמת ארגון ה-UDF.[6] סטיב ביקו נרצח במהלך חקירתו על ידי המשטרה, והפך לאחת הדמויות המזוהות ביותר במאבק נגד האפרטהייד. הרצח שלו בסופו של דבר היה אחד הגורמים המשמעותיים להתארגנות הבינלאומית נגד דרום אפריקה. במהלך ועדת האמת והפיוס הומלץ להעמיד לדין אנשים אך רובם לא עמדו לדין בכלל, רוצחיו של סטיב ביקו לעומת זאת הואשמו בסופו של דבר.[12] המהומות בסווטו היוו את נקודת ההתחלה של סוף שלטון האפרטהייד.[6]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ "The June 16 Soweto Youth Uprising". South African History Online (באנגלית). 21 במאי 2013. בדיקה אחרונה ב-27 ביוני 2017. 
  2. ^ "The Youth Struggle". South African History Online (באנגלית). 8 ביוני 2015. בדיקה אחרונה ב-27 ביוני 2017. 
  3. ^ John Allen, Rabble-Rouser For Peace: The Authorised Biography of Desmond Tutu, עמ' 156 (באנגלית).
  4. ^ 4.0 4.1 4.2 Ndlovu, Sifiso Mxolisi (2004). "The Soweto Uprising". The Road to Democracy in South Africa: 1970-1980 (באנגלית). Unisa Press. עמ' 317–368. ISBN 978-1-86888-406-3. 
  5. ^ 5.0 5.1 נייג'ל וורדן, צמיחת המדינות החדשות באפריקה: התהוותה של דרום אפריקה המודרנית, תרגום: יורם שדה, תל אביב:האוניברסיטה הפתוחה, 2002
  6. ^ 6.0 6.1 6.2 6.3 Louw, P. Eric (2004). The rise, fall, and legacy of apartheid. Westport, Conn: Praeger. ISBN 978-0-275-98311-6. 
  7. ^ Biko, Steve (1998). "The definition of Black Consciousness". in Coetzee, P. H.; Roux, A. J. P. (eds.). The African Philosophy Reader. Routledge. 
  8. ^ The Youth Struggle,"The 1976 Students' Revolt". South African History Online.
  9. ^ 9.0 9.1 9.2 The 1976 Students Revolt"South African History Online “
  10. ^ 10.0 10.1 "Security Council Resolution 392". UNSCR. 19 ביוני 1976. בדיקה אחרונה ב-17 ביולי 2017. 
  11. ^ "Talks opened by Kissinger as riots flare". The Spokesman-Review. 18 בספטמבר 1976. 
  12. ^ N Barney Pityana, STEVE BIKO: An Enduring Legacy, South African History Online, ‏1 October 2002.