המהפכה החוקתית בפרס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
המהפכה החוקתית בפרס
انقلاب مشروطه
מערכה: המשחק הגדול
Spread of fire in, 1911.png

העיר תבריז לאחר כיבושה בידי צבא האימפריה הרוסית
תאריך התחלה: 1905
תאריך סיום: 1911
משך הסכסוך: כ־6 שנים
מקום: פרס
עילה:
  • מאבק אזרחי לדמוקרטיזציה של השושלת הקאג'ארית.
  • תסיסה אזרחית לאומית ודתית בשושלת הקאג'ארית.
  • התערבות גואה של האימפריות הרוסית והבריטית בתוך הכלכלה והפוליטיקה בשושלת הקאג'ארית.
תוצאה:
  • חלוקת השושלת הקאג'ארית בין אזורי השפעה בריטים-רוסים.
  • נפילת המונרכיה האבסולוטית בשושלת הקאג'ארית ועליית המונרכיה החוקתית והמג'לס.
  • נפילת השליטה של הממשלה הפרסית בטהראן על השושלת הקאג'ארית.
הצדדים הלוחמים
  • Tricolour Flag of Iran (1886).svg מג'לס
  • מחתרות וארגונים לאומיים, דתיים ופרו-דמוקרטים.

תמיכה
הממלכה המאוחדתהממלכה המאוחדת האימפריה הבריטית

מפקדים

המהפכה החוקתית בפרס (פרסית: انقلاب مشروطه) התמשכה בין השנים 19051911 והייתה מאבק מזוין, תסיסה אזרחית ומלחמת אזרחים ששטפה את השושלת הקאג'ארית ואפשרה את עליית השפעתן של האימפריה הרוסית והאימפריה הבריטית באזור. עיקר המהפכה התעסק בסיום המונרכיה האבסולוטית של השאה השלט, הקמתה של חוקה דמוקרטית, פרלמנט (מג'לס) ומונרכיה חוקתית בשושלת הקאג'ארית. הריבונים הפרסים, מוזפר א-דין שאה קאג'אר ומוחמד עלי שאה קאג'אר נאבקו בעזרת הצבא נגד ההתנגדות האזרחית החמושה לשלטונם האבסולוטית.

בתקופה שקדמה למהפכה, מאבקים כגון מלחמת רוסיה–פרס (1826–1828) והמלחמה האנגלו-פרסית גרמו להאדרת ההשפעה האירופאית על פרס. ההשפעה כללה בין לבין את הגעתם של רעיונות אידיאליסטים שכללו את זכויות האזרח ואת בשורת המהפכה התעשייתית, אשר ערערו את הסדר החברתי בפרס. עם כתביהם של מלומדים מוסלמים כגון ג'מאל א-דין אל-אפגאני, הסדר החברתי שנשען רבות על דת האסלאם השיעי התערער עוד יותר. אי שקט ותסיסה אזרחית הביאו למאבקים מזוינים, הראשון בהם, מרד הטבק בפרס, הביא לאיבוד היציבות בממשלו של נאסר א-דין שאה קאג'אר.

בתחילת המאה ה-20, שלטונו החדש של מוזפר א-דין שימש פרצה ביד הברזל של האוטוקרטיה השלטונית ואפשר את עלייתם של קבוצות התנגדות שקראו להפיכה דמוקרטית. בשנת 1906 נכנע מוזפר א-דין לדרישות המתנגדים האזרחיים וויתר על האוטוקרטיה בתמורה למונרכיה חוקתית. מותו של מוזפר א-דין שנה אחר כך הביא לעליית בנו, מוחמד עלי, לשלטון. מוחמד עלי התנגד לרפורמות בחוקה ובהמשך למרידות שהתרחשו עוד בתקופת אביו, הוא יצא בפעולות נגד הממשל החוקתי ונגד הפרלמנט. לאחר שכוחות מורדים כבשו את הבירה טהראן, הדיחו את מוחמד עלי והסדירו את בנו הצעיר, אחמד שאה קאג'אר, בשלטון הפרלמנט היה בפועל הכוח השלט בפרס עד לעלייתו של אחמד שאה לבגרות. בשנת 1911, מוחמד עלי שב מגלות לפרס והחל במאבק מזוין נוסף להשיב עצמו אל הכס אך ללא כל הצלחה.

למהפכה החוקתית בפרס היו השפעות רבות על המדינה בהמשך ההיסטוריה שלה; הממשל הפרלמנטרי היה בפועל חסר כוח מכיוון שכוחות האימפריות הרוסית והבריטית חילקו את המדינה לאזורי השפעה במהלך המהפכה, זכויות הנפט של המדינה הועברו לבריטניה עד לאירועי משבר אבדאן בשנות ה-50. סדר שלטוני בפרס יושג רק לאחר 1921, עם ההפיכה הצבאית של רזא ח'אן ועלייתה של שושלת פהלווי שהחליפה את השושלת הקאג'ארית.

רקע היסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – השושלת הקאג'ארית
היסטוריה מודרנית של איראן
איראןאיראן
השושלת הקאג'ארית

מלחמות האימפריה הרוסית–פרס
המלחמה האנגלו-פרסית
מרד הטבק באיראן
מודרניזם אסלאמי
המהפכה החוקתית בפרס
המערכה בפרס במלחמת העולם הראשונה
ההסכם האנגלו-איראני
ההפיכה באיראן (1921)
מרד סימקו שיקאק

שושלת פהלווי

רזא שאה פהלווי
העימות במקדש האימאם א-רידא
הפלישה הבריטית-סובייטית לאיראן
משבר אבאדאן
ההפיכה באיראן (1953)
המהפכה הלבנה
חגיגות 2500 שנים לאימפריה הפרסית
תאוריית הקשר על הדחת השאה מאיראן
המהפכה האסלאמית
הממשלה האיראנית הגולה

הרפובליקה האסלאמית

הפיכת נוז'ה
משבר בני הערובה באיראן
מלחמת איראן-עיראק
הסכסוך האיראני-ישראלי
הסכסוך האיראני-סעודי
תוכנית הגרעין האיראנית
טרור אסלאמי
בדלנות כורדית באיראן
ההפגנות באיראן (2018–2019)

פורטל איראן


לקראת סוף המאה ה-18, ממלכת פרס אוחדה תחת השושלת הקאג'ארית בהנהגתו של אע'א מוחמד ח'אן קאג'אר. עם הזמן, לאורך המאה ה-19 המוקדמת, מעצמות אירופאיות, בייחוד האימפריה הרוסית והאימפריה הבריטית, קבעו את גבולותיה של השושלת הקאג'ארית בכך שהנחילו סדרת הפסדים. מלחמת רוסיה–פרס השנייה ומלחמת רוסיה–פרס השלישית קבעו את הגבול המודרני של איראן עם אזרבייג'ן וארמניה. בהמשך, המלחמה האנגלו-פרסית הביאה לנפילת השליטה הפרסית על הראת (כיום באפגניסטן), ששימשה מרכז מסחר עם מרכז אסיה. המאבקים הללו התרחשו בעיקר עקב עליית הקולוניאליזם ותחילתו של המשחק הגדול במסגרתו נאבקו הבריטים והרוסים בהשפעה על מרכז אסיה כאשר מטרת הרוסית לגבול בהודו הבריטית ולאיים על יציבותה והבריטים נאבקו על יצירת מדינות שישמשו חוצצות בין הודו הבריטית ורוסיה[1][2].

במשך לפחות חצי אלף שנים, פרסית הייתה שפת הלינגואה פרנקה על פני שטח גדול של אסיה. נתח גדול מההפקה הספרותית של השפה התרחשה מחוץ לגבולות פרס (איראן) המודרנית. אמנם השימוש בו ברמה האימפריאלית נחקר היטב, שכן גם בחצר המלוכה של האימפריה המוגולית וגם בחצר המלוכה של האימפריה העות'מאנית דברו את השפה ולא את שפות האם האזוריות כגון טורקית ואורדו. יצירות פרסיות רבות נכתבו בהודו. רוב הידע וההתפתחות של כתבים אלו לא נעצר עם נפילתן של האימפריות המוסלמיות ועלייתם של ממלכות כגון האימפריה המראטהית והאימפריה הסיקית, אך עם עליית השפעתה של חברת הודו המזרחית הבריטית והפיכתה של תת-היבשת ההודית למושבה של הכתר הבריטי, קטנה ההשפעה של השפה הפרסית באזור שכן החלה מערכת חינוך סדירה שלא כללה בתוכה של הפרסית. מעמד השפה במרכז אסיה נחלש גם כן עם ההתחזקות הרוסית באזור והתרבות הפרסית בכללה איבדה מהשפעתה.

לאחר פטירתו של אמיר כביר (השר הראשון של פרס) בשנת 1852, לא עלה מנהיג פוליטי שידע לנהל את צרותיה הכלכליות של המדינה למשך יותר מיובל השנים הבאות, מה שאפשר לכוחות מערביים להשיג כוח והשפעה כלכלית על פרס[3]. עם עליית ההשפעה של שתי המעצמות על גבי השושלת הקאג'ארית החלו שינויים בחברה ובכלכלה הפרסית. בשנות הארבעים ושנות החמישים, שלטונו של נאסר א-דין שאה קאג'אר פתח את המדינה לכדי פיתוח בריטי במסגרת המהפכה התעשייתית. למרות עליית החשיבות הבריטית במסחר ייבוא וייצוא לשושלת הקאג'ארית, שלטונו המוכשר והמיומן של נאסר א-דין שאה קאג'אר לא אפשר את עליית ההשפעה הבריטית על הכלכלה הפנימית של פרס כדוגמת קניית חברות סחר ולקיחת הלוואות עליהם לא יוכל הממשל הקאג'ארי לשלם מאוחר יותר. שלטונו של נאסר א-דין שאה קאג'אר המשיך בהסדר יחסים עם מדינות שכנות בכך שקבע גבולות מסוכמים עם הודו הבריטית בחלוקת ח'אנות בלוצ'יסטן בין בלוצ'יסטן הבריטית וסיסתאן ובלוצ'סתאן הפרסית. מאוחר יותר נקבעו הגבולות עם אמירות אפגניסטן ועם האימפריה העות'מאנית אך המאבק בין הבריטים והרוסים, ביחד עם עליית הקולוניאליזם, הביא את נאסר א-דין שאה קאג'אר למסקנה ששתי המעצמות לא יפסיקו להאדיר את השפעתן על גבי פרס עד אשר יכבשו את כולה. בתגובה, הממשל הקאג'ארי החל בשיפור היחסים עם שתי המעצמות במסחר ובשיתוף פעולה מדיני בכדי להביא למאבק בין השתיים על ההשפעה בפרס.

שינויים באוכלוסייה הפרסית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאורך המאה ה-18 והאלה, אומות מוסלמיות הפסידו במאבקים צבאיים רבים לאירופאים, הנה כמה דוגמאות למאבקים כאלו: המלחמה הברברית הראשונה, מלחמת העצמאות היוונית, המלחמה העות'מאנית-רוסית (1877–1878), המלחמה האנגלו-אפגנית השנייה, המלחמה האנגלו-מצרית והמלחמה המהדית. מלחמות מאבקים והפסדים אלו הביאו מוסלמים רבים למשבר אמונה. כותבים רפורמיסטים ומלומדים מוסלמים קראו לשינוי במסדר המעמדות החברתי, בגישה לפיתוחים טכנולוגים ואידאולוגים אירופאים ולשינוי כללי בקשר בין החברה והדת. דוגמה לכותב שכזה היה החכם הדתי ג'מאל א-דין אל-אפגאני, שקרא לקבלת המדע והפיתוחים הטכנולוגים של האירופאים ולהביא לרפורמה בחינוך ובמדינה שתביא לאיחוד העולם המוסלמי נגד ההשפעה הגוברת של העולם המערבי. בשנות הארבעים, לחץ בריטי על מוחמד שאה קאג'אר הביא לביטול העבדות ללא-מוסלמים בפרס. לפי הקוראן, מותר למוסלמים להעביד לא-מוסלמים, דבר שהביא עבדים רבים להתאסלם. בסיום העבדות נעצרה הסיבה המרכזית של רבים בפרס להתאסלם.

עם התפתחות התיעוש, הסדר החברתי המסורתי החל מתפרק, רבים עברו מכפרים מבודדים לעבר ערים גדולות איפה שבשורת המהפכה התעשייתית כבר הגיעה, נפתחו מוסדות לימוד מרכזיים חילוניים ששימשו כאלטרנטיבה למדרסאות והחל קרע בין המשטר של נאסר א-דין שאה קאג'אר והמנהיגים הדתיים. החלה בנייה של מסילות ברזל ונוצרו לראשונה תשתיות השקיה. משטרו של נאסר א-דין שאה קאג'אר הקים את הבסיס ללאומיות הפרסית/איראנית המודרנית. נאסר א-דין שאה קאג'אר ראה את חשיבות המוסד המוסלמי השיעי בשימור האחדות הלאומית הפרסית ולכן פעל מספר פעמים להביא לפשרה עם ראשי הדת ועם המנהיגים האזוריים המסורתיים.

כאשר פרס התחברה עם הזמן בכלכלה העולמית במהלך המאה ה-19, העניים האיראניים חוו רעב, קשיים חדשים ואבטלה נרחבת. במהלך תקופת 18701920 נדדו האיראנים רבים לבומביי בתקווה למצוא הזדמנויות כלכליות טובות יותר. במקרים רבים, קהילות מהגרים אלה מצאו את דרכן לניידות חברתית כלפי מעלה חסומות בגלל היעדר יכולות לשוניות רלוונטיות ושוקי עבודה שהיו כבר רוויים בכוח אדם. ככאלה, מהגרים איראניים פתחו בתי תה, חנויות קטנות ובתי מלון. בתי התה האיראניים בבומביי הפכו למרחבים תרבותיים בפני עצמם ומסמנים עד היום חלק ייחודי במרקם העירוני. יתרה מזאת, ההתיישבות של הגולים האיראנים בבומביי הייתה הראשונה מני מאות התיישבויות של גולים איראנים ברחבי העולם בעוד הם ממשיכים לשמור על תרבותם האיראנית המקורית. העובדה שהיה על איראנים רבים לצאת לגלות מוכיחה את הקשיים של הקאג'ארים באותה העת לנהל את המדינה לנוכח המודרניזציה העולה. הזורואסטרים האיראנים (המכונים בדרך כלל איראנים) ופליטים מוסלמים פתחו בתי קפה, מסעדות ואכסניות בבומביי. מכיוון שהפליטים הללו נאבקו בשפה האנגלית שתאפשר להם להמשיך בקריירה משתלמת יותר במקצועות מודרניים או בשירות המדינה, הם גזרו לעצמם נישה על ידי פתיחת עסקים קטנים כאלה. הייתה זאת ההתחלה של תרבות הגלויות האיראנית, שגדלה במאות לאורך המאה ה-20.

ויתורים למעצמות שונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוויתורים של הממשלה הפרסית בתקופת הקאג'ארית כללו הענקת זכויות פוליטיות וחוץ-טריטוריאליות לממשלות רוסיה ובריטניה, וכן מונופולים, חוזים ורישיונות לאזרחים ולחברות בריטיות ורוסיות לביצוע פעילויות כלכליות ספציפיות בשטח פרס. כמה ויתורים הוענקו גם למדינות אירופאיות אחרות ולנתיניהן, למשל, בשנת 1895 ניתן מונופול על חפירות ארכאולוגיות לרפובליקה הצרפתית השלישית[4]. לאחר המאבקים נגד הבריטים והרוסים הוטל על פרס סוג של מעמד חצי-קולוניאלי. היריבות הגוברת של שתי המעצמות הגדולות במהלך הרבעון האחרון של המאה ה-19 הביאה עשרות ויתורים לבריטים והרוסים בחיפוש אחר רווחים מהירים. האינטרסים שלהם התרחשו במקביל לאלה של השאה, שזקוק היה לכסף וביחד עם ממשלו לא הבין לחלוטין את ההשלכות של ויתורים כאלה, כמו גם של כמה יועצים מושחתים בחצר המלוכה שלו, אשר פעלו להאדיר את השפעתם האישית בלבד. השאה ספג לחץ גובר מצד רוסיה ובריטניה וגם ביקש לשמור על איזון עדין על ידי מתן ויתורים דומים לשניהם, למשל, הזכות להקים בנק לאומי בפרס. באותה מידה היה צריך לשלול מהצד השני ויתורים שנשללו מצד אחד, למשל, הזכות לבנות מסילת ברזל שתעבור ברחבי צפון פרס.

ויתורים כלכליים נכללו בשלוש קטגוריות עיקריות: שירותים ציבוריים, מפעלים פיננסיים וחקירה לניצול משאבי טבע. הזיכיון הכלכלי המקיף ביותר הוענק בשנת 1872 לנציג בריטי, הברון יוליוס דה ראוטר; במשך תקופה של שבעים שנה הוא אמור היה להיות בעל הזכות הבלעדית לנצל את מרבית משאבי הטבע של פרס; לבנות סכרים, גשרים, כבישים, מסילות ברזל ומפעלים; לחוות את המכס; ולממש את האפשרות הראשונה אם הממשלה תחליט להקים בנק לאומי. אולם בגלל ההתנגדות העממית בפרס והיעדר תמיכה ממשלתית בריטית בראוטר, השאה ביטל ויתור זה בשנת 1873. הזיכיונות של שירותים ציבוריים לאינטרסים בריטיים כללו גם סדרת רישיונות שהונפקו בין השנים 1862–1918, להקים ולהפעיל קווי טלגרף בפרס; פתיחת נהר קראון לניווט בינלאומי בשנת 1888; ובין 1890 ל-1913 כמה ויתורים ניתנו להקמת ותפעול כבישים ומסילות ברזל במחוזות הדרומיים והמערביים של המדינה. ויתורים דומים הוענקו לאינטרסים הרוסיים, כולל, בשנת 1889, הזכות לנווט בנהרות פרסיים הזורמים לעבר הים הכספי, לעגון בלגונת אנזאלי ולהקים מחסנים וכבישים בין פירבזאר בחוף הכספי וטהראן; סדרת מענקים בין השנים 1881 ל-1894 לשימוש ובקרת קווי טלגרף בפרובינציות הצפוניות בפרס; אישור לחברת ביטוח ותחבורה רוסית להקים כביש מאנזאלי לקזווין בשנת 1893 ועוד.

הוויתורים הכספיים הגדולים כללו מענק לבריטים בשנת 1889 להקמת הבנק האימפריאלי של פרס, עם מונופול בנושא הנפקת שטרות הנייר. על מנת לאזן ויתור זה, קיבל הכלכלן הרוסי יעקב פוליאקוב את הזכות להקים חברת הלוואות בפרס בשנת 1890; מפעל זה נרכש על ידי ממשלת רוסיה ב-1894 והפך ליריב המרכזי לבנק האימפריאלי. בשנת 1891 אחיו של פוליאקוב לזר סולומונוביץ' קיבל מונופול של ענף הביטוח בצפון פרס. הוויתורים לניצול משאבי הטבע כללו סדרת רישיונות לסטפן מרטינוביץ ליאנוזוב לניצול הדייג בים הכספי בין השנים 1888-1906; מענק בשנת 1899 לחברת כרייה רוסית לחיפוש ופיתוח משאבים מינרליים באזור קרצ'אדאש באזרבייג'ן האיראנית; וויתורים לבנק הרוסי לניצול מכרות הפחם ושדות הנפט בתוך 10 פרסאות משני צידי הכביש והרכבת שבנה באזרבייג'ן ועוד ויתורים רבים אחרים[5]. לקראת סוף שנותיו בשלטון, סמכותו של נאסר א-דין שאה קאג'אר נחלשה במעט. חיובים כלכליים הביאו את הממשל הפרסי להעביר זיכיון בלעדי על מסחר הטבק במדינה לידי חברת הטבק הקיסרית, חברה בריטית. האירוע עורר תסיסה לאומית בפרס והביא למרד הטבק בפרס שהונהג בידי מנהיגי דת. בכוחו של הממשל הפרסי לא הייתה היכולת להפיל את המרד והיה על השאה לוותר על הזיכיון ולהישאר עם חוב מדיני של חצי מיליון לירה שטרלינג. שלטונו של נאסר א-דין שאה קאג'אר הסתיים בהתנקשות פוליטית בידי תומך של אל-אפגאני במהלך שנת 1896. בנו של נאסר א-דין, מוזפר א-דין שאה קאג'אר, לא היה בעל היכולת והניסיון של אביו, ושלטונו שימש פרצה לכוחות אופוזיציונרים[6].

ויתורי הנפט[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1872 העניק נאסר א-דין שאה קאג'אר את הזיכיון הגדול הראשון לניצול משאבי המינרלים האיראניים, כולל נפט, לברון יוליוס דה ראוטר. למרות שהוויתור בוטל בסופו של דבר, החיפוש אחר נפט נמשך; לאחר שהברון דה ראוטר השיג זיכיון כרייה נוסף בשנת 1889, חיפושים לא מוצלחים נמשכו בסמנאן ובאזור המפרץ הפרסי. דיווחים צרפתיים על זמינות הנפט באזור קסאר י-שירין עוררו במהרה פעילויות חדשות, שהובלו על ידי סוכנו של דה ראוטר, אדוארד קוטה, ומנהל המכס של איראן, קטבצ'י ח'אן. אלה האחרונים נסעו לחו"ל כדי לעניין עשירים צרפתים ובריטים בחיפושי נפט; בסיועו של סר הנרי דרומונד וולף, לשעבר השר הבריטי בטהראן, הוא נכנס למשא ומתן עם איש הכספים הבריטי ויליאם נוקס ד'ארסי[7]. לאחר שוחד נאה לפקידים פרסיים רבי השפעה ותמיכה פעילה של השר הבריטי בטהראן, סר ארתור הרדינג, הוענק ויתור דל'ארסי ב-28 במאי 1901 על ידי מוזפר א-דין שאה קאג'אר. בגלל ההתנגדות הרוסית, חמישה מחוזות צפוניים ניתנו להשפעתם בתגובה לעסקה. החוזה לשישים שנה העניק לד'ארסי זכויות בלעדיות לחקור, להשיג ולשווק נפט, גז טבעי, ועוד. בתמורה הסכים ד'ארסי לשלם לממשלת איראן 20,000 לירה שטרלינג במזומן, 20,000 במניות ושישה עשר אחוז מהרווחים השנתיים. הסכם זה סלל את הדרך להקמת חברת הניצול הראשונה של ד'ארסי בשנת 1903, והחיפוש אחר נפט סחיר באיראן העלה שלב. בשנת 1905 גילתה החברה כמויות קטנות של נפט, ושלוש שנים לאחר מכן נמצאה באר עשירה במסיד-י סולימאן ליד המפרץ הפרסי. הייתה זאת תחילת הדרך לגילויי מרבצי הנפט האדירים במפרץ[8].

התנועה הרפורמית[עריכת קוד מקור | עריכה]

רפורמים אינטלקטואלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך המאה ה-19 החלו בקרב האוכלוסייה הכללית דרישות לפיתוח ורפורמה במערכת הדין והצדק. דרישות אלו בלטו בכתבים רפורמיסטים, בדרשותיהם של מטיפים פופולריים שהושפעו מאידאולוגיות האירופאיות ובעתירות של הסוחרים. דרישות כאלה נראו טבעיות ולגיטימיות בפי הממשל, בהתאם למושג "חיפוש צדק" בתורת הממשל הפרסית-אסלאמית. התפיסה המשיחית טענה כי בעת הופעתו של המהדי, האחרון יתקן עוולות ויבסס מערכת משפט וצדק אולטימטיבית, טענה זאת הייתה חיה גם בתודעה הקולקטיבית של פרס השיעית מאז הכיבוש הספווי של שאה אסמאעיל הראשון. תפישות צדק מוכרות אלו מצאו הדהוד חדש בכתבי הרפורמים במאה ה-19, שהושפעו בידי האירופאים ולא הסתפקו בתפיסה המשיחית. הכותבים (ברובם) הושפעו בהשראה ישירה מהמהפכה הצרפתית, הבונים החופשיים, הטורקים הצעירים ופלגים אסלאמיים אחרים אשר קראו לרפורמות פוליטיות ומוסריות. הרפורמים הפרסים טענו לבצע השוואה בין מערכת המשפט הפרסית לאידיאלים של צדק חברתי ושוויון הזכויות של האזרחים. אותו גילמו במונח הצרפתי שוויון.

חוגים פרסיים וטורקים התכנסו בעבר הקווקז, בערים באקו, טביליסי וירוואן (דאז מלכות המשנה של הקווקז, האימפריה הרוסית) ורבים מהם ראו את ההיבטים התרבותיים של החיים המסורתיים בחברה הפרסית כגורמים העיקריים לקיפאון מדיני והיעצר הפיתוח. דוגמה לכותב רפורמי מהתקופה הוא הסופר הפרסי עבד א-רחים נג'אג'ראדה תבריזי, (נודע בכינוי "טלבוף"), כתב עבודות חינוכיות לצעירים בחברה על גאוגרפיה, פיזיקה, כימיה, ביולוגיה ומדעים אחרים מתוך לימודים אירופאים, ומאוחר יותר הוסיף לכתוב לאותו קהל על החברה הפרסית והמערכת הפוליטית כמו גם על מוסדות מדיניים באירופה המודרנית. ליצירות אלה היה קהל פופולרי גדול, בעיקר בקרב צעירים ותושבי הערים הגדולות. היצירות של עבד א-רחים על מדעי אירופה הבהירה לקורא ההדיוט את הטענה של הפלגים הרפורמיים על הנחשלות הטכנולוגית של פרס. בין כתביו של עבד א-רחים נכתב על אידאולוגיות פוליטיות של מונרכיה, דמוקרטיה, דיקטטורה, רפובליקניזם ועוד.

הנושא הרלוונטי ביותר שעלה בכתבי סוף המאה ה-19 היה הרעיון שכדי להבטיח צדק חברתי, לשפר בצורה מהותית את איכות החיים של התושב הפשוט ולשמור על עצמאותה של פרס ועל זהותה הלאומית כנגד עליית השפעה קולוניאלית אירופית, היה חיוני לקריאה האזרחית שהתהוותה בהמשך והחלה לקרוא לשינוי ממשלתי, החשוב ביותר בו הוא כתיבת חוקה מדינית-לאומית לפרס. הפלגים הרפורמיסטים קראו להקמת מונרכיה חוקתית עם ניסוח החוקה, הסדר סמכויות כוחו של השאה והגבלתן, הבטחת הפרדת הרשויות והגדרתן הרשמית של התפקידים לכל גופי השלטון. פטריוטיות והכרה במורשת התרבותית הפרסית ובו בזמן בצורך ברפורמה הועדפו בידי התומכים הצעירים כמשלימים - או אפילו בתור חלופות - לנאמנות לאמונה המוסלמית ולמוסדות דתיים מסורתיים. עם זאת הכוחות הרפורמים הראשונים לא הצליחו להגיע לבניית שיח עם הממשל של השאה. ממשל השאה התנגד ללימוד אידאולוגיות פוליטיות וחברתיות במוסדות החינוך החדשים. פילוסופים מסורתיים ומשפטים נמנעו מהדיונים לרפורמות, ובכך הותירו את מדיניות הפיתוח החוקתי בידי אינטלקטואלים אופוזיציונרים להשפעה הדתית, פעילים רפורמים פופולריים ופעילים פוליטיים.

בתחילת המאה ה-20 המגמה הרפורמיסטית בפרס קיבלה אופי מובהק. מהפכת 1905 באימפריה הרוסית, ואחריו מתן חוקה, ואז כינוס הדומה הראשונה ופירוקה שלאחר מכן בידי ניקולאי השני, קיסר רוסיה, סיפקו דוגמה למאבק מהפכני אזרחי נגד כוח אוטוקרטי במדינה שחשש לתפקידו ממנה ונהג להשתמש בכוחו הצבאי בשביל להפיל כל התנגדות. מעט מוקדם יותר ניצחונה המכריע של יפן במלחמת רוסיה-יפן (1904-1905), היווה את הניצחון הראשון של מדינה אסייתית על מעצמה אירופית בעידן הקולוניאליזם. אירוע הניצחון של האימפריה היפנית ספד ברחבי העיתונות הפרסית ויוחס להצלחה של יפן בהפיכתה מחברה פיאודלית נחשלת לאומה מתועשת ומפותחת, אשר העלתה גם תקווה וגם ייאוש מהצורך של פרס לסטות מהדרכים המסורתיות מכדי להביא לתיעוש משמעותי ופיתוח נרחב. מלחמת הבורים הראשונה בהרפובליקה הדרום-אפריקאית והחוקה שהוענקה לטרנסוואל בשנת 1906 עוררו תגובה דומה ותשואות מצדה של העיתונאות הפרסית הרפורמיסטית.

השפעה לא פחותה על גיבוש דעת הקהל הפרסית הייתה גל של פרסום עיתונים, חוברות וספרים. כבר באמצע המאה ה-19, ובמיוחד בשנות ה-70 של המאה ה-19, העיתונות הפרסית הקטנה, אף שנשלטה על ידי הממשלה, דיווחה באקראי על היבטים של אירועים חוקתיים ומהפכניים בעולם המערבי. בעשור האחרון של המאה נחשף קהל הקוראים הפרסי לזמן קצר לא רק להתרחבות קולוניאלית וליריבות בין בריטניה ורוסיה על אומתם, אלא גם למשבר החוקתי ברפובליקה הצרפתית השלישית, למערכת הפרלמנט הבריטית, למהלכים המדיניים שקדמו לאיחוד גרמניה, לבחירות לנשיאות בארצות הברית, ופעילויותיהם של זרמים מהפכניים ומאבקי עצמאות ברחבי העולם. מכונות הדפוס הקטנות והרבות בערים הפרסיות בתקופת מוזפר א-דין שאה אחר כך מילאו תפקיד מכריע בהפצת המסר החוקתי לציבור נלהב. תרגומים ועיבודים של יצירות מערביות המתייחסות לפילוסופיה פוליטית, שפורסמו בפרס לפני המהפכה החוקתית ובמהלכה, סייעו גם בעיצוב האידאולוגיה והרטוריקה של המהפכה[9].

רפורמים דתיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מודרניזם אסלאמי

בתוך התנועות הדתיות עלתה ההתנגדות לשלטון השאה האבסולוטי הודות למדיניות הרפורמית הדתית של המודרניזם האסלאמי. המרג'ע תקליד מירזא מוחמד טאקי האירי שיראזי, הדגיש במהלך נאומיו הפומביים את היתרונות של חופש הביטוי ועורר בקהל המאמינים שלו תמיכה באידאולוגיה של דמוקרטיה אל מול המשטר האוטוקרטי. הוא הרחיק לכת והציע אף להפוך את פרס לרפובליקה כאלטרנטיבה בת קיימא למונרכיזם. במכתב אל השר הראשי (וזיר גדול) בממשל השאה, הציע טאקי האירי את הבאות: "ברית בין הממשלה לעם ובין עולמא לבין נכבדי המדינה." טאקי הארי הוסיף וטען כי: "המדינה השיעית מוגבלת לפרס, ויוקרתם ושגשוגם [של השיעים] תלויים בה. מדוע הרשית להרוס את פרס ולהשפיל את המדינה השיעית?... אתה יכול להשיב שהמולות לא אפשרו [להציל את פרס]. אין דבר זה אמין... אני יכול לחזות כי מדינתי, קומתי ויוקרתה, השירות שלי לאסלאם, עומדים ליפול לידי האויבים וכל דברי יעלמו. כל עוד אני נושם, אם כן, אשאף לשימור המדינה הזו, יהיה זה במחיר חיי."[10]

מסירותו של טאקי האירי, חזקה ככל שהייתה, קיבלה תמיכה מעטה מאוד מחברי עולמא אחרים. מרבית המנהיגים הדתיים ובהם האייתוללות הבכירים היו מוכנים לתמוך ברפורמה פוליטית רק אם היא נותנת להם שליטה רבה יותר על חיי הציבור וסמכות בין הכוחות הגורמים לזירה המהפכנית מחשש לאובדן השפעה על האוכלוסייה הכללית לידי המטיפים הרדיקליים והאינטלקטואלים החילוניים. ביקורת חריפה על מנהיגי הדת על סטירתם, שחיתותם ושיתוף פעולה מאוחר יותר עם המלוכנים העמידו את אלה שביניהם היו אמביוולנטיים במגננה עוד לפני שהחלה המהפכה. יתר על כן, על ידי ניצול יריבויות בין המנהיגים הדתיים הצליחו אנשי הדת התחתונים לקטב את דעתה של הקהילה הפקידותית ולצבור תמיכה אזרחית נרחבת. הבידוד הפוליטי של טאקי האירי, לעומת מנהיגים שיעים שונים שחליו בעיראק (מספר ערי קודש שיעיות ממוקמות בעיראק ולערך 60% מאוכלוסיית המדינה היא שיעית), דאז האימפריה העות'מאנית, פגעו באחדותם של הפלגים הדתיים ובקשריהם.

חוסר ההתאמה של המנגנון השיפוטי והמנהלי המסורתי - הן בתי הדין הדתיים והן בתי הדין הממשלתיים - בהתמודדות עם תיקים מסחריים הביאו זמן רב הפסדים קשים לסוחרים. שום עבודה של פסיקה שיעית לא עסקה כראוי בבעיות של כלכלה מודרנית וסחר חוץ והיה על הממשל לתאם את בית הדין בחוקים מערביים בכדי לספק את דרישותיהם של הסוחרים. היו אלה המטיפים דתיים בדרג הביניים שנהגו לרוב להביע את תלונות הסוחרים. רבים מהם תמכו בשיתוף פעולה מסחרי, בארגונים עסקיים ובצריכת מוצרים פרסיים לחיזוק הכלכלה הבייתית, במיוחד במסחר פנימי וייצוא של טקסטיל. רבים מהם העניקו תמיכה דתית לחידושים מסחריים, שיבחו את מוסר העבודה והתפוקה, וזיהו את העצמאות הכלכלית כדרך לשמור על האסלאם מפני חורבן. העיתונות ומוסדות החינוך המודרניים של התקופה סיפקו פלטפורמה חילונית, אלטרנטיבה למסגד ולמוסד הדתי. בהשראת מוסדות חינוך מערביים, סופרים ואינטלקטואלים, עוד לפני הדיון החוקתי, דרשו להכניס בתי ספר מודרניים למוסד החינוך המדיני ולהביא להדרכה במדעים מדויקים ובשפות אירופאיות; תנועה זו צברה כוח נוסף מתמיכתו של טאקי האירי וקהל מאמיניו. הקמת המועצה לחינוך והקמת בתי הספר המודרניים בחסותה היו בין הצעדים החשובים ביותר שהשפיעו על צמיחתה של האידאולוגיה המערבית בפרס. המועצה פעלה בצורה עצמאית ועשתה את התפקיד של משרד ממשלתי[11].

הקמת החוקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחאת המשפטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מוזפר א-דין שאה קאג'אר, ריבון השושלת הקאג'ארית בין רצח אביו בשנת 1896 לפטירתו בתחילת 1907.

בשנת 1905 טיול מלכותי מסביב לפרס הביא את האוצר המדיני לחוב נוסף אל מול האימפריה הרוסית. עם יצירת החוב הנוסף החלו פעילים רפורמיים לצאת לרחובות ולמחות נגד פעילות הממשלה ברחבי המדינה. הדרישה הראשונה של הפעילים האינטלקטואלים ותומכי הרפורמה הייתה להקים גוף ממשלתי שיקבע מחדש את חוקי הדין והצדק במדינה אל מול פשעים נגד הפרט. ההצעה הראשונה, המעורפלת במתכוון, הוגשה לממשלת השר הראשי און-י דולה במהלך ה-11 בדצמבר 1905. באותו היום מתנגדים שתבעו שינויים במערכת החקיקה והמשפט התכנסו במעון המגורים של השאה בעבד אל-ע'ים, ליד טהראן כצורה של מחאה נגד הממשלה, וקראו "לרפורמות בכל ענייני המדינה תוך התחשבות בזכויות העולמא. היה זה שיתוף פעולה נדיר בין אינטלקטואלים חילוניים לבין מנהיגי דת שמרנים. מטרתם של המוחים הוגדרה עד מהרה כדרישה להקמת משרד משפטים (או כפי שנודע בדבריהם: בית צדק) אשר ישלט על ידי הריבון מבחינה תאורתית אך היה עצמאי בהחלטותיו. רשימה מוקדמת של דרישות חוקתיות כללה "הקמת בית צדק בפרס עם סניפים בכל הערים לבחינת העתירות וההתדיינות המשפטית של הנושאים עם צדק והגינות" וכדי "ליישם את דין האסלאם (השריעה) ללא משוא פנים בקרב כל הפרטים וללא התחשבות אישית." המונח מג'לס (משמע פרלמנט) שימש לראשונה לאספה שאשררה את עתירת המפגינים במהלך ההתכנסות במעון השאה עבד אל-ע'ים, והקריאה הלאומית למען "תחיית איראן" נשמעה לראשונה באותה התכנסות.

השאה המכהן, מוזפר א-דין שאה קאג'אר, סגר חובות אל מול הבריטים במכירת כל זכויות הנפט של פרס וידע כי תידרש אחדות מדינית בכדי למנוע את נפילתה של פרס למעגל ההשפעה של המעצמות האירופאיות. מוזפר א-דין הביע לבסוף את תמיכתו בקולות הרפורמיים וצו מלכותי מינואר 1906 הקים בית דין לצדק ומשפט ליישום פקודות השריעה והקלת חיי האזרחים בלי לבצע הבחנה בין כיתות האזרחים. אף כי צו זה הדהד את שפת הדרישות הקודמות, בפועל פירוש הדבר היה לא רק ארגון מחדש של משרד המשפטים. מוזפר ניתן רבות להשפעת השרים בממשלתו עקב חוסר המיומנות שלו, אך בעניין המחאה היה בעל חשיבות מרכזית בהבאת ההחלטות. הממשל הקאג'ארי הורכב לרוב מאריסטוקרטיה ומחברי השושלת השלטת ולכן אלו פעלו לשמור על תפקידם ולמנוע את עלייתו של פרלמנט הנבחר בעזרת קולות העם. הקול של מוזפר א-דין על כן נפגש בהתנגדות מצד הממשלה אך זאת הייתה חסרת ערך שכן בתור הריבון הייתה לו היכולת לעקוף את הממשלה ולהטיל וטו על החלטותיה.

דיוני החקיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחודשים הראשונים של שנת 1906 הוגדרו בהדרגה הסמכויות של המג'לס שתוכנן להיבחר בבחירות דמוקרטיות. בהקשר המסורתי צוין כינון חוק מנהלי, פיננסי וסדר עונשים מחוץ לתחום סמכותו. לאורך המאה ה-19 היו מספר ניסיונות של הממשל הפרסי להביא לרפורמה שלטונית כגון הטנזימאט שהתרחשו באימפריה העות'מאנית, אך לא צלחו בהחזקת סמכויותיו של השאה וחלוקתן. בשלב השני של המהפכה דאגו הכוחות הרפורמים שדנו עם ממשל השאה להביא לאימוץ מדיניות של חוקה סדירה וחלוקת סמכויות ובמהלך שלב זה הוסדרה סופית חלוקת הסמכויות בין המשפט והדין המדיני לבין השאה.

לאחר משא ומתן ארוך הסכים השאה באופן עקרוני להקמת המג'לס, וב-29 ביולי התפטר השר הראשי און א-דולה בעוד נקבעו חברי מג'לס חדשים שהיו תומכי הרפורמה ברובם. חלק ממבצעי המשא ומתן עם השאה התכוננו לעזוב עם התפטרותו של א-דולה, אך ראשי ההנהגה הרפורמית, ביניהם אישים כגון סולטאן עלי וזיר-י אפח'אם וחסן מוסתוופי אל-ממאלכ, יעצו להם להישאר בטהראן, שכן צוין כי התפטרותו של ראש הממשלה אינה כלל הרפורמה המהותית הנדרשת. התפתח מאבק בין השאה והרפורמים על האופי המדויק של המג'לס, והנושא המרכזי היה מידת החשיבות וההשפעה של החוק האסלאמי במג'לס החדש. העולמא בקום שלח מברק למוזפר א-דין שאה בו הוא ותומכיו הצהירו על דרישתם להקים את המג'לס כדי להבטיח צדק בכל מעמדות החברה, להגן על המדינה מפני התערבות זרה ולהנהיג רפורמות למודרניזציה בהתאם. הצעת החוק של ה-5 באוגוסט המעניק למג'לס אפשרות בחירת נציגים מכל המעמדות, נדחה על ידי קולות שונים בפלגים הרפורמים מכיוון שהם מצאו את הצעת החוק מעורפלת. לבסוף, בעקבות התייעצויות נוספות, כולל ראיון בין השר הראשי החדש, נסר אללה מושיר א-דולה, לבין עובדי מסחר, עברה הצעת חוק חדשה ב-10 באוגוסט שהעבירה את ניהול מדיניות הייבוא והייצוא של הממלכה לידי סמכויות המג'לס בלבד.

כעבור שלושה ימים התכנסה מועצה ממשלתית חדשה לעריכת צורת הארגון השל מג'לס; היא כללה חברים משלוש קבוצות נפרדות: רפורמיסטים נכבדים, כמה סוחרים ושמרנים בעלי פעילות במערכת הדין והצדק, הבולטים ביניהם עמיר בהאדור. בפרק הזמן שבין ה-19 באוגוסט ל-8 בספטמבר הקבוצה פעלה לגיבוש כללי הבחירות הדמוקרטיות. זכות ההצבעה נאסרה על בני פחות מ-25, נשים, תיירים, אנשים שנודעו בביצוע מעשי קונדס, בעלי רקע פלילי, משרתים בצבא ומספר קבוצות של פעילים פוליטיים שונים. טיוטה המבוססת על חוקי הבחירות בחוקה הבלגית הוגשה על ידי קבוצת הנכבדים הרפורמיסטים לעיון ודיון בפני שתי הקבוצות השונות. אף על פי שהשמרנים חששו שהטיוטה לא מעניקה קול מספיק בולט לדת ולשימור סמכויות השאה, הוצגה בסופו של דבר הטיוטה כפי שהיא בפני השאה. מוזפר א-דין חתם על חוקי הבחירות המוצעים ב-8 בספטמבר ללא התערבות ושינויים משלו וההחלטה הפכה לרשמית ביום למחרת. התקנות קבעו כי המג'לס הכלל מדיני (שכן הרעיון היה שהמג'לס יחולק בין פרלמנט מרכזי הממוקם בטהראן לבין מועצות אזוריות) יכלול 160 חברים; שישים מהם הוקצו לטהראן, על מנת לאפשר הקמה מהירה של המג'לס. מבין 60 חברי המג'לס שהוקצו לטהראן ייצגו שלושים ושניים את החברות הממשלתיות, עשרה את הסוחרים, עשרה את בעלי הקרקעות, ארבעה את מנהיגי הדת וארבעה את המלוכה הקאג'ארית. הבחירות הראשונות התקיימו ברחבי הערים הגדולות בפרס בתאריך 29 בספטמבר, ומספר המצביעים היה לא יותר מכמה מאות בכל אחת מחמש עמדות ההצבעה. טאקי האירי הצטרף אל המג'לס בכדי ליצור קואליציה שלטונית. נסיך הכתר ומושל מזרח אזרבייג'ן, מוחמד עלי שאה קאג'אר, התנגד לדמוקרטיה החדשה ורק לאחר פרעות פרו-רפורמיות שאירעו בעיר תבריז הוא הסכים לפתוח את ההצבעה לציבור הרחב.

במהלך ה-5 באוגוסט 1906, הוצא לפועל צו מלכותי שנודע בהמשך בכינוי הצו החוקתי, סיפקה את הסמכות לכינוס המג'לס הראשון שהחליף את הממשלה המלוכנית שהוסדרה מתוך המקורבים לשלטון. לפי הצו, האריסטוקרטיה והריבון בראשה הסכימו לוותר על האבסולוטיזם הפוליטי בו אחזו קודם לכן והשושלת הקאג'ארית הפכה למונרכיה חוקתית. באופן דומה, חוק הבחירות מיום ה-9 בספטמבר 1906, שהפך את פרס לדמוקרטיה בפועל ונודע בכינוי "קוד הכללים", היה מרכזי למהפך שהפעילים הרפורמים הביאו לו ברחבי המדינה. שישה מעמדות הוסדרו בין חברי המג'לס הראשי (זה שהיווה את הפרלמנט וישב בבירה טהראן), והתנאים והכישורים הנדרשים לחברי הפרלמנט ולמועמדים נקבעו. המג'לס הראשי הכיר בסמכויותיהן האזוריות של מועצות מקומיות ואזרחיות (אנג'ומנים כפי שנודעו היו גם פרו-רפורמיסטים רדיקלים), וחסינותם החוקית של חברים במג'לס הובטחה. תפקידם החקיקתי של המג'לס לא הוכר בבירור עד שאומצה החוקה הפרסית (חוק יסוד), ב-27 בדצמבר 1906. מסמך זה היה ידוע גם בהתחלה כ"קוד הכללים הבסיסי"; בה הוגדרו "תפקידיה ותפקידיהם של חברי האספה הלאומית, מגבלות סמכויותיה ויחסיה עם מחלקות המדינה השונות"[12][13].

ראשי המג'לס הראשון של פרס
תאריכי כהונה מספר הממשלה ראש הממשלה מפלגת ראש הממשלה
1 באוגוסט 1906 - 17 במרץ 1907 1 נסר אללה מושיר א-דוולה המפלגה החוקתית
1 במאי 1907 - 31 באוגוסט 1907 2 סולטאן עלי וזיר-י אפח'אם עצמאי
13 בספטמבר 1907 - 21 בדצמבר 1907 3 מוחמד ואלי חאן טונקבוני המפלגה החוקתית
21 בדצמבר 1907 - 21 במאי 1908 4 חוסיין-קולי נזאם א-סלטנה מאפי מפלגת הצדק
21 במאי 1908 - 7 ביוני 1908 5 מורטזה קולי ח'אן הדעת המפלגה החוקתית

המג'לס הראשון[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות התנגדות הממושכת מצד חצר המלוכה הקאג'ארי, כל שלושת הצווים המלוכניים - הצו החוקתי, חוק הבחירות והחוקה עצמה - אושרו על ידי מוזפר א-דין שאה ב-23 בספטמבר 1906, זמן קצר לפני מותו של השאה בינואר 1907. מתוך הבנה כי לא הדיונים והחקיקה של המג'לס לא יפגעו בזכויות השאה. רק לאחר עלייתו לכס של בנו של מוזפר, מוחמד עלי שאה קאג'אר, התבקש השאה לראשונה על ידי המג'לס להכיר בכך שפרס היא מדינה חוקתית ולא אוטוקרטיה. לאחר משא ומתן ממושך לגבי ההכרה, מוחמד עלי החליט להכיר בפרס כמדינה בעלת חוקה אך לא כמדינה חוקתית.

המג'לס נפתח ב-7 באוקטובר, עם מייצג הסוחרים סאני א-דולה כיו"ר הפרלמנט הראשון. הסיעה הדומיננטית הראשית הורכבה מסוחרים וכמה מייצגי גילדות. הנושא העיקרי שנדון לאורכו של סתיו 1906 היה הסדרה של החוקה המוצעת. הוסכם כי למג'לס, המייצגים את העם, תהיה הזכות להציע חקיקה ותהיה לחבריה סמכות סופית על קביעת החוקים, התקציב והמדיניות הפיננסית. זה היה יושב במפגשים של שנתיים. בנוגע למינוי חברי המג'לס הוסכם שהשאה יוכל למנות אחד מכל שני חברי מג'לס לתפקיד. בתחילת 1907 נכנסו לזירה הפוליטית עוד שני גורמים בלתי צפויים. מצד אחד עלייתו לכס של מוחמד עלי שאה, שהחזיק בדעות שנגדו את סמכויות המג'לס. מצד שני הגיעו הצירים שקראו להאדרת ההשפעה הדתית במג'לס מתבריז, בראשות סייד סאסאן טקיזדה. הנושא המרכזי הראשון שעמד מול המג'לס היה הוויכוח על הגדרת השלטון החוקתי ותפקיד הסמכות הדתית, שהוביל לפרעות קשות בתבריז נגד הממשלה ביוזמתו של טקיזדה, ונפתר באופן זמני רק ב-11 בפברואר, עם נתינת מעמד מיוחד למנהיגי הדת בעיניי החוק.

הבעיה העיקרית הנוספת שעמדה בפני המג'לס הייתה הכלכלה הפרסית. הכנסות הממשלה ממיסים היו דלות לכדי מצב שרפורמה תעשייתית וחברתית נרחבת הייתה בלתי אפשרית, ומשכורות עובדי הממשלה היו דלות גם הן. הלוואה אנגלו-רוסית מוצעת לא התבצעה מכיוון שהמג'לס לא יכלו להבטיח שהכסף יוצא כראוי על ידי הממשלה. ב-19 במרץ 1907 ועדת כספים הציעה לסדר מחדש את כספי הממשלה בדומה לכלכלת מדינות אירופאיות, עם הכנסות ששולמו ישירות לאוצר המדינה ודרכו ניתן שכר לפקידים. המערכת הישנה של הענקת מתנות בלתי סדירות, בגביית ההכנסות והמתנות שהועברו לשאה בתמורה למינויים, בוטלה רשמית. בנק לאומי הוקם בסתיו 1906, בניסיון לפתור את המשבר הפיננסי מבלי להזדקק להלוואות זרות[14]. הבנק לא הצליח לגייס מנויים נאותים, ובמרץ 1907 הוחלט על ידי מנהליו לבצע הלוואה מבריטניה וליזום תשתיות לפיתוח. ב-16 במרץ 1907 הועברה במג'לס הצעת חוק לבטל את אחזקת הקרקעות, אך מהלך זה עורר התנגדות בקרב הנכבדים והעולמא, שהרוויחו כספים רבים מתשלומים אלה.

ההתנגדות הסמויה של השאה וחצר המלוכה למג'לס קיבלה חיזוק מחוסר שביעות רצון הולך וגובר בקרב קבוצות פוליטיות שונות שהרוויחו מהמשטר הישן. השאה, ברואו את המאבקים הפנימיים של המג'לס ואת חוסר המעש וקבלת ההחלטות שלהם החזיר את המדינאי הפרו-מלוכני מירזא עלי אשגר ח'אן אמין א-סולטאן מהגלות באירופה ומינה אותו לראשות הממשלה באפריל 1907, פעולה שעוררה מחאות חריפות מצד המפלגה החוקתית ותומכי הרפורמה. בהגעתו הכריז אמין א-סולטאן כי הוא תומך בחוקה, טענה שפעילים פוליטיים שונים ראו כשקר. אמין א-סולטאן היה היחיד במג'לס בעת המיומנות הפוליטית להביא להסדר בין הצדדים והפלגים השונים בממשלה. אמין א-סולטאן שלח את הצבא הפרסי נגד התערבות הצבא העות'מאני בצפון-מערב פרס והחל לפעול בשביל לקדם תשתיות ולטפל במשבר הכלכלי החריף של פרס. באוגוסט, מכתב איום על חייו של אמין א-סולטאן הביא אותו להגיש מכתב התפטרות למוחמד עלי שאה. השאה סירב לקבל את התפטרותו של אמין א-סולטאן והאחרון נרצח בנאום אל מול חברי המג'לס לאחר 11 ימים בלבד.

מלחמת אזרחים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פעילות מוקדמת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההתערבות הטורקית[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך מאי 1906, באמצע כל המרידות הממושכות והמגעים הדיפלומטים בין הצדדים להקמת החוקה, קבוצת בדלנים כורדים שבטיים עברו את הגבול מפרס אל האימפריה העות'מאנית דרך מעברי הרים בזגרוס ובזזו מספר עיירות גבול באזורים המודרניים של כורדיסטן הטורקית וכורדיסטן העיראקית. הממשל העות'מאני תחת עבדול חמיד השני פעל למחוץ כל התנגדות לשלטון ועל כן הביזה הביאה לתגובה חריפה מצד העות'מאנים. ביודעין כי הצבא הפרסי היה לא-מפותח ומשותק עקב המרידה האזרחית, צבא האימפריה העות'מאנית פלש לתוך מערב אזרבייג'ן בכדי ליצור אזור כיבוש צבאי שישמש חוצץ בין האימפריה העות'מאנית עצמה לבין הכוחות הכורדים הבדלנים. הצבא העות'מאני החל בפלישה ב-23 במאי 1906 וכבש את החוף המערבי של ימת אורמיה כמו גם את צפון מחוז כורדסתאן האיראני. תוך מספר ימים העיר אורמיה הייתה תחת מצור. ההתערבות העות'מאנית תימשך מספר שנים לאורך המהפכה החוקתית והאזור הכבוש יהפוך לחלק מרכזי במאבק בין העות'מאנים לבין הכורדים והתנועה הארמנית לשחרור לאומי[15].

האמנה האנגלו-רוסית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסוף המאה ה-19 עמדתה של רוסיה מול בריטניה התחזקה בהדרגה; לאחר שכבשו את מרבית מרכז אסיה, הרחיבו הרוסים את השפעתם על מנצ'וריה וקוריאה והיוו איום על האימפריה היפנית ועל אינטרסים בריטיים בסין תחת שושלת צ'ינג. האמנה האנגלו-יפנית של מסחר וניווט שהפכה משנת 1902 לברית האנגלו-יפנית היוותה את הניסיון של בריטניה להעלות מכשול לקידום ההתקדמות הרוסית באסיה בכך שהתירה ליפנים לנהל מלחמה נגד הרוסים. ההצלחה של יפן במהלך מלחמת רוסיה–יפן והתפרצויות המהפכה שלאחר מכן בחלק גדול מהאימפריה הרוסית שכנעו את הבריטים שרוסיה אינה איום אימתני כפי שדמיינו. במקביל, מספר פוליטיקאים בריטים פיתחו פחד עמוק מעליית כוחה של הקיסרות הגרמנית. המדינאים האחראים לגיבוש מדיניות החוץ הבריטית חיפשו הבנה אל מול רוסיה שתשלים את הברית האנגלו-צרפתית ותשלים את הבידוד הדיפלומטי של גרמניה[16].

ניסיונות בריטיים מוקדמים לגרום לרוסים לחתום על הסכם בנוגע לריבונותן של פרס ואפגניסטן, שני אזורי היריבות הרגישים ביותר, הסתיימו בכישלון. הם הרגישו שהזמן נמצא לצידם, ולא התכוונו לתת לרוסים להתמקח על חלק כלשהו בפרס או באפגניסטן. אך תבוסה ומהפכה צבאית אילצה את ממשלת רוסיה להעריך מחדש את המטרות והשיטות של מדיניות החוץ שלה. היוזמה במשא ומתן הייתה שייכת לשגריר הבריטי החדש בסנקט פטרבורג, סר ארתור ניקולסון, שביחד עם אדוארד גריי וצ'ארלס הרדינג, תת-מזכיר קבוע במשרד החוץ, היוו את הגרעין הקשה של הפלג האנטי-גרמני בפרלמנט הבריטי שחיפשו ברית עם רוסיה. הצעותיו של ניקולסון נדונו בפירוט על ידי הדומה הממלכתית של האימפריה הרוסית. שר החוץ הבריטי התנגד לרעיון כי לרוסיה תהיה השפעה על כל פרס תמורת חוזה של ידידות בינה לבין בריטניה.

פרוץ המהפכה החוקתית בטהראן איים לתסכל את המשא ומתן שמתנהל בסנקט פטרבורג. מהפכנים פרסיים היו פרו-בריטים ואנטי-רוסים; כ-10,000 מתנגדי השאה לקחו מקלט בשגרירות הבריטית בציפייה לתמיכה של הממשלה הבריטית בעניין המהפכני. ממשלת פרס החלה לחשוד בהתקרבות היחסים בין בריטניה לרוסיה כבר בנובמבר 1905. עם זאת, השר הפרסי בלונדון, מוחמד-אליי ח'אן אלאל א-סלנה, הובטח על ידי לורד לנסדוון, שר החוץ של בריטניה דאז, "שהדוח [בנוגע לשינוי היחס של המעצמות בנוגע לפרס] היה ללא יסודות. הממשלה הפרסית עשויה להיות סמוכה ובטוחה כי אין בכוונתנו לפגוע בשום צורה בשלמותה ועצמאותה של פרס.". בשום זמן במשך יותר משנה של משא ומתן לא העלו הבריטים או הרוסים להסדר ביחס בנוגע לפרס, אפגניסטן או טיבט מכיוון שלא הצליחו להגיע להחלטות המתקבלות לגביהן או על חשבונן.

ההסכם על טיבט בוועידת 1907 הביא להשפעה בריטית על חבל הארץ והחלישה את הסמכות הריבונית הסינית. שני הצדדים הבטיחו שלא לעסוק ביחס לטיבט אלא באמצעות הסינים, ובכל זאת לבריטים תהיה הזכות להתמודד עם הרשויות הטיבטיות בעניינים מסחריים, ואילו לבודהיסטים רוסים תהיה הזכות להתמודד עם הדלאי לאמה בענייני דת. ההסכם על אפגניסטן, שם לשתי המעצמות הייתה היסטוריה ארוכה יותר של יריבות וסכסוכים, היה מורכב יותר; בפועל היה זה ניצחון של בריטניה. ממשלת בריטניה הצהירה כי אין בכוונתה לשנות את מעמדה הפוליטי של אפגניסטן וכי היא תפעיל את "השפעתה באפגניסטן רק במובן השקט", ולא "תנקוט או תעודד את אפגניסטן לנקוט בצעדים כלשהם המאיימים על רוסיה." ממשלת רוסיה הצהירה בתמורה כי היא מכירה ב"אפגניסטן מחוץ לתחום ההשפעה הרוסית", ועסקה לנהל את כל קשריה עם אפגניסטן "באמצעות תווך מידי ממשלת הוד מלכותו [אדוארד השביעי, מלך הממלכה המאוחדת] הבריטית". יתר על כן, רוסיה לא תשלח סוכנים לאפגניסטן. הבריטים הבטיחו שלא לספח שום שטח אפגני "או להתערב בממשל הפנימי של המדינה, ובלבד שהאמיר [חביבאללה ח'אן, אמיר אפגניסטן] ימלא את ההתקשרויות שכבר נקבעו על ידו כלפי ממשלת הוד מלכותו הבריטית... הצדדים המתקשרים יצייתו לעקרון של שוויון הזדמנויות מסחרי בעוד שההסכם ייכנס לתוקף לאחר שהאמיר הסכים לתנאיו.

לב הוועידה היה החלק הראשון שלה, הנוגע לפרס. בפתח הדברים נאמר כי הצדדים המתקשרים "עסקו זה בזה בכדי לכבד את שלמותה ועצמאותה של פרס" וכי הם רוצים בכנות לשמור על הסדר בכל הארץ. הבריטים לקחו לעצמם אזור השפעה רחב בדרום-מזרח פרס אשר נמתח מנקודת הגבול האפגני-רוסי-פרסי, דרך יזד ודרומה עד לבושהר לחופי המפרץ הפרסי. הממשלה הרוסית לקחה לעצמה תחום השפעה בצפון פרס, שנמתח מהגבול האפגני-רוסי-פרסי לעבר קום ומשם עד למחוז כורדסתאן. לפיכך, הסעיפים הראשון והשני יצרו את תחומי האינטרסים הרוסיים והבריטיים בפרס, אף על פי שבאמנה הסופית הם לא נכללו. הרוסים והבריטים הותירו אזור נייטרלי להשפעת הממשל הפרסי במרכז המדינה הותירו את ח'וזסתאן, תחת משטר השייח' האוטונומי, ללא הפרעה. סעיף מספר 3 קבע כי בריטניה ורוסיה היו חופשיות לדרוש ויתורים בתחומי השפעתו של הצד האחר ללא התנגדות מהצד המתקשר האחר. סעיף רביעי עסק בבעיה הקשה של חובות פרסיים לממשלות של שתי האימפריות. בארבעת העשורים האחרונים המלכים הפרסים הלוו סכומים גדולים למטרות לא יצרניות, ובהתחשב במצב הכלכלה ובמערכת המס, לא הייתה שום תקווה להחזר ללא הכנסת שינויים קיצוניים שהיו מעבר להבנה או ליכולת של הקאג'ארים. שליטי שני הצדדים המתקשרים הסכימו על חלוקת ההכנסות ממכס פרס, דיג, עמדות וטלגרפים בגין הפחתת חובות פרסיים לבנק הלוואות ובנק פרס. סעיף חמישי קבע כי אם פרס לא תמשיך את התשלומים לשני הבנקים, רוסיה ובריטניה יכנסו "לחילופי רעיונות ידידותיים" לפני שאחד מהם "יקיים שליטה במקורות ההכנסה [של פרס]".

הוועידה עוררה מרירות רבה בקרב הפרסים והאפגנים. היא נותרה בתוקף, עם תיקונים שבוצעו בשנת 1915, עד שנשללה על ידי הממשלה הסובייטית בשנת 1918, אם כי גם ההסכמות שלה וגם רוחה הופרו שוב ושוב על ידי רוסיה כמעט מהרגע שנחתמו. רק החשש מגרמניה והנחישות הנחרצת כתוצאה מכך לשמור על יחסים טובים עם רוסיה יכולים להסביר את הפסיביות של בריטניה לנוכח מעשים רוסיים כמו הפלישות לפרס, כיבוש מחוזותיה הצפוניים ואף גביית מיסים באזורים מסוימים שלה[17][18].

המרד המוקדם[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביולי 1906, מורה דת נאם בפני קהל תומכים בטהראן נגד המשך קיומו של המוסד המלוכני. המורה נורה בידי חייל של הצבא הפרסי והתקרית גרמה למהומה בבירה. מאמיניו של המורה החלו לתקוף את החיילים המוצבים במקום ואלו בתגובה קיבלו תגבורת לכוחותיהם. התקרית הסתיימה בטבח של הצבא באזרחים בתוך מסגד בטהראן. האירוע לא הביא לעצירת הדיונים על קביעת החוקה בארמון גולסתאן, אך השפיע רבות על דעת הציבור הכללית נגד המשך האבסולוטיזם הפוליטי של השאה בעוד אחרים יצאו בקריאות בעד השיבה לאבסולוטיזם הפוליטי שקדם אל ההפיכה הפרלמנטרית. מנהיגים דתיים יצאו בנאומיהם מצד אחד בקריאות חריפות נגד השושלת הקאג'ארית והביאו לחימום הדעה הכללית של התושבים ברחבי פרס. כאשר ההסכמים הסופיים של ה-9 בספטמבר לא באו בעין טובה עם פלגים שונים ברחבי המדינה, אזרחים התחמשו והחלו במרד מזוין נגד הממשל החדש.

ב-4 באוקטובר מורדים אזרחיים שהתנגדו לשלטון השאה לקחו את השליטה על העיר רשת, בירת מחוז גילאן. בהמשך אוקטובר פרצו מרידות דומות בערים שיראז, אספהאן וזנג'אן ובסוף החודש יצאה משלחת של אזרחים חמושים מזנג'אן לאיחוד כוחות עם המורדים ברשת. היה ניסיון נוסף להרים מרד בתבריז אך נוכחות מרובה של הצבא בעיר לא אפשרה את כיבוש העיר בידי המורדים. בעיר תבריז נחכה בריגדת הקוזאקים הפרסית, שהייתה יחידת עילית של חיל רגלים אשר אומנה בידי צבא האימפריה הרוסית והשתמשה בנשק רוסי מודרני. עד ליוני 1908 הפלגים הפרו-חוקתיים ניצחו ברוב הוועדות על גבי קביעת סמכות השאה. בתחילת יוני, סלאר א-דולה (פר'), אחיו הצעיר של מוחמד עלי שאה קאג'אר, יצא במרד עם תומכים בטענתו לכתר. המרד התפרש מכרמאנשאה להמדאן ונפל לקראת סוף החודש במתקפת נגד של הצבא הפרסי. המרד פגע עוד יותר ביציבות שלטונו של מוחמד עלי והוביל אותו לחשוד בחברי המג'לס ובאחריותם למרד.

המשבר בטהראן[עריכת קוד מקור | עריכה]

מוחמד עלי שאה קאג'אר, ריבון השושלת הקאג'ארית בין השנים 1907-1909.

הניסיונות של המג'לס להשתלט בסמכותו ולקבוע את פעילות הכוחות המזוינים הפרסיים מידי השאה או לארגן יחידות חדשות הנאמנות רק למג'לס נכשלו, והותירו את המג'לס תלוי בשומרים שסופקו על ידי האנג'ומנים. ב-19 בנובמבר 1907 שלחו האנג'ומנים מכתב משותף למג'לס בבקשה להקמת צבא לאומי, שהבהיל את השאה ברצינות שייקחו ממנו עוד סמכויות. המג'לס הוטרד גם מחוסר הניסיון והיעדרות המיומנות של חבריו. ללא אמין א-סולטאן המג'לס נפל ליריבות ממושכת בין הליברלים לרדיקלים. המפלגה הסוציאל-דמוקרטית החדשה קמה והרימה איתה קולות רבים של תומכים מהמעמד הנמוך נגד המג'לס הראשי. פעילים פוליטיים השתמשו בעיתונים למען תעמולה. הבעיה העיקרית במדינה נותרה כספית. בניסיון לאזן את התקציב בוצעו קיצוצים בקצבת השאה, והוא מצדו פיטר מספר עובדים בדרג נמוך של בית המשפט, וניצל בכך את חוסר שביעות רצונו מהמג'לס. המתיחות בין המג'לס לשאה הועצמה עוד יותר באוקטובר, כאשר הופצו שמועות על תוכנית להחליף אותו בדודו מסעוד מירזא זל א-סולטאן. לנוכח הטינה של השאה על המגבלות המוטלות על סמכותו, על הקיצוץ בכספים, ועל החשדות של המג'לס כלפיו, היה זה בלתי נמנע שהמצב לא יישאר רגוע לאורך זמן. המתח בין השאה והמג'לס הגיע לעבר שיא בתחילת דצמבר, כאשר גם השאה וגם האנג'ומנים גייסו את כוחותיהם. השאה ניסה לארגן צבא נאמנים שהורכב משומרי ראשו שלו ובני שבטים מאזרבייג'ן שהובאו לטהראן. כששמעו שמועות על פעילות זו, האנג'מנים הרדיקלים הפכו קולניים יותר בהאשמת השאה ויועציו השמרנים.

השאה זימן את הקבינט, שלא מצא את עצמו מסוגל להתמודד עם המשבר, והתפרק ב-13 בדצמבר 1907. למחרת היום אספסוף של בין 600 ל-700 אזרחים חמושים מהרבעים העניים יותר של דרום טהראן, שאורגן על ידי תומכי השאה, תקף את המג'לס אך נהדף על ידי כוחות חמושים של תומכי הפרלמנט אשר שמרו על בניין המג'לס. לאחר מכן נע האספסוף ברחבי הבירה טהראן, עם הזמן הצטרפו אליו נהגי גמלים, שומרי תותחים, משרתי המשמר וחיילי מוצב הרגלים בבירה. אחר הצהריים זומן ראש הממשלה, מוחמד ואלי חאן טונקבוני, שכבר התפטר, לבית המשפט העליון. כשהגיע הוא נתפס בידי תומכי השאה והושם בשלשלאות. טונקבוני שוחרר לבסוף בדרישת שר החוץ הבריטי, אדוארד גריי. המג'לס התפזרו, ונראה לזמן קצר כי השאה ניצח והשיב לעצו את השלטון האוטוקרטי, שהרי האנג'ומנים לא יצאו בהתנגדות נוספת. השאה לא לחץ על היתרון שלו, עם זאת, לטענת חלקם מחוסר נחישות, אך ככל הנראה משום שחייליו לא היו אמינים ולא היו כוחות סדירים אלא אספסוף אזרחי. מטרתו העיקרית הייתה אולי ליצור משבר, כדי להראות כי העם אינו תומך בחוקה.

ב-16 בדצמבר השיבו המג'לס את יתרונם על סיעת השאה; האנג'ומנים הקיפו את בניין הפרלמנט בכ-3,000 איש, חלקם חמושים. תגובה זו אורגנה במידה רבה על ידי מפקדי כוחות פרו-חוקתיים שפעלו מתבריז, אשר מזה כמה חודשים הייתה תחת שליטה של כוחות רפורמיסטים. אך התמיכה הגיעה גם מגילדות טהראן והמוכרים עשירים, בייחוד מתוך אריסטוקרטים שהיו להם שאיפות לכס המלוכה. לאחר מכן תפסו המג'לס את היוזמה, ויצאו בדרישה לפטר את יועציו הנוקשים של השאה ואת הסמכות לשלוט בכוחות המזוינים העתידיים. השאה הגיב בדרישה לסילוק מספר חברי מג'לס. ב-18 בדצמבר היה ברור שהמג'לס היה החזק יותר בטהראן, עם כוח של 6,000-7,000 תומכים, לעומת 1,500 תומכי השאה. ב-23 בדצמבר השאה נכנע לכל תנאי המג'לס, וביקש רק כי יועצו אמיר בהאדור יישאר בתפקידו. נראה כי החמושים תומכי המג'לס היו מוכנים ללחוץ על יתרונם, אך הרוסים והבריטים התערבו באירוע והסכימו שכדי להימנע מאנרכיה, חשוב לשמור על השאה על כס המלוכה. שיתוף הפעולה שלהם שיקף את חתימת האמנה האנגלו-רוסית ב-31 באוגוסט 1907, בה הם הכירו בתחומי השפעה נפרדים בפרס, הבריטים בדרום והרוסים בצפון. השאה נשבע אמונים לחוקה ועד 26 בדצמבר המשבר הסתיים.

המאבק החוקתי-מלוכני[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההפיכה של השאה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות כישלון ניסיון ההפיכה שלו, השאה נסוג לזמן מה ממעורבות פעילה בפוליטיקה, אך בעיות השלטון הוחמרו על ידי פילוג בין הרפורמים הקיצוניים, המורכב בעיקר מצירים מאזרבייג'ן, לבין המתונים בתוך המג'לס עצמו. נשיא המג'לס, מחמוד ח'אן אתטסאם אל-סלסאנה, נתפס בין הקבוצות הללו לבין דרישותיו של השאה. עמדתו הייתה חלשה משום שמשרדו דרש ממנו לנסות להשיג צורה כלשהי של פשרה עם השאה. כתוצאה מכך, טאקי האירי, הרפורמיסטים האזרים הקיצוניים והאנג'ומנים הקיצוניים התאחדו נגד הנשיא. תמיכתם של צירים רבים, כולל הסוחרים המובילים, לא הצליחה להגן עליו, ובסוף מרץ 1908 הוא נאלץ להתפטר. את מקומו ירש מירזא איסמעיל ח'אן שתאם יותר את רצונם של הרדיקלים הפרו-רפורמיסטים ולכן הביא למאבקים עם השאה, שהתמרמר גם על כישלונם של המג'לס בזיהוי האשם בניסיון רצח פוליטי עליו שאירע בפברואר 1908.

בסוף אפריל החשדנות ההדדית בין השאה לאנג'ומנים גברה שוב; סמכותם של המג'לס, שהייתה בפשיטת רגל ומאוימת יותר ויותר על ידי כוחות חיצוניים, הייתה מינימלית. האריסטוקרטיה של שושלת קאג'אר קיימה סדרת פגישות כדי לגרום לשאה לשתף פעולה עם המג'לס. הגיעו אליהם חברי עולמא, נכבדים, חברי מג'לס ונציגי האנג'ומנים. היו שמועות שמאבקים פנימיים בשושלת הקאג'ארית פועלים להדיח את מוחמד עלי שאה מהשלטון. היה בתוך השושלת הקאג'ארית חשש כי ללא צבא, משטרה או כסף, השאה יתקשה להילחם באנג'ומנים בעת ידרשו ממנו לוותר על יותר ויותר סמכויות. כתוצאה מפגישות בטהראן נאמר לשאה מידי שר החוץ הרוסי לשתף פעולה עם המג'לס או להתמודד עם מאבק פנימי בתוך משפחתו ללא תמיכה. השאה נכנע לדרישות המג'לס, וב-1 ביוני, פוטרו כל יועציו השמרנים ורובם מצאו מקלט בציר הרוסי. השאה חשש מאיבוד כוחו, המגן הביורוקרטי שלו והתמיכה של הצבא והמשפחה בהמשך שלטונו.

ב-4 ביוני עזב מוחמד עלי שאה את ארמונו לבאג-י שאה, בית מגורים מחוץ לבירה שם היה בטוח בהגנת כוחות מבריגדת הקוזאקים. שלושה ימים אחר כך נעצרו ג'לאל אל-דולה ושני נסיכים קאג'ארים אחרים עקב ניסיון להביא להפיכה נגד השאה ובסופו של דבר הם הוגלו. יועצו המפוטר של השאה, אמיר בהאדור, הצטרף למוחמד עלי שאה בבאג-י שאה, וקווי הטלגרף בין המעון המלוכני לטהראן נותקו. מאבק שפרץ בין חברי מג'לס לפלג האנג'ומנים שימש פרצה בשביל השאה להשיב את סמכותו. המג'לס ראו את מעצר הנסיכים כמנוגד לחוקה. האנג'ומנים התאספו כאות מחאה במסגד ספה-סאלאר, סמוך לבניין המג'לס, והשאה דרש לפיזורם. רבי מהם החליטו לציית לדרישתו, אף שטאקי האירי התנגד לאות כזה של חולשה. חברי המג'לס שייצגו את הסוחרים ניסו לנטרל את המצב; שלושה מהם לקחו את הנשק שהם מצאו והסתירו אותם. השאה, שהעביר אקדחים ותחמושת לבאג-י שאה, חימש את חייליו ב-14 ביוני ודרש ששמונה יועצים שמרנים שלו יישלחו לגלות נגד דרישת המג'לס. בשעה שש בבוקר שלמחרת נשלחו עשרים חיילי בריגדת הקוזאקים לעצור את מנהיגי המחאה האנג'ומים, אך נהדפו באש שנורתה בידי האנג'ומנים בתוך המסגד. תגבורת של קצינים רוסים פינתה את המוחים שבמסגד ובמהומה שפרצה יצאה תוכניתו של מוחמד עלי שאה לפועל. בניין המג'לס הופגז בעזרת תותחים. מספר חברי מג'לס ויועצים שמרנים נעצרו ומתמודדים לכס הקאג'ארי הוצאו להורג. הירידה החדה בפופולריות של המג'לס תרמה רבות לנפילתם. המערכת הפרלמנטרית הואשמה בהידרדרות המצב הכלכלי במדינה, ירידת החוק והסדר והפרקטיקות המושחתות של חלק מחבריה.

הצדדים במאבק[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפעולה הצבאית שאירעה ב-14 ביוני 1908, נפילת המג'לס לידי השאה, החלה רשמית מלחמת אזרחים בפרס. הכוחות השונים שפעלו במלחמת האזרחים היו:

  • פרס (1910-1925)פרס (1910-1925) המדינה הנשגבת של פרס - הפלגים תומכי השאה שהיו מחולקים לשמרנים, אוטוקרטים, אריסטוקרטיה, סוחרים, רוב אנשי הדת ועוד. הצבא היה תחת השפעתם ועם תחילת המלחמה הייתה להם שליטה כמעט על כל פרס.
  • איראן (1979-1964)איראן (1979-1964) הפרו-חוקתיים - אנשי ציבור ואזרחים אשר הורכבו מפלגים ליברלים, דמוקרטים, מיעוט אנשי דת, רפובליקנים ועוד. עם תחילתה של המלחמה אחזו כוחותיהם באספהאן, שיראז, רשת, זנג'אן, מחוז כרמאן ותבריז (האחרונה הייתה מוצב הכוח המרכזי).
  • האימפריה הרוסיתהאימפריה הרוסית האימפריה הרוסית - בעלת שדה השפעה על צפון פרס ושליטה בפועל על בריגדת הקוזאקים הפרסית. הממשל הרוסי הביע לאורך כל המאבק את תמיכתו בסיעת השאה ואף יצא בהתערבות צבאית.
  • בריטניהבריטניה האימפריה הבריטית - בעלת שדה השפעה על דרום פרס ושליטה על כל סחר הנפט הפרסי. הממשל הבריטי תמך בפלגים פנימיים בתוך השושלת הקאג'ארית שטבעו את נכונותם לכתר ופלגים תומכי החוקה.
  • טורקמניסטןטורקמניסטן מיליציות טורקמנים - פלגים חמושים שונים בצפון-מזרח פרס שתמכו בהקמתה של מדינה ריבונית טורקמנית. בתחילת המאבק שלטו על הגבול הצפון-מזרחי עם האימפריה הרוסית וכוחם רוכז בעיר בוג'נורד.
  • האימפריה העות'מאניתהאימפריה העות'מאנית המדינה העות'מאנית המרוממת - בעלת אינטרס להאדרת השפעה על פרס כמשקל נגד לאימפריה הרוסית. במאבק נגד כוחות בדלנים ארמנים וכורדים. בתחילת המלחמה שלטה בצפון מחוז כורדסתאן וכל מערב אזרבייג'ן.
  • White flag 3 to 2.svg אמירות ערביסתאן - מדינה סמי-עצמאית ערבית בח'וזסתאן, נשלטת בידי השייח' חזאל ונותנת אמונים לשלטון המלוכני הקאג'ארי בתמורה לאוטונומיה.
כוחות מוג'אהדין סימנו את התמיכה הדתית בהקמת החוקה והעברת סמכויות מן השאה למג'לס. בתמונה נראים אזרחים חמושים שהצטרפו למוג'אהדין לקרב על תבריז.

הקרב על תבריז[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – תבריז

זמן קצר לאחר כיבוש טהראן והשבת הכוח לידי השאה, מוצבים צבאיים ברחבי פרס הפילו את המועצות המקומיות והשיבו את השלטון האוטוקרטי על גבי אספהאן, שיראז, רשת, זנג'אן וכרמאן. מוצב הכוח העיקרי שאליו נסוגו כוחות הממשלה הפך לתבריז, שם נקבע אחמד מושיר אל-סלטנה להיות ראש הממשלה החדש מטעם המג'לס. הכוחות הפרו-חוקתיים בתבריז קראו לתמיכה צבאית מצד המפלגה הסוציאל-דמוקרטית האזרית של באקו בבקשה לעזרה; כתוצאה מכך הגיעו 100 מהפכנים חמושים מעבר הקווקז, תומכי האנג'ומן, בעיקר מנהיגים שבטיים ערבים וארמנים שנפגשו בהתנגדות קשה מצד הצבא הפרסי. השאה שלח כוח לתבריז בהנהגתו של און א-דולה. בינתיים, ב-8 בספטמבר, הבריטים והרוסים, שיחסיהם נפגעו לזמן קצר מההפיכה בשנת 1908, דרשו מהשאה להשיב את המג'לס לסדרו בכדי להביא להסדר בחלוקת הסמכויות על כספי המדינה ולסיים את המאבק בתבריז, שמנע פעילות רוסית בעיר ומכאן פגע באזור ההשפעה של האימפריה הרוסית בצפון פרס. בתגובה שייח' פזאל אללה הכריז על המג'לס, ובמיוחד על תפישות החקיקה והייצוג הפרלמנטרית, כמנוגדים לדין האסלאמי וטען כי המלוכנות של השאה היא אחד מעמודי התווך של האסלאם. מועצת מנהיגי דת שיעים מעיראק, בראשותו של מונד מוחמד -ח'אן, שתמך בתנועה החוקתית עוד מימיה הראשונים, תמך גם הוא בביצוע התעמולה נגד המלוכה הפרסית ושלח לשאה מברק שהצביע על היותו עריץ ועל ממשלתו כנוגדת את האסלאם.

הדעה האזרחית הכללית בטהראן, שאהדה את ההפיכה של השאה בקיץ 1908, השתנתה עד הסתיו, בעיקר בגלל כישלונו להשיב את הסדר הכלכלי. המדינאים השמרנים, ובראשם חאני אל-דולה ואחרים, עלו מחדש בדרגות המדינה, וב-20 בדצמבר 1908 ארבעים בני אדם התנפלו על השגרירות העות'מאנית. כעבור יומיים מספרם עלה ל-250 והם עתרו לשאה להחזרת החוקה. ב-28 בדצמבר נסגרו השווקים ברחבי העיר, וינואר ופברואר התאפיינו במאבק ממושך להשפעה על קול האזרחים שבסופם רבים החליטו לתמוך בהשבתה של החוקה. בינתיים הכוח ששלח השאה להפיל את תבריז התגבר בהדרגה על ההתנגדות של החמושים מאזרבייג'ן והטיל מצור על העיר תבריז עצמה החל מינואר ועד אפריל, כאשר השאה, שזקוק מאוד לכספים, נכנע לבסוף ללחץ הבריטי והרוסי ואפשר לרכבת תבואה רוסית להקל על אוכלוסיית העיר. ביום הולדתו, 5 במאי 1909, הכריז השאה על השבת עקרונות החוקה וקבע את ה-19 ביולי כמועד לבחירות כלליות. בצפון פרס, בעבר האלבורז החל מרד ב-7 בפברואר, שאורגן על ידי כוחות מוג'אהדין מהפכנים, ששיתפו כוחות עם הפדרציה המהפכנית הארמנית. נגד המיליציות הטורקמניות פלש הצבא הרוסי לתוך ח'וראסאן רזאווי, צפון ח'וראסאן וגולסתאן, והשתלט על העיר משהד.

מצור הוסדר על תבריז כבר בחודש יוני עם תחילת מלחמת האזרחים. אפשר לחלק את אחד עשר החודשים הבאים של מלחמת אזרחים בתבריז ואת המצור על העיר על ידי כוחות הצבא הנאמנים לשאה לשלושה שלבים: השלב הראשון מאופיין בלחימה ברחובות העיר בין סוף יוני ועד תחילת יולי 1908, כאשר המוג'אהדין הצליח למנוע מהכוחות המלכותיים מלהשיג שליטה על העיר והדף את כוחותיהם שכבשו קודם לכן את דרום העיר. בחודשים הבאים מוג'הדין גבר על הכוחות האנטי-חוקתיים בתבריז והדיח את כוחות הממשלה של השאה מחוץ לעיר. משם, חייליו של און א-דולה תקפו באופן קבוע את תבריז וגם ערכו לחימה רחבה נגד המוג'אהדין בפאתי ובפנים העיר. במהלך השלב השני הוצבו כוחות הצבא הפרסי בפאתי העיר ותקפו אותה שוב ושוב, אך ללא הועיל. בריגדת הקוזאים הפרסית הייתה קשובה לדרישות האימפריה הרוסית ומכיוון שהמאבק פגע במסחר של רוסיה צפון פרס, נשלחה ההוראה לא להתערב בפעילות הצבאית במלחמת האזרחים כולל במאבק בתבריז. החל בתחילת פברואר 1909, השלב השלישי סומן במצור על תבריז, שהביא לרעב כבד על האוכלוסייה האזרחית של העיר, התפרצות מחלות ומגפות ומוות של תושבים רבים.

המצור הובא לסיום על ידי התערבות צבאית רוסית. עד אז מרכזי הפעילות של חברי המג'לס המדיני לשעבר הועברו מטהראן לתבריז. בריגדת חיל רגלים של צבא האימפריה הרוסית יצאה לעבר תבריז הנצורה במהלך אפריל 1909 ועליונותם של הכוחות הרוסים במיומנות וטכנולוגיה הביאה לניצחון מהיר על הכוחות המלוכניים של מוחמד עלי שאה, אשר נסוגו מהעיר והותירו אותה למוג'אהדין, הפרו-חוקתיים והכוחות הרוסים, שיישארו לפקח על המשך המסחר הסדיר בעיר עד למהפכת 1917 ותחילתה של מלחמת האזרחים ברוסיה. בשל האומץ והסיבולת של חלק גדול מאוכלוסיית תבריז, החוקה "הושמעה" ברחבי פרס. בשלושת השלבים הללו של מלחמת האזרחים התגלה סאתר ח'אן, מפקד מוג'אהדין פרו-חוקתי מתבריז, כגיבור מקומי וגם כגיבור לאומי[19][20].

הצעדה לעבר הבירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאי 1909, כוחות שבטיים של מוג'אהדין לורים כבשו מחדש את העיר אספהאן מידי ממשל השאה לאחר שהעיר הייתה תחת הגנה חלשה. באפריל הגיעו משפחות היריבות רבות ההשפעה אלח'אני ו-ח'אגי אלח'אני להסכמה משותפת לשיתוף כוחות נגד המשך שלטונו של מוחמד עלי שאה. ככל שכוחות פרו-חוקתיים מתבריז ורשת התקדמו לעבר טהראן, הכוחות הפרו-חוקתיים הלורים התקדמו מאספהאן לעבר קום, כך שבתחילת יולי הכוחות נפגשו ואוחדו לכדי יותר מ-2,000 איש בקום. לאחר ניסיון פשרה לא מוצלח עם השאה נכנסו שני הכוחות לטהראן, ב-13 ביולי 1909, ושלושה ימים לאחר מכן השאה תפס מקלט בשגרירות הרוסית. כמה מתומכיו, בהם שייח' פזאל, נשפטו והוצאו להורג על ידי בית דין מיוחד שנועד לפושעי מלחמה. מג'לס עליון (מג'לס-אלילי) של יותר מ-300 חברים, השאובים מכל מעמדות החברה הפרסית, העביר הצעת חוק להדיח את מוחמד עלי שאה, והעמיד את בנו הקטין אחמד שאה קאג'אר על כס המלוכה. ספהאדר-י אזאם הפך לראש הממשלה ושר המלחמה וסרדאר אסד הבקטיארי הפך לשר הפנים.

המג'לס השני[עריכת קוד מקור | עריכה]

המשימה המיידית שעמדה בפני הממשלה, השבת הסדר האזרחי וסיום האנרכיה המדינית, הושגה באופן מהותי תוך מספר חודשים. חוק בחירות חדש הועבר: הדרישות לכשירות הבוחרים הורדו, הייצוג לפי מעמד ורכוש בוטל, ומספר המנדטים לטהראן הצטמצם לחמישה עשר וזה של כלל המחוזות גדל ל-101, עם מושב אחד לייצוג כל יהודי פרס, אחד לייצוג הזורואסטרים, אחד לייצוג ארמנים ואחד לייצוג נוצרים אשורים. המג'לס השני כונס ב-15 בנובמבר. ההליכים הדיפלומטים החלו בצורה משמחת עם המשא ומתן על נסיגת הכוחות הרוסים מתבריז ואזרבייג'ן האיראנית, הועברה הצעה להלוואה בסך 1,250,000 לירות שטרלינג מהבנק הלאומי להקמת הממשל מחדש, הסדר קצינים שוודים לייעוץ צבאי והבאת יועצים פיננסיים אמריקניים לביצוע רפורמה במערכת המס.

הבעיות שעמדו בפני המג'לס החדש היו עצומות. האוצר המדיני היה ריק כמעט לגמרי, ממשל המחוז היה בתוהו ובוהו, המג'לס התפצל על ידי פלגים נבדלים, והצבא הרוסי עדיין התבצר בצפון ולא הגיע להסדר. בשנת 1910 נסוגו כוחות הצבא העות'מאני ממערב אזרבייג'ן לנוכח לחץ צבאי של האימפריה הרוסית. באמצע 1910 המג'לס חולק לשתי מפלגות עם תומכים חמושים שעמדו לצידם של שני הצדדים, דבר שהביע את הרדיקליות ששררה בקרב האוכלוסייה הפרסית בכל הנוגע לשינויים אלו.

  • הדמוקרטים, המונים כעשרים ושבעה חברי מג'לס, הגיעו ברובם מצפון והובלו על ידי סאסאן טקיזדה עם קשרים ביחד עם הסוציאל-דמוקרטים בבאקו והמפלגה הסוציאל-רבולוציונרית ברוסיה.
  • המתונים, אשר כללו את האריסטוקרטיה הנחותה, סוחרי שווקים מסורתיים ומנהיגי דת בראשות טאקי האירי. סיבת האיחוד של קבוצות אלו לתוך הפלג המתון הייתה להתנגד לרדיקליות של הדמוקרטים, והיה להם ארגון מפלגתי דל[21].

שתי "המפלגות" היו חלשות מבחינה מספרית, כך שאף ממשלה לא תוכל לקבל בסיס קואליציוני מוצק של תמיכה במג'לס. יתר על כן, שתיהן אימצו מדיניות של ביקורת אחת לשנייה בזמן שהמג'לס כבר נחלש בגלל בעיות פיננסיות, חוסר ביטחון ציבורי ליכולתו והיעדר כוח צבאי מודרני לכוחות המזוינים. הכוח האמיתי היה עדיין בידי בעלי הקרקעות והביורוקרטים מהמדרגים הגבוהים יותר, כולל ח'אנים ושייח'ים אזוריים, אשר היה צורך בעושרם, יוקרתם וניסיונם בתפקידי הממשלה. מעטים מחברי הקבוצות הללו ישבו במג'לס, כך שהכוח האמיתי לניהול המדינה הפרסית נח מחוץ לו; מנהיגים אזוריים אלו והסוחרים הגדולים נטו לתמרן את המג'לס ובסופו של דבר הגיעו לשלוט בו בלי להיות שותפים בפוליטיקה שלו אלא מאחורי פני השטח.

ביוני 1910 קרא המולא מוחמד קאזם ח'ורסאני אל הממשלה בדרישה להדיח את טקיזדה מהמג'לס בטענה שהוא נוגד את הדת המוסלמית ופעילותו מזיקה לאינטרסים של המדינה הפרסית. נאמר כי העולמא של נג'ף, בעיראק העות'מאנית, קיבל ממקורות שונים מידע על המדיניות הרדיקלית של טקיזדה, אשר עליה ההנהגה הדתית השיעית הביע התנגדות חריפה. הם גם ביקשו לגרש את הפלגים הזרים והמיעוטים, עליהם הסתמכו הדמוקרטים כדי לשמור על השפעתם. ב-16 ביולי 1910 נורה פוליטיקאי דמוקרטי מבין תומכיו של טקיזדה על ידי לוחם מוג'אהדין. טקיזדה נמלטה מפרס לעבר מלכות המשנה של הקווקז, ופלגים שונים שהחליטו למלא אחר דרישת המנהיגים הדתיים יצאו במסע התנקשויות נגד חברי מג'לס דמוקרטים. המשבר במג'לס החמיר כאשר בשנת 1911 שב מוחמד עלי שאה קאג'אר מן הגלות אל מחוז גולסתאן והחל במרד מזוין להשיב את הכס. מרידות להשבת כיסאו של השאה מוחמד עלי פרצו ברחבי פרס והממשלה התעכבה בנתינת פקודה מהירה לאשר פעילות צבאית נגד השאה. בסופו של דבר, נפל המרד של השאה והיה על האחרון לסגת חזרה לגלות בממלכת איטליה.

אי יציבות פוליטית פגעו קשות בתפקוד של הממשלה והמג'לס לאורך העשור השני של המאה ה-20 וכמעט הביאו לנפילתה של פרס לידי שלטון קולוניאלי. בשנת 1911, יכולת הפעילות הירודה של המג'לס אל מול מתקפת הנגד של מוחמד עלי שאה קאג'אר, החלה בצפון פרס מרידה חדשה שקראה למהפכה חוקתית חדשה אשר תפיל לגמרי את משטר השאה ותקים משטר רפובליקני יציב. המרידה הופלה בידי כוחות צבא האימפריה הרוסית, ביחד עם בריגדת הקוזאקים הפרסית. לאחר המאבק הוצבו 17,500 חיילים רוסים לשמור על סדר ההשפעה הרוסית בצפון פרס.

תוצאות המהפכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאורך העשור השני[עריכת קוד מקור | עריכה]

המג'לס השלישי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת העשור השני של המאה ה-20 החלה תסיסה אזרחית חדשה בדרישה לחדש את הבחירות לבחירת המג'לס השלישי. נאסר-אל-מולק, ששירת בתור עוצר לאחמד שאה קאג'אר הצעיר, היה בין המג'לס השני לבין השאה והאוכלוסייה הכללית שקראו לבחירות חדשות. ב-28 בינואר 1914 החלו הבחירות בטהראן; עורך עיתון אחד ציין בהתלהבות כי שתים עשרה כתבים הוקצו לסקר את תהליך החירות. למרות שהבחירות היו ישירות, התהליך תמיד היה איטי, מסיבות מגוונות, כולל תקשורת לקויה ומושלי מחוז לעיתים קרובות שאינם שיתפו פעולה; במקרה זה נראה שהממשל המרכזי, בחלקו בלחץ רוסיה ובריטניה הגדולה, עיכב את הבחירות במחוזות וביצע קודם כל בחירות בבירה. המספר הכולל של הצירים שנבחרו היה 136, אך הבחירות במחוזות החלו רק שלושה חודשים לאחר סיום הבחירות בטהרן. מניין של יותר ממחצית חברי המג'לס היה צריך להיות נוכח כדי לפתוח את הממשלה החדשה. נלקחה כמעט שנה שלמה לאחר הבחירות בטהראן עד אשר נפתח מחדש המג'לס, ב-7 בדצמבר, אם כי רק כשישים ותשעה חברי פרלמנט נבחרו להקים את הקואליציה. אז יכול היה אחמד שאה להישבע על שבועתו למג'לס השלישי. בגלל תהליך הבחירות הממושך, לא תמיד ניכר מספר גבוהה של חברי פרלמנט במג'לס בכל ישיבה, והיה קושי בהעברת חוקים חדשים לאורך כל השנה. על פי חישובים שהתבססו על ממוצע הישיבות במהלך השנה, ארבעים ושלושה חברי פרלמנט השתתפו בממוצע מדי ישיבה במג'לס השלישי. על פי חוק הבחירות השלישי, מספר המושבים שהוקצו לכל מחוז היה אמור להיות פרופורציונלי לאוכלוסייה המשוערת. הממשלה הואשמה לעיתים קרובות בדחיית מטלות, מניפולציה ושחיתות בניהול הבחירות, במיוחד כאשר היו מעורבים מועמדים דמוקרטיים מצד האופוזיציה.

לטהראן ולתבריז, עם אזוריהם מסביב, הוקצה מספר הנציגים הגדול ביותר, חמישה עשר ותשע עשרה בהתאמה. יחד שתי קבוצות צירים אלה היו מהוות מחצית מהמספר הדרוש לקואליציה במג'לס, אך אפילו צירים מאזרבייג'ן האיראנית לא השתתפו במג'לס זה, מכיוון שכוחות הכיבוש הרוסיים חסמו את הבחירות שם. המנדטים שהוקצו לשאר המחוזות התמלאו לעיתים רחוקות לחלוטין. חמש קבוצות אתניות גדולות וארבעה מיעוטים דתיים היו זכאים לנציג אחד כל אחד. דרישות הצורך בכישורי הקניין ואוריינות לבוחרים הוסרו על ידי חוק הבחירות השלישי, וידע בפרסית נחשב מספיק בכדי כשירות לשירות כחבר מג'לס. אמנם זכות בחירה כללית כזו הייתה תואמת את האידיאלים החוקתיים, אך בפועל היא אפשרה לבעלי הקרקעות לשלוט בקולות איכריהם, וכתוצאה מכך 49 אחוז מהחברים במג'לס היו שייכים למעמד הקנייני. גודלה של קבוצה זו והקבלה שלה לפוליטיקה הפרלמנטרית, אף על פי שנגוע בה שימוש לרעה, הקנו יוקרה וסמכות למג'לס על בעלי האדמות והאיכרים; הבחירה לחברי המג'לס כבר הוכרה ככלי לקידום פוליטי ולהשתלה של תומכים בממשל בידי אישים רבי השפעה.

אף על פי שהשתתפות הבוחרים בבחירות למג'לס השלישי הייתה נמוכה, היא בכל זאת הייתה גבוהה מזו בבחירות למג'לס השנייה. מספר ההצבעות הכולל היה כ-107,475 מאוכלוסייה פרסית המונה כ-8,422,200 איש. בכל אחד מחמש מחוזות מספר ההצבעות היה פחות מ-500. בטהראן חולקו 18,558 קולות, ו-15,184 אנשים הצביעו בבחירות הראשוניות. לפי סעיף 32 לחוק המשלים של הבחירות נקבע כי צירים שקיבלו משרות ממשלתיות, כולל משרדי שר, ייאלצו להתפטר עם אחוז בחירות נמוך שכזה[22]; הצירים הנותרים יכלו לבחור את מחליפיהם, או שיוכלו להתקיים בחירות חדשות. כתוצאה מהתפטרות כזו נערך בסבב בחירות שני למג'לס השלישי בטהראן במרץ 1915; חולקו 12,308 קולות (עליהם נדרשו להצביע מצביעים פוטנציאליים) והוצבו 10,017 קולות בלבד, דבר המצביע על אדישות גוברת בבירה. השתתפות הבוחרים הייתה גבוהה יחסית בכמה ערים: 4,268 בשיראז, 4,434 ברשת, 4,829 בהמדאן, 6,150 בזנג'אן, 6,402 במחוז כורדיסתאן ו-7,361 בכרמאנשאה. המועמדים לא ביצעו מערכות בחירות בפלטפורמות המפלגה; אלא, המצביעים בחרו בחברי מג'לס יחידים, שרבים מהם היו קשורים למשפחות בעלות השפעה על אדמות במחוזות. אף מחוז לא היה מושפע לחלוטין ממפלגה אחת. הדרישה החוקתית לפיה סגנים שקיבלו תפקידים בממשלה חייבים להתפטר סייעה במניעת התפתחות במג'לס של מפלגת רוב בתמיכה בממשלה. כמו במג'לס השני, הוקמה קואליציה על ידי פלגים פנימיים בתוך הדמוקרטים והסוציאליסטים המתונים (בכדי להקים קואליציה רחבה).

שלוש מפלגות פוליטיות וקבוצה אחת של חברי פרלמנט לא מזוהים יוצגו במג'לס השלישי; המפלגות היו הדמוקרטים, המתונים, וסיעת השמרנים (אשר לא התארגנה כמפלגה אחת סדירה) אשר חבריה נטו להצביע כגוש. המעשה הראשון של ראש הממשלה הדמוקרטי, חסן מוסתוופי אל-ממאלכ, לאחר כינוס המושב בדצמבר 1914 היה לדרוש חקירה על פעולות הממשלה בתקופת "הפגרה" הארוכה, אם כי לא הייתה תגובה לדרישתו. יוקרתם לשעבר של הדמוקרטים נפגעה במידה מסוימת, בעיקר עקב משבר האמון של הבוחרים לאחר בריחתו של טקיזדה ואיבוד הכוח הפוליטי לאחר סדרת ההתנקשויות הפוליטיות. רוב דיוני הממשלה נגמרו בניצחון של הפלג הדמוקרטי אשר רוב כוחו הפוליטי נבע מהתנגדותו המרה למשטר האוטוקרטי של השאה מוחמד עלי. דוגמאות כללו דיונים על חינוך נשים, מיסים על רכוש קרקע וגיוס צבאי. אנשי הדת גם הם לא היו חזקים מספיק כמפלגה בכדי לאלץ את יישום סעיף 2 של התוסף לחוקה, שקבע כי ועדה של חמישה תאולוגים בולטים תיבחר כדי לבחון את כל החקיקה חדשה בחוקה הכללית של המדינה בכדי לוודא שאלו לא סותרים את עיקרי האסלאם. הפלגים נהגו לשתף פעולה בכל הקשור להעצמת הרגש הלאומי המאוחד ובמאבק נגד עליית ההשפעה הקולוניאלית על האומה הפרסית מצדם של הרוסים והבריטים.

מלחמת העולם הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – המערכה בפרס במלחמת העולם הראשונה

בדצמבר 1914, עם תחילתה של מלחמת העולם הראשונה, החלה המערכה בקווקז בין רוסיה והאימפריה העות'מאנית. כוחות רוסים שהוצבו בצפון פרס הועברו לעבר הגבול הרוסי-טורקי לתגבורת בקרב סריקמיש. בתגובה פלשו כוחות הצבא העות'מאני לתוך פרס והחלו את המערכה בפרס במלחמת העולם הראשונה. המערכה הוכיחה את חוסר היכולת של המג'לס הפרסי לתפקד אל מול מאבק שהתרחש בתוך שטח סמכותו. הבריטים העבירו כוחות דרך דרום פרס ושייח'ות כווית להמערכה במסופוטמיה במלחמת העולם הראשונה והרוסים העבירו כוחות והשתמשו בבריגדת הקוזאקים הפרסית נגד העות'מאנית בעוד האחרונים ביצעו מעשי טבח במיעוטים הפרסיים בהמשך לאירועי רצח העם הארמני ורצח העם האשורי. כוחות עות'מאנים כבשו את כורדסתאן הפרסית ושטחים נרחבים ממערב המדינה. ארמנים ואשורים רבים ברחו מהאימפריה העות'מאנית לתוך שטחי פרס בדרכי עפר בעבר הרי הזגרוס. בהמשך כבשו העות'מאנים את אורמיה ולאחר ניצחון הכוחות העות'מאנים תחת מוסטפא כמאל אטאטורק והסדר סטטוס קוו במערכה בשנת 1916 נעצרה ההתקדמות של שני הצדדים. מחתרת אשורית נוצרה והוסדרה בתוך מערב פרס בתמיכה בריטית נגד העות'מאנים ופעולות צבאיות של הממשל הפרסי היו חסרות ערך לעומת הפלגים הלוחמים, בייחוד בהתחשב בעובדה שבריגדת הקוזאקים פעלה לצד הרוסים ומדינות ההסכמה ולא המג'לס.

לאחר ניסיון ההפיכה החוקתית השנייה לידי הרוסים היו מספר גורמים אשר אפשרו את הופעתם המחודשת של הפרו-חוקתיים והאנטי-מלוכניים הרדיקלים. הראשון היה נסיגתם של מספר רב של כוחות רוסיים באוגוסט 1914 לצורך חיזוק המצב הרוסי במערכה בקווקז במלחמת העולם הראשונה, תוך ניהול מדיניות פחות מעיקה בפרס עצמה. גורם נוסף היה עלייתו מחדש של ראש הממשלה הדמוקרטי חסן מוסתוופי אל-ממאלכ. כעת נכנסו למקום תככים ותעמולה עות'מאנית וגרמנית מכיוון שהפרלמנט הפך במהרה למרכז חשוב של פעילות שהתנגדה למדינות ההסכמה (בריטניה, צרפת ורוסיה). והתסיסה הפרו-גרמנית גברה עם הזמן בקרב האוכלוסייה הכללית וחברי הפרלמנט גם הם. בעקבות אירועים אלה, בראשית 1915, התקרבו רוסיה ובריטניה והגיעו להסכמה מלאה ביחס לפרס. הם חתמו על הסכם סודי חדש בו נוסף האזור הנייטרלי לתחום ההשפעה הבריטי ובתמורה רוסיה קיבלה יד חופשית לגמרי בפרובינציות הצפוניות. בריטניה כבר לא התנגדה למאמציה של רוסיה להביא את אותם פרובינציות לשליטתה עקב הצרך הרב שלה במאבק הרוסי בחזית המזרחית במלחמת העולם הראשונה.

בטהראן התסיסה הגרמנית והעות'מאנית הגיעה לשיאה בקיץ 1915. דיפלומטים גרמנים יצרו קשר הדוק עם פוליטיקאים מובילים, שרבים מהם היו חברים במפלגה הדמוקרטית. אווירה פרו-גרמנית היסטרית נוצרה בבירה. בסתיו 1915 הגבירו הגרמנים את לחצם והתכוננו לצרף את פרס למעצמות המרכז. כ-2,000 עובדי מעמד הביניים התכנסו בטהראן ודרשו את שכרם שלא שולם. מספר גדול של מתגייסים חמושים חנה מחוץ לטהראן, בעקבות המהפכנים החוקתיים, כאות לנכונותם לתקוף את הבירה. נשק ותחמושת הוברחו לטהראן, ותוכננו לפרק את הנשק מידיהם של בריגדת הקוזאקים הפרסית. המפלגה הדמוקרטית הגבירה את הלחץ שלה על ראש הממשלה, מוסתוופי אל-ממאלכ, שהחל לנהל משא ומתן על חוזה פרסי-גרמני עם השר הגרמני פרנץ היינריך[23]. רוסיה, שנבהלה מהאפשרות של הכרזת מלחמה פרסית אפשרית על מדינות ההסכמה, העבירה כוח גדול בפיקודו של הגנרל ניקולאי ברטוב, ואחת הדיוויזיות שלה צעדה במהירות לעיר קראג', ובכך איימה על טהראן. מוסתוופי אל-ממאלכ החליט להעביר את הממשלה והשאה לאספהאן. החלטה זו עוררה את הגירתם המפורסמת של הצירים והפעילים הפוליטיים ורוב הדיפלומטים הגרמנים, האוסטרים והעות'מאניים, וכן חלק מתושבי האוכלוסייה הכוללת לעבר העיר אספהאן גם כן. הם עברו דרומה ועזבו את טהראן לקום, אך בסופו של דבר מוסטאפי והשאה נותרו בטהראן עקב לחץ רוסי. המהגרים הכריזו מלחמה על מדינות ההסכמה, ונלחמו עד תחילת 1917 כאשר הצבא הרוסי פיזר אותם במרכז פרס והבריטים במסופוטמיה[24].

בשנת 1917 החלה מהפכת פברואר שהפילה את שלטון הצאר ברוסיה והקימה את הרפובליקה הרוסית ובהמשך השנה הוצאה לפועל מהפכת אוקטובר שהביאה לעליית הבולשביקים לשלטון בערים מרכזיות. המאבקים הפנים רוסיים הביאו לתחילתה של מלחמת האזרחים ברוסיה. הכוחות העות'מאנים אז יצאו במתקפת נגד מרכזית במסגרתה כבשו את הרפובליקה הדמוקרטית הפדרלית של עבר הקווקז שהתפרקה מתוך האומה הרוסית והגיעה עם כוחותיה עד לבאקו לחופי הים הכספי. הכוחות הרוסיים בצפון-מערב פרס מנעו התקדמות עות'מאנית לתוך אזרבייג'ן האיראנית ובו בזמן איחדו כוחות עם הצבא הלבן והמדינה הרוסית שהיוו את האלטרנטיבה המרכזית לשלטון הבולשביקי במהלך מלחמת האזרחים ברוסיה. לאחר קרב מגידו בהמערכה על סיני וארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה, הצבא העות'מאני התפרק לגמרי ולאחר מספר ימים הוסדרה הפסקת האש של מודרוס והאימפריה העות'מאנית נכנעה למדינות ההסכמה. המלחמה הותירה את האימפריה הבריטית בהגמוניה כלכלית על פרס שממשלתה הוכחה כחסרת יכולת פעולה עצמאית. ההסכם האנגלו-איראני בשנת 1919 הסדיר הגמוניה כלכלית בריטית על פרס ונדרש לחץ בינלאומי בכדי לעצור את עליית ההשפעה הבריטית על פרס ולמנוע את הפיכתה של פרס למדינת חסות של האימפריה הבריטית[25].

אחמד שאה קאג'אר, ריבון פרס הקאג'ארית בין השנים 1909–1925

יחס המג'לס-שאה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחמד שאה היה אחד השליטים הפרסיים המעטים שהוכשרו באופן מערבי מודרני. עם עלייתו לכתר לאחר הדחת אביו, הוא נהנה מפופולריות רחבה ועמד כסמל לעצמאות ואחדות פרסית בפני העם. אף על פי שהיה צעיר, ביישן, ולעיתים היה מושפע מיועציו, הוא דמה במובנים אלה לרוב הפוליטיקאים של ימיו; כאשר הם נתקלו בבעיות בלתי פתירות, הם יכלו להתפטר, והוא לא יכל. כשאה חוקתי ניסה להימנע ממעורבות פוליטית מפלגתית, אך לא תמיד היה זה אפשרי, שכן כראש הרשות המבצעת הייתה לו הזכות והחובה למנות שרים ולפטר אותם כמו גם להטיל וטו על חוקים. ראשי ממשלה וחברים אחרים במג'לס מונו למעשה רק לאחר משא ומתן עם השאה, פוליטיקאים בולטים, מנהיגי מפלגות פוליטיות ושרי רוסיה ובריטניה, אשר מילאו תפקיד הולך וגדל בבחירת המג'לס מאז 1911; במהלך השנים הראשונות של מלחמת העולם הראשונה נלקחו גם דעותיו של שר החוץ הגרמנים.

באופן טבעי כל האינטרסים הללו לא היו תואמים. הגרמנים ותומכיהם הדמוקרטים רצו שפרס תצטרף למעצמות המרכז; הבריטים והרוסים העדיפו שהממשלה תאמץ מדיניות של נייטרליות ידידותית למדינות ההסכמה. בינתיים, נייטרליות זו הופרה מכל עבר כאשר המלחמה הגיחה. בתנאים כאלה שום קבינט לא הצליח להחזיק מעמד זמן רב מאוד, במיוחד מכיוון שאף אחד מהם לא זכה לגיבוי חזק במג'לס. בעשור השני של המאה ה-20 היו שמונה ראשי ממשלה ושבעה עשר ממשלות. בין השרים קשרי המשפחה היו לעיתים קרובות גורם בעל השפעה מרכזית, שניצח על העלייה בדרגות והשפיע על נאמנות פוליטית. רוב חברי המג'לס הגיעו ממשפחות אצולה והכירו זמן רב את הפוליטיקה והמנהל. אחמד שאה נכנס למאבק עם המג'לס בנוגע להסכם האנגלו-איראני של 1919, במסגרתו השאה ראה את חתימת ההסכם כסופה של עצמאות פרס. בשנת 1920 מלחמת האזרחים ברוסיה התפשטה לעבר צפון פרס והממשל הבולשביקי במוסקבה תמך בהקמתה של הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית הפרסית בעבר גילאן[26][27].

הפיכת 1921[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלחמת העולם הראשונה הוכיחה לפלגים פנימיים בתוך פרס את חוסר היכולת ובעיות התפקוד של ממשל המג'לס. עיתונאים ואנשי צבא ראו כאחד את חולשת המג'לס וקראו לעליית משטר ריכוזי חדש שיביא למודרניזציה, יציבות פוליטית, אחדות לאומית ועצמאות במישור הדיפלומטי והכלכלי ממעצמות שונות. בהמשך לחזון זה, המפקד העליון של בריגדת הקוזאקים הפרסית; רזא ח'אן, ביחד עם העיתונאי הבכיר סעיד זיה א-דין, הוציאו לפועל בשנת 1921 הפיכה צבאית שכללה את נפילת הבירה לידי בריגדת הקוזאקים ופיזור המג'לס. הממשל החדש הונהג בפועל בידי רזא ח'אן וזיה א-דין, הראשון העניק לאישים בבריגדה עליהם יכל היה לסמוך תפקידים ממשלתיים והביא לריכוז כוחה של הממשלה בעוד השני שמר על היציבות הפוליטית בתפקיד ראש הממשלה[28]. אחמד שאה הפך לבובה פוליטית בפועל והממשל הריכוזי הצבאי החדש הוכיח את עצמו כאשר הפיל את הבדלנות בח'וזסתאן והסדיר את המחוז כחלק מהמדינה והפיל את מרד סימקו שיקאק, שהיווה את ההתקוממות המזוינת המודרנית הראשונה של בדלנות כורדית באיראן. כמו כן, הפעולה האחרונה של בריגדת הקוזאקים לפני פירוקה מתפקיד של יחידה צבאית סדירה היה להפיל את הממשלה הקומוניסטית בגילאן באוקטובר 1921 שנתמכה קודם לכן בידי הרפובליקה הסובייטית הפדרטיבית הסוציאליסטית הרוסית (מאוחר יותר ברית המועצות)[29].

הניצחונות הצבאיים של הממשל החדש העלו את הפופולריות שלו בקרב העם והמדיניות הדיפלומטית העדינה עם בריטניה מנעה התערבות צבאית של האימפריה הבריטית נגד הממשל החדש בטהראן. החל תהליך מרכזי של מודרניזציה בקרב הערים הגדולות של פרס במסגרתו יפתחו בתי זיקוק, מסילות ברזל ועוד ויוקם מעמד פועלים חדש בפרס ביחד עם מערכת חברתית חדשה. שינויים נרחבים בחינוך יכללו את הקטגוריזציה של כל מוסדות החינוך תחת ממשרד ממשלתי והענקת זכויות שווים למיעוטים ברחבי האומה בכדי למנוע פעילות בדלנית ולחזק את הרגש הלאומי. הזכויות השוות כללו אפשרות של צעירים יהודים וזורואסטרים ללמוד במוסדות המנוהלים בידי מוסלמים. נוסף על כך נפתחה אוניברסיטת טהראן שהתבססה על עקרונות מערביים. רוב הפעילות החינוכית הונהגה בידי מוחמד עלי פורוע'י, מבין התומכים הנאמנים של רזא שאה בעוד האחרון נותר לפעול מאחורי הקלעים בכדי לחזק את אחדות האומה בדוגמת החזון הלאומי של הרפובליקה הטורקית תחת מוסטפא כמאל אטאטורק.

עליית פהלווי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – רזא ח'אן, שושלת פהלווי

בשנת 1925 הפך רזא ח'אן לראש הממשלה הפרסי, לא בבחירות דמוקרטיות אלא במהלכים פוליטיים פנימיים ששמרו על המשך יציבות הממשל הצבאי מאז הקמתו ארבע שנים קודם לכן. בכדי להוציא לפועל רפורמות נרחבות תכנן רזא ח'אן לבטל את מוסד השאה, להדיח את שושלת קאג'אר מכיסאה ולהסדיר עצמו בתפקיד נשיא פרס כפי שעשה אטאטורק במדינתו שלו. משיקולים פנימיים ורצון למנוע התנגדות מצד המוסד הדתי, רזא ח'אן החליט להכתיר עצמו בתור השאה החדש של פרס והדיח את שושלת קאג'אר והסדיר את שושלתו המשפחתית, שושלת פהלווי בכס הפרסי. תחת רזא ח'אן (או רזא שאה פהלווי בשמו המלכותי) התרחשו רפורמות רחבות היקף לאומה הפרסית, בין לבין, מודרניזציה עשירה הביאה לתחילתו של הקרע בין ממשל השאה ומנהיגי הדת והמג'לס, קרע שמאוחר יותר, בעת שלטונו של מוחמד רזא שאה פהלווי, ישמש גורם מכריע בפריצתה של המהפכה האסלאמית. תחת רזא ח'אן הוסדרה חוקה חדשה ומערכת חקיקה ובחירות יציבה. למרות זאת, ההשפעה האוטוקרטית שפעלה מאחורי הקלעים תביא לסדרת הפיכות לאורך המאה, להקמת המשטרה החשאית (סאוואכ) ולגדילת התנגדות להמשך השלטון של השאה.

החוקה תחת פהלווי[עריכת קוד מקור | עריכה]

לא בחוק הקמתה של החוקה או בתוסף החוקה היו כל הוראות לביצוע תיקון חקיקה אפשרי. כאשר בשנת 1925 החליט רזא ח'אן להפיל את אחמד שאה קאג'אר ולהעלות את שושלתו לשלטון היה עליו למצוא מנגנון לתיקון החוקה. ב-31 באוקטובר 1925 הועברה במג'לס הצעת חוק שסיימה את המלוכה הקאג'ארית והורתה לכנס אספה מכוננת לתיקון החוקה לכך. ב-11 בדצמבר 1925, על ידי פעולה אחת של האספה המכוננת, שונו סעיפי 36–38 למוסף החוקה והמלוכה הופקדה בידי רזא שאה פהלווי ובידי צאצאיו לשושלת פהלווי. נקבע כי החוק הדורש שתהיה ליורש העצר אם ממוצא איראני יבוטל בנוגע לרזא ח'אן, אשתו ובנו הבכור (במקרה זה הייתה אשת רא ח'אן, תאג' אלמלוכ, ממוצא טורקי-אזרי מהקווקז), וחברי השושלת הקאג'ארית נפסלו מלהפוך ליורשים או יורשי עצר מבחינה חוקתית. אולם לאחר שהוכתר רזא ח'אן, החל המג'לס לאבד את כוחו. חברי האופוזיציה ספגו איומים גוברים, וחסינות פרלמנטרית הופרה שוב ושוב בשנים הראשונות של שנות השלושים. החל מהמג'לס התשיעי (אשר נחנך ב-1 ​​במרץ 1933) השאה רזא ח'אן השתמש במג'לס כחותמת למדיניותו ולא יותר. חוק שנחקק ב-5 בנובמבר 1938 כדי להתיר את נישואים של היורש העולה, מוחמד רזא פהלווי, עם הנסיכה פאוזיה פואד מממלכת מצרים הביאה לביטול מלא של חוק האם האיראנית ליורש העצר. שום תיקון אחר לא בוצע תחת שלטונו של רזא שאה.

לאחר כניעתו הכפויה והתפטרותו של רזא שאה פהלווי עקב הפלישה הבריטית-סובייטית לאיראן ועליית בנו מוחמד רזא שאה פהלווי לכתר בשנת 1941, השיבו המג'לס מעט מכוחם; התקיימה תקופה של שתים-עשרה שנים של חוסר יציבות פוליטית, במהלכה עלו ונפלו שנים עשר ראשי ממשלה ושבע עשרה ממשלות ועשרים. לא זו בלבד שהמג'לס השתמשו בכוח ההגמוניה הכלכלית שלהם כדי לשלוט על ממשלות עולות ולחסום את הפעלת הסמכות של הרשות המבצעת, אלא שגם חבריה פנו יותר ויותר לחקירת שרים, לדיונים לא חד משמעיים, לפילובסטרציה וטקטיקות חסימות אחרות, במיוחד לאחר 1945 צירים נעדרו לעיתים קרובות מהמג'לס כדי לחסום מניין. כבר באוקטובר 1945 הכיר השאה כי תיקון החוקה יכול להעצים את סמכותו המלכותית: הוא הזכיר בפני השגריר הבריטי בטהראן אפשרות לתיקון חוקתי שייתן לו סמכות לפזר את המג'לס. בנובמבר 1947 הוא פיתח תוכניות קונקרטיות לשינוי החוקה והקמת סנאט, והוא המשיך לדחוף למטרות אלה לאורך 1948.

הצעת חוק לכינוס הסנאט, שהוגשה למג'לס שנה קודם לכן, הועברה ב-4 במאי 1948. כאשר, בנובמבר, מינה השאה את מוחמד מוסאדק לראש ממשלה מבלי שקרא להצביע מראש על רצונם של חברי המג'לס. בתגובה האשים אותו ראש הממשלה לשעבר אחמד קוואם ומפלגתו בהפרת נהלים חוקתיים. השאה לא נרתע, עם זאת, ולמעשה זכה לתמיכת ההשפעה של טקיזדה, אחד האדריכלים המקוריים של החוקה. טקיזדה טען כי חוק העברת החוקה והתוסף לחוקה נכתבו בחיפזון ודרשו תיקון. לאחר ניסיון כושל להתנקשות פוליטית בחייו של השאה ב-4 בפברואר 1949 הסכימו המג'לס לכינוס אספה מכוננת לתיקון החוקה; היא נבחרה והתכנסה בטהראן ב-21 באפריל 1949. שלושה שבועות לאחר מכן, האספה, בעקבות רצונו של השאה, הצביעה לבטל את סעיף 48 לחוק החוקתי משנת 1906. ביטול סעיף 48 העניק לשאה את הכוח לפירוק המג'לס והסנאט, בנפרד או ביחד, ובלבד שיספק עילה לפירוק ויוכל להורות על בחירות חדשות. לבסוף, יריבות השאה עם ראש הממשלה מוחמד מוסאדק, הביא להפיכה באיראן של 1953, שהפילה את מוסאדק מכוחו והביאה לעלייה מחודשת בכוח סמכותו של השאה[30].

עידן השליטה הפרלמנטרית הסתיים עם ההפיכה של שנת 1953, ולתיקון החוקה כבר לא הייתה עדיפות גבוהה אצל השאה שכן יכול היה לפעול גם בלעדיה. עם זאת, סוף סוף ניתן היה להשלים צעדים שנדחו על ידי האספה המכוננת. ב-16 במאי 1957 שני בתי הפרלמנט התכנסו בקונגרס ושינו את החוקה, והעלו את מספר הצירים במג'לס ל-200 (סעיף 4 מחודש בחוקה) והאריכו את כהונם לארבע שנים (סעיף 5 מחודש). לבסוף, סעיף 7 החדש ביטל את הדרישה למניין לתחילת ישיבה של המג'לס והפחית את דרישת ההצבעה ל"מחצית מהנציגים שנמצאים בבירה". במאי 1961 השתמש מוחמד רזא שאה בסמכות שהוענקה לו בסעיף 48 המתוקן במטרה לפזר את המג'לס ולצאת לתוכניתו לרפורמה בשטחים, שכונתה לאחר מכן המהפכה הלבנה. ב-26 בינואר 1963 הוא הלך בעקבות הדוגמה של מוסאדק, אשר הוא ראה בחוקה לחוקה עשר שנים קודם לכן, והגיש את תוכניתו למשאל עם לאומי. כשהמשיך להגביר את הפעלת כוחו המלכותי, הפכו המג'לס שוב לחותמת גומי בלבד כפי שהיה בתקופת אביו. בשנת 1967, על מנת לחזק את ההוראות לרצף הירושה של בנו, כינס השאה אספה מכוננת נוספת. ב-10 בספטמבר היא ביטלה את סעיפי 38 (בפעם השנייה), 41 ו-42 למוסף החוקה. על פי סעיף 38 החדש, עם מותו של השאה המלכה (פארה דיבה) הייתה אמורה להיות עוצרת הכס עד שיורש העצר (רזא כורש עלי פהלווי) יגיע לגיל עשרים שנה. במהלך המהפכה האסלאמית של שנת 1979, הודח השאה מאיראן בינואר 1979 ואיתו כל שושלתו. בדרישתו של האייתוללה רוחאללה ח'ומייני שהפך למנהיג העליון של איראן, החוקה בוטלה וחוק השריעה האסלאמי הוסדר כרב השפעה על גבי חוקת איראן החדשה שהוסדרה בהמשך למהפכה האסלאמית.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • היסטוריה של אירועי סנקציות הטבק - חסן אספהאני כרבאלי, 1892
  • היסטוריה של ההתעוררות האיראנית - נאזים-י אסלאם כרמאני - 1909
  • היסטוריה של המהפכה החוקתית באיראן - אחמד כסרווי, 1940
  • ההיסטוריה בת 18 השנים של אזרבייג'ן - אחמד כסרווי, 1941
  • ההיסטוריה המקיפה של איראן - מספר כותבים, 2014
  • אנציקלופדיה איראניקה ספר מספר VI - מספר כותבים, 1992

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ בריטניה הגדולה 4. ההשפעה הבריטית בפרס, 1900-1921, אנציקלופדיה איראניקה
  2. ^ IRAN AND INDIA IN THE LATE 19TH AND EARLY 20TH CENTURIES: SOCIAL, CULTURAL, AND POLITICAL CONNECTIONS, Association for Iranian Studies
  3. ^ AMĪR KABĪR, MĪRZĀ TAQĪ KHAN, אנציקלופדיה איראניקה
  4. ^ שימור ושחזור של מונומנטים פרסיים, אנציקלופדיה איראניקה
  5. ^ ויתורים, אנציקלופדיה איראניקה
  6. ^ נאסר א-דין שאה קאג'אר, אנציקלופדיה בריטניקה
  7. ^ ויליאם נוקס ד'ארסי, אנציקלופדיה איראניקה
  8. ^ חברת הנפט האנגלו-פרסית, אנציקלופדיה איראניקה
  9. ^ המהפכה החוקתית של 1905 בטהראן: ביטוי גלוי להשלכות המודרניזציה הקיסרית באיראן הקאג'ארית?, אשפאר - ארגון לא ממשלתי בינלאומי
  10. ^ מירזא מוחמד טאקי האירי שיראזי, הארכיון המקורי (בפרסית)
  11. ^ המהפכה החוקתית באיראן והתגובות הדתיות אליה, שער המחקר
  12. ^ החוקה הפרסית של שנת 1906, הקרן ללימודי איראן
  13. ^ סקירה השוואתית על חוקות איראן בשנים 1906–1907 ו-1979, שער המחקר
  14. ^ היסטוריה של בנקאות באיראן, אנציקלופדיה איראניקה
  15. ^ הדנשק והמהפכה החוקתית באיראן, 1905-1911, לימודי איראן
  16. ^ רוסיה 1. יחסי רוסיה-איראן עד המהפכה הבולשביקית, אנציקלופדיה איראניקה
  17. ^ האמנה האנגלו-רוסית של 1907, אנציקלופדיה איראניקה
  18. ^ הברית האנגלו-רוסית, אנציקלופדיה בריטניקה
  19. ^ און א-דולה, עבד א-מג'יד, אנציקלופדיה איראניקה
  20. ^ סאתר ח'אן, אנציקלופדיה איראניקה
  21. ^ המהפכה החוקתית 4. מפלגות פוליטיות בתקופה החוקתית, אנציקלופדיה איראניקה
  22. ^ סעיף זה בחוקה הפרסית לא היה תקף במהלך הבחירות למג'לס השני (למרות שההצבעה בו הייתה נמוכה עוד יותר מבבחירות למג'לס השלישי) עקב התסיסה הפנימית והמאבק המדיני בין הפלגים השונים ביחד עם האנרכיה השלטונית ומלחמת האזרחים.
  23. ^ גרמניה 1. היחסים הדיפלומטים בין גרמניה-לפרס, אנציקלופדיה איראניקה
  24. ^ מלחמת העולם הראשונה - מנקודת מבט פרסית, הרחק מהחזית המערבית
  25. ^ מיליציית מקלעני דרום פרס, אנציקלופדיה איראניקה
  26. ^ קומוניזם 1. בפרס עד שנת 1941, אנציקלופדיה איראניקה
  27. ^ ההסכם האנגלו-איראני של 1919, אנציקלופדיה איראניקה
  28. ^ איראן - עלייתו של רזא ח'אן, אנציקלופדיה בריטניקה
  29. ^ מלחמת האזרחים ברוסיה: מדי יום, יוטיוב
  30. ^ המהפכה החוקתית 3. החוקה, אנציקלופדיה איראניקה