לדלג לתוכן

המהפכה התרבותית באיראן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

המהפכה התרבותית באיראן (1980–1983) הייתה תקופה שלאחר המהפכה האיראנית, שבמהלכה טוהרה האקדמיה באיראן מהשפעות מערביות ולא-אסלאמיות, כולל דוקטרינות אסלאמיות מסורתיות שאינן פוליטיות, כדי ליישר קו עם האסלאם המהפכני והפוליטי. המהפכה התרבותית כללה לעיתים אלימות בהשתלטות על קמפוסים של אוניברסיטאות, שכן בהשכלה הגבוהה באיראן היו כוחות חילוניים ושמאלניים רבים שהתנגדו למדינה האסלאמית של האייתוללה חומייני באיראן.[1][2] השם הרשמי בו השתמשה הרפובליקה האסלאמית הוא "מהפכה תרבותית".

המהפכה נוהלה תחילה בידי מטה המהפכה התרבותית ומאוחר יותר בידי המועצה העליונה של המהפכה התרבותית. בתחילה נסגרו האוניברסיטאות למשך שלוש שנים (1980–1983) ולאחר פתיחתן מחדש נאסרו ספרים רבים ואלפי סטודנטים ומרצים סולקו ממוסדות הלימוד.[3] ההתנגדות לשליטת האסלאמיסטים באוניברסיטאות לא צלחה ברובה. מספר הסטודנטים או אנשי הסגל שנהרגו אינו ידוע.[4][5][6]

הצנזורה של הממשלה פגעה בחירות, בהשכלה ובפרנסה של רבים, והנחיתה מכה קשה לחייה התרבותיים והאינטלקטואליים ולהישגיה של איראן, היא תרמה להגירתם של מורים וטכנוקרטים רבים. אובדן זה של מיומנויות וכוח אדם מקצועי פגע בכלכלת איראן.[5]

המהפכה שמה קץ למוסד המלוכה, שהתקיים כאלפיים וחמש מאות שנה, והקימה במקומו רפובליקה אסלאמית. לראשונה בתולדות איראן והאזור עלו אנשי דת לשלטון.

רקע

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופת שלטון השאה הצטבר זעם ותסכול ציבורים שונים ושל קבוצות מנוגדות והם תועלו בהדרגה להתנגדות למשטר השאה שזוהה עם שחיתות ועם כניעה לחומרנות המערב. הזעם והתסכול התחברו במרחב הפוליטי להגותם של חכמי דת קנאים בדרישה לבניית משטר חדש. בתחילת 1979 השאה ברח וחומייני שהוגלה מאיראן, שב אליה. הוא מיקד את תקוות ההמונים לשינוי, ומשחוללו את המהפכה היה למנהיגה הרוחני הבלתי מעורער. מתחת לדמות מנהיג העל נבנה ממסד חדש ובו כמה וכמה מוקדי כוח, שלל יריבויות. רוב בני האליטות הישנות סולקו, והעילית החדשה כללה אנשי דת, טכנוקרטים משורות המעמד הבינוני הנמוך, ורבים מפשוטי העם שהמהפכה פתחה להם שותפות במנהל. ח'ומייני ואנשיו סברו כי האסלאם יוביל לפריחה כלכלית אך נוצר המשבר הכלכלי שאף הוחמר בשל המלחמה עם עיראק ובעקבות העימות החריף שיזם המשטר עם ארצות הברית, שגרר עיצומים כלכליים.[7]

עם עליית ח'ומייני לשלטון אולצו הדור הצעיר והמשכיל, הסטודנטים, אנשי השמאל והליברלים, שוחרי החיים הבורגניים הפתוחים ושוחרי החיים הדתיים המתונים לוותר על ערכיהם, על אורחות חייהם ועל יכולת ההשפעה שלהם. המשטר גייס בני פריפריה וצעירים מהשכבות הנמוכות של טהרן למשמרות המהפכה, לחוליות אכיפת מוסר ולפלוגות אלימות להבטחת המשטר, שנקראו "בַּסיג'". אנשי גופים אלה הטילו מורא וכפו את אורח החיים שהכתיבו אנשי הדת.[7]

בשנים הראשונות של המהפכה, נשרפו בתי קולנוע או נסגרו, ונאסרה מוזיקת פופ איראנית ומערבית, אם כי הותרו מוזיקה קלאסית איראנית ומערבית ומוזיקה עממית איראנית. המרחב ציבורי הופרד באופן מוחלט לפי מגדר, ונאכפו קודי לבוש לגברים ונשים, כאשר על נשים הוטלו הגבלות מחמירות בהרבה. הצנזורה יושמה בקפדנות, ומוסדות החינוך נדרשו לתעדף חינוך דתי, תוך מתן אפשרות למיעוטים דתיים מוכרים לשלב את לימודי דתם.[5]

בתחום המדעי-חינוכי ח'ומייני ואנשיו הגדירו את האוניברסיטאות של ימי השאה שלוחות של האימפריאליזם והתיימרו להשתית את המדע על למדנות הלכתית דתית. בשנים הראשונות הם דיכאו את מוסדות האקדמיה, את הפרופסורים ואת תלמידיהם, אבל הצורך הקיומי שלא לפגר בתחום הטכנולוגי הכתיב פשרה. מאז פברואר 1979, ואף קודם לכן, היו האוניברסיטאות באיראן זירות מרכזיות לדיונים פוליטיים ואידאולוגיים. הדיכוי המכוון כלפי האקדמיה נבע מההיסטוריה של בתי הספר והאוניברסיטאות האיראניות ששימשו כמוקדי אופוזיציה פוליטית, במיוחד בתחילת שלטונו של רזא שאה.[5] לאחר המהפכה נגד השאה, נותרו האוניברסיטאות בשליטת סטודנטים ומרצים חילונים ורדיקלים, והן נתפסו כ"מעוז של חופש". המדינה ניהלה את המוסדות מלמעלה, אך הסטודנטים שלטו בכיתות. עם שובו לאיראן, שיבח רוחאללה חומייני את פעילי הסטודנטים על התנגדותם לשאה. הייתה נוכחות מתמדת, בקמפוסים ומחוצה להם, של אמצעי פיקוח, הלשנה ושליטה. המגע החברתי בין בנות לבנים מחוץ לקמפוסים המשיך להתקיים על פי רוב במחתרת, כמו למשל דרך האינטרנט. משמרות צניעות מטעם המשטר כפו נורמות אלה בקשיחות מרבית.[7] בחודשים הראשונים שלאחר המהפכה, החזיקה מפלגת הרפובליקה האסלאמית (IRP) בהשפעה משמעותית באוניברסיטאות, וזכתה בעמדה דומיננטית בבחירות הסטודנטים. בתחילת 1980 ניצחו בבחירות אלו קבוצות שמאל, ובהן מפלגת ה־MEK, את ה-IRP.[8] במהלך קמפיין הבחירות, זיהתה מועצת המהפכה את האוניברסיטאות כמרכזים של פעילות נגד-מהפכנית. חומייני טען כי "כל הבעיות העיקריות של חמישים השנים האחרונות" יכולות להיות קשורות לאוניברסיטאות, שלטענתו היוו קרקע פורייה ל"נגיף המערביות", שהופץ על ידי אקדמאים, ליברלים ואינטלקטואלים אחרים.[5] ב-18 באפריל 1980, לאחר תפילות יום שישי, נשא חומייני נאום בו תקף בחריפות את האוניברסיטאות: "איננו חוששים מסנקציות כלכליות או מהתערבות צבאית. אנו חוששים מאוניברסיטאות מערביות ומהכשרת צעירינו בהתאם לאינטרסים של המערב או המזרח.” דבריו נחשבים כמה שהיווה אות להתקפה שבוצעה באותו ערב על בית הספר להכשרת מורים בטהרן בידי תומכיו, אנשי החזבאללה. כנופיות חמושות תקפו את הקמפוסים, סטודנט אחד עבר לינץ', ועל פי הדיווחי כתב בריטי, הקמפוס נראה כמו "אזור קרב". למחרת פשטו אנשי חזבאללה על משרדי ארגוני סטודנטים שמאליים באוניברסיטת שיראז. כ-300 סטודנטים נזקקו לטיפול בבית חולים. תקיפות כלפי קבוצות סטודנטים התרחשו גם באוניברסיטאות משהד ואספהאן[9] ונמשכו ב-21 באפריל. ב-22 באפריל היו תקיפות באוניברסיטאות באהוואז ובראשט. למעלה מ-20 בני אדם איבדו את חייהם בעימותים אלה באוניברסיטאות. האוניברסיטאות נסגרו זמן קצר לאחר העימות לצורך תהליך איסאלמיזציה, ולא נפתחו מחדש במשך שנתיים נוספות.[9] בתקופה זו הוקמה "המועצה למהפכה תרבותית" שביצעה טיהורים נרחבים של סטודנטים ומרצים שנחשבו כלא נאמנים למשטר האסלאמי.[8]

אסלאמיזציה של אוניברסיטאות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנושא המרכזי של התנועה היה טיהור האוניברסיטאות ומערכת החינוך מהשפעות זרות. במכתבו המקורי כתב חומייני: "שחררו את עצמכם מכל "-איזם" ו"-יסט" השייכים למזרח ולמערב. היו עצמאיים ואל תצפו לעזרה כלשהי מהזרים."[5]

לאחר סגירת האוניברסיטאות ב-12 ביוני 1980, פרסם חומייני מכתב בו נכתב:[10] "הצורך במהפכה תרבותית, שהיא עניין אסלאמי ודרישה של האומה המוסלמית, הוכר זה זמן־מה, אולם עד כה לא נעשה כל מאמץ אפקטיבי להיענות לצורך זה. האומה המוסלמית, ובייחוד הסטודנטים המסורים והמאמינים, מודאגים וחוששים ממזימותיהם של קושרים, אשר מתגלות מפעם לפעם. האומה המוסלמית חוששת, שמא תוחמץ חלילה ההזדמנות ולא יינקטו צעדים חיוביים, והתרבות תישאר כפי שהייתה בימי המשטר המושחת, כאשר פקידים משכילים העמידו מרכזים חשובים אלה לרשות הקולוניאליסטים. המשך האסון הזה, שהוא למרבה הצער יעדם של כמה מהקבוצות המכוונות כלפי חוץ, ינחית מכה קשה על המהפכה האסלאמית ועל הרפובליקה האסלאמית, וכל אדישות כלפי סוגיה חיונית זו תהווה בגידה חמורה באסלאם ובמדינה האסלאמית". "הוועדה לאסלאמיזציה של אוניברסיטאות" ביצעה את המשימה על ידי הבטחת "אווירה אסלאמית" בכל תחום לימוד, מהנדסה ועד מדעי הרוח.[5] המטה מחק קורסים מסוימים, כגון מוזיקה, והגדיר אותו כ"ידע כוזב", ווועדות הגיעו למסקנות דומות בנוגע לכל מקצועות מדעי הרוח, כגון משפטים, מדעי המדינה, כלכלה, פסיכולוגיה, חינוך וסוציולוגיה. בשלביה הראשונים, הוועדה כללה אנשי אקדמיה כמו עבדול-כרים סורוש, שלימים הפך למבקר חריף של הנתיב הסמכותני בו צעדה הרפובליקה האסלאמית.[11]

מהפכת 1979 העניקה כוח למספר חכמי דת שהוטל עליהם להגדיר מחדש את מדיניות החינוך והתקשורת במסגרת האסלאמית החדשה.[12] לאחר פתיחת המוסדות מחדש, נמשכו הטיהורים חמש שנים נוספות, עם התמקדות מיוחדת על "אויבי האסלאם". הסטודנטים עברו סינון בידי ועדות, ואלה שנמצאו בלתי מתאימים לא הורשו להמשיך בלימודיהם.[6] כך למשל, סטודנטים בתוכנית להכשרת מרצים באוניברסיטאות, "נדרשו להיות מוסלמים שומרי מצוות, להצהיר על נאמנותם לדוקטרינת שלטון ההלכה (ולאיית אל פקיה). לא-מוסלמים נדרשו להימנע מהתנהגות "פוגענית כלפי מוסלמים", והודחו מכל תחומי הלימוד מלבד חשבונאות ושפות זרות".

בתוך פרק זמן קצר סולקו כ־700 פרופסורים מן האוניברסיטאות ומוסדות האקדמיה באיראן.[5]

בשנת 1981, החלו המונים בטהרן ובמחוזות אחרים לתקוף באופן אקראי קמפוסים של אוניברסיטאות. הם הכו ופצעו סטודנטים, גירשו אנשי שמאל ממשרדיהם ומבסיסים צבאיים למחצה, ובהמשך השתלטו על הקמפוסים.[13] מחוץ לאוניברסיטאות, המהפכה התרבותית השפיעה על כמה דמויות תרבות ומדע שאינן אקדמיות שגונו בפומבי, ועל שידורי הרדיו והטלוויזיה האיראניים, שהוגבלו לתוכניות דתיות ורשמיות.

נכון לשנת 2004 מועצת המהפכה התרבותית, שהוקמה בצו של חומייני, ממשיכה להכתיב את מדיניות ההשכלה הגבוהה במטרה להבטיח שילוב מוחלט בין דת לידע, כחלק מהתפיסה שהאוניברסיטה היא זרוע של המדינה האסלאמית. למרות שבשלהי שנות ה-80 בעקבות מצב כלכלי קשה לאחר המלחמה עם עיראק, החלה מדיניות של "הקלה" שאפשרה לנשים לשוב למרבית תחומי הלימוד וצמצמה את ההפרדה המגדרית עקב אילוצי משאבים, המוסדות נדרשים להישאר נאמנים לקו האידאולוגי והפוליטי של השלטון. המאבק נמשך כאשר סטודנטים ומרצים חסרי חופש אקדמי מאתגרים את השליטה המדינתית וקוראים להפרדת הדת מהמדינה, בעוד המנגנונים הממשלתיים מוסיפים לפקח על נאמנות הסגל והסטודנטים[5]

בחירת אחמדינז'אד לנשיא איראן בשנת 2005 והפיכתו לראש המועצה הובילה לפיטורים או להוצאה לגמלאות בכפייה של חברי סגל ותיקים והחלפתם בפרופסורים צעירים יותר הנאמנים יותר לרפובליקה האסלאמית.[6] סטודנטים רבים הוטרדו ולעיתים נכלאו בשל כתיבה או התבטאות נגד הממשלה ומדיניותה.[5] קבלת סטודנטים מחדש הותנתה בבדיקת נאמנות פוליטית, והונהגו מכסות קבלה לאנשי כוחות הביטחון ולמשפחות חללי מלחמה כדי ליצור בסיס תמיכה למשטר בתוך האוניברסיטה. המהפכה הובילה לחיסול החופש האקדמי ולפירוק ארגוני סטודנטים עצמאיים. אגודות סטודנטים מוסלמיות מונו לרגל אחר עמיתיהן ואחר המרצים.[5]

גירוש סטודנטים ופרופסורים בהאים מאוניברסיטאות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר המהפכה התרבותית, גורשו כל הסטודנטים והמרצים הבהאים מאוניברסיטאות המדינה. מאז, נמנעה ממועמדים בהאים האפשרות להירשם ללימודים אקדמיים או להיות מועסקים כחברי סגל באוניברסיטאות. על פי הנחיה סודית של המועצה העליונה של המהפכה התרבותית בנוגע לבהאים, "יש לנהוג אליהם באופן שיחסום את קידומם והתפתחותם". בנוסף, "הן בשלב הקבלה והן במהלך הלימודים, בכל מקרה שבו נקבע שמישהו הוא בהאי, יש לגרשו מהאוניברסיטה".[5]

למרות שהנחיה זו מסווגת, בשנת 2018 התייחס אליה בית המשפט המנהלי לצדק, כאשר פסק כי תלונתו של תלמיד בהאי שגורש אינה תקפה, וקבע כי "אזרחים בהאים, נוסף על היותם מנועים מלהיות מועסקים במוסדות ממשלתיים, אף נשללת מהם הזכות להשכלה באיראן”.[5]

השפעה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

המהפכה התרבותית איחדה את בתי הספר התאולוגיים בקום עם האוניברסיטאות הממלכתיות, ולמשך תקופה הובאו מורים חילונים לקום. לכך הייתה תוצאה בלתי צפויה: חשיפתם של סטודנטים רבים בקום למחשבה מערבית, כך שניתן למצוא "חכמי דת ומורים לתאולוגיה בעלי ידע מסוים במחשבה ופילוסופיה מערבית עכשווית".

היבט נוסף היה עזיבתם של מורים, מהנדסים, כלכלנים, רופאים וטכנוקרטים רבים את איראן כדי להימלט מהמהפכה התרבותית.[5] המהפכה השיגה את מטרתה לסלק מהאוניברסיטאות השפעה מערבית, אך היא החלישה מאוד את איראן בתחומי המדע והטכנולוגיה הנדרשים לפיתוח. היבט נוסף של המהפכה התרבותית היה קמפיין נוקשה למאבק בסמים.[5]

הוצאות להורג בשנים 1981–1982

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין יוני 1981 למרץ 1982, ביצעה ממשלת איראן את הטבח הפוליטי הגדול ביותר בתולדות המדינה. אירוע זה התרחש כחלק מהמהפכה התרבותית באיראן שהוכרזה על ידי רוחאללה חומייני ב-14 ביוני 1980, במטרה לטהר את החברה האיראנית מאלמנטים לא-אסלאמיים.[14][15] המטרה העיקרית של קמפיין דתי זה הייתה לחסל אלמנטים "אנטי-אסלאמיים" ממוסדות ציבוריים, ובמיוחד קומוניסטים וחברי מפלגת המוג'אהדין ח'לק, מפלגת האופוזיציה הגדולה יותר, ולטהר את ההשכלה הגבוהה על ידי הסרת אלמנטים מערביים, ליברליים ושמאלניים. קמפיין זה הוביל לסגירה כפויה של אוניברסיטאות בין השנים 1980 ל-1983. האייתוללה חומייני ראה במוסדות אלה מוקדים של "שחיתות" ו"מעוזים ומפקדות מבצעיות של הקומוניסטים". כתוצאה מכך, המהפכה התרבותית האסלאמית כללה דיכוי שיטתי של אינטלקטואלים מהשמאל, מעצרים נרחבים ורדיפת פעילים פוליטיים, והוצאות להורג פומביות של כמה מרקסיסטים.[3] סגירת אוניברסיטאות, איסור על אגודות סטודנטים והשתלטות אלימה על קמפוסים. אנשי דת שיעים הנהיגו מדיניות של אסלאמיזציה של החברה האיראנית, כולל חובת לבישת חיג'אב לנשים, סילוק אקדמאים ביקורתיים, דיכוי קבוצות פוליטיות חילוניות ורדיפת אינטלקטואלים ואמנים. על פי רישומים רשמיים, ממשלת איראן תייגה את כל יריביה הפוליטיים כ"מוהרבים", "מופסידים", "מתנגדים", "צבועים", "טרוריסטים", "כופרים" או שכירי חרב פרו-מערביים. האלימות בחסות המשטר לא כוונה כלפי קבוצה אחת בלבד אלא נועדה לחסל קשת רחבה של אידאולוגיות פוליטיות שיכלו להוות עבורו איום. אלה כללו ליברלים, לאומנים, מיעוטים אתניים, קומוניסטים, חברי מוג'אהדין-ח'לק, סוציאליסטים, סוציאל-דמוקרטים, מונרכיסטים ובני הדת הבהאית.[14]

מוסדות המהפכה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטה המהפכה התרבותית הוקם ב-12 ביוני 1980 על ידי האייתוללה חומייני, והוטל עליו לוודא שמדיניות התרבות באוניברסיטאות תתבסס על האסלאם, שהפרופסורים הנבחרים יהיו "יעילים, מחויבים וערניים", ולטפל בנושאים אחרים הרלוונטיים למהפכה האקדמית האסלאמית.[5]

פעילות זו נמשכה על ידי מועצת המהפכה התרבותית העליונה בשנת 1984. היא קיבלה את הלגיטימציה שלה מצו שניתן ב-9 בדצמבר 1984 על ידי מייסד הרפובליקה האסלאמית. המועצה תוארה כ"גוף העליון לקביעת מדיניות ולקבלת החלטות בנוגע לפעילויות תרבותיות, חינוכיות ומחקריות במסגרת המדיניות הכללית של המערכת, ואשר החלטותיה נחשבות מחייבות". הגוף אינו מעוגן בחוקה אלא "הוקם בנסיבות מיוחדות ששררו בשלבים המוקדמים של המהפכה".

קבוצה זו, שמנתה שבעה חברים בשנים 83–1980, התרחבה ל־17 חברים בשנת 1984, ו־36 חברים בשנת 1999. היא נועדה לגבש ולארגן את כלל מדיניות התרבות של המדינה.[3] מוחמד ח'אתמי מונה לחבר במועצה העליונה למהפכה התרבותית בשנת 199[6] ולראש המועצה בשנת 1997. מחמוד אחמדינז'אד מונה לראש המועצה בשנת 2005 במקום ח'אתמי. עלי ח'אמנהאי מפקח על המועצה.

המועצה הייתה פעילה בדיכוי תנועת הסטודנטים בשנים 1983–1989, אסרה על פרסום ספרים רבים וטיהרה אלפי סטודנטים ומרצים. היא שולטת בענייני האוניברסיטאות והסטודנטים שלומדים בהן, על ידי פיקוח על בחירת המועמדים ללימודים ושליטה בהקמת מוסדות אקדמיים.

מאז 2001, דרשה המועצה לעיתים קרובות, שליטה מדינתית מלאה או סינון ממשלתי של האינטרנט, כדי למנוע הפצת חילול הקודש, עלבונות כלפי המנהיג העליון של איראן, התנגדות לחוקה, יצירת "פסימיות וייאוש בקרב העם בנוגע ללגיטימיות וליעילותה של המערכת [האסלאמית]", ותכנים פוגעניים דומים.

ראו גם

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • "מאה של מהפכה: תנועות חברתיות באיראן"

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביבליוגרפיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • Abrahamian, Ervand (6 בנובמבר 1989). Radical Islam: The Iranian Mojahedin. I.B.Tauris. ISBN 9781850430773. {{cite book}}: (עזרה)
  • Bakhash, Shaul (1984). Reign of the Ayatollahs. Basic Books. ISBN 0-465-06888-X.

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ Shahin Nasiri, Clerical Sovereignty and its Absolute Others: Religious Genocide in Iran, Journal of Genocide Research 0, 2025-09-25, עמ' 1–25 doi: 10.1080/14623528.2025.2566533
  2. ^ State-university power struggle at times of revolution and war in Iran
  3. ^ 1 2 3 Nasiri, Shahin (2025). "Clerical Sovereignty and its Absolute Others: Religious Genocide in Iran". Journal of Genocide Research. 0: 1–25. doi:10.1080/14623528.2025.2566533. ISSN 1462-3528.
  4. ^ Shahrzad Mojab (Summer 2004), "State-University Power Struggle at Times of Revolution and War in Iran", International Higher Education, אורכב מ-המקור ב-2004-06-22
  5. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 15 16 Shahrzad Mojab (Summer 2004), "State-University Power Struggle at Times of Revolution and War in Iran", International Higher Education, אורכב מ-המקור ב-2004-06-22, the gangs wounded hundreds of students and killed at least 24
  6. ^ 1 2 3 4 Dr. Younus Shaikh, Islam and the Woman, Part 3, אורכב מ-המקור ב-2006-11-23, "There were 5,195 political and religious executions only in 1983 alone!
  7. ^ 1 2 3 ארליך, חגי. המזרח התיכון : המשבר הגדול מאז מוחמד, ידיעות ספרים, 2017. פסיק, הספרייה הדיגיטלית https://ebooks.psik.io/pdfViewer/2113?page_num=1 עמודעם 178-181
  8. ^ 1 2 Shahrzad Mojab (Summer 2004), "State-University Power Struggle at Times of Revolution and War in Iran", International Higher Education, אורכב מ-המקור ב-2004-06-22, the gangs wounded hundreds of students and killed at least 24
  9. ^ 1 2 Bakhash, Shaul (1984). The Reign of the Ayatollahs. Basic Books. p. 122.
  10. ^ Abbas Amanat, Iran: A Modern History, Iran: A Modern History, 2017-01-01
  11. ^ Ali A. Allawi, Crisis of Islamic Civilization, Yale University Press, 2009-04-28, ISBN 978-0-300-15885-4. (באנגלית)
  12. ^ Allawi, Ali A. (2009-04-28). Crisis of Islamic Civilization (באנגלית). Yale University Press. ISBN 978-0-300-15885-4.
  13. ^ Amanat, Abbas (2019). Iran: A Modern History. Yale University Press. pp. 813–814. ISBN 9780300248937.
  14. ^ 1 2 Shahin Nasiri, Leila Faghfouri Azar, Investigating the 1981 Massacre in Iran: On the Law-Constituting Force of Violence, Journal of Genocide Research 26, 2024-04-02, עמ' 164–187 doi: 10.1080/14623528.2022.2105027
  15. ^ Bakhash (1984).
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=המהפכה_התרבותית_באיראן&oldid=42506091"