המוזיאון לאמנות ישנה וחדשה
 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| סוג | אמנות מודרנית, אמנות עכשווית, אמנות העת העתיקה |
| כתובת |
הובארט  |
| מיקום | הובארט, טסמניה, אוסטרליה |
| מדינה |
אוסטרליה |
| בעלים | דייוויד וולש |
| מייסדים |
דייויד וולש |
| מבקרים בשנה | 366,534 (2016) |
| הקמה ובנייה | |
| תקופת הבנייה | ?–2011 |
| תאריך פתיחה רשמי |
21 בינואר 2011 |
| אדריכל | פנדר קצאלידיס |
| קואורדינטות | 42°48′46″S 147°15′40″E / 42.8128°S 147.261°E |
|
www | |
 | |
  | |
המוזיאון לאמנות ישנה וחדשה (באנגלית: The Museum of Old and New Art, בראשי תיבות: MONA, מוֹנה) הוא מוזיאון לאמנות הממוקם בתוך יקב מורילה בחצי האי ברידייל בהובארט, טסמניה, אוסטרליה. זהו המוזיאון הגדול ביותר במימון פרטי בחצי הכדור הדרומי.[1] המוזיאון מאכלס אמנות מהעת העתיקה, אמנות מודרנית ואמנות עכשווית מהאוסף של דייוויד וולש. מוכר בזכות העיסוק בנושאים של מין ומוות, המוזיאון תואר על ידי וולש בתור " דיסנילנד מבוגר וחתרני".[2]
המוזיאון נפתח רשמית ב-21 בינואר 2011. לצד האוסף המקורה המתעדכן לעיתים תדירות, המוזיאון מארח גם את פסטיבלי המוזיקה והאמנות "MOFO" ו-"Dark MOFO" הכוללים אמנות ציבורית, מיצגים, והופעות חיות.
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
לפני הקמת המונה, האתר אכלס את מוזיאון מורילה לעתיקות, שנוסד בשנת 2001 על ידי המיליונר הטסמני דייוויד וולש.[3] המוזיאון נסגר ב-20 במאי 2006[4] כדי לעבור שיפוצים ותוספות בעלות 75 מיליון דולר.
המוזיאון החדש נפתח רשמית ב-21 בינואר 2011, במקביל לפסטיבל MOFO השלישי. באירוע מסיבת הפתיחה אחר הצהריים השתתפו 1,350 אורחים מוזמנים. 2,500 אורחים מהציבור נבחרו באקראי לאירועי הערב שכלל הופעות של The DC3, True Live, Scientists of Modern Music, Wire, Health ו-The Cruel Sea.[5]
אדריכלות[עריכת קוד מקור | עריכה]
מבחוץ הבניין המרכזי בן הקומה האחת נראה נבלע בסביבתו, אך תוכנו כולל גרם מדרגות לולייני המוביל לשלוש מפלסים גדולים יותר של חללי תצוגה בנויים כמבוך המובנים לצד הצוקים סביב חצי האי ברידייל.[6] ההחלטה לבנות את המוזיאון ברובו מתחת לאדמה התקבלה, לדברי וולש, כדי לשמר את המורשת של שני בתים מהאדריכל רוי גראונדס שבנכס. וולש אמר גם כי הוא רוצה בניין ש"יכול להתגנב למבקרים במקום לשדר את נוכחותו ... "תחושת סכנה" שתעיר את חווית הצפייה באמנות".[7] רוב המבקרים מגיעים למוזיאון במעבורת במעלה נהר דרוונט.[8]
בבניין אין חלונות והאווירה אפלולית ומבשרת רעות. עם כניסתם למוזיאון יורדים המבקרים ב"מדרגות אינסופיות לכאורה", חוויה שמבקר אחד השווה לירידה אל פטרה.[7] כדי לראות את האמנות, על המבקר לטפס חזרה כלפי מעלה אל פני השטח, מסלול שעומד מול הספירלה היורדת שעוקבים אחר מבקרים רבים במוזיאון גוגנהיים בניו יורק.[9]
האדריכלות של קצאלידיס למוזיאון זכתה לשבחים כמי שלא רק ממלאת את תפקידה כחלון ראווה לאוסף, אלא גם מצליחה כאשר היא "מרחיבה ומעצימה את החוויה ... יש תחושה שהיצירה, התאורה, החלל והחומריות עברו כוריאוגרפיה עדינה ומיומנת לכדי שלם יחיד, אם ייחודי מאוד."[9]
הוצאות[עריכת קוד מקור | עריכה]
עלויות תפעול של 8 מיליון דולר אוסטרלי בשנה נסמכים על היקב, מבשלה, המסעדות ומלונות באתר.[10] במאי 2011 הוכרז כי המוזיאון יסיים את מדיניות הכניסה החופשית ויגבה דמי כניסה למבקרים הבאים מחוץ לטסמניה, בעודה תישאר חופשית לתושבי טסמניה.[11]
המוזיאון מציע גם תוכנית חברות יוצאת דופן שנקראת "Eternity Membership", הכוללת לא רק כניסה חופשית לכל החיים, אלא בעיקר מקנה לחברים את הזכות להשרף וששרידיהם ישוכנו בבית העלמין במקום.[12][13]
אוסף[עריכת קוד מקור | עריכה]
המוזיאון מכיל למעלה מ-1,900 יצירות אמנות מהאוסף הפרטי של דייוויד וולש. יצירות בולטות מתערוכת הבכורה שלה, "מונניזם", כללו את יצירות האמנות המודרניסטיות הגדולות ביותר באוסטרליה, ציור הקיר "הנחש" של סידני נולאן, שהוצג לראשונה בפומבי באוסטרליה;[14] "קלואקה פרופסיונאל" של וים דלווי, מכונה המשכפלת את מערכת העיכול האנושית והופכת מזון לצואה, ומפרישה אותו מדי יום;[6] "בדרך לגן העדן, הכביש המהיר לעזאזל" של סטיבן שאנברוק בו שרידיו של מחבל מתאבד צופה בשוקולד מריר;[15] ו"הבתולה הקדושה" של כריס אופילי, ציור שנוצר בחלקו עם גללי פילים. האוסף הוערך בשנת 2011 ביותר מ-100 מיליון דולר.[16]
אוצרות המוזיאון הן ניקול דורלינג עבור אמנות עכשווית אוסטרלית ואוליבייה ורן לאמנות מודרנית ועכשווית בינלאומית.[דרוש מקור]
יצירות האמנות המוצגות הן בסדר לא כרונולוגי וללא תוויות מוזיאון טיפוסיות. במקום זאת, למבקרים ניתנת האפשרות להשתמש באוזניות בחינם ובמכשיר דמוי אייפוד המכונה 'O', המכיל GPS מובנה שמזהה היכן נמצא מחזיקו בכל רגע ומציג מידע על יצירות אמנות בסביבה. המשתמשים ב-O יכולים לבחור פרשנויות שונות לכל יצירה נתונה: 'סיכום' (תיאור קצר של היצירה ואמניה); 'ארט וואנק' ("אוננות אמנות", הערות אוצרות); 'גונזו' (הדעות והסיפורים האישיים של וולש), 'רעיונות' (ציטוטים ונקודות שיחה); ו'מדיה' (ראיונות עם אמנים). וולש גם הזמין את דמיאן קאוול, סולן להקת TISM הסאטירית ממלבורן, לכתוב ולהקליט שירים על יצירות מסוימות למכשיר ה-O. הם יצאו לאור כאלבום חופשי, Vs Art, עם הספר "Monanisms" של המוזיאון משנת 2010.[17]
ביקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]
מייקל קונור ממגזין הספרות והתרבות השמרני "קוואדרנט" אמר כי "מונה היא אמנות התשושים, של ציוויליזציה מתפוררת. אורות תצוגה וטעם ואפקטים מדהימים מאירים פשיטת רגל מוסרית. מה שמודגש מתמזג בצורה מושלמת עם אופנה עילית עכשווית, עיצוב, אדריכלות, קולנוע. זה ריקבון יקר ומתוח."[18]
ריצ'רד דורמנט, מבקר האמנות בעיתון הבריטי "דיילי טלגרף", אמר כי וולש "אינו אוסף שמות מפורסמים; אדישותו לאופנה היא אחת מחוזקות הקולקציה. הוא אוהב אמנות כיפית שתופסת את תשומת ליבך, ושאורזת עוקץ בזנב או אגרוף במקלעת השמש."[19]
פסטיבלי מוזיקה ואמנות[עריכת קוד מקור | עריכה]
המוזיאטן מארח את פסטיבל המוזיקה השנתי MONA FOMA בקיץ, ברחבה בחוץ, ואת מקבילו לחורף, Dark MOFO, עם תערוכות אמנות ציבוריות נרחבות בין ירידי אוכל ושתייה, מוזיקה חיה ובידור. הופעות ראשיות מהעבר של MONA FOMA כוללות את ניק קייב, ג'ון קייל, Godspeed You! Black Emperor, The Swans, פי ג'יי הארווי ודייוויד בירן, ואילו Dark MOFO הציגו הרכבים מוזיקליים כמו איינשטירצנדה נויבאוטן, Sunn O))), לורי אנדרסון, Mogwai, אולבר, Autechre ו-Merzbow.
תיירות[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 2012 דירג לונלי פלאנט את הובארט כאחת מעשר הערים שחייבים לבקר בשנת 2013, וציין את המוזיאון כאטרקציה תיירותית מרכזית בעיר הקטנה, בדומה למוזיאון גוגנהיים בבילבאו.[20]
גלריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
-
מיצב הסאונד והאור של ריוג'י איקדה "Spectra" מאיר את שמי הלילה מעל MONA בכל פסטיבל Mofo Dark. -
הסרקופג של אירט-הרו-רו, מצרים, ג. 600 לפנה"ס -
מכונת "קלואקה" של וים דלווי, נבנתה במיוחד עבור MONA -
ברלינדה דה ברויקר, PXIII -
מכשיר ה-O -
מעבורת MONA ROMA יוצאת מנמל הובארט ל-MONA -
אחד הכרמים של MONA -
צלבים הפוכים מוצגים ברחבי הובארט במהלך פסטיבל MOFO האפל 2018
.jpg)
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
אתר האינטרנט הרשמי של המוזיאון לאמנות ישנה וחדשה (באנגלית) (באנגלית)- סיכום מתוך The Making of MONA מאת אדריאן פרנקלין, Penguin Books אוסטרליה
- LUX-Mag.com, אמנות בצד הרחוק(הקישור אינו פעיל)
- פודקאסט - סקס ומוות מוצגים במוזיאון לאמנות ישנה וחדשה
המוזיאון לאמנות ישנה וחדשה, ברשת החברתית פייסבוק
המוזיאון לאמנות ישנה וחדשה, ברשת החברתית אקס (טוויטר)
המוזיאון לאמנות ישנה וחדשה, ברשת החברתית אינסטגרם
המוזיאון לאמנות ישנה וחדשה, סרטונים בערוץ היוטיוב
.svg){kind=icon}
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ "Shock of the old and new". The Sydney Morning Herald. 10 בינואר 2011. נבדק ב-19 במרץ 2011.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Young, Kane (24 בינואר 2011). "Biggest shock is the best". The Mercury. נבדק ב-17 במרץ 2012.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "The collector". 14 באפריל 2007. נבדק ב-4 באוגוסט 2016.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Personal communication, Mary Lijnzaad, Mona Library Manager
- ^ Coslovich, Gabriella (21 בינואר 2011). "Hobart's infamous son plays to the gallery". The Age. Melbourne. נבדק ב-22 בינואר 2011.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ 1 2 Gabriella Coslovich (15 בינואר 2011). "A revolt in art". נבדק ב-4 באוגוסט 2016.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ 1 2 Neustein, David (28 ביולי 2011). "Museum of Old and New Art". Australian Design Review. נבדק ב-9 בנובמבר 2012.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Richard Flanagan (21 בינואר 2013). "Tasmanian Devil: A master gambler and his high-stakes museum". נבדק ב-3 בנובמבר 2013.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ 1 2 Elizabeth Farrelly (3 בנובמבר 2012). "Building breaks the mould for all the right reasons". The Sydney Morning Herald. נבדק ב-3 בנובמבר 2013.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Michaela Boland (22 בינואר 2011). "Doors open on tycoon's art world". The Australian. נבדק ב-22 בינואר 2011.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "Hobart museum confirms entry fee". Australian Broadcasting Corporation. נבדק ב-20 במאי 2011.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Sarah Cascone (17 במרץ 2015). "Gambling Millionaire David Walsh's Kooky Tasmania Museum MONA Clocks 1 Million Visitors". Artnet News. נבדק ב-19 במאי 2015.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "Mona » Cemetery". www.mona.net. נבדק ב-4 באוגוסט 2016.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "A brush with greatness". The Mercury. 1 בינואר 2011. נבדק ב-22 בינואר 2011.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Cristina Ruiz (בינואר 2011). "Art's Subterranean Disneyland". נבדק ב-4 באוגוסט 2016.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Denholm, Matthew (19 January 2011). "Temple of David". The Australasian. Retrieved 20 July 2018.
- ^ Chan, Seb (27 October 2011). "Experiencing the O at MONA", Fresh and New. Retrieved 18 July 2018.
- ^ Connor, Michael (באפריל 2011). "MONA's brutal banality". Quadrant. Melbourne. נבדק ב-17 במרץ 2012.
{{cite news}}: (עזרה) - ^
Richard Dorment, The art of Australia: coast to coast culture, The Telegraph, 29 November 2012
- ^ "MONA helps Hobart make top 10 cities list". ABC News. 22 באוקטובר 2012. נבדק ב-22 באוקטובר 2012.
{{cite news}}: (עזרה)
