המועצה הלאומית למחקר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
Gnome-edit-clear.svg
ערך זה זקוק לעריכה: ייתכן שהערך סובל מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

"המועצה הלאומית למחקר"אנגלית: National Research Committee, בראשי תיבות: NRC) היא הזרוע היישומית של האקדמיה הלאומית למדעים של ארצות הברית. תפקידה הרשמי הוא לסייע בתהליכי קבלת החלטות מדיניים וציבוריים באמצעות שילוב תהליכי מחקר מדעיים והטמעתם בקרב דרגים בכיריים במדינה.

המועצה הוקמה במהלך מלחמת העולם הראשונה תחת האקדמיה הלאומית האמריקאית. מטרת הגוף הייתה להכווין את האקדמיה האמריקנית לבצע מחקר מדעי לטובת צורכי הביטחון הלאומי האמריקאי, באמצעות גיוס מדענים מהאקדמיה, וקישורם לממשלה ולכוחות המזוינים. הגוף הוקם ביוזמת האסטרונום ג'ורג' הייל (George Ellery Hale), ופעל בה גם המדען הבכיר רוברט מיליקן.

במהלך מלחמת העולם הראשונה פעלה המועצה לקידום מחקר מדעי שיוביל לפיתוח אמצעים טכנולוגיים לאיתור צוללות.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקמת המועצה[עריכת קוד מקור | עריכה]

השיח בארצות הברית אודות הצורך בפיתוח טכנולוגי לאיתור, גילוי ולוחמה נגד צוללות גרמניות החל עוד טרם כניסת המדינה למלחמת העולם הראשונה. הזרז המרכזי לתהליך היה הטבעת ספינת הנוסעים הבריטית לוסיטניה על ידי צוללת גרמנית במאי 1915 ליד חופי אירלנד, בתגובה למצור הימי שהטילה בריטניה על גרמניה. הספינה יצאה מניו יורק לכיוון בריטניה, ובין 1,198 הנספים על הסיפון היו 128 אזרחים אמריקנים[1].

יוזמה ראשונה לקידום מחקר טכנולוגי ומדעי לסיוע למאמץ המלחמתי האמריקני בים נעשה עם הקמת "הוועדה המייעצת לצי" על ידי מזכיר הצי ג'וזפוס דניאלס. הוועדה יועדה לבחון טכנולוגיות לחימה שישרתו את מאמצי ההגנה של הכוחות הימיים האמריקניים, אל מול האתגרים החדשים בזירה הימית שנחשפו במהלך השנים הראשונות של המלחמה באירופה, ובמיוחד במסגרת לוחמת הצוללות[2]. דניאלס דגל בשיתוף אנשי טכנולוגיה כמו תומאס אדיסון, לצד מדענים מתוך התעשייה האמריקנית, כמו ויליס ויטני (Willis R. Whitney), שעמד בראש מעבדת המחקר של חברת ג'נרל אלקטריק[3].

באפריל 1916, לאחר תקיפת הספינה הבריטית סאסקס (Sussex) בתעלת למאנש על ידי צוללת גרמנית, הודיעה האקדמיה הלאומית האמריקנית, בהובלת האסטרונום ג'ורג' הייל (George Ellery Hale), כי האקדמיה תציע את שירותיה לממשלה האמריקנית במקרה של ניתוק היחסים עם גרמניה, במטרה לגייס את אנשי המדע במדינה לסיוע בפתרון בעיות צבאיות אפשריות. משלחת מהאקדמיה נפגשת עם הנשיא וודרו וילסון להציע את התמיכה, והנשיא אישר את ההצעה[4].

ביוני 1916 הוקמה על ידי האקדמיה הלאומית "המועצה הלאומית למחקר". מטרת הגוף הייתה להכווין את האקדמיה האמריקנית לבצע מחקר מדעי "טהור ויישומי", המכונה מחקר בסיסי, לטובת הביטחון הלאומי ורווחת האוכלוסייה האמריקנית, באמצעות גיוס מדענים מהאקדמיה ומהתעשייה, וקישורם לממשלה ולכוחות המזוינים. חלק מהמדענים בארצות הברית הביעו חשש מריכוזיות ממשלתית וממעורבות המדינה במחקר, הנוגדים את האתוס של המדינה בארצות הברית ושל המדע בכלל, וחששו ממגמות מיליטריסטיות באקדמיה, אך רוב המדענים לא התנגדו ליוזמה ואף תמכו בה. מדענים אמריקנים רבים חששו לגורל עמיתיהם באירופה ולעתיד המחקר המדעי ביבשת, שכן הקשר בין הקהילות המדעיות המשיך להיות חיוני להמשך המחקר בארצות הברית. מדענים רבים תמכו ב-NRC מתוך הבנה שהמדע צריך לסייע במלחמה לאינטרסים של ארצות הברית. בהמשך החליטו במועצה לשלב גם מדענים שהגיעו מתוך התעשייה ולא רק מתוך האקדמיה, וצירפו מדענים מובילים כמו ויליס ויטני, שפעל גם במסגרת הוועד המייעץ לצי[5].

לאחר התבססות ה-NRC החלו להתגלע מתחים בין המועצה לבין הוועדה המייעצת לצי. ויליאם סונדרס (William Lawrence Saunders), מנהל בענקית התעשייה אינגרסול ראנד (Ingersoll Rand), ששימש כיו"ר הוועדה המייעצת, התנגד לפעולתה של המועצה הלאומית למחקר, טען כי מדענים מהאקדמיה לא יצליחו לייצר פתרונות יישומיים עבור הכוחות המזוינים, וקרא להכפיף אותה לוועדה המייעצת לצי. למרות זאת, וחרף קרבתו של סונדרס לממשל וילסון, ביולי 1916, לאחר שתדלנות בוושינגטון, הייל הצליח לקבל תמיכה מלאה מהבית הלבן ומהנשיא וילסון לעבודת ה-NRC, לרבות אמירה כי מוכנות צבאית צריכה להיות מבוססת על מחקר מדעי[6].

פעילות לאחר הצטרפות ארצות הברית למלחמת העולם הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחקר לפיתוח אמצעי לאיתור צוללות

ארצות הברית הצטרפה למלחמה באפריל 1917. ביוני 1917 נפגשו שתי הדמויות המובילות ב-NRC ג'ורג' הייל, והפיזיקאי הנודע וזוכה פרס נובל בהמשך בשנת 1923, רוברט מיליקן, עם קבוצה של מדענים צרפתים ובריטיים, ודנו איתם על מחקרים מדעיים שנוהלו במדינותיהם אודות פיתוחים אפשריים להתמודדות עם איום הצוללות. מהצד הצרפתי נכחו בפגישה המדענים שארל פברי (Charles Fabry) והנרי אברהם (Henri Abraham). השניים הציגו את "מנגנון וולצר" (Walzer apparatus) שהיה פעיל במשחתות בצי הצרפתי[7]. המנגנון הזה עבד על בסיס שתי עדשות קול, שהיו מחוברות בשני צידי ספינה, שתפקידן היה לרכז את הרעש שפולטת צוללת רחוקה. בתיאוריה, המנגנון אמור לנטרל רעשי רקע תת-ימיים, כמו המנוע של הספינה הנושאת אותו, והעדשות אמורות היו לאפשר מתיחת קו שעליו אמורה להימצא הצוללת. עם זאת, המנגנון לא היה מדויק, והטווח שלו היה מוגבל מאוד. הנציג הבריטי הבכיר במשלחת היה סר ארנסט רתרפורד, פיזיקאי חשוב ומוערך שזכה בפרס נובל לכימיה בשנת 1908. הוא תיאר את הניסויים שערכו בבריטניה עם צינורות ברוקה, וכיצד גייסו את עיקרון ההאזנה דרך שני צינורות במקביל (בדומה לאוזניים של בן אדם) לצורך איתור מקור גל הקול[8]. שתי השיטות פועלות על פי העיקרון שגלי קול נעים מהר יותר בים מאשר באוויר, תוך ניסיון לגייס עובדה זו לצורך איתור צוללות.

מיליקן והייל הבינו כי המחקר המדעי המנוהל באירופה מביא תוצאות טובות מהקיים בארצות הברית. השניים פנו לצי בבקשה להקים מתקן מחקר בתחנה של הצי בניו-לונדון שבקונטיקט, ולהביא לשם מדענים מובילים מאוניברסיטאות מכל רחבי המדינה. מיליקן האופטימי קבע כי איתור צוללות היא "בעיה של הפיזיקה, חד וחלק", וכי ללא ספק צוות המחקר שלו, המתבסס על עבודה של מחקר בסיסי, יגיע להישגים בפתרון הבעיה[9].

הצוות של ה-NRC בניו-לונדון בחן כיצד ניתן לשפר את "מנגנון וולצר" הצרפתי. אחד מחברי הצוות, מקס מייסון (Max Mason)[10], מדען מאוניברסיטת ויסקונסין, הציע להחליף את המנגנון בשורה של "צינורות ברוקה" מכוסים שמחוברים לאוזנייה, שדרכם יעבור הקול. דרך הצינורות הללו, גלי קול המגיעים מהמים יאבדו מעט מאוד אנרגיה, ומאזין יוכל לקבוע ברמת דיוק גבוהה יחסית את כיוון מקור הקול. השיטה של מייסון הצליחה בניסויים הראשונים שהוא ערך בוויסקונסין ובקונטיקט, ולקראת סוף שנת 1917 הצוות כבר החל לייצר מערכת מבצעית ראשונה. הפיתוח הזה, המכונה הידרופון, הוא הראשון מבין שורה של מנגנוני איתור צוללות שפיתח הצי המכונים סידרה M[11].

שימוש מבצעי ראשון על ידי הצי בפלטפורמות החדשות נעשה בשלבים האחרונים של המלחמה, כאשר נשלחו ספינות מצוידות במנגנונים להגנה על אוניות ששטו באוקיינוס האטלנטי. בנוסף, נשלחו ספינות מצוידות באמצעים לתעלת למאנש ולמצר אוטרנטו בים האדריאטי, היכן שהבריטים ניסו ללכוד צוללות שיצאו מבסיסים באוסטרו-הונגריה. ספינות הגילוי פעלו בצוותים של שלוש ספינות, וניהלו קרבות התשה לאיתור כל צוללת אויב. באוטרנטו, ביולי 1918, זיהו הצוותים שמונה צוללות אוסטריות, הצליחו להשמיד ככל הנראה ארבע מתוכן, ומנעו מעבר של צוללות באופן מוחלט דרך המיצר לכיוון הים התיכון[12].

בחודשים האחרונים של המלחמה המדענים שפעלו תחת ה-NRC הצליחו לשפר את אמצעי הגילוי של מייסון כך שהמערכת תוכל להיות מורכבת על משחתת, ולאתר צוללת בזמן שהיא שטה במהירות גבוהה של ארבע עשר קשר. אדמירל ויליאם סימס (Vice Admiral William Sowden Sims), מפקד הצי האמריקני שפעל באירופה בזמן המלחמה, טען כי זה היה אמצעי הגילוי הטוב ביותר בארסנל של מדינות ההסכמה[13]. בסוף המלחמה, הקבוצה בניו לונדון כבר מנתה 32 פרופסורים, כמות גדולה של מעבדות ומתקנים, שלוש רודפות צוללות, שלוש יאכטות, משחתת, ויותר מ-700 איש[14].

בחירת אמצעי איתור ארטילריה

לצד המחקר לאיתור צוללות, ב-NRC פעלו לסייע להתמודדות עם הפער בצבא היבשה האמריקני בזיהוי מוקדי ארטילריה מעבר לשוחות האויב בקרבות באירופה. כשהאמריקנים הצטרפו למלחמה בחזית המערבית ב-1917, לבריטים, לצרפתים ולבלגים כבר היו מערכות זיהוי ארטילריה פועלות, והאמריקנים היו צריכים לבחור איזו מערכת הכי מתאימה וטובה עבורם.

אוגוסטוס טרואברידג' (Augustus Trowbridge), פיזיקאי בן 49 מפרינסטון, נשלח על ידי ה-NRC לפקד על כוח של פיזיקאים שיישלח לאירופה, ולחקור את מערכות הגילוי של מדינות ההסכמה. קבלס מתאר באריכות את שתי השיטות המרכזיות שהיו קיימות לאיתור ארטילריה באותה תקופה שאותן Trowbridge בחן, באמצעות גלי קול ובאמצעות הבזק האור. הוא הוצב כרס"ן במילואים תחת אל"ם אלכסנדר, אחראי הטופוגרפיה במודיעין הצבאי, שהיה מהנדס צבאי מווסט-פוינט לפני המלחמה. ביחד הם בחרו מערכת מבצעית לאיתור באמצעות קול. השניים פתחו בי"ס לחיילים בצבא היבשה שבו הועברו היסודות הפיזיקליים שיסייעו להם באיתור מיקום ארטילריה באמצעות המערכת שנבחרה.

עד פברואר 1918 כבר עבדו בצורה סדורה כדי להכשיר כמות גדולה של לוחמים מהצבא האמריקני על המערכת שנבחרה. במרץ 1918 הייתה הפעלה מבצעית ראשונה של מערכת הגילוי, והצוות האמריקני הצליח לאתר תותחים גרמניים שהצרפתים לא איתרו, וכל זאת תחת אש, במהלך הקרב. עד סוף המלחמה היו שורה של הצלחות מבצעיות נוספות. עד סוף המלחמה טרואברידג' הכשיר 83 קצינים ומעל 1068 חיילים להשתמש באמצעי הגילוי[15].

פעילות המועצה כיום[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיום המועצה משמשת כזרוע הביצועית של האקדמיה הלאומית האמריקאית. תפקידה הוא לסייע בתהליכי קבלת החלטות מדיניים וציבוריים באמצעות הטמעת ידע מדעי, רפואי, הנדסי וטכנולוגי בקרב דרגים בכיריים במדינה. המועצה מחלוקת לשש מחלקות מרכזיות בהן מתרכזות פעולותיה: מדעי החברה ומדעי ההתנהגות; מדעי כדור הארץ ומדעי האדם; הנדסה ומדעים פיזיקליים; מדיניות ויחסים בינלאומיים; תחבורה; ותוכנית למחקר המפרץ[16].

דו"חות מרכזיים מהשנים האחרונות עסקו בסוגיות הקשורות למשבר האקלים[17]; התנהלות ציבוריות בהקשרי הטרדות מיניות ואונס[18]; ופערי יושרה מקצועית במחקר מדעי[19].

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Kevles, Daniel J. The Physicists: the History of a Scientific Community in Modern America. Cambridge, Mass.: Harvard University Press, 1995.
  • Manstan, Roy R, The Listeners: U-Boat Hunters During the Great War. Middletown, CT: Wesleyan University Press, 2018.
  • Sims, William Sowden, and Hendrick, Burton Jesse. The Victory at Sea. Doubleday, Page & Company, 1920.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Daniel J. Kevles, The Physicists: the History of a Scientific Community in Modern America. Cambridge, Mass.: Harvard University Press, 1995, p.105.
  2. ^ https://www.nytimes.com/1915/09/13/archives/daniels-names-naval-advisors-announces-makeup-of-board-of-inventors.html
  3. ^ Kevles, pp. 106-108.
  4. ^ Kevles, pp. 111-112.
  5. ^ Kevles, pp. 112-113.
  6. ^ Kevles, pp. 114-115.
  7. ^ , Roy R, Manstan, The Listeners: U-Boat Hunters During the Great War. Middletown, CT: Wesleyan University Press, 2018, pp. 102-103.
  8. ^ Manstan, p. 107.
  9. ^ Kevles, pp. 120-121.
  10. ^ הרחבה על תרומתו של מקס מייסון ניתן למצוא בפרסום של האקדמיה הלאומית למדעים לאחר מותו בשנת 1961: W Weaver, "Max Mason, Biographical Memoirs", in National Academy of Sciences 37, 1963, pp. 205-236.
  11. ^ Kevles, pp. 121-122.
  12. ^ Kevles, pp.124-125.
  13. ^ William Sowden Sims, and Hendrick, Burton Jesse. The Victory at Sea. Doubleday, Page & Company, 1920, pp. 165-197.
  14. ^ Kevles, p. 126.
  15. ^ Kevles, pp. 126-131.
  16. ^ https://web.archive.org/web/20160519172226/http://www.nationalacademies.org/nrc/na_070358.html https://web.archive.org/web/20160519172226/http://www.nationalacademies.org/nrc/na_070358.html
  17. ^ https://www.nap.edu/catalog/10139/climate-change-science-an-analysis-of-some-key-questions
  18. ^ https://www.nap.edu/catalog/18605/estimating-the-incidence-of-rape-and-sexual-assault
  19. ^ https://www.nap.edu/catalog/21896/fostering-integrity-in-research