המוציא מחברו עליו הראיה

המוציא מחברו עליו הראיה
(מקורות עיקריים)

תלמוד בבלי	מסכת בבא קמא, דף מ"ו, עמוד א'
משנה תורה	ספר נזיקין, הלכות נזקי ממון, פרק ט', הלכה ב'
שולחן ערוך	חושן משפט, סימן שצ"ט, סעיף ב'

המוציא מחברו - עליו הראיה הוא כלל ראייתי בדיני ממונות במשפט העברי. כלל זה הוא אחד מכללים רבים אשר נועדו להתמודד עם מצב של ספק ממוני. הכלל קובע שבמקרה של תביעת ממון, מוטל על התובע להוכיח את בעלותו על הממון, וכל עוד לא יוכיח - יישאר הממון בידי המחזיק בו, אף ללא הוכחה מצידו. כלל זה מופיע פעמים רבות בספרות חז"ל. הגמרא דנה האם מקור הכלל הוא מפסוק בתורה ולמסקנה הכלל נלמד מסברא. כלל זה תואר על ידי שמואל כ"כלל גדול בתורה".

מקור הכלל

בספרי נראה שלמדו כלל זה מהפסוק: ”שָׁמֹעַ בֵּין-אֲחֵיכֶם וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק, בֵּין-אִישׁ וּבֵין-אָחִיו וּבֵין גֵּרוֹ” (דברים א' ט"ז) את הכלל: "ושפטתם צדק, צדק בצדקו תובע ומביא ראיות".

אמנם בגמרא מובאת תחילה דעתו של האמורא רבי שמואל בר נחמני שהכלל נלמד מפסוק:

אמר ר' שמואל בר נחמני מניין להמוציא מחבירו עליו הראיה שנאמר (שמות כד יד): 'מי בעל דברים יגש אלהם', יגיש ראיה אליהם

— תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף מ"ו, עמוד ב'

אמנם רב אשי דחה את דבריו בטענה כי אין צריך ללמוד כלל זה מהמקרא היות שמדובר בסברא, משום דכאיב ליה כאיבא אזיל לבי אסיא ועל כן המוציא הוא זה שעליו אמור להיות מוטל נטל הראיה.

טעם הדין

הכלל "המוציא מחברו עליו הראיה" מטיל את נטל ההוכחה על המבקש להוציא ממון מחברו, ופוטר את המחזיק בממון מנטל זה.

הרעיון בכלל הוא משום שרוב המחזיקים בממון מחזיקים אותו בדין והם בעליו, ואין רוב התובעים בעלים, ואין רובם תובעים בדין.

לפי הצעה אחרת למרות שעצם ההחזקה ברכוש שבמחלוקת אינו מהווה ראיה הסתברותית לטובת הנתבע, היא עדיין נותנת לו עליונות כי היא משקפת את המצב המשפטי החברתי הקיים (הסטטוס קוו), לפני שהתגלה הריב המשפטי. מצב זה מייצג את ערכי האמת והשלום בחברה. התובע מבקש לשנות סטטוס קוו זה, ולכן עליו להראות בבירור מה הוא המצב העובדתי בו ניתן יהיה לקיים בחברה את ערכי האמת והשלום. ללא הוכחת האמת החדשה שבשמה טוען המוציא מחברו, משפט הצדק צריך להעדיף את השלום הקיים ולא להפר אותו בגלל אמת מפוקפקת.

שיטת סומכוס

לכלל של המוציא מחבירו עליו הראיה ישנם חריגים בהם הדין הוא יחלוקו, לדעת רבנן במקרה שהספק קיים אצל בית הדין, גם ללא טענות הצדדים, ואין חזקת ממון ואין חזקת מרא קמא, יש לעשות יחלוקו, לדעת סומכוס יש לחלוק את הממון השנוי במחלוקת גם בניגוד לכלל שהמוציא מחבירו עליו הראיה. ולדעת חכמים חזקת ממון גוברת על דין יחלוקו.

שור שנגח את הפרה ונמצא עוברה בצדה ואין ידוע אם עד שלא נגחה ילדה ואם משנגחה ילדה -

סומכוס אומר: משלם חצי נזק לפרה ורביע נזק לולד.

— משנה, מסכת בבא קמא, פרק ה', משנה א'

המשנה מתייחסת לשור תם שנגח בפרה הרה ונמצא לפנינו גם גופת הוולד וגם גופת הפרה. ולא ידוע אם השור נגח את הפרה כשהולד היה עוד ברחמה, ובנגיחתו הרג הן את הפרה והן את ולדה, או שמא, הפרה הפילה עוד קודם לכן, והולד מת לא מחמת נגיחתו הישירה של השור.

לפי סומכוס על בעל השור לשלם חצי משווי הפרה, כדין כל שור תם ורבע משווי הולד מחמת הספק, כדין יחלוקו. על פי הכלל הקובע "ממון המוטל בספק – יחלוקו"

חכמים חולקים על סומכוס ולדעתם יחול כאן הכלל: "המוציא מחברו עליו הראיה". כלומר: בעל השור הנוגח חייב לשלם על הפרה בלבד חצי נזק, ופטור מלשלם על נזקי הוולד, משום שספק אם השור גרם להם, ולא ניתן לחייב את בעל השור בנזקים שלא הוכח שהנזק נגרם על ידי השור.

בגמרא נחלקו רבה בר רב הונא ורבא האם דברי סומכוס הם גם כששני הצדדים תובעים בברי, לדעת רבה בר רב הונא דברי סומכוס הם אפילו כששני הצדדים טוענים ברי. לדעת רבא, דווקא כששני הצדדים טוענים שמא, סובר סומכוס שיחלוקו.

תוספות כתבו על פי דברי הגמרא בבא מציעא, שגם לפי סומכוס דין יחלוקו נוהג רק אם השור אינו מוחזק של אחד מהצדדים, ('דקיימא באגם') אך אם היה בחזקת אחד מהצדדים, סומכוס מודה לרבנן שהמוציא מחברו עליו הראיה, אמנם התוספות בבא מציעא כתבו, שדין יחלוקו לפי סומכוס קיים אף אם השור מוחזק על ידי אחד מהצדדים, אולם במקרה שהצדדים טוענים ברי, (לפי הדעות שדברי סומכוס הם גם בברי) אזי דברי סומכוס הם רק כשאף אחד מהצדדים אינו מוחזק.

במקרים בהם הספק אינו במציאות אלא בדין – לדעת הגאונים במקרים אלו ממון המוטל בספק (בדין) – חולקים.

חריגים לכלל

במקרים מסוימים נקבע כי לא הולכים לפי הכלל "המוציא מחברו עליו הראיה":

1. סחר חליפין – כאשר מתקיימת עסקת חליפין שמושאיה הם פרה וחמור, ולאחר שבעל החמור לקח את הפרה, בא בעל הפרה לקחת את החמור ומצא שהחמור מת. לפי הירושלמי, בעל החמור שהפך לבעל הפרה, צריך להביא ראיה לכך שבעת העסקה החמור היה חי.
2. פועלים – כאשר פועלים תובעים את בעל הבית, בעל הבית הוא שצריך להביא ראיה.
3. בגאונים כתבו כי ישנם שלושה חריגים לכלל "המוציא מחברו עליו הראיה":
   1. אומנים בין שהם עובדי קבלנות, או שכירי יום, בין בביתם או אצל בעל העבודה, כתובעים לא יחול עליהם הכלל "המוציא מחברו עליו הראיה".
   2. בדברים שרגילים בני אדם לתת לתקנם - אומן שנתנו לו לתקן וקילקל, הרי הוא חייב לשלם.
   3. אדם יוצא מבית חברו וחפץ מוטמן תחת כנפיו ואומר שהחפץ שייך לו. אף על פי שבפועל הוא המחזיק את החפץ והיה אפשר לחשוב שחברו הוא שצריך להביא הוכחה כי החפץ שלו, אין הדבר כן.
4. ספק ירושה – במקרה של ספק מיהו היורש, היורשים הספקיים חולקים את הירושה אף אם הירושה מוחזקת ביד אחד מהיורשים המסופקים.
5. התובע טוען ברי והנתבע שמא – חלק מהאמוראים אומרים שיש לפעול לפי הכלל "המוציא מחברו עליו הראיה", ויש שאומרים שיש ללכת לפי דעת סומכוס ולחלק.
6. כשהנתבע הוא אדם אלים ותקיף – והתובע טוען שיש עדים שחוששים להעיד מחמת שחוששים מהנתבע, על הנתבע לדאוג שהעדים יגיעו לבית הדין, ויגידו את הידוע להם.

"המוציא מחברו עליו הראיה" במשפט האזרחי

בשיטת משפט הנוהגת במדינת ישראל יש הבחנה בין שני סוגי נטל ראיה שהכינויים המקובלים היום כדי לבטא אותם הם – נטל השכנוע ונטל הבאת הראיות. נטל השכנוע הוא הנטל העיקרי אשר לפיו על אחד הצדדים להוכיח את טענותיו ואם אינו מצליח לעשות זאת יפסיד במשפט. נטל הבאת הראיות הוא חובה משנית הקובעת מבחינה פרוצדורלית את סדר הבאת הראיות במהלך הדיון.

הכלל של "המוציא מחברו עליו הראיה" מתפקד בצורה דומה לכלל נטל השכנוע.

בית המשפט העליון קבע בהקשר זה מראשית קום המדינה כי "כלל אוניברסלי הוא כי בעל דין הטוען טענה מסוימת החשובה לעמדתו במשפט בין אם הטענה חיובית או שלילית עליו הראיה".

לצורך הקביעה מיהו "המוציא מחברו" שעליו נטל השכנוע, הולכים דיני הראיות אחר הדין המהותי. כאשר התובע מתבסס על דין (חוק או זכות מכוח פסיקת בתי המשפט) המקים את עילת תביעתו, צריך לבדוק בדין המהותי מהן העובדות והיסודות שיש להוכיח לצורך הקמת עילת תביעה, ועל התובע יהיה להוכיח את כול היסודות והעובדות שדורש החוק. מנגד, כאשר הנתבע מבקש להעלות טענת הגנה, צריך לבדוק את היסודות והעובדות שקובע הדין לצורך ביסוס טענת ההגנה ועל הנתבע הנטל להוכיח את כולן כדי שטענת הגנתו תתקבל.

חובת הראיה, היא החובה להביא ראיות, והיא שונה בין מי שנטל השכנוע עליו, ליריבו. כאשר מדובר בתובע שנושא בנטל השכנוע, עליו להביא את הראיות הדרושות לכאורה להוכחת כל היסודות המקימים את עילת התביעה במידה הדרושה למתן פסק דין לטובתו.

לעומת התובע, אצל הנתבע חובת הראיה היא למעשה התראה שאם לא יביא ראיות מטעמו, עלול בית המשפט לפסוק נגדו. עליו להחליט אם להביא ראיות כנגד הראיות שהביא התובע, או לקחת את הסיכון שהתובע לא הרים את נטל השכנוע עם הראיות שהביא, ולהימנע מהבאת ראיות.

ראו גם

• נטל ההוכחה

קישורים חיצוניים

• המוציא מחברו עליו הראיה, ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת"
• הערך "המוציא מחבירו עליו הראיה", באתר ויקישיבה (מתוך ספרו של אחיקם קשת קובץ יסודות וחקירות השלם)
• אסופת מאמרים בנושא מוחזקות ותפיסה, באתר ספריית אסיף
• פרופ' נחום רקובר היפוך נטל הראיה בגלל אלימות הנתבע, בתוך שלטון החוק בישראל מעמוד 115, הוצאת נבו ו"ספריית המשפט העברי", 1989.