המזימה האפיפיורית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ההוצאה להורג של חמשת הישועים

המזימה האפיפיוריתאנגלית: Popish Plot) הייתה תאוריית קונספירציה שקרית שטלטלה את אנגליה וסקוטלנד בשנים 1678-1681. היא נוצרה על ידי טיטוס אוטס, אשר טען שקיים קשר קתולי להתנקשות במלך צ'ארלס השני. עדות השקר של אוטס ליבתה את הרגשות האנטי-קתוליים באנגליה. היא הביאה לשורה של חקירות ולחוסר שקט בממלכה, שבשיאו תואר כ"אחד המקרים הבולטים ביותר של היסטריה המונית בהיסטוריה של אנגליה".[1][2] לפחות 22 בני אדם הוצאו להורג בהקשר של המזימה, והמגבלות על חיי הקתולים הוחמרו. על אף שהשמועות הופרכו בסופו של דבר, הייתה להן השפעה על התגבשות המערכת המפלגתית בבריטניה, על היחסים בין הפרלמנט לבין המלוכה, ועל ליבוי "משבר ההחרגה" (exclusion crisis) שבמהלכו ניסו הוויגים למנוע את הכתר מאחיו של המלך, יורש העצר הקתולי, ג'יימס הדוכס מיורק.[3]

רקע: אנטי-קתוליות באנגליה וסקוטלנד[עריכת קוד מקור | עריכה]

עמוד מתוך ספר המרטירים של ג'ון פוקס שפורסם ב-1563. הספר הנציח את הסבל של הפרוטסנטים תחת השלטון הקתולי ושימש מקור רב השפעה לאידאולוגיה אנטי-קתולית באנגליה.

הטענות של אוטס בדבר קיומו של קשר קתולי כנגד המלך נפלו על כר פורה של חשדות ורגשות אנטי-קתוליים, שהיו נפוצים מאז תחילת הרפורמציה באנגליה. מאז ההיפרדות בין הכנסייה באנגליה לבין הכנסייה הקתולית ברומא בשנות ה-30 של המאה ה-16, התפתחה באנגליה תפיסה פוליטית-פרוטסטנטית לפיה הכנסייה הקתולית היא לא רק מושחתת וחוטאת, אלא גם טיראנית, דכאנית ומשעבדת.[4]

מנקודת המבט של הפרוטסטנטים, השלטון של המלכה הקתולית מרי הראשונה (1588-1553) הדגים כיצד שיתוף פעולה של קתולים בתוך אנגליה עם גורמים מחוצה לה יכול להביא לרדיפה של נוצרים פרוטסטנטיים. מרי "העקובה מדם" אמנם צוירה כיותר עקובה מדם פרוטסטנטי ממה שהייתה במציאות, אבל שלטונה נתפס כהוכחה לזוועות של השלטון הקתולי.[4] היא תוארה כמי שהכפיפה את אנגליה לאפיפיור ברומא, כרתה ברית עם ספרד הקתולית כשנישאה לפליפה השני ודיכאה את הפרוטסטנטים באמצעים אלימים.

את מרי ירשה המלכה הפרוטסטנטית אליזבת הראשונה, אך ההיפוך שאליזבת הובילה במעמד הדתות לא שיכך את החשדות. ברקע לשלטונה הייתה מרי מלכת הסקוטים, בת דודנה הקתולית של אליזבת שהתחנכה בחצר המלוכה בצרפת. המעצמות הקתוליות לא הכירו במלוכה של אליזבת וטענו לזכותה של מרי לכתר. האפיפיור פיוס החמישי הצהיר שהכנסייה שמה לעצמה למטרה להמיר את הדת באנגליה חזרה לקתוליות, הוקיע את אליזבת ככופרת ב-1570, ופטר את המאמינים הקתולים באנגליה מציות למלכה.[5] באנגליה, שלא נחשבה למעצמה גדולה כמו צרפת וספרד, מצב זה העלה חששות מפני השתלטות קתולית על המלוכה ועל המדינה. המרד הקתולי בצפון אנגליה (אנ'), קשר רידולפי ומזימת בבינגטון הוכיחו שלחששות אלה יש רגליים במציאות. גם ניסיון הפלישה הלא מוצלח של הארמדה הספרדית נתפס כניסיון של מעצמה קתולית זרה לכפות את דתה וכוחה על המדינה, והוכיח כביכול את מעמד הקתולים באנגליה כנטע זר. הישועים בבריטניה זכו ליחס צונן במיוחד היות שנתפסו כשליחים של הקתוליות. על אף שמבחינה מספרית הקתולים באנגליה היוו חלק קטן מהאוכלוסייה, השנאה והפחד מפניהם הייתה לאידאולוגיה המאחדת בין הפלגים הפרוטסטנטים השונים, והיא החלה לקבל ביטוי רשמי בחקיקה אנטי-קתולית.[5]

את אליזבת ירש ג'יימס הראשון, שהיה גם ג'יימס השישי מלך סקוטלנד ובנה של מרי מלכת הסקוטים. הוא הוטבל כקתולי אך התחנך כפרוטסטנטי פרסביטריאני ונטה בהמשך לאנגליקניזם. ב-1605 הניסיון הכושל של קבוצת קתולים לרצוח את המלך במסגרת מזימת אבק השריפה הצית מחדש את הרגשות האנטי-קתוליים והוביל להטלת מגבלות ושלילת זכויות מהתושבים הקתולים באנגליה. בשיח האנגלי-פרוטסטנטי המזימה הפכה למעין דוגמה פרדיגמטית של האיום הקתולי.[5]

בנו של ג'יימס הראשון, צ'ארלס הראשון, היה גם כן אנגליקני, אבל הוא התחתן עם הנרייט מארי, שהייתה קתולית, וגרוע מכך, נסיכה צרפתייה. עבור הפרוטסטנטים ההדוקים יותר המדיניות של צ'ארלס הראשון הייתה קתולית מידי ומקלה מידי כלפי הקתולים בממלכה. במהלך מלחמת שלושים השנים הוא נתפס כמי שלא תמך באופן מספק במאבק של הפרוטסטנטים ביבשת.

לאחר הרסטורציה, ספקות של פרוטסטנטים לגבי מידת המחויבות של צ'ארלס השני לדת הפרוטסטנטית ולהגבלת הקתוליות היו נושא פוליטי מרכזי ומעורר מחלוקת בממלכה. כמו אביו הוא נישא לאישה קתולית, קתרינה, נסיכת פורטוגל. כמו כן, הוא שיתף פעולה עם צרפת הקתולית במלחמה מול הרפוביקה ההולנדית הפרוטסטנטית. לפרקים, המלחמה הביאה להצלחות לאומיות ולפרצי פטריוטיות, אך היא נתפסה גם כעדות לחוסר המחויבות של המלך לנצרות הפרוטסטנטית. בנוסף היא הביאה להיחלשות הכוחות הפרוטסטנטים באירופה. לאחר השריפה הגדולה של לונדון נפוצו שמועות לגבי הצתה מכוונת בידי קתולים.[6] שמועות אלה קיבלו משנה תוקף כששען צרפתי בשם רוברט יוברט מסר הודאת שווא לפיה הוא הצית את השריפה בשליחות האפיפיור. ב-1672 המלך הוציא צו מלכותי שאמור היה להרחיב את הסובלנות הדתית כלפי קתולים וזרמים פרוטסטנטים לא-קונפורמיסטיים ולבטל ענישה כנגדם. הפרלמנט הצליח לבטל למעשה את הצו.

הרגשות האנטי-קתוליים התעצמו נוכח העובדה שיורש העצר המיועד, לימים ג'יימס השני, המיר את דתו לקתוליות. הוא נשא את מרי ממודנה לאישה ובציבור נפוצו שמועות שהיא סוכנת של האפיפיורות ברומא. מצב זה עורר את חששם של פרוטסטנטים והגביר את הסכסוך בין צ'ארלס השני לפרלמנט. מספר הקתולים במדינה היה קטן (כ-2 אחוז),[7] אבל רבים האמינו שקיימים תומכים רבים של האפיפיורות שמחופשים לפרוטסטנטים ויהיו מוכנים לצאת כנגד הפרוטסטנטים ביום פקודה.[8] בנוסף, בעוד שהאיום בבית נראה היה מזערי, תושבים באנגליה היו מוטרדים ממאבק רחב הקף יותר, לא פנים-לאומי אלא אירופאי, בין קתוליות לפרוטסטנטיות. מנקודת מבט כזו האיום הקתולי נראה היה גדול יותר.[9] הפעולות של צ'ארלס השני החריפו את תחושת האיום הבינלאומי. ב-1670 הוא נטש את "הברית המשולשת" עם הרפובליקה ההולנדית ושוודיה הפרוטסטנטיות, וחתם על אמנת דובר הסודית (אנ') עם לואי ה-14, מלך צרפת. צרפת הפכה בחצי השני של המאה ה-17 למעצמה הקתולית החשובה ביותר.[9] במסגרת האמנה הוא הבטיח להמיר את דתו לקתוליות ולעזור לצרפת לפלוש לרפובליקה ההולנדית בתמורה לכספים. האמנה עצמה לא הייתה ידועה לציבור, אבל תוצאותיה היו ברורות. צ'ארלס הצטרף ב-1672 לצרפת במלחמת הולנד-אנגליה השלישית שכשלה והביאה לקונפליקט בין המלך לבין הפרלמנט. הגם שההתחייבות של צ'ארלס להמיר את דתו לא הייתה ידועה ולא יצאה רשמית לפועל, הוא ניסה באופן גלוי לבטל את האכיפה של חוקים אנטי-קתוליים. הפרלמנט התנגד למהלך זה וחלק מיושביו חששו שהמהלכים הם פרק במזימה רחבה להפוך את אנגליה לקתולית. אירועים אלה היו הרקע הישיר להצלחת הנרטיב של המזימה האפיפיורית. לפיכך, לפי ג'ונתן סקוט, המזימה האפיפיורית "הייתה ביטוי, לא הגורם, לפחדים של האומה".[10]

טיטוס אוטס: רקע ביוגרפי[עריכת קוד מקור | עריכה]

טיטוס אוטס

אוטס נולד בהוקהאם שבמחוז ראטלנד באנגליה. הוא היה בנו של איש כנסייה בפטיסטי. חייו עד שהחל להפיץ את השקר בדבר המזימה האפיפיורית היו מלאי סקנדלים. הוא סולק מבית ספר בלונדון ב-1655 לאחר שהתגלה שהוא רימה בתשלום שכר הלימוד. לאחר מכן נשלח ללימודים באוניברסיטת קיימברידג', שם יצא לו שם של תלמיד גרוע, טיפש, והומוסקסואל, האשמה חמורה באותה תקופה. הוא עבר בין קולג'ים בקיימברידג', אך לא הצליח לסיים את לימודיו ועזב ללא תואר.

אף על פי שלא הצליח לסיים את התואר, הוא טען שיש לו תואר ראשון וקיבל רישיון לדרוש כאיש דת. הוא היה לויקאר בבובינג, קנט, עד שסולק גם משם. לאחר מכן עבר לעבוד כאיש כנסייה תחת אביו בהייסטינגס. בפסחא 1675 הוא האשים את אחד המורים בביצוע מעשה סדום באחד מתלמידיו, בתקווה לקבל את משרתו. ההאשמה נמצאה מופרכת ואוטס הואשם בשבועת שקר, אך ברח ללונדון לפני שהועמד לדין. הוא הצטרף כאיש דת לספינה של הצי המלכותי. כשהספינה עליה כיהן חזרה מטנג'יר הוא סולק מהצי באשמה של קיום יחסים הומוסקסואלים. עם חזרתו ללונדון אוטס נתפס ונשלח להייסטינגס כדי לעמוד לדין על שבועת השקר, אך הוא ברח פעם נוספת ללונדון. לאחר מכן עבד כאיש דת פרוטסטנטי עבור אנשי צוות בבית אצולה קתולי. גם את המשרה הזו הוא איבד זמן קצר לאחר שהחל.

אוטס המיר את דתו לקתוליות ב-1677. מאוחר יותר הוא טען שהמיר את דתו רק כדי לשמש כסוכן חרש ולחקור מידע על מזימות קתוליות, אך הוא שינה את גרסתו מספר פעמים וטען גם שהיה כן בתחילה לגבי השינוי בדתו. באותה התקופה בה הצטרף לדת הקתולית הוא החל גם לשתף פעולה עם איש הדת הפרוטסטנטי ישראל טונג (אנ') שהיה ידוע בקנאותו נגד קתולים ובמיוחד נגד הישועים. זמן קצר לאחר מכן הוא פגש את האב הישועי ריצ'רד סטרנג' שסידר לו מקום בקולג' הישועי-אנגלי בואיאדוליד, ספרד. הוא סולק משם מעט יותר מחודש לאחר שהגיע, אבל זה לא הפריע לו לטעון שקיבל תואר דוקטור מאוניברסיטת סלמנקה.[3] אחד מאנשי המקום כתב עליו, "הוא היה קללה. מה שעברתי וסבלתי בגלל האיש הזה, רק אלוהים יודע".[11] אבל השהות שלו במקום הייתה חשובה, כיוון שהיא אפשרה לו לטעון לאחר מכן שיש לו ידע מהימן על מזימות הישועים וכיוון שהוא פגש שם גם את ויליאם בדלו, ממשתפי הפעולה העיקריים שלו ברקיחת תאוריית הקשר. שוב הוא חזר ללונדון ושוב הוא נשלח על ידי סטרנג', הפעם לקולג' הישועי סנט אומר בארטואה, צרפת, עד ששוב סולק וחזר ללונדון, שם הוא נפגש שוב עם טונג והחל להפיץ את השמועה על המזימה האפיפיורית.

האירועים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קלף משחק המראה את אוטס כשהוא "מגלה" את פרטי המזימה

אוטס, שהיה מיואש וזקוק לפרנסה, החל לספר ב-1678 לישראל טונג על קורותיו עם הישועים. הוא טען בפניו שהישועים שמו לעצמם למטרה לפגוע בטונג עצמו. כשטונג ביקש מאוטס לכתוב את הדברים, אוטס עשה זאת ואף הרחיב: בפעם הראשונה הוא החל לכתוב על המזימה האפיפיורית להתנקש במלך ולהכתיר את יורש העצר הקתולי תחתיו. הוא אף טען שאנשי הקנוניה ניסו מספר פעמים בעבר להתנקש בחיי המלך ללא הצלחה. פרט זה היה חשוב ליצירת הבהלה כיוון שהמזימה הצטיירה כפעולה המתרחשת בהווה ועלולה להביא לתוצאות בכל רגע. בעדותו הכתובה הוא הזכיר פרטים רבים, כולל שמות של כמאה אנשים שהכיר, מקומות ספציפיים בהם נפגשו ופעלו, ואת תוכניותיהם המפורטות לעתיד. הוא טען שהוא עצמו היה נוכח באחת מהפגישות הסודיות של הקונספירטורים בלונדון. למזימה שאוטס רקח בדמיונו היה גם פן בינלאומי. הוא הזהיר מפני עשרות אלפי קתולים שביום פקודה יהיו מוכנים להשתתף במזימה.

אוטס נתן עותק אחד של פרטי המזימה הפיקטיבית לטונג והשאיר עותק אחר תחת הדלת של בעל הדירה. ביום המחרת טונג מסר את הפמפלט למכר עם קשרים לבית המלוכה, כריסטופר קירקבי, והלה העביר את המידע למלך. הפרטים הועברו לטיפול אחד משרי המלך.

הנרטיב המלא של המזימה הדמיונית (שהודפס והופץ לציבור באפריל 1679) כלל תוכניות מפורטות להשתלטות קתולית. אוטס רקח את הנרטיב באופן שיזכיר לשומעים את מלחמת האזרחים. לפי הנרטיב, מאמינים ישועים מחופשים לפרסבטריאנים יישלחו לסקוטלנד על מנת לעורר שם מרד. באירלנד, כוחות צרפתים מגובים בכסף ישועי יתמכו במרד נוסף. ג'יימס באטלר, הדוכס מאורמונד, שהיה דמות אירית בכירה ומקורב של צ'ארלס השני, יירצח במסגרת מרד זה. באנגליה, המרד יתחיל בהפצת שקרים על המלך שיוצג כבוגד קתולי ויואשם במעילה ובפשעים שונים. לאחר מכן יצאו לפועל מזימות להתנקש בחיי המלך. מייד אחרי מות המלך 20,000 קתולים ייצאו למסע הרג בלונדון שבמהלכו יירצחו 100,000 פרוטסטנטים והעיר שוב תועלה באש.

שרי המלך לקחו את המידע ברצינות מאופקת, בעוד שהמלך עצמו התייחס לפרשה בביטול. המועצה המלכותית חקרה את אוטס ובחקירותיו התגלתה סגולתו האמיתית, שעמדה כנגד ההיסטוריה המפוארת של כשלונותיו האישיים – יכולת זיכרון מופלאה בצירוף דמיון מפותח, שאפשרו לו לחזור על פרטי המזימה שהמציא בדייקנות ולנקוב בשמותיהם של מאות מאמינים ישועיים ואישים קתוליים חשובים. הוא ניצל את החקירות כדי להרחיב את ההאשמות שלו ואת מעגל המואשמים. אנשי המועצה החלו להתייחס לאוטס כעד אמין לאחר שהראו לו חמישה מכתבים מפלילים שנכתבו לכאורה על ידי אנשי כנסייה קתולים בעלי שם ונחשדו כמזויפים. הוא הצליח לזהות מי כתב את המכתבים בלי להניד עפעף, והביטחון שהראה הרשים את החוקרים; ייתכן שהסיבה שהצליח לזהותם כה מהר היא שהוא עצמו זייף אותם.

אוטס טען בחקירה גם שאדוארד קולמן, המזכיר של מרי ממודנה, וסר ג'ורג' ווייקמן, הרופא של קתרינה, אשתו של המלך, זממו להרעיל את המלך. כאן שיחק מזלו של אוטס. ווייקמן אמנם נמצא זכאי, אבל בחיפוש שנעשה במסמכים של קולמן התגלו מכתבים חשאיים בינו לבין ישועי המקורב ללואי ה-14 מלך צרפת. חליפת המכתבים לא גילתה דבר שאישר את הטענות של אוטס, אך היא הראתה שקולמן פעל באופן עצמאי וחשאי בניסיון להחליש את הפרלמנט. אנשי המלך, שגם כך חשבו שקולמן הוא השפעה רעה על סביבתו ג'יימס, ראו זאת בחומרה. לא עזרה העובדה שאוטס, שטען שהוא מכיר את קולמן ועיסוקיו, לא הצליח לזהות את הנאשם בבית המשפט. קולמן נשפט באשמת בגידה והוצא להורג ב-3 בדצמבר 1678. ב-1929 הוא הוגדר מרטיר על ידי האפיפיור פיוס האחד עשר.

אוטס וטונג חיפשו דרכים אחרות להביא את המידע לידיעת הציבור והחלטתם הגורלית הייתה לערב את הכומר האנגליקני בעל המוניטין אדמונד ברי גודפרי (אנ'). ב-6 בספטמבר 1768 אוטס סיפר לגודפרי על המזימה תחת שבועה. לרוע המזל גודפרי נעלם כשבוע לאחר מכן. גופתו נמצאה בתעלה בגבעת פרימרוז עם סימני חניקה על צווארו וכאשר חרבו נעוצה בגופו. תעלומת הרצח של גודפרי מעולם לא נפתרה, אך בשביל הציבור והפרלמנט זו הייתה הוכחה שיש דברים בגו.

כותרת עיתון המודיעה על חשיפה פרטים חדשים על הרצח של אדמונד ברי גודפרי ("Sir Edmund Burie Godfrey's Murder Made Visible").

על אף שהספק לגבי גרסתו של אוטס מעולם לא הוסר, ואף על פי שהתגלו סתירות בעדותו, המועצה המלכותית נתנה לו חירות לצאת עם חיילים ולאסוף את החשודים.

הרצח של גודפרי ותפיסת המכתבים של קולמן נתנו לפרשה הילה של אמינות ועד מהרה היסטריה החלה לאחוז בלונדון.[12] רבים החלו לחשוש מחזרה של מלחמת האזרחים. כך למשל כתב הביוגרף של ג'יימס השני, לטענתו במילים ג'יימס עצמו:[13]

"המזימה או הקונספירציה המדומיינת (שעשתה כל כך הרבה רעש לאחר מכן) תאמה באופן כה מושלם לדיווחים האגדיים שקדמו למהפכה, שאלה שזכרו אותה חשבו שהם עצמם חזרו ל-1641, או שאותה המהפכה ורוחה חזרו שוב לחיים... כל האוזניים היו מלאות בשמועות אימתניות על תוכנית להרוג את המלך, לחתור תחת הממשלה, ולהביא אפיפיורות [popery] וכוח שרירותי; וכל זה אמור היה להיות מוצא לפועל על ידי גוף מבוטל של אנשים, שלא היה לו לא כוח במספרים ולא עוצמה... אבל כיוון שהאישום כוון כלפי הקתולים [Papists] וכיוון שהישועים היו האמרגנים של התוכנית, כל הסימנים שהצביעו על חוסר אמינות לא יכלו לעצור האנשים מלבלוע את הדברים בחמדנות, ולא יכלו להפריע לעם להאמין".

אובדן השליטה של הצנזורה המלכותית על פעילות הדפוס לא סייעה להרגעת הרוחות, שכן המידע השקרי הפך מהר מאד לציבורי.[14] הפרלמנט התכנס ביום שלאחר מציאת גופתו של גודפרי והורה על פתיחה של חקירה. אוטס הוזמן להעיד בפני הפרלמנט, שם הוא זכה לאמון הנציגים וקיבל תשבחות על גילוי המזימה. הוא האשים רבים ממכריו והוסיף על כך את שמותיהם של חמישה לורדים קתולים בעלי שם. המלך התייחס להאשמות בביטול והצביע על ראיות מפריכות, כמו העובדה שאחד הלורדים היה חולה בשיגדון ולא היה מסוגל לעמוד. עם זאת, חברי הפרלמנט, ובראשם אנת'וני אשלי קופר, הרוזן הראשון משאפטסברי, הורו על מעצרם במצודת לונדון. אחד מהם (ויליאם הווארד, הויקונט הראשון מסטאפורד) הוצא להורג ב-1680, אחר (הברון ויליאם פטרה) מת במהלך מאסרו, והשלושה הנותרים שוחררו בחיים אחרי יותר מחמש שנים של מאסר.

ב-30 באוקטובר השתכנע המלך שיש להוציא צו שיאסור על קתולים לשהות בלונדון או להתקרב אליה במרחק של פחות מ-32 קילומטר. תקוותו, שהצו יסייע לשכך את הפאניקה, לא הפכה למציאות. לשאפטסברי, שהיה חבר בוועדה של בית הלורדים למאבק במזימה הקתולית, היו תוכניות אחרות – הוא התכוון להשתמש בפאניקה על מנת להציע חוק שימנע את הכתר מג'יימס. ב-1 בנובמבר הדאגה של הציבור שוב לובתה כאשר התגלה מצבור של אבק שריפה במחסן של תושב צרפתי בלונדון. בהמשך התגלה שאותו תושב היה יצרן הזיקוקים של המלך. באותו היום החל תהליך הדחה של חמשת הלורדים הקתולים. ב-2 בנובמבר שאפטסברי העלה את הצעת החוק, לפיה ג'יימס, הדוכס מיורק יהיה מחויב לעזוב את כל תפקידיו הרשמיים בענייני הציבור.[15] עד סוף השנה הפרלמנט קבע שני חוקים שדרשו מחברי פרלמנט להצהיר בשבועה שהם מתכחשים לאלמנטים שונים באמונה הקתולית ולמעשה מנעו מקתולים מלשבת בפרלמנט. חוקים אלה היו למורשת רבת שנים של הפרשה והם נשארו על כנם עד 1829.

השילוב של הפחד מפני המזימה והמאמצים של הפרלמנט להוציא את אחיו של המלך מסדר הירושה לכתר הבריטי שכנעו את המלך ואת המועצה להחמיר את האכיפה של חוקים אנטי-קתוליים קיימים ולתמוך בחוקים חדשים. התנועה של קתולים הוגבלה, צווים של המלך הורו להכין רשימות של תומכי האפיפיורות ונקבעו קנסות על מי שיסרב להצהיר תחת שבועה שאינו תומך באפיפיורות ועל מי שיסרב להכיר במרות הקכנסייה האנגליקנית. מספר האישומים וההרשעות של קתולים עלה באופן דרסטי. עם זאת, המלך הצליח להוציא את יורש העצר מהכלל, כך שהחוקים לא הופנו נגדו. לפי ג'ון מילר, המלך פעל מתוך הכרח פוליטי והיה מוכן למעשה להקריב את הזכויות (ובמקרים מסוימים את החיים) של קתולים כדי להבטיח המקום של אחיו בסדר הירושה.[16]

בעיות התגלו במהלך העדויות של אוטס. ויליאם בדלו, שכזכור היה מכר של אוטס, החל לתת עדויות משלו שלא תמיד היו אמינות. השניים החלו גם להאשים את המלכה בשיתוף פעולה עם המזימה. המלך הצביע על סתירות ושקרים בעדויות והורה לעצור את אוטס, אך הפרלמנט הכריח את שחרורו מספר ימים לאחר מכן. עם שחרורו אוטס קיבל דירה ומשכורת נדיבה. העדויות שהוא ואחרים סיפקו הובילו לעשרות משפטים והוצאות להורג. שלושה – רוברט גרין, הנרי ברי ולורנס היל – הוצאו להורג באשמה של הרצח של גודפרי, זאת בעקבות עדות שווא של אדם אחר שהואשם על ידי בדלו באחריות על אותו הפשע. ב-20 ביוני 1679 הוצאו להורג חמישה מאמינים ישועים (ויליאם בארו (אנ'), ת'ומאס וואיטברד (אנ'), ג'ון פנוויק (אנ'), ג'ון גבן (אנ'), ואנתוני טרנר (אנ')). הארכיבישוף אוליבר פלנקט (אנ') היה האדם האחרון שהוצא להורג במסגרת הפרשה, ב-1 ביולי 1681. כמו רוב הנידונים האחרים הוא בורך על ידי האפיפיור ב-1929. ב-1979 הוכרז כקדוש והיה לאירי הראשון מזה 700 שנה שזכה לקאנוניזציה.

דעיכת הפרשה והמשפט של אוטס[עריכת קוד מקור | עריכה]

טיטוס אוטס על עמוד הקלון מוקף במדליונים עם דמויות של אנשים שהוצאו להורג בעקבות שקריו.

הציבור האנגלי שבתחילה היה שותף פעיל בהיסטריה החל לאבד את האמון בעדויות של אוטס. תרמו לכך גם הסתירות בין העדויות, המספר הרב של האנשים שלא נמצאו אשמים, והעובדה שכל הנאשמים טענו לחפותם. גם שאפטסברי החל להצטער על האמון שנתן בגרסה של אוטס.

ב-31 ביולי 1681 נאמר לאוטס שעליו לעזוב את הדירה שקיבל בוייטהול. הוא המשיך בהאשמותיו ואף הוקיע את המלך, ובעקבות זאת נעצר באשמת המרדה, קיבל קנס של 100,000 פאונד ונשלח לכלא.

ב-1685, לאחר שג'יימס השני עלה לשלטון, הוא נשפט בעוון של מתן שתי עדויות שקר ונמצא אשם. הוא קיבל מאסר עולם ונלקח לעמוד הקלון בארמון וסטמינסטר, שם עוברים ושבים יכלו לזרוק עליו ביצים כשהוא חבוש כובע עם הכיתוב "טיטוס אוטס, מורשע על פי כלל הראיות בשתי עדויות שקר נוראיות". ביום שלמחרת הוא נלקח לרחובות לונדון על מנת להתחיל לרצות עונש של "הצלפה ברחובות לונדון חמש פעמים בשנה לשארית חייו".

אוטס ריצה את עונש המאסר במשך שלוש שנים. אחרי המהפכה המהוללת הוא קיבל חנינה מויליאם השלישי ומרי השנייה. הוא קיבל גם פנסיה של 260 פאונד בשנה. שמו נשכח בציבור, והוא מת ב-12 או ב-13 ביולי 1705.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא המזימה האפיפיורית בוויקישיתוף
  • "טיטוס אוטס והמזימה האפיפיורית", בתוכנית הרדיו In Our Time של BBC Four. עם מלווין בראג, ד"ר קלייר ג'קסון, פרופ' מארק נייט ופרופ' פיטר הינדס. שמיעה חופשית, באנגלית. האתר כולל רשימת קריאה בנושא.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Jonathan Scott, England's Troubles: Seventeenth-Century English Political Instability in European Context, Cambridge University Press (2004), pp. 44.
  2. ^ ההגדרה של האירועים כ"היסטריה המונית" מקובלת בספרות, אך קיימת גם ביקורת על המושג. לפי ג'ונתן סקוט הביטוי "היסטריה" מבטא נטייה של היסטוריונים להתייחס לפחד של הפרוטסטנטים באנגליה מנקודת מבט לאומית, ולא אירופאית, ומנקודת מבט רטרוספקטיבית. סקוט טוען שכשבוחנים את הפעולות של צ'ארלס השני ואת יחסי הכוחות באירופה מנקודת מבט של פרוטסטנטים בני התקופה, ניתן לראות שהיה היגיון בפחד מפני איום קתולי חיצוני. אף על פי שהנרטיב של אוטס היה דמיוני, "המשבר של 1678-81 לא היה דמיוני אלא אמיתי. השורש שלו לא היה בורות, או היסטריה, אלא אמונות ציבוריות המסתמכות היטב על ידע." ראו Jonathan Scott, "England's Troubles: Exhuming the Popish Plot", in The Politics of Religion in Restoration England, edited by M. Goldie, T. Harris, and P. Seaward, Oxford University Press, (1988), pp. 114.
  3. ^ 3.0 3.1 Tim Harris, Restoration: Charles II and his Kingdoms (Allen Lane, 2005), pp. 136-137.
  4. ^ 4.0 4.1 John Gibney, Ireland and the Popish Plot,, Palgrave Macmillan (2009), pp. 8-9.
  5. ^ 5.0 5.1 5.2 John Gibney, Ireland and the Popish Plot,, Palgrave Macmillan (2009), pp. 9-10-9.
  6. ^ John Gibney, Ireland and the Popish Plot,, Palgrave Macmillan (2009), pp. 11.
  7. ^ Jonathan Scott, "England's Troubles: Exhuming the Popish Plot", in The Politics of Religion in Restoration England, edited by M. Goldie, T. Harris, and P. Seaward, Oxford University Press, (1988), pp. 113.
  8. ^ John Miller, Popery and Politics in England 1660-1668, Cambridge University Press (1973), pp. 159.
  9. ^ 9.0 9.1 Jonathan Scott, "England's Troubles: Exhuming the Popish Plot", in The Politics of Religion in Restoration England, edited by M. Goldie, T. Harris, and P. Seaward, Oxford University Press, (1988), pp. 114-115.
  10. ^ Jonathan Scott, Algernon Sidney and the Restoration Crisis, 1677-1683, Cambridge University Press (1991), 30-31.
  11. ^ Marshall, A. Oates, Titus (1649–1705), informer. Oxford Dictionary of National Biography, 2008.
  12. ^ John Miller, Popery and Politics in England 1660-1668, Cambridge University Press (1973), pp. 158.
  13. ^ Innes, L., James II, K. of England., Clarke, J. Stanier., Innes, T. The life of James the Second, King of England, &c.: collected out of memoirs writ of his own hand. Together with the King's advice to his son, and His Majesty's will., pp. 515-516
  14. ^ Tim Harris, Restoration: Charles II and his Kingdoms (Allen Lane, 2005), pp. 142.
  15. ^ Tim Harris, Restoration: Charles II and his Kingdoms (Allen Lane, 2005), pp. 146.
  16. ^ John Miller, Popery and Politics in England 1660-1668, Cambridge University Press (1973), pp. 169.