המחלקה הדתית בפלמ"ח

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
פסל המחלקה הדתית במערת הפלמ"ח במשמר העמק

המחלקה הדתית הייתה אחת ממחלקות הפלמ"ח, שנודעה בשל חלקה באירוע ההיסטורי המכונה העלייה לביריה בשנת 1946.

המחלקה הוקמה בשנת 1942 ועם הקמתה ישבה בקיבוץ גן יבנה. באוקטובר 1942 עברה המחלקה ל"משק הפועלות הגדול" בעיינות - (כיום - כפר הנוער עיינות).

חניכי המחלקה עבדו בימים בשדות משק הפועלות ובלילות התאמנו יצאו לסיורים רגליים להכרת הסביבה ולאיסוף חומר על הכפרים הערבים שמסביב. עיינות שימשה כמקום לאימוני נשק וירי. הנשק הוסתר בסליק ברפת, בתוך בור התחמיץ או בבור החליבה.

בשנת 1944 מונה למפקד המחלקה יהודה ניצן (בלום), אשר לאחר הקמת צה"ל הגיע לדרגת אלוף-משנה, ושימש בתפקיד היועץ הכספי לרמטכ"ל. תחת פיקודו של בלום עלתה המחלקה בינואר 1945 אל הגליל העליון, והקימה את היישוב ביריה, במסגרת מבצע שנועד להקים נקודות יישוב במקומות מבודדים בגליל, הן על מנת לסייע ליישובים כצפת בה היו היהודים מיעוט בעיר ערבית, והן על מנת לסכל את המגבלות על ההתיישבות שהטיל הספר הלבן וחקיקת הקרקעות המפלה שנחקקה בעקבותיו.

אנשי המחלקה שהתיישבו בביריה לא ראו את ייעודם בהתיישבות, אלא ראו ביישוב המקום מטרה צבאית. במקום הוקמה מצודה, במתכונת הדומה למצודות שהוקמו ברמות נפתלי וחוקוק. את זמנם העבירו בני המחלקה הדתית בביריה באימונים, סיורים, ועבודות ייעור מטעם הקרן הקיימת לישראל. כן היוותה ביריה נקודה בדרכם של המעפילים הבלתי חוקיים שהגיעו דרך סוריה, בשיירות שלוו על ידי אנשי הפלמ"ח.

ב-6 בפברואר 1946 השתתפו כמה מבני המחלקה הדתית במתקפה על משטרת הר כנען, מכיוון שסברו כי 11 חברי הפלמ"ח שנעצרו כמה ימים לפני כן בעת שהתכוונו לסייע למעפילים נמצאים במעצר במקום. בעקבות המתקפה הוטמן נשק רב בסליק בביריה, ולאחר מתקפה נוספת שביצע הפלמ"ח, על מחנה הלגיון הערבי בהר כנען, נערך במקום חיפוש, ב-28 בפברואר 1946, ומשנמצאו שני סליקים ובהם כמות רבה של נשק ותחמושת, וכן מסמכים הקושרים את התושבים אל תנועת המרי העברי, נעצרו כל 24 תושבי ביריה.

לאחר מעצרם של אנשי המחלקה הדתית הכריז הצבא הבריטי על ביריה כשטח כבוש, ואסר על מגורי יהודים ביישוב. בתגובה לכך, בליל י"א באדר התש"ו, הוא 14 במרץ 1946, עלו אלפי צעירים אל היישוב, ולאחר מאבק בבריטים הצליחו להביא להסכמה על מגורי קבע של יהודים בביריה.

אנשי המחלקה הדתית שנעצרו עברו עינויים[1] ואף שבתו שביתת רעב במחאה על היחס הברוטאלי שקיבלו מהמשטרה הבריטית. ב-30 במאי 1946 התקיים משפטם בפני בית דין צבאי בריטי באשמה של החזקת נשק בלתי חוקית. על העצורים לימד סנגוריה הרב מאיר בר-אילן, שהופיע בפני השופטים והסביר את זכות תושבי הנקודות המבודדות בגליל להגנה עצמית. לאחר מכן הודו כל הנאשמים באשמות המיוחסות להם. רובם נדונו לארבע שנות מאסר, ומיעוטם, שהיו קטינים, נדונו לשנה או לשנתיים מאסר.

בסופו של דבר, ריצו חברי ביריה שנה ורבע מתקופת המאסר שהוקצבה להם. ב-11 ביוני 1947 שוחררו 22 האסירים שעדיין נותרו כלואים בעקבות חנינה לרגל "יום הולדתו של המלך". יחד עמם שוחררו 8 מחברי קיבוץ בית הערבה שנאסרו במסגרת אירועי השבת השחורה. שחרורם של אסירי ביריה היה תוצאה של פניותיהם של חוגים נרחבים בציבור היהודי. לאחר השחרור צורפו אנשי המחלקה הדתית כיחידים ל'רזרבה' (מילואים) של הפלמ"ח.

יוצאי המחלקה הדתית, הן בוגרי אירועי ביריה, והן כאלו שפרשו ממנה בטרם אירעו האירועים, סייעו בהתיישבות במקומות נוספים בארץ, כמושב תקומה, כפר עציון ועין צורים שבגוש עציון.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ צביקה דרור, המסתערבים של הפלמ"ח, הוצאת משרד הביטחון, 1986, עמ' 125