המחתרת היהודית בבלגיה

המחתרת היהודית בבלגיה במלחמת העולם השנייה הייתה חלק מהמחתרת הבלגית הכללית, שפעלה בשנים 1941–1944, כחלק מההתנגדות היהודית בשואה. חבריה עסקו בהצלת ילדים, זיוף מסמכים, פעולות חבלה ובמתן עזרה ליהודים ולפרטיזנים. אף על פי שהיוו חלק מהמחתרת הכללית בבלגיה, הצליחו חברי המחתרת היהודים לשמור על אופיים היהודי.

רקע

בבלגיה, עד פלישת גרמניה הנאצית היו בין 70,000 ל־90,000 יהודים. רובם מהגרים, אשר הגיעו ממזרח אירופה, גרמניה, אוסטריה וצ׳כיה, התגוררו בעיקר בערים אנטוורפן ובריסל, שארלרואה ולייז׳. הם הועסקו כפועלים בתעשייה (בעיקר בתעשיית היהלומים שהחלה להתפתח באותה עת), אך השתלבו גם בחיי המסחר. הם לא הצטרפו לקהילה היהודית הבלגית, אלא התרכזו בקהילות משלהם או שכלל לא הצטרפו לארגונים יהודים.

ב־10 במאי 1940, כאשר פלשו הגרמנים לבלגיה, ברחו רוב היהודים לצרפת. אולם חלקם (כ־45 אלף), חזר לבלגיה, הואיל והכוחות הגרמנים פלשו לצרפת, כחודש לאחר מכן.

בחודש יוני 1942, הוציא הממשל הצבאי הגרמני בבלגיה ״צו גירוש״, שנקרא גם ״צו התייצבות לעבודות כפייה במזרח״. מקום הריכוז לפני הגירוש למזרח אירופה – פולין, היה בעיר מכלן (Malines) ששימשה תחנת מעבר. הצו עורר מחאה בקרב תושבי בלגיה, החל מפשוטי העם, פקידי ממשלה ופקידי עירייה, פעילים ממוסדות וארגונים, ועד אישי ציבור בכירים ביותר, אשר נחלצו לעזור ולהצילם מידי הנאצים. בין הפעילים שניסו לעזור, היו המלכה-האם אליזבט מבוואריה, אשר פנתה להיטלר, בבקשה לבטל את הצו. יתרה מכך, אנשי כמורה אף הם הצטרפו למחאה, הבולט בהם היה הקרדינל ון רוי , שהיה ראש הכנסייה הקתולית בבלגיה, ששלח שלוש פניות לוותיקן בבקשת עזרה ליהודים וביטול ״צו הגירוש״.

שבמִנְהָל האזרחי במדינות מזרח אירופה, שלט האס.אס., ואילו בבלגיה ובצפון צרפת שלט ממשל צבאי (Militar-verwaltung).

הקמת ה״יודנראט״ ופעילותו

הגרמנים, בנוסף ל״צו הגירוש״, דרשו עם פלישתם לבלגיה להקים את ה"יודנראט" שהוא איגוד יהודי בלגיה (Association des Juifs en Belgique). מקום מושבו היה בריסל ובראשו נבחר לעמוד הרב שלמה אולמן, שהיה בעברו רב צבאי, והתפטר מהתפקיד בשנת 1942. האיגוד מנה שבעה חברים מקומיים ומספר פליטים יהודים, יוצאי גרמניה. בשל חיכוכים רבים, שהיו בין ה״יודנראט״ והגסטאפו, מונה איש קשר – ר׳ הולצינגר, שהיה ממוצא גרמני, כאשר אחד מתפקידיו היה האחראי על נושא הגירושים בבלגיה. הולצינגר נחשד בקיום קשרים הדוקים מדי עם הגרמנים, וחשד זה הביא להירצחו על ידי איש המחתרת אהרון רקובר. קודם הוצאתו להורג הוצתה כרטסת האוכלוסייה היהודית בבלגיה, שנשמרה במשרדי ה״יודרנראט״ על ידי אנשי מחתרת מקבוצה המכונה Partisans des Belge Armée. זאת ועוד, הופעל איום על מלשינים יהודים. פעולות אלו, היוו הוכחה, כי קיים ארגון בקהילה היהודית, שהתנגד לגרמנים. הואיל וכך, ובראותם שה״יודנראט״ אינו משתלט על היהודים, זימנו הגרמנים את חבריו ואסרו במקום חמישה מהם, שלושה שוחררו מיד ושניים אחרים נשלחו למזרח אירופה. לאחר הירצחו של הולצינגר, הפסיק הגסטאפו לבקש רשימות שמות יהודים, ונטל על עצמו את התפקיד.

בראש מחלקת הילדים ב״יודנראט״, שהייתה בפיקוחו המלא של הגסטאפו, עמד בתחילה עד שנעצר על ידי הגרמנים, מוריס הייבר, שהיה גם איש המחתרת וחבר ב״וועד להגנת יהודים״. במקומו מונה אלפרד בלום ועזרה לו פאני אלברט, אשר הייתה מגיעה מדי פעם למשרדי הגסטאפו לעדכן את הרשימות. במטה הגסטאפו, הייתה כרטסת רשימות שמיות של הילדים וכתובות מגוריהם, ועותק ממנה היה במחלקת הילדים ב״יודנראט״. רוב הילדים היו יתומים מאב או מאם או משניהם, היו ילדים שגדלו בבתי יתומים לפני המלחמה, והיו ילדים שנמסרו לתושבים הבלגים הלא יהודים, ומשנגמר הכסף להוריהם, נמסרו ל״יודנראט״, או ישירות לגסטאפו. ההגבלות על היהודים בבלגיה התייחסו גם לילדים, אף כי הייתה הבטחה מצד הגרמנים, שלא יאסרו או יגלו אותם והם הועברו למחנה המעבר מכלן. במכלן הוקמו עבורם בתי ילדים וכן הוקמו בתי אבות לזקנים. יתרה מכך, מוסדות אלו החל מאביב 1943, אף הורחבו. האישור להקמת המוסדות ניתן על ידי הגרמנים לאור העובדה שהם החליט, להשלות ולחפות על השקר שלהם לגבי השילוחים למזרח אירופה, וכן, כי ההנהגה הצבאית הגרמנית ביקשה להגיב בחיוב להפצרותיהם של המלכה-האם אליזבט והמזכירים הכלליים.

בתי-היתומים היהודיים שהיו קיימים קודם למלחמה, נמסרו אף הם לפיקוח ה״יודנראט״. עליהם נמנו בית היתומים באנטוורפן בהנהלת רוזי רוטשילד ובית היתומים בבריסל בהנהלת יונה טיפנברונר. כל שאר בתי הילדים הוקמו על ידי ה״יודנראט״, ומספרם הגיע בערך ל־600 נפש. באביב 1944 היו בתחנת המעבר: 7 בתי ילדים, 4 בתי אבות ובית חולים אחד.

ארגונים נוספים

ברחוב היהודי פעלו שני ארגונים עצמאיים שהייתה ביניהם תחרות עוד בתקופה שלפני השואה, והם הצטרפו לפעולות מחתרתיות לאחר פלישת הגרמנים לבלגיה:

• ארגון "סולידאריטה" (סולידריטט) – נוסד על ידי הקומוניסטים היהודים, ומטרתו הייתה פעילות מתוך סולידריות כלל־יהודית ותרומה רבה להצלת ילדים ומבוגרים.
• ארגון "עזרה הדדית" – הוקם על ידי "פועלי ציון שמאל", מפלגה יהודית סוציאליסטית ציונית, שאהדה את ברית המועצות. חברי הארגון פיתחו פעילות ציבורית ותרבותית, וכן נטלו חלק חשוב בהצלת היהודים.

הקמת המחתרת

בלגיה היא המדינה היחידה, לעומת ארצות אחרות, שניתן להתייחס ולדון בפעילות המחתרתית היהודית שבה, הואיל והחברה היהודית בה, בתקופת הכיבוש הגרמני שמה לה למטרה לפעול כנגדו. החל מקיץ 1942, פעלו קבוצות מחתרת יהודית שהתוו את הדרך לערעור מעמד ה״יודנראט״ בעיני השלטונות.

בשנת 1941, נוסד בעזרתם ובסיועם של הקומוניסטים "הוועד להגנת יהודים" (C.D.J. - Comité de Défence des Juifs), שהיה ארגון מחתרתי יהודי, אשר הגן על התושבים היהודים ואף על התושבים הבלגיים. הוועד הוכר כגוף מייצג על ידי תנועת ההתנגדות (הרזיסטאנס) הבלגית, וכן על ידי הממשלה הבלגית הגולה בלונדון. הוא ריכז בתוכו את רוב הכוחות והחוגים היהודים המאורגנים, פרט לשני ארגונים יהודים שלא הצטרפו – נציגי המפלגות הדתיות וה״בונד״. ״הוועד להגנת יהודים״, היה למעשה שלוחה של אחד מארגוני המחתרת הגדולים ביותר בבלגיה – ה־F.I (״החזית למען העצמאות -Front de l'indépendance), שהורכב משתי שלוחות - ה־M.P וה־P.A. ה־P.A, הוקם במתכונת צבאית: חבריו גויסו באופן מלא והשקיעו את כל זמנם למאבק ולחימה; ה־M.P היווה מעין סוג של חיל מילואים מקומי, שהיה מוכן להתייצב לכל קריאה.

לאחר שחרור בלגיה מעולה של גרמניה הנאצית, הוכרו על ידי הממשלה הבלגית שני סוגי לוחמי המחתרת: אלו שהשתתפו ב״מרי מזוין״, ואלו שהשתתפו רק ב"מרי האזרחי".

"הוועד להגנת יהודים" הוקם ביוזמתו של גרט יושפה (Ghert Jospa), שהיה קומוניסט פעיל מאוד בקרב המהגרים היהודים בבריסל. יושפה צרף אליו את מנהיג מפלגת "פעילי ציון שמאל" – אבוש ורבר (Werber) שהיה נציג שני הכוחות הפעילים היחידים ברחוב היהודי. לאחר הצטרפותו של אבוש ורבר, התוו השניים תוכנית פעולה שהניעה אישים מרכזיים נוספים להצטרף. באוגוסט 1942 התקיימה ישיבת היסוד של ה״וועד להגנת יהודים״, ועם הקמתו נוצרה חזית מחתרתית נרחבת ומאוחדת ברחוב היהודי.

אחד הגורמים להצלחת פעילותו של הוועד היה העובדה, שחבריו היו בעלי השקפות ודעות שונות – קומוניסטים, ציונים מכל הגוונים, יהודים בלגים, בלגים רבים שהיו לא יהודים. כל אלה יכלו לשמור על זהותם וייחודם (כלומר, הקומוניסטים נשארו קומוניסטים, הציונים הכללים שמרו על צביונם כציונים כלליים, ואיש ״פועלי ציון שמאל״ נשאר חבר מפלגת ״פועלי ציון שמאל״ וכו').

יתרה מכך, כל פעילי ה״וועד להגנת יהודים״ היו חברים בארגוני מרי בלגיים שונים, ומספר חברים מרכזיים אף המשיכו בפעילותם גם ב״איגוד יהודי בלגיה״. ה״וועד להגנת יהודים״ נחשב בעצם, כארגון ״מרי אזרחי״ להצלת יהודים נרדפים, ולאחר המלחמה, רוב חבריו הבולטים הוכרו כלוחמים גם מטעם ״מרי מזוין״. הכפילות שאפיינה את פעילות חברי הארגון אשר השתייכו גם למסגרות מחתרתיות אחרות, קבעה את צביונו ואופיו של הארגון – חיבור בין אידאולוגיות ודרכי לחימה שונות בדרך מגוונת ומאוזנת. דהיינו, מצד אחד שיתוף פעולה עם כוחות רבים: כוחות פרטיים, קבוצות, ארגונים ומוסדות. ומנגד, שימור עצמאות הגופים הללו ככל האפשר.

הפיצול הארגוני לא פגם באחדות הארגון ובמטרותיו. אך עם זאת, הוסיף להתנהל ולהתקיים, מאבק פוליטי סמוי וגלוי על עמדות ההשפעה בין הזרמים השונים ששולבו בתוך הארגון, ובמיוחד בין הקומוניסטים ובין המחנה הציוני. כל צד ייחס ערך עליון לא רק להצלת חייו של דור העתיד, אלא גם לעיצוב דמותו האידאולוגית.

פעולות המחתרת

רוב מאמציו של ה״הוועד להגנת יהודים״, הופנו למאבק נגד גזירת ״צו הגירוש״ וביטול הגירושים למזרח אירופה. לפיכך, עסק הוועד בחיפוש מקומות מסתור לילדים ולמבוגרים. הותוו קווי פעולה והוקמו במסגרתו ארבע מחלקות:

• הצלת ילדים
• הצלת מבוגרים
• כספים וניירות מזויפים
• יצירת קשר עם עיתונות ותעמולה

"הוועד להגנת יהודים״, היה אחד הארגונים שהצליח להציל מספר רב של ילדים ומבוגרים, קיימת סברה שבסביבות 3,000–4,000 ילדים, ועזרה ליותר מ־10,000 מבוגרים יהודים. הוועד יחד עם המחתרת היהודית וכן גופים נוספים, הקימו בשיתוף פעולה עם המחתרות הלא-יהודיות רשת מקומות מסתור נרחבת, שנועדה להסתיר יהודים הן בבתים פרטיים והן במוסדות. בעיקר דאגו להסתיר את הילדים.

זאת ועוד, בשנת 1940, התחזקה התעמולה נגד הנאצים, והעיתונים השונים, שירדו למחתרת קראו להימנע ולהגיע למפעלים הפועלים למען הגרמנים. מלבד זאת, קראו ועודדו לפעול לנידוי מלשינים ובוגדים.

שני הארגונים ״סולידאריטה״ ו״עזרה הדדית״, פעלו יחד נגד בעלי בתי החרושת לפרוות. אנשיהם שיגרו מכתבי איום לפרוונים, צוירו כרזות על בתי הפרוונים וכן הפיצו כרוזים שכוונו לכלל האוכלוסייה, וקראו להימנע משיתוף פעולה עם הגרמנים. פעילות זו גרמה לכך, שבעלי המפעלים ששיתפו פעולה עם הגרמנים הלשנו על היהודים בפני הגסטאפו.

אחת מקבוצות המחתרת הקטנות, שקמה נגד הגרמנים הייתה ביוזמתו של יעקב גוטפרוינד, אשר צרף אליו שני חייטים – וולף וייכמן (מאוחר יותר הוצא להורג על ידי הגסטאפו) והרשל יעכימעק, כל השלושה התארגנו למאבק נגד המפעלים העובדים למען הגרמנים. במשך הזמן הצטרפו אליהם אקטיביסטים נוספים, ובסופו של דבר הצטרפה הקבוצה לפרטיזנים, שפעלו בבריסל והוענק להם השם ״הבטליון של גוטפרוינד״. אנשי הקבוצה, עסקו בתכנון פעולות חבלה וטרור כנגד הפרוונים, בתי חרושת שעבדו למען הגרמנים, והמלשינים והבוגדים. בשנת 1942, העלו באש בית חרושת שיצר מדים עבור הוורמכט וכן בית חרושת לייצור קאוצ׳וק. בסוף אותה שנה, בעת שהתכוננו לפוצץ פסי רכבת נתפסו ונהרגו שניים מאנשי החוליה, ושבוע מאוחר יותר נתפס מפקד החוליה. בתגובה לכך, חדרו אנשי החוליה שנשארו בחיים, לביתו של קצין ס.ס. וירו בו ובאשתו. אחד מחברי החוליה היה מוריס רוזנצוויג (נתפס והוצא להורג). הגרמנים הכריזו פרס גבוה למי שיסגיר את הרוצחים. נוסף לכך, השקיעו אנשי הקבוצה מאמץ רב בגילוי מלשינים והתנקשו בהם. אנשי המחתרת היהודית חיבלו בפעולת המוסדות היהודים ומנעו מהם למסור לידי הגרמנים את הכרטסת עם שמות היהודים, שרובם לא היו אזרחים בלגים. באחת הפעולות נפצע גוטפרוינד ואושפז בבית חולים, אולם נחטף על ידי חבריו, והועבר למקום מבטחים.

המבצע החשוב ביותר, שהוציאה המחתרת לפועל בעזרת אנשי מחתרת בלגים, היה ההתקפה על רכבת המגורשים – המשלוח ה־20, שיצא ממחנה האיסוף מכלן ב־19 באפריל 1943 לכיוון לפולין. בתיאום עם קבוצה שהוכנה לכך במחנה המעבר, הצליחו המתקיפים לשחרר כ־600–700 יהודים, כ־200 נתפסו, ואחרים הצליחו להימלט. עשרות נפצעו ולמעלה מ־60 אנשים נהרגו. אלה שהצליחו לברוח ולהימלט, קיבלו עזרה והוסתרו על ידי המחתרת. הייתה זו הפעולה היחידה באירופה שבה רכבת אשר הובילה יהודים למחנה השמדה הותקפה.

מבצע נוסף, היה התקפה על בית החולים טירלמונט, מבצע שחולצו בו הפצועים שהובאו ממשלוח ה־20. גם מבצע זה גבה קורבנות מאנשי המחתרת.

מתוך כ־65,000 יהודים שהיו בבלגיה בשנות המלחמה שרדו כ־35,000. מתוכם ניצלו למעלה מ־23,000 על ידי המחתרת וביניהם כ־3,000 ילדים, ואילו כ־10,000 מצאו מקלט בכוחות עצמם. בתקופת הכיבוש והגירושים למזרח אירופה בעיקר לאושוויץ, נספו כ־29,000 איש.

לקריאה נוספת

• יחיל, ל' (1987), השואה, הוצאת שוקן ירושלים ותל אביב.
• גוטמן, י' (1990), האנציקלופדיה של השואה, הוצאת הקבוץ הארצי השומר הצעיר בע"מ.
• ״J. Gutfreind, "The Jewish Resistance Movement in Belgium (יעקב גוטפרוינד, ״ראשיתה של תנועת ההתנגדות היהודית בבלגיה״)
• סילבן ברכפלד, (1991), ילדי החיים (הישרדותם של חמש מאות ילדים יהודים מציפורני הגסטאפו בבלגיה הכבושה בזמן השואה),תל אביב: משרד הביטחון, ההוצאה לאור.

ראו גם

• יהדות בלגיה
• הטרנספורט העשרים
• שואת יהודי בלגיה