המכון לחקר השאלה היהודית
| מדינה |
גרמניה הנאצית  |
|---|---|
| תקופת הפעילות |
1939–1945 (כ־6 שנים) |
| קואורדינטות | 50°07′07″N 8°39′41″E / 50.11861111°N 8.66138889°E |
 | |
  | |
המכון לחקר השאלה היהודית (בגרמנית: Institut zur Erforschung der Judenfrage) היה מוסד נאצי שנוסד ב-1939 על ידי אלפרד רוזנברג בפרנקפורט על המיין במטרה לחקור את היהדות ואת חיי היהודים, כאשר אלה ייכחדו, במסגרת "בית הספר הגבוה לנציונל-סוציאליזם". המכון נחנך רשמית במרץ 1941. באופן מעשי אסף המכון ספרים, כתבי יד וחומרים כתובים נוספים (אפמרה, כתבי עת, כרזות, יצירות אמנות ועוד), אותם שדדו חיילי הוורמאכט מספריות, ארכיונים ואוספים פרטיים ברחבי הרייך.
שוד הספרים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
המכון נוסד ב-15 באפריל 1939 ונועד לשמש מוסד אידאולוגי מרכזי לחקר הרייך השלישי. אולם חנוכת המכון נערכה בימים 26–28 במרץ 1941.[1]
צו מ-2 באפריל 1941 מינה את רוזנברג כמפקדו של המבצע לאיסוף כל חומר הנוגע לחקר "השאלה היהודית" והעניק לו סמכות להפקיע כל "רכוש יהודי ללא בעלים", בפרט אוספי ספרים גדולים מכל רחבי העולם. פירוש הצו היה הפעלת ארגון סוכנים (Einsatzstab Reichsleiter Rosenberg - ERR - מטה מבצע רוזנברג) שעסק בהעברת ספריות שלמות ובהן ספרי קודש וספרים עבריים נדירים מכל המדינות שהיו תחת הכיבוש הנאצי. רוב הספרים הגיעו למכון בפרנקפורט, אך רבים אחרים נמכרו או אבדו.
בין הספריות שנשדדו ואוספיהן אוחסנו במכון, ניתן למנות את ספריית כל ישראל חברים בפריז, אוסף משפחת רוטשילד, ספריית רוזנטליאנה מאמסטרדם ואחרות. חלק מרשימת הספריות שנשדדו במערב אירופה הופיעו במסמך שהוצג במשפטי נירנברג[2]. בסך הכל אוחסנו במכון כחצי מיליון ספרים, רק כעשירית מהחומר קוטלגה.
בעקבות הפצצות בעלות הברית על פרנקפורט, הוחלט להעביר את רוב אוסף הספרים למקום בטוח יותר בעיר הונגן שליד גיסן[3].
פעילויות המכון
[עריכת קוד מקור | עריכה]המכון פרסם כתב עת בשם Der Weltkampf. Monatsschrift für Weltpolitik, völkische Kultur und die Judenfrage aller Länder (המאבק העולמי: ירחון של הפוליטיקה העולמית, תרבות אתנית והשאלה היהודית בכל המדינות), בו פורסמו "מחקרים" בעלי גישה גזענית ואנטישמית. התורמים המרכזיים לכתב העת היו עורכו ארנסט גראף צו רבנטלו (Ernst Graf zu Reventlow) וחוקרי המכון, גרגור שוורץ-בושטוניטש (Gregor Schwartz-Bostunitsch) ויוהאן פון לרס (Johann von Leers). מדי שבועיים הוציא המכון לאור פרסומים ב-15 שפות.[4]
כמו כן ארגן המכון תערוכות בעלות אופי תעמולתי כגון "היהודי וצרפת".[5]
במאי 1941 נערך במכון דיון על פתרון כלל-אירופי של "השאלה היהודית", בו הבחין פרופ' ולטר גרוס, מנהל המשרד למדיניות הגזע של המפלגה הנאצית, "הבדלים מדעיים-פוליטיים משמעותיים" בין גזעים מזרחיים ומזרח-תיכוניים, כגון שבטי הערבים, שאורחות חייהם מגלמים ערכים שיש לכבד, לבין היהודים, שהם ערבוב של גזעים ובעלי תופעות שליליות ותוקפניות, ולפיכך המליץ שעמי אירופה לא יכנו את מלחמתם נגד היהודים במונח "אנטישמיות", שכן הנאציזם אינו לוחם נגד העמים המדברים בשפה שמית, אלא נגד הגזע היהודי המעורבב, שהנדחה על ידי כל העמים והשבטים השמיים הטהורים.[6]
בשלהי 1942, כאשר כבש הצבא הגרמני את חבלי צפון הקווקז, החל פרופ' גרוס לעסוק בשאלת יהדותם של היהודים ה"הרריים". מפקדת האס אס, המשרד לגזע ו"המכון לחקר השאלה היהודית" הוציאו לאור חוברת, בה הוגדרו יהודים אלה ויהודי גרוזיה כ"תערובת של הגזע המזרחי עם גזעים של הודו ואסיה הפנימית ועם עוד גזעים בלתי-מוגדרים רבים".[6] בירור שאלת ההשתייכות הגזעית של היהודים ה"הרריים" הביא לדחייה של רצח יהודי צפון הקווקז, ולפני שהסתיים הבירור, שוחררו אזורים אלה על ידי הצבא האדום ויהודי צפון קווקז ניצלו מהשמדה.[4]
ב-21 באפריל 1943 ביקר במכון המופתי אמין אל-חוסייני עם פמלייתו, לפי הזמנתו הרשמית של אלפרד רוזנברג. המופתי הצהיר בביקורו, כי "הערבים והגרמנים שותפים ובעלי ברית במאבק נגד היהודים". ביקורו פורסם בעיתונות וברדיו ברלין. בזיכרונותיו כתב כי הביקור במכון הותיר בו רושם עמוק. עבדו בו כ-70 מומחים, שחקרו היבטים שונים, כגון היסטוריה, פסיכולוגיה, סוציולוגיה, חינוך ותורשה. המומחים היו בני לאומים שונים, ובהם אוסטרים, הונגרים, צרפתים ושוודים. עבדו במכון כ-600 אנשי סגל, ובהם פקידים, מתרגמים וסטטיסטיקנים. רוזנברג הראה למופתי את ספריית היודאיקה כמו גם עבודות סטטיסטיות אודות ידידיהם ואויביהם של היהודים בעולם.[4] לפי דוגמת המכון בפרנקפורט, פתח המופתי בברלין ב-1944 את "המכון הערבי לחקר השאלה היהודית", שפעל לפי אותם עקרונות ולמען אותן מטרות ומומן על ידי אותם מקורות.[7]
לאחר השואה
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר השואה נתגלו רוב ספרי המכון בהנגן על ידי יחידת MFA&A של צבא ארצות הברית. הם העבירו את הספרים למחסן באופנבך הסמוכה לפרנקפורט. הצבא השקיע מאמצים רבים בהחזרת הספרים לבעליהם החוקיים[8].
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ג'ני לבל, "המכון לחקר השאלה היהודית בפרנקפורט על הנהר מיין", בתוך: חאג' אמין בברלין, תל אביב, תשנ"ו 1996, עמ' 164–167.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ לבל, עמ' 164.
- ^ Trial of the Major War Criminals before the International Military Tribunal, volume 25 (עמ' 244 (והלאה)) (בגרמנית)
- ^ Leslie L. Poste, "Books Go Home from the Wars", Library Journal 73, 1948, pp. 1699-1704
- ^ 1 2 3 לבל, עמ' 166.
- ^ כרזה שהופצה על ידי "המכון לחקר השאלה היהודית", לקראת התערוכה האנטישמית "היהודי וצרפת"
- ^ 1 2 לבל, עמ' 165.
- ^ לבל, עמ' 167.
- ^ F. J. Hoogewoud, The Nazi looting of books and its American "antithesis", Studia Rosenthaliana 26, 1992, עמ' 158-192