המכלה
המְכָּלָה היא שיטה של הובלה משולבת המשתמשת במכולות משלוח (המכונות גם מכולות משלוח או מכולות ISO על שם הארגון הבין-לאומי לתקינה).[1] המכלה, המכונה גם מילוי מכולות או טעינת מכולות, היא תהליך של איחוד מטענים בייצוא. כיום, המכלה היא הצורה השלטת של איחוד מטעני ייצוא, בניגוד לשיטות אחרות כגון מערכת הדוברות או אריזה על משטחים.[2] למכולות ממדים תקניים, והן ניתנות לטעינה, פריקה, ערימה והובלה ביעילות למרחקים ארוכים, תוך מעבר בין אמצעי תחבורה שונים – אוניית מכולות, קרונות רכבת ומשאיות – מבלי שייפתחו. מערכת הטיפול ממוכנת, והטעינה והפריקה מתבצעות באמצעות מנופים ומלגזות מיוחדות. כל המכולות ממוספרות ומעוקבות באמצעות מערכות ממוחשבות.
המכלה החלה לפעול לפני מספר מאות שנים, אך התפתחה והפכה נפוצה במיוחד לאחר מלחמת העולם השנייה, כאשר הפחיתה משמעותית את עלויות ההובלה, תמכה בפריחת הסחר בין-הלאומי שלאחר המלחמה והייתה גורם מרכזי בגלובליזציה. המכלה ביטלה את הצורך במיון ידני של רוב המשלוחים ואת הצורך במחסנים בנמלים, תוך שהיא מפחיתה את מספר עובדי הנמל שהתעסקו בעבר במטען כללי. היא הפחיתה את העומס בנמלים, קיצרה משמעותית את זמני השילוח והפחיתה הפסדים כתוצאה מנזקים וגניבות.[3] המכולות מיוצרות ממגוון חומרים כגון פלדה, פולימר מחוזק בסיבים, אלומיניום או שילוב של חומרים אלה. מכולות העשויות מפלדה עמידה בפני מזג אוויר משמשות כדי למזער את צורכי התחזוקה.
מקורות
[עריכת קוד מקור | עריכה].jpg)
לפני המצאת המכלה, סחורות הועברו בדרך כלל באופן ידני כמטען כללי. בדרך כלל, הסחורה הועמסה על כלי רכב במפעל והובלה למחסן בנמל, שם אוחסנה עד להגעת האונייה הבאה. עם הגעת האונייה, הסחורה הועברה לצד האונייה יחד עם מטענים אחרים, הורדה או הועברה לתא המטען ונארזה על ידי עובדי הנמל. האונייה עשויה הייתה לעגון בכמה נמלים נוספים לפני פריקת המטען הספציפי. כל ביקור בנמל עיכב את משלוח המטענים האחרים. לאחר מכן, המטען שנמסר הועבר למחסן נוסף לפני שנאסף והובל ליעדו הסופי. טיפול מרובה ועיכובים הפכו את ההובלה ליקרה, ממושכת ולא אמינה.[3]
מקורותיה של ההמכלה נעוצים באזורי כריית הפחם המוקדמים באנגליה, לקראת סוף המאה ה־18. כבר בשנת 1766 תכנן המהנדס ג'יימס ברינדלי את סירת הקופסה Starvationer, אשר נשאה עשר מכולות עץ ייעודיות להובלת פחם ממכרות בוורסלי(אנ') לעיר מנצ'סטר, באמצעות תעלת ברידג'ווטר.
בשנת 1795 פתח בנג'מין אוטרם את מסילת ליטל איטון, שבה הובל פחם בעגלות שנבנו במפעלי הברזל של באטרלי. עגלות אלו, שנעו על גבי מסילה והיו רתומות לסוסים, עוצבו בצורת מכולות שניתן היה להטעין ולפרוק בקלות – ואף להעביר אותן ישירות לדוברות בתעלת דרבי, אשר גם היא הייתה ביוזמתו של אוטרם.[4]
עד שנות ה־30 של המאה ה־19 נעשה כבר שימוש נרחב במכולות ניידות, שניתן היה להעבירן בין אמצעי תחבורה שונים. אחת הדוגמאות הבולטות הייתה רכבת ליברפול–מנצ'סטר – מן הראשונות בבריטניה – שעשתה שימוש ב"קופסאות עץ פשוטות" להובלת פחם ממכרות לנקשייר אל נמל ליברפול, שם נפרקו באמצעות מנוף לעגלות רתומות לסוסים.
במקור שימשו "קופסאות רופפות" להובלת פחם כבר מסוף המאה ה־18, בעיקר באזורים של תעלות תעשייתיות כגון ברידג'ווטר. עד שנות ה־40 של המאה ה־19 נכנסו לשימוש גם מכולות מתכת לצד אלו העשויות עץ. בתחילת המאה ה־20 החלה מגמה של אימוץ מכולות סגורות ומובְנות, אשר תוכננו במיוחד להובלה משולבת – בין מסילות ברזל לכבישים – ובכך הניחו את היסודות לתחום ההמכלה המודרני.
המאה העשרים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
התפתחות המכולות ככלי תובלה מודרני החלה בראשית המאה ה־20, והייתה תוצאה של חדשנות טכנולוגית בשילוב צורך גובר בייעול תהליכי שינוע סחורות.
ב־17 במאי 1917 השיק בנג'מין פרנקלין "ב.פ." פיץ' (1877–1956),[5][6] יליד לואיוויל, קנטקי, את השימוש המסחרי הראשון ב"כלים ניתנים להסרה" – מכולות תובלה – בעיר סינסינטי, אוהיו. מערכת זו הורחבה עד 1919 לכללה למעלה מ־200 מכולות ששירתו 21 תחנות רכבת, באמצעות 14 משאיות מטען. במקביל, בשנת 1919, פיתח המהנדס סטניסלב רודוביץ' בפולין את טיוטת המערכת האירופית הראשונה להמכלה, כולל אב־טיפוס של עגלה דו-צירית (1920), אך פיתוחה נעצר בעקבות מלחמת פולין–ברית המועצות.
במאי 1921 חתם דואר ארצות הברית על חוזה עם רכבת ניו יורק סנטרל להובלת דואר באמצעות מכולות. רכבות נוספות החלו לאמץ מודלים דומים: ב־1930 פתחה רכבת שיקגו וצפון-מערב שירות מכולות בין שיקגו למילווקי, אך זה הופסק באביב 1931 לאחר שהוועדה למסחר בין-מדינתי אסרה על תעריף אחיד למכולות.[7]
במקביל, התפתח הרעיון באירופה. בשנת 1926 החלה רכבת "חץ הזהב" (La Flèche d’Or) – קו יוקרתי בין לונדון לפריז – להשתמש בארבע מכולות להובלת מטען נוסעים. ב־1928 הציע הסנאטור האיטלקי סילביו קרספי בקונגרס התחבורה המוטורית ברומא לשלב תחבורה בכביש ובמסילה תחת גוף בין-לאומי דמוי חברת קרונות השינה. באותה שנה החלה גם רכבת פנסילבניה (PRR) בשירות מכולות סדיר בצפון-מזרח ארצות הברית.
התרסקות הבורסה בניו יורק בשנת 1929 והמשבר הכלכלי העולמי שפרץ בעקבותיה הובילו לירידה חדה בתעבורת מטענים, ויצרו צורך בפתרונות יעילים יותר – ההמכלה נתפסה כאחד מהם. בפברואר 1931 הושקה באנגליה אוניית המכולות הראשונה, Autocarrier, שנבנתה במיוחד להובלת מכולות עבור רכבת דרום בריטניה.[8][9]
ב־1931, בתמיכת לשכת המסחר הבין-לאומית, נערכו בוונציה ניסויים במבני מכולות אירופיים תקניים. באותה שנה תכנן פיץ' בארצות הברית את שתי המכולות הגדולות והכבדות ביותר עד אז, עם קיבולת של עד 50,000 ליברות (כ־23 טון). בנובמבר 1932 נפתח המסוף הראשון בעולם למכולות באנולה, פנסילבניה, בידי רכבת פנסילבניה, תוך שימוש במערכת הקרסים של פיץ' לטעינה ופריקה.[10]
ב־1933, באירופה, הוקמה לשכת המכולות הבין-לאומית (Bureau International des Conteneurs – B.I.C.), שקבעה ביוני אותה שנה את התקנים הראשונים למכולות המשמשות לתובלה בין-לאומית. לפי תקנות אלו, מכולות מסוג כבד נדרשו לקיבולת של עד 5 טון, בעוד מכולות קלות הוגבלו ל־2.5 טון, עם סבילות של 5%.
בין השנים 1926–1947 הפעילו רכבת צפון החוף ורכבת שיקגו ומילווקי שירות מיוחד להעברת כלי רכב וציוד ממילווקי לשיקגו על קרונות שטוחים. החל מ־1929, קווי SeaTrain החלו להוביל קרונות רכבת שלמים על גבי ספינות בין ניו יורק לקובה.[10]
באמצע שנות ה־30 פיתחו רכבת שיקגו גרייט ווסטרן ורכבת ניו הייבן שירות "גב אל גב" (Piggyback) – הובלת נגררים על קרונות שטוחים. רכבת שיקגו גרייט ווסטרן אף רשמה פטנט בשנת 1938 על שיטה לחיזוק הנגררים לקרונות באמצעות שרשראות וחסמי גלגלים. עד 1955, לפחות 25 חברות רכבת נוספות בארצות הברית הפעילו שירותים דומים, תוך שימוש בקרונות שטוחים קיימים שעברו הסבה.
מלחמת העולם השנייה
[עריכת קוד מקור | עריכה]במהלך מלחמת העולם השנייה, החל צבא אוסטרליה לעשות שימוש במכולות לצורך התמודדות יעילה עם שינויי רוחב מסילה ברשת הרכבות. המכולות הללו, שלא היו ניתנות לערמה, היו בגודל הדומה למכולות ה־20 רגל בתקן ISO שנפוצו בשנים מאוחרות יותר, והן נבנו בעיקר מעץ.[11]
באותה תקופה, החל גם צבא ארצות הברית לפתח גישות אחידות יותר לארגון מטענים. פריטים אוחדו על גבי משטחים אחידים, נקשרו ונותבו כמטען אחד לצורך זירוז תהליכי טעינה ופריקה של אוניות תובלה צבאיות.
בשנת 1947, פיתח חיל התובלה של צבא ארצות הברית את ה־Transporter – מכולת פלדה קשיחה וגלית, שנועדה במקור לשנע ציוד אישי של קצינים. למכולה זו הייתה קיבולת של כ-4,100 ק"ג, והיא כללה דלתות כפולות בקצה אחד, מגלשים בתחתית לטעינה נוחה, וטבעות הרמה בארבע פינותיה העליונות.[12][13]
המכולה הוכנסה לניסוי מבצעי במהלך מלחמת קוריאה, ונמצאה מתאימה גם לשינוע ציוד רגיש. הצלחת הניסוי, יחד עם בעיות של גניבות ונזקים תכופים לארגזי עץ, שכנעו את הצבא לעבור לשימוש רחב יותר במכולות פלדה – צעד שהיה לציון דרך משמעותי בדרך להמכלה המודרנית.
.jpg)
אמצע המאה העשרים
[עריכת קוד מקור | עריכה]באפריל 1951 נערכה בתחנת הרכבת ציריך טיפנברונן שבשווייץ הדגמה בין-לאומית של מערכות המכלה ביוזמת מוזיאון התחבורה לוצרן ולשכת המכולות הבין-לאומית (BIC). מטרת האירוע הייתה בחירת המערכת היעילה ביותר לשימוש במדינות מערב אירופה. בהדגמה השתתפו נציגים מצרפת, בלגיה, הולנד, גרמניה, שווייץ, שוודיה, בריטניה, איטליה וארצות הברית. המערכת שנבחרה התבססה על המודל ההולנדי שנקרא Laadkisten ("תאי טעינה"), שהיה בשימוש מאז 1934 להובלת מוצרי צריכה ופסולת. המכולות היו גלגליות, ניידות בין מסילה, כביש ואונייה, ונשאו עד 5,500 ק"ג בנפח של כ־14 מ"ק.[14][15] מערכת זו עוגנה בתקן הרכבת האירופי הראשון לאחר המלחמה – UIC 590 (הידוע גם כ־"pa-Behälter") – והופעלה במספר מדינות, כולל הולנד, מערב גרמניה, לוקסמבורג, שווייץ, שוודיה ובלגיה. עם התפשטות השימוש במכולות ISO גדולות, המכולות מסוג pa נדחקו לשוליים ובשנות ה־70 שימשו בעיקר להובלת פסולת.[16]
במקביל, בשנת 1952, פיתח צבא ארצות הברית את מערכת CONtainer EXpress – ה־CONEX – שהתבססה על מכולת ה־Transporter משנות ה־40.[17] הקונקס הייתה מודולרית, וכללה גם יחידת חצי־מכולה, שניתן היה לערום עד שלוש מכולות זו על גבי זו. הן נועדו לשנע ציוד צבאי תוך הגנה מפני פגעי מזג האוויר. בסוף 1952 יצא משלוח גדול ראשון של קונקסים מארצות הברית לקוריאה, דבר שצמצם את זמני השינוע כמעט בחצי. במהלך מלחמת וייטנאם הפכו הקונקסים לאמצעי השינוע העיקרי של הצבא.[17] עד 1967, לצבא ארצות הברית היו יותר מ-100,000 קופסאות קונקס כדי לתמוך בהסלמה של מלחמת וייטנאם. השימוש של Conex במהלך מלחמת וייטנאם כלל אחסון מטענים, אחסון נשק, עמדות פיקוד, בתי מרקחת, מחסנים ניידים ובונקרים.[17] זה נחשב ליישום הגלובלי הראשון של מערכת המכלה משולבת.
במהלך שנות ה־50, משרד ההגנה האמריקאי החל לקבוע תקנים חדשים למכולות צבאיות, תוך התבססות על חתך של 8x8 רגל (2.44x2.44 מטרים) ואורכים כפולים של 10 רגל (3.05 מטר), תקן שהפך במהרה לתקן אזרחי.
ב־1955, יזם ההובלות האמריקאי מלקום מקלין, בשיתוף המהנדס קית' טנטלינגר, את פיתוח המכולה המשולבת המודרנית. בניגוד לקודמיהם שחשבו במונחי אופטימיזציה של כלי תחבורה בודדים, מקלין זיהה כי המפתח הוא בייעול העברת המטען, ולא בהובלת כלי התחבורה עצמם. מכולת הפלדה שתכננו הייתה בגובה ורוחב של 8 רגל, באורך של 10 רגל, עם דפנות פלדה גלית בעובי 2.5 מ"מ, וחשוב מכך – כללה "פינות תקניות" עם מנגנון נעילת טוויסט שאפשר הרמה, ערימה ואבטוח פשוטים ומדויקים.
בשנת 1963 שחררה חברת Sea-Land של מקלין את הפטנט על מנגנון הפינה והנעילה, כדי לאפשר תקינה גלובלית. טנטלינגר, שהיה בשלב זה מנהל בחברת פרוהוף, שכנע את מקלין לשתף את ההמצאות עם כלל התעשייה. מאמצים אלה הובילו בשנת 1965 לאימוץ התקן האמריקאי, ולאחר מכן גם הבין-לאומי, של הפינות התקניות ונעילת הטוויסט – תשתית טכנולוגית שפתחה את הדרך לסטנדרטיזציה מלאה של מכולות שילוח.[18][19]
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Edmonds, John (2017-03-03). "The Freight Essentials: Getting Your Products Across The Ocean". נבדק ב-2017-09-01.
- ^ Baskar, Mariappa Babu (2021). Blue Book of Container Stuffing – The Container Stuffing Management in International Logistics: The Economics Behind (I ed.). Auckland: Massey Press. ISBN 978-1703213027.
- ^ 1 2 Levinson 2006.
- ^ Ripley, David (1993). The Little Eaton Gangway and Derby Canal (Second ed.). Oakwood Press. ISBN 0-85361-431-8.
- ^ Queen City Heritage (באנגלית). Vol. 43–44. The Journal of the Cincinnati Historical Society. 1985. p. 27.
- ^ Wilson, Latimer J. (ביולי 1920). The Motor-Truck Helps the Railroad (באנגלית). Vol. 97. Popular Science Monthly. pp. 30–33.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ Grant, H. Roger (1996). The Northwestern A History of the Chicago & North Western Railway System. DeKalb, IL: Northern Illinois University Press. p. 156. ISBN 978-0-87580-214-5.
- ^ Lewandowski, Krzysztof (2016). "The containers ships, which really was the first?". Transport Means 2016, Proceedings of the 20th International Scientific Conference, October 5–7, 2016. Juodkrante, Lithuania: 668–676. ISSN 1822-296X.
- ^ "S/S Autocarrier. Foto genom Roy Thorntonn samling". ארכיון מ-2015-07-17. נבדק ב-2021-03-16.
- ^ 1 2 Lewandowski, Krzysztof (2014). "Czechoslovak activity to prepare European norms for containers before the Second World War" (PDF). Acta Logistica. 1 (4): 1–7. doi:10.22306/al.v1i4.25. ISSN 1339-5629.
- ^ With Iron Rails p 8.26 by David Burke 1988
- ^ Van Ham, Hans; Rijsenbrij, Joan (2012). Development of Containerization. Amsterdam: IOS Press. p. 8. ISBN 978-1614991465. נבדק ב-27 ביולי 2015.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ "History & Development of the Container – The "Transporter", predecessor to the CONEX". transportation.army.mil. U.S. Army Transportation Museum. 15 במאי 2013. אורכב מ-המקור ב-20 ביולי 2015. נבדק ב-20 ביולי 2015.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ M.K. "Vorläufer der heutigen Container: pa, BT und B900" [Predecessors of today's containers: pa, BT and B900]. MIBA (בגרמנית) (Special 54): 12–19. נבדק ב-23 ביולי 2015.
{{cite journal}}: (עזרה) - ^ Nico Spilt. "Laadkistvervoer – Langs de rails" [Loading bin transport] (בהולנדית). אורכב מ-המקור ב-20 ביולי 2015. נבדק ב-20 ביולי 2015.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Lewandowski, Krzysztof (2014). "Wymagania Organizacyjne Stosowania Systemu ACTS" [Organizational Requirements Use the ACTS System]. Pojazdy Szynowe (בפולנית). 2: 1–14. ISSN 0138-0370.
- ^ 1 2 3 Karina Izdihar, What is A Conex? Here’s Everything You Need to Know!, Shipping Containers USA, 2024-11-13 (באנגלית אמריקאית)
- ^ McGough, Roger (Narrator), McAulay, Graeme (Director & Producer), Crossley-Holland, Dominic (Executive Producer) (2010). The Box that Changed Britain. BBC4 (documentary). BBC.
- ^ Levinson 2016, p. 191.