המלחמה האיטלקית-עות'מאנית
 | |||||||||||||||||||||
| מערכה: המרוץ לאפריקה | |||||||||||||||||||||
| תאריכים | 29 בספטמבר 1911 – 18 באוקטובר 1912 (שנה) | ||||||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | טריפוליטניה העות'מאנית, הים האגאי, מזרח הים התיכון, ים סוף | ||||||||||||||||||||
| תוצאה |
| ||||||||||||||||||||
| שינויים בטריטוריות | איטליה השתלטה על טריפוליטניה, קירנאיקה, פזאן והאיים הדודקאנסיים | ||||||||||||||||||||
| |||||||||||||||||||||
המלחמה האיטלקית–עות'מאנית (באיטלקית: Guerra di Libia, בטורקית: Trablusgarp Savaşı) הייתה מלחמה בין האימפריה העות'מאנית לבין ממלכת איטליה שהתרחשה בין 29 בספטמבר 1911 ל-18 באוקטובר 1912, ברובה בצפון אפריקה.
רקע
[עריכת קוד מקור | עריכה]בתחילת המאה ה־20 ביקשה ממלכת איטליה לבסס את מעמדה כמעצמה קולוניאלית, בניגוד למדינות אירופה האחרות. איטליה, שאוחדה רק במחצית השנייה של המאה ה־19, נחשבה למאחרת במרוץ האימפריאליסטי וחיפשה שטחים מעבר לים שיחזקו את יוקרתה הבינלאומית ואת כלכלתה.
האזור שבו התמקדה היה לוב של ימינו, שהייתה אז חלק מן האימפריה העות'מאנית. האימפריה העות'מאנית הייתה בתקופה זו במצב של חולשה מתמשכת, שאיפשר למעצמות אירופה לנצל את מצבה ולהפעיל עליה לחץ מדיני וצבאי. איטליה זיהתה בכך הזדמנות להשתלט על מחוזות טריפוליטניה וקירנאיקה.
בנוסף לשיקולים האסטרטגיים, פעלו גם מניעים פוליטיים פנימיים באיטליה. הממשלה האיטלקית ביקשה לחזק את התמיכה הציבורית באמצעות הישג צבאי ולנתב את תשומת הלב מבעיות חברתיות וכלכליות. העיתונות הלאומנית עודדה את רעיון ההתפשטות והציגה את לוב כיעד טבעי להתיישבות איטלקית.
מבחינה בינלאומית, איטליה פעלה בזהירות כדי להבטיח שלא תיתקל בהתנגדות משמעותית מצד מעצמות אירופה. באמצעות הסכמים דיפלומטיים מוקדמים, בעיקר עם צרפת ובריטניה, הצליחה איטליה להשיג הסכמה שבשתיקה לפעולתה בצפון אפריקה.
פרוץ המלחמה
[עריכת קוד מקור | עריכה]המתיחות בין הצדדים גברה במהלך 1911, כאשר איטליה הציבה דרישות מדיניות וכלכליות בפני האימפריה העות'מאנית. לאחר דחייתן, הכריזה איטליה מלחמה ב-29 בספטמבר 1911[1], ובכך החלה מלחמת איטליה–האימפריה העות'מאנית.
מהלך המלחמה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב־29 בספטמבר 1911 הכריזה איטליה מלחמה על האימפריה העות'מאנית, לאחר שהציבה שורת דרישות מדיניות וכלכליות שנדחו. ההכרזה לוותה בהכנות צבאיות מקיפות, ובימים שלאחר מכן החלו כוחות איטלקיים בהפגזות ימיות על ערי החוף בלוב, במיוחד טריפולי. העליונות הימית של איטליה אפשרה לה לפעול בחופשיות יחסית לאורך החופים ולנתק את האזור מתגבורות עות'מאניות.
ב־5 באוקטובר 1911 נחתו כוחות איטלקיים בטריפולי וכבשו את העיר בתוך זמן קצר יחסית. הצלחה זו יצרה רושם ראשוני של ניצחון מהיר, אך עד מהרה התברר כי השליטה האיטלקית מוגבלת בעיקר לאזורים עירוניים ולרצועות החוף. האימפריה העות'מאנית, שלא יכלה לשלוח כוחות גדולים דרך הים, שלחה קצינים בחשאי דרך מצרים ועודדה את האוכלוסייה המקומית להתנגד לכיבוש.
המערכה בלוב
[עריכת קוד מקור | עריכה]הלחימה בלוב התאפיינה בפער בין העליונות הטכנולוגית של איטליה לבין תנאי השטח וההתנגדות המקומית. בעוד שהצבא האיטלקי נהנה מציוד מודרני ותמיכה ימית, הוא התקשה להשתלט על אזורים פנימיים ולהתמודד עם לוחמת גרילה מתמשכת. כוחות עות'מאניים, יחד עם לוחמים מקומיים, ניצלו את היכרותם עם השטח ואת הניידות הגבוהה שלהם כדי לפגוע בכוחות האיטלקיים.
אחד האירועים הבולטים היה קרב שרה שעט (23 באוקטובר 1911), שבו נהרגו כ-600 חיילים איטלקים לאחר מתקפה פתע. בתגובה, ביצעו האיטלקים פעולות תגמול קשות נגד האוכלוסייה המקומית, דבר שהעמיק את העוינות והגביר את ההתנגדות. בין הקצינים העות'מאניים שפעלו באזור היה מוסטפא כמאל אטאטורק (לימים נשיא טורקיה הראשון), שצבר ניסיון צבאי חשוב במהלך הלחימה.
זירות אחרות
[עריכת קוד מקור | עריכה]
באפריל-מאי 1912 כבשה איטליה את האיים הדודקאנסיים (שם השליטה שלטון צבאי ובהמשך אזרחי שנודע כ"האיים האיטלקיים של הים האגאי")[3]. תחילה נכבשה אסטיפליה, בגלל הנמל שלה[4], ולאחר מכן נכבש האי הגדול ביותר בארכיפלג, רודוס[5][6] ושאר האיים.
ב-18 באוקטובר 1912 התקיימו שיחות שלום בין איטליה וטורקיה[7][8], שהסתיימו באוקטובר בחתימת הסכם אוּשִׁי (הידוע גם בשם הסכם לוזאן הראשון)[9]. בהסכם הסכימה איטליה להחזיר את האיים הדודקאנסיים לטורקיה, אך הנוסח המעורפל של ההסכם אפשר לה דה פקטו להמשיך לשלוט באיים. כמו כן העות'מאנים הסיגו את צבאם מטריפוליטניה וקירנאיקה והשאירו בהן נציגות סמלית של ה"ח'ליפות". נסיגת הכוחות הטורקיים איפשרה לאיטלקים להעמיק בכיבוש בשטחי לוב בשנת 1913 ולאחר מכן[10]. ב-24 ביולי 1923, לאחר תבוסת העות'מאנים במלחמת העולם הראשונה וסיום מלחמת יוון–טורקיה נחתם הסכם לוזאן[11], בו ויתרה האימפריה על השליטה באיים הדודקאנסיים באופן רשמי.
כתוצאה של המלחמה קיבלה איטליה את הפרובינציות העות'מאניות טריפוליטניה פזאן וקירנאיקה, שביחד יוצרות את לוב המודרנית.
השפעה
[עריכת קוד מקור | עריכה]למרות היקפה המוגבל, למלחמה הייתה חשיבות גבוהה בכך שערערה את מעמדה של האימפריה העות'מאנית בבלקן ועוררה את הלאומיות האתנית בשטחים שנשלטו על ידי העות'מאנים ולתושביהם הייתה זיקה למדינות שונות בחבל. שיאו של תהליך התעוררות זה בא לידי ביטוי שנתיים מאוחר יותר כשפרצה מלחמת העולם הראשונה. לאחר שנוכחו באוזלת היד העות'מאנית אל מול הכוחות האיטלקים וחוסר הארגון בצבא האימפריה, תקפו החברות בליגה הבלקנית את העות'מאנים עוד בטרם הסתיימה המלחמה מול האיטלקים, מתקפה שנודעה בשם מלחמת הבלקן הראשונה.
במלחמה זו התבלטו אנוור פאשה, לימים אחד מחברי הטריומווירט שהנהיג את האימפריה העותמאנית במהלך מלחמת העולם הראשונה.
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- המלחמה האיטלקית-עות'מאנית, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- ידיעות מעיתונות התקופה על המלחמה האיטלקית-עות'מאנית בתוך: שפת הים - ים וספנות בעיתוני ההשכלה והתחייה, 1918-1856.
טורקיה-איטליה, מלחמה, 1911-1912, דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ↑ Italo-Turkish War, Encyclopaedia Britannica
- ↑ Biddle, Tami Davis. Rhetoric and Reality in Air Warfare: The Evolution of British and American Ideas about Strategic Bombing, 1914–1945. Princeton: Princeton University Press, 2002, p. 19.
- ↑ איטליה בהארכיפלגוס, מוריה, 17 במאי 1912
- ↑ סטמפליה, הצבי, 20 במאי 1912
- ↑ האויב בארכיפלגוס, החרות, 31 במאי 1912
- ↑ גורלו של האי רודוס, הזמן, 30 במאי 1912
- ↑ בממלכה ובסביבותיה - תנאי השלום, הצבי, 23 באוגוסט 1912
- ↑ המשא ומתן בדבר השלום, החרות, 23 בספטמבר 1912
- ↑ הסכם אושי או לוזאן הראשון 1912
- ↑ היסטוריה של לוב באתר היסטוריה עולמית
- ↑ Treaty of Lausanne (באנגלית)
