המלחמה הברברית הראשונה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הרעשת טריפולי על ידי אוניות השייטת האמריקאית, 3 באוגוסט 1804.

המלחמה הַבֶּרְבֶּרִית הראשונה (1801-1805), הנקראת גם "מלחמת טריפולי", הייתה הראשונה בין שתי מלחמות שניהלה ארצות הברית נגד המדינות הברבריות בחוף הצפון מערבי של אפריקה. הסיבה ליציאתה למלחמה הייתה התקפותיהם של שודדי-ים, שיצאו בפקודת שליטי טריפוליטניה, אלג'יריה ומרוקו, על אוניות סוחר אמריקאיות שפקדו את הים התיכון. הייתה זו המלחמה הראשונה שערכו האמריקאים מחוץ לגבולות ארצם, והיא בעלת חשיבות במורשת הקרב של הנחתים ושל הצי האמריקאי. המלחמה הסתיימה בחוזה שלום בו שליט טריפוליטניה התחייב להימנע מלפגוע בספינות ומלחים אמריקאים ונערכו חילופי שבויים.

רקע היסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקורסארים הבֶּרְבֶּרִים, אותם פירטים מוסלמים שפעלו מנמלי אלג'יריה, תוניסיה, מרוקו וטריפוליטניה, היו אימת הים התיכון כולו משך מאות בשנים. הם לכדו אוניות סוחר תמימות, מכרו לעבדות את אנשי צוותן ונוסעיהן או תבעו כופר כסף תמורתם, וכך הגדילו את עושרם ועוצמתם של שליטי מדינותיהם. מסדר השילוש הקדוש הרומי-קתולי, המוכר גם בשם מסדר ה"מָתוּרִינִים" שמושבו בצרפת, פעל מאז היווסדו בשלהי המאה ה-12 לאיסוף דמי כופר ולפדיון נוצרים שנפלו בשבי המוסלמים, ובהם גם אלה שנשבו על ידי הפירטים בים התיכון.

גורלן של אוניות סוחר אמריקניות שפקדו את נמלי הים התיכון לא היה שונה משל אחיותיהן האירופיות. התקפות הפירטים הברברים נועדו לסחוט דמי כופר תמורת חיי המלחים השבויים, ובסופו של דבר לאלץ את ארצות הברית לשלם דמי חסות שנתיים (tribute) בתמורה להפסקת ההתנכלויות, כפי שנהגו השליטים הברברים גם עם כמה ממדינות אירופה.[1] עד סיום מלחמת העצמאות וחתימת חוזה פריז ב-1783, בו הכירה בריטניה באופן רשמי בעצמאותה של ארצות הברית, נהנו אוניות הסוחר האמריקניות מהגנתה של צרפת, כפי שסוכם בחוזה הברית שנחתם בין השתיים ב-1778. אומנם החוזה אינו מזכיר מפורשות את המדינות הברבריות, אך הוא מתייחס לאויבים משותפים לארצות הברית ולצרפת, שהמדינות הברבריות ופירטים בכלל יכולים להימנות עליהם. התקפות השוד על אוניות אמריקניות החלו רק לאחר מלחמת העצמאות, כאשר פקעה ההגנה על פי תנאי הברית עם צרפת.

אוניית הסוחר האמריקנית הראשונה שנתפסה על ידי פירטים הייתה הבריגנטינה "בטסי", שנפלה שלל לידי פירטים מרוקנים ב-11 באוקטובר 1784.‏[2] הממשל הספרדי נשא ונתן על שחרור האונייה השבויה וצוותה, אך בה בעת גם יעץ לארצות הברית כיצד להתמודד להבא עם המדינות הברבריות: לשלם דמי חסות שנתיים (tribute) בתמורה להבטחת שלומן של אוניות הסוחר. שגריר ארצות הברית בצרפת, תומאס ג'פרסון, שיגר שליחים אל מרוקו ואלג'יריה כדי לנסות ולקנות את ההסכמים ואת שחרורם של המלחים השבויים שהוחזקו באלג'יריה.[3] מרוקו הייתה המדינה הברברית הראשונה שחתמה על הסכם עם ארצות הברית, ב-23 ביוני 1786. ההסכם הבטיח רשמית את ההגנה על הספנות המסחרית האמריקנית מפני פירטים מרוקנים. סעיף 6 של ההסכם קבע באופן מיוחד, כי אם יגיעו מלחים אמריקנים שבויים לאחת מערי מרוקו, בין אם נפלו בשבי פירטים מרוקנים או בידי אחת המדינות הברבריות האחרות, הם ישוחררו וייהנו מהגנתה של ממלכת מרוקו.[4]

קומודור אמריקאי משלם דמי חסות לדיי אלג'יראי ב-1800

המשא ומתן הדיפלומטי עם אלג'יריה לא היה מוצלח כמו המשא ומתן עם מרוקו. ההתקפה הפירטית הראשונה של הקורסארים האלג'ירים נגד הספנות האמריקנית ארעה ב-25 ביולי 1785, עם שביית הסקונר "מריה"; שבוע אחר כך נתפסה הספינה "דופין".[5] ארבע המדינות הברבריות תבעו יחד מארצות הברית סכום של 660,000 דולר, בעוד שהתקציב שהוקצה לשליחים להשגת השלום עמד על 40,000 דולר בלבד.[6] המגעים הדיפלומטיים להסכמה על סכום מתקבל על הדעת של דמי חסות או דמי כופר לפדיון המלחים השבויים לא צלחו. צוותי "מריה" ו"דופין" נותרו בשבי למעלה מעשר שנים, ואליהם הצטרפו בתוך זמן קצר גם מלחי אוניות אחרות שנתפסו על ידי המדינות הברבריות.[7] ב-1795 הגיעה אלג'יריה להסכם עם ארצות הברית בתמורה ליותר ממיליון דולר, כשישית מסך התקציב השנתי של ארצות הברית,[8] בעקבותיו שוחררו 115 המלחים שהוחזקו על ידה והובטח שלומן לעתיד של אוניות הסוחר שלה. ברם, הדרישה המתמשכת למס עובד הובילה בסופו של דבר להקמת מחלקת הצי של ארצות הברית, שנוסדה ב-1798.[9] כדי למנוע התקפות פירטיות נוספות על ספנות אמריקנית כמו גם כדי לשים קץ לתביעות המוגזמות בגודלן למס עובד שהגישו המדינות הברבריות.

המלחים השבויים תיארו לימים במכתבים ובעדויות את תקופת שביים כצורה של עבדות, הגם שהייתה שונה מזו שנהגה באותו זמן בארצות הברית ובמדינות אירופה.[10] נוצרים שנפלו בשבי המדינות הברבריות יכלו להתעשר ולרכוש לעצמם מעמד שעלה על זה של עבד מן השורה. דוגמה אחת שכזו הוא ג'יימס ליאנדר קצ'קרט, שהגיע למעמד הגבוה ביותר שעבד נוצרי יכול היה להגיע אליו באלג'יריה כשנתמנה ליועצו של הדיי.[11] אולם מרבית השבויים נדונו לעבודה קשה בשירותם של הפירטים הברברים, וסבלו מתנאי מחיה גרועים ביותר, רעב ומחלות. כשנפוצו בארצות הברית הידיעות על סבלם של השבויים, גבר הלחץ הציבורי על הממשל לפעול לעצירת ההתקפות הפירטיות על אוניות אמריקניות.

במרץ 1785 יצאו תומאס ג'פרסון וג'ון אדמס אל לונדון כדי לשאת ולתת עם שליח מטריפולי, הציר סידי חאג' עבדרחמן (או סידי חאג' עבדול רחמן עג'ה). כשנשאל "על מה מתבססת יומרתם לאסור מלחמה על מדינות שלא עוללו להם כל רע" השיב השגריר: "כתוב בקוראן, כי כל המדינות שאינן מכירות בנביא נחשבות לכופרות, וזכותו וחובתו של המאמין לשדוד ולשעבד אותן, וכל מוסלמי הנהרג במלחמה שכזו יגיע אל נכון לגן עדן. הוא הוסיף ואמר, כי האיש הפושט ראשון על האונייה מקבל עבד אחד בנוסף לחלקו בשלל, וכי כאשר הם פושטים אל סיפונה של אוניית אויב, אוחז כל מלח חרב ביד אחת ופגיון בין שיניו, והם מפילים אימה כה גדולה על אויביהם, עד כי אלה נכנעים מיד תוך זעקות."[12][13]

ג'פרסון הוסיף להתנגד בתוקף לתשלום דמי החסות וזכה לתמיכה הולכת וגוברת מצד ג'ורג' וושינגטון ואחרים. הקמתו מחדש של הצי המלחמתי האמריקני ב-1794, שפורק עם סיום מלחמת העצמאות בשל הקושי לממן את אחזקתו, נועדה להגדיל את כוחה של ארצות הברית בים, כדי שתוכל לגונן על אוניות הסוחר שלה מבלי לשלם דמי חסות.

הכרזת המלחמה והמצור הימי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מעט לפני השבעתו של ג'פרסון ב-1801, העביר הקונגרס חקיקה שבין השאר קבעה ותיקצבה בניית שש פריגטות אשר "תאוישנה ותתפקדנה כפי שימצא הנשיא לנכון". במידה ותוכרז מלחמה עם הברברים נכתב בחקיקה שהפריגטות "תגנָּה על המסחר ותענושנה (את הברברים) ללא רחם על עזות מצחם - בהטבעת, השמדת ושריפת ספינותיהם בכל מקום שתמצאנה אותן"[14].

עם השבעת ג'פרסון תבע הפאשה של טריפולי, יוסוף קאראמאנלי, 225,000$ מהממשל החדש (בשנת 1800 הכנסות הממשל השנתיות עמדו על עשרה מיליון דולר, כך שמדובר בנתח משמעותי, בשיעור של כשני אחוזים). ג'פרסון מימש את כוונתו מימים ימימה וסירב לדרישה. כצפוי, הכריז קאראמאנלי מלחמה על ארצות הברית בשל הסרוב, אם כי לא במכתב רשמי אלא באמצעות טקס בֶּרְבֶּרִי בו הופל הדגל בפתח הקונסוליה של ארצות הברית[15]. אלג'יריה וטוניס נמנעו מללכת בעקבות בן-בריתם הטריפוליטני.

עוד לפני שנודע לו על הכרזת המלחמה, שילח ג'פרסון שייטת בת שלוש פריגטות וסקונר אחת תחת פיקודו של הקומודור ריצ'רד דייל עם מכתבים ומתנות במאמץ לקיים שלום עם המעצמות הברבריות[16], אך לדייל ניתנה גם פקודה "להגן על שלומם של ספינות ואזרחים אמריקאיים". ג'פרסון עמד על כך שהוא "אינו מורשה על פי חוקת ארצות הברית, ללא אישור מפורש מהקונגרס, לפעול מעבר לפעולות הגנתיות". ג'פרסון הודיע לקונגרס "אני מודיעכם שכל הכרעה בנושא שעל הפרק, בתחום תפקידו של המחוקק כמכריע, תהיה מתוך ידיעת ושקילת כל מקרה בעל חשיבות"[14]. על אף שהקונגרס לא הצביע מעולם על פתיחה במלחמה, הוא הסמיך את הנשיא לפקוד על כל ספינה אמריקאית חמושה לתפוס סחורות וספינות של הפאשה של טריפולי ו"גם לפעול כל פעולה אם מתוך זהירות או בעוינות כפי שמצב המלחמה יצדיק". השייטת האמריקאית שילבה כוחות עם שייטת שוודית בפיקודו של רודולף סדרסטורם והטילה מצור ימי על טריפולי, בהיות השוודים במלחמה עם הטריפוליטאים מאז 1800[17].

הסקונר "אנטרפרייז" לוכדת את הקטש "טריפולי"

הקומודור אדוארד פרבל שט למסינה, סיציליה ב-31 במאי 1801, והתקבל בחצרו של המלך פרדיננד הרביעי מממלכת נאפולי, ושם מצא בעל ברית מצוין: על אף שנאפולי הייתה במלחמה עם נפולאון, סיפק פרדיננד אנשים, אומנים, ציוד, סירות-תותחים, סירות-מרגמה, וגישה חופשית לנמלי מסינה, סירקוזה ופלרמו כבסיסים להתקפות נגד טריפולי. נמלי סירקוז ופלרמו היו מבוצרים היטב, מוגנים ב-150 תותחים ומאוישים ב-25,000 חיילים, בצירוף 10 ספינות מטיפוס בריג בעלות 10 תותחים ושתי ספינות סקונר חמושות ב-8 תותחים, 19 סירות-תקיפה, ושתי גליאות[18].

הפעילות הקרבית הראשונה הייתה קרב בין הסקונר "אנטרפרייז" לקטש טריפוליטאית בעלת 14 תותחים בשם "טריפולי". תחת פיקודו של הסגן אנדרו סְטֶרֶט הביסה האנטרפרייז את הטריפולי והשתלטה עליה.

בתגובה לבקשתו של הנשיא ג'פרסון לסמכויות במאבק בפיראטים העביר הקונגרס תקנה שנתנה בידו את הסמכות לנקוט "כל פעולה להגנת המסחר והמלחים האמריקאיים כנגד משחתות טריפוליטאיות" ו "להעמיד לטובת המאבק ספינות של הצי כפי שימצא לנכון[19]." התקנה גם כללה אישור לספינות אמריקאיות "לתפוס ולהחרים ספינות שמקורן במפרץ טריפולי ולחלק את הרכוש שיוחרם בין אלו שנתנו ידם בהבאתן אלי חוף[14]".

במהלך שנת 1802 הפנה ג'פרסון את הטובות שבספינות הצי למלחמה: ארבע פריגטות, שתי בריג, סקונר והקטש שנלכדה. במהלך 1803 הטיל פרבל מצור על הנמלים הברבריים ונקט פשיטות כנגד הציים שעגנו בהם.

קרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפריגטה האמריקאית "פילדלפיה" תקועה על שירטון בנמל טריפולי, אוקטובר 1803
השתלטות על ספינת-תותחים טריפוליטאית, 3 באוגוסט 1804
כיבוש העיר הטריפולטאית דרנה, אפריל 1805

באוקטובר 1803 הצליח הצי הטריפוליטאי ללכוד את הפריגטה האמריקאית "פילדלפיה" ללא פגע, לאחר שזו עלתה על שירטון בנמל טריפולי במהלך סיור. מאמצי האמריקאים לחלץ את הספינה תחת אש תותחי הנמל וספינות טריפוליטאיות עלו בתוהו. צוות הספינה כולו נלכד בשבי הטריפוליטאי, והפריגטה הוצבה בנמל לשמש כסוללת תותחים נוספת להגנתו.

הפריגטה "פילדלפיה" עולה באש, המעשה האמיץ ביותר של זמננו - הורציו נלסון

ב-16 בפברואר 1804 הוביל סגן סטיבן דאקטור כוח קטן של נחתים אמריקאיים בספינת קטש טריפוליטאי שנלכדה. הכוח הצליח לשטות בשומרי הפריגטה ולהתקרב די הצורך על מנת לעלות לסיפונה לתקיפה. הנחתים הסתערו, הביסו את שומרי הפריגטה, והעלו אותה באש, על מנת למנוע את השימוש בה. יצויין שהאדמירל הבריטי הורציו נלסון, גיבור קרבות בזכות עצמו, כינה פעולה זו "המעשה האמיץ ביותר של זמננו"[20].

הקומודור פרבל התקיף את טריפולי ב-14 ביולי 1804, בסדרת קרבות נטולי הכרעה. ההתקפות כללו ניסיון להשתמש בקטש הלכוד ששימש להבערת ה"פילדלפיה" כספינת-תבערה. התוכנית הייתה שהקטש תכנס לנמל ותתפוצץ סמוך לספינות האויב, אך הקטש התלקחה טרם שהספיקה להתקרב, ככל הנראה בשל אש תותחי הנמל, וכל אנשי צוותה נספו[21].

נקודת המפנה במהלך המלחמה הייתה כיבוש העיר דֶרְנָה בידי הגנרל ויליאם איטון והסג"מ פרסלי או'באנון. השניים הובילו כוח של שמונה נחתים (איטון ביקש מאה, אך סורב[22]) וחמש מאות שכירי חרב, ערב רב של יוונים, ערבים, וברברים. הכוח צעד וחצה את המדבר מאלכסנדריה שבמצריים, התקיף וכבש את דרנה. הייתה זו הפעם הראשונה שדגל ארצות הברית התנוסס בניצחון מחוץ לגבולות ארצות הברית[23]. האירוע ההיסטורי הונצח בהימנון הנחתים חופי טריפולי[24].

סיום הלוחמה ותוצאותיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עקב השחיקה והמצור המתמשך, ותחת איום שהאויב יתקדם ויכבוש את טריפולי עצמה ושלטונו יוחלף באחיו הבכור בתמיכה אמריקאית, חתם יוסוף קארארמאנלי על חוזה שלום. סעיף 2 הצהיר:

הפאשה של טריפולי ימסור לכוח האמריקאי כל אזרח אמריקאי שבידו, והצי האמריקאי ימסור כל נתין של הפאשה של טריפולי שברשותו. היות ובידי הפאשה כשלוש מאות אמריקאים, ובידי האמריקאים כמאה טריפוליטאים בלבד, יקבל הפאשה לידיו סכום של ששים אלף דולר כגמול על ההפרש[25]

ג'פרסון הגדיר בחוזה זה בבירור את ההבדל בין כופר תמורת שיחרור אזרחים, לבין תשלום דמי חסות. תומכי ההסכם טענו ש-60,000 דולר הם סכום פעוט בהשוואה להוצאות המשך הלוחמה, אך הגנרל איטון, כובש דרנה, נותר מריר בגינו עד יומו האחרון, בהאמינו שאפשר היה לסיים את הלחימה ללא תשלום כופר, ובתחושתו שהכוח האמריקאי בגד באח הבכור של הפאשה והכתים בכך את כבודו. מעטים ראו את הדבר כמוהו[26].

המלחמה הברברית הראשונה הוכיחה לעולם כי הצי האמריקאי הוא כוח משמעותי, המסוגל לפעולות ממושכות וארוכות טווח בפעולה מלוכדת ומאורגנת. הצי והנחתים היוו חלק משדרת הממשל החל מזמן זה[27] . עם זאת המלחמה לא שמה קץ לאיום שודדי הים הברברים אלא הביאה להפסקה זמנית בלבד. ב-1807 חזרה אלג'יריה ללכוד שבויים אמריקאים. הצי האמריקאי, בהיותו עסוק במבשרי מלחמת 1812, לא יכול היה להגיב להתגרויות עד המלחמה הברברית השנייה ב-1815, אשר הסתיימה בהכרעה מוחצת ושמה קץ לאיום הברברי[28].

הנצחה ומורשת קרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנדרטת טריפולי[29], האנדרטה הצבאית הראשונה בתולדות ארצות הברית, הוקמה לזכר גיבורי המלחמה הברברית הראשונה. היא ניצבת באקדמיית הצי האמריקאי באנאפוליס, מרילנד[30].

גם בזמר הונצחה המערכה. כאמור, המנון הנחתים "חופי טריפולי" מקורו במלחמה. בנוסף, זמר שהיה חביב על מלחים אמריקאים ובריטים, שהושר הן כפואמה והן כשיר שאנטי, "חופי הברברי", מתאר קרב במלחמה:

צפה קדימה, צפה אחורה, צפה לצד החסי
רוח קלה! רוח עזה!
כך הפלגנו אנו
אני רואה ספינה טרופה בצד הרוח
וספינה נישאת בצד החסי
כולנו כך הפלגנו מול חופי הברברי

שאלנו "האם אתה פיראט,
או לוחם עז כמונו?"
רוח קלה! רוח עזה!
כך הפלגנו אנו
"אוה לא, איני פיראט!
אלא לוחם תמים" ענה
כולנו כך הפלגנו מול חופי הברברי

מפרש עילי מתחנו
אימצנו הספינה
רוח קלה! רוח עזה!
כך הפלגנו אנו
"חכה! מכתבים באמתחתנו
לך למסור בביתנו"
כולנו כך הפלגנו מול חופי הברברי

מטח-צד מול מטח צד
הוא לחם בנו בעוז
רוח קלה! רוח עזה!
כך הפלגנו אנו
ובסוף פריגטתנו
את תורן הפיראט ניפצה
כולנו כך הפלגנו מול חופי הברברי

"רחמים! רחמים!"
הפיראט הנוכל עתר
רוח קלה! רוח עזה!
כך הפלגנו אנו
ברחמים את ספינתו טיבענו
בים גאות גועש
כולנו כך הפלגנו מול חופי הברברי

בחרב, באקדח
שעות שלוש לחמנו
רוח קלה! רוח עזה!
כך הפלגנו אנו
ספינתם היא ארון קבורה
והים הוא בית-קיברם
כולנו כך הפלגנו מול חופי הברברי

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Rojas, Martha Elena. "Insults Unpunished: Barbary Captives, American Slaves, and the Negotiation of Liberty." Early American Studies: An Interdisciplinary Journal, 1.2 (2003): 159–86.
  2. ^ Battistini, Robert. "Glimpses of the Other before Orientalism: The Muslim World in Early American Periodicals, 1785–1800." Early American Studies: An Interdisciplinary Journal, 8.2 (2010): 446–74.
  3. ^ Parton, James. "Jefferson, American Minister in France." Atlantic Monthly, 30.180 (1872): 405–24.
  4. ^ Miller, Hunter. Barbary Treaties 1786–1816: Treaty with Morocco June 28 and July 15, 1786. Digitized copy in: The Avalon Project, Yale Law School.
  5. ^ Battistini, 450.
  6. ^ Parton, 413.
  7. ^ Rojas, 176.
  8. ^ Rojas, 165.
  9. ^ Blum, Hester. "Pirated Tars, Piratical Texts Barbary Captivity and American Sea Narratives." Early American Studies: An Interdisciplinary Journal. 1.2 (2003): 133–58.
  10. ^ Rojas, 168–9.
  11. ^ Rojas, 163.
  12. ^ "American Peace Commissioners to John Jay," March 28, 1786, "Thomas Jefferson Papers," Series 1. General Correspondence. 1651–1827, Library of Congress. [1]
  13. ^ Philip Gengembre Hubert (1872). The Atlantic monthly, vol. 30, p. 413.
  14. ^ 14.0 14.1 14.2 Woods, Thomas (7 July 2005) Presidential War Powers, LewRockwell.com
  15. ^ ‎‎‎Miller, Nathan‎‎ (1 בספטמבר 1997). ‎‎‎‎‎‎‎‎‎The U.S. Navy: a history‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎. Naval Institute Press‎‎‎‎‎‎. עמ' 46‎‎‎‎. ‎‎ISBN 978-1-55750-595-8‎‎‎‎‎‎‎‎‎. בדיקה אחרונה ב-9 במאי 2011‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎.‎ 
  16. ^ ‎‎‎Huff, Elizabeth. ‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎"The First Barbary War"‎‎‎‎‎‎. monticello.org‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎. בדיקה אחרונה ב-14 באוקטובר 2014‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎.‎ 
  17. ^ ‎‎‎Tom Woods. ‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎"Presidential War Powers: The Constitutional Answer"‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎. libertyclassroom.com‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎. בדיקה אחרונה ב-9 ביולי 2014‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎.‎ 
  18. ^ ‎‎‎Tucker, Glenn.‎‎ (22 במאי 1963). ‎‎‎‎‎‎‎‎‎"Dawn like Thunder: The Barbary Wars and the Birth of the U.S. Navy"‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎. Indianapolis, Bobbs-Merrill‎‎‎‎‎‎. עמ' 293‎‎‎‎. ‎‎OCLC 391442‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎.‎  (דרושה הרשמה לen:Questia Online Library)
  19. ^ Keynes 2004, p. 191 (note 31)
  20. ^ Tucker, Spencer. Stephen Decatur: A Life Most Bold and Daring. Naval Institute Press; 2005. ISBN 978-1-55750-999-4. p. xi.
  21. ^ Tucker, 2005, pp. 326 – 331.
  22. ^ Daugherty 2009, pp. 11–12.
  23. ^ מייקל ר. גורדון וברנרד א. טריינור, "קוברה 2", הוצאת משרד הביטחון, 2010, עמוד 210.
  24. ^ Battle of Derna
  25. ^ ‎‎‎‎‎‎‎‎"Treaty of Peace and Amity, Signed at Tripoli June 4, 1805"‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎. The Avalon project, Yale Law School.‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎.‎ 
  26. ^ Herring, George C. From Colony to Superpower: U.S. Foreign Relations since 1776. New York: Oxford University Press, 2008. ISBN 978-0-19-507822-0. p. 100. (דרושה הרשמה באתר Questia)
  27. ^ Tucker, 2005, p. 464.
  28. ^ Gerard W. Gawalt, America and the Barbary Pirates: An International Battle Against an Unconventional Foe, U.S. Library of Congress.
  29. ^ ‎‎‎Giovanni C Micali, ‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎Tripoli Monument at the U.S. Naval Academy in Annapolis, Maryland‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎, dcmemorials.com‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎ 
  30. ^ Tucker, 2005, p. 332.