המלחמה הווהאבית-עות'מאנית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
המלחמה הווהאבית-עות'מאנית
תאריך התחלה: 1811
תאריך סיום: 1817
משך הסכסוך: כ־6 שנים
מקום: חצי האי ערב
תוצאה: ניצחון עות'מאני מכריע
חיסול אמירות דרעיה
הצדדים הלוחמים
ראשי מדינה
Flag of the First Saudi State.svg סעוד אל כביר
Flag of the First Saudi State.svg עבדאללה בן סעוד 
Flag of the Ottoman Empire (eight pointed star).svg מהמוט השני 
מפקדים
כוחות

20,000

50,000

אבידות

4,000 הרוגים
6,000 פצועים

2,000 הרוגים
1,000 פצועים

המלחמה הווהאבית-עות'מאניתערבית: الحرب العثمانية السعودية, בטורקית: Osmanlı-Suudi Savaşları) התנהלה בשנים 18111817 בין מצרים, בה שלט מוחמד עלי פאשהאיילט של האימפריה העות'מאנית), לבין צבא אמירות דרעיה, המדינה הסעודית הראשונה, והסתיימה בחיסולה של האחרונה.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

הווהאביה נוסדה על ידי מוחמד אבן עבד אל-והאב כתנועה איסלאמית פונדמנטליסטית אשר הובילה להקמת אמירות דרעיה, ובהנהגתו, בצוותא עם מוחמד אבן סעוד, פתחה במערכה לרפורמה באסלאם ולהשלטת מרותם ברחבי חצי האי ערב, אשר הובסה בסופו של דבר בידי הכדיב מוחמד עלי, שהיה באותה תקופה ואסל של האימפריה העות'מאנית.

ב-1802 תקפו הווהאבים את כרבלא, הרגו כ-5,000 איש ובזזו את העיר ואת מקדש האימאם חוסיין השוכן בה. ב-1805 כבר השתלטו הווהאבים על מכה ומדינה[1]. בנוסף, תקפו הווהאבים את שיירות המסחר ועולי הרגל העות'מאניות וכתוצאה מכך גרמו להפסדים כלכליים לאימפריה[2]. האמיר הסעודי התנער ממרותו של הסולטאן העות'מאני והטיל ספק במעמדו כח'ליף ומגן המקומות הקדושים בחיג'אז[3]. הסולטאן העות'מאני, שחשש משאיפותיו של מוחמד עלי במצרים ומנאמנותו כלפיו, ציווה עליו להלחם בווהאבים, בהנחה שתבוסה של כל אחד מהצדדים תועיל לאימפריה[2]. מתחים בין מוחמד עלי לחייליו ממוצא אלבני גרמו לו לשלחם ללחום בחצי האי ערב כנגד הווהאבים, שם מתו רבים מהם[4].

מהלך המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מוחמד עלי הצטווה לחסל את המדינה הסעודית החל מדצמבר 1807 על ידי הסולטאן מוסטפא הרביעי. עם זאת, בעיות פנימיות במצרים מנעו מעלי להפנות את מרבית כוחותיו כנגד הווהאבים[3]. ב-1812 נחתו הכוחות המצריים, שכללו מלבד האלבנים גם חיילים טורקיים, מצריים ושכירי חרב מאירופה, בג'דה, והביסו את הווהאבים שניצבו מולם, אך רק ב-1813 הצליחו לכבוש מחדש את מכה ומדינה[5].

ב-1817 הגיע לערב איברהים פאשא, בנו של עלי, ונטל את הפיקוד על המערכה. איברהים השיג את תמיכתם של שבטים מקומיים באמצעות דיפלומטיה מיומנת והענקת מתנות נדיבות, ובעזרתם התקדם למרכז ערב, כשהוא כובש את עניזה ובוריידה[6]. לאחר מכן זכה איבראהים לתמיכתם של מרבית השבטים העיקריים וצעד לבירת האמירות, דרעיה, אך כוחותיו נעו באיטיות בשל התקפות הווהאבים ורק באפריל 1818 הגיעו ליעדם. בשל יכולתו הדלה של צבאו הלא מאומן של איברהים נכנעו הווהאבים רק לאחר מצור שארך כשישה חודשים, ב-11 בספטמבר של אותה שנה. דרעיה נהרסה ביוני 1819, ובעיירות הראשיות הוצבו חילות מצב מצריים[7].

לאחר כניעת הווהאבים נשלח מנהיגם, עבדאללה בן סעוד, לאיסטנבול, שם הוצא להורג[7].

תוצאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרבית המנהיגים הפוליטיים זכו ליחס טוב, אך העות'מאנים נהגו בקשיחות רבה כלפי המנהיגים הדתיים אשר הובילו את הווהאביה, והוציאו להורג את סולימאן אבן עבד אללה ואישים בולטים אחרים, מכיוון שאי מוכנותם להתפשר על אמונותיהם נחשב לאיום גדול יותר מזה של המנהיגים הפוליטיים. ההוצאות להורג אף שיקפו את טינתם של העות'מאנים כלפי השקפת העולם הווהאביסטית[3].

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Bowen, Wayne H. The History of Saudi Arabia. Greenwood Publishing Group, 2008. ISBN 0313340129. עמוד 73
  2. ^ 2.0 2.1 Marsot, Afaf Lutfi Al-Sayyid. A History of Egypt: From the Arab Conquest to the Present. Cambridge University Press, 2007. ISBN 1139463276. עמוד 66
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 Elizabeth Sirriyeh, "Wahhabis, Unbelievers and the Problems of Exclusivism". Bulletin (British Society for Middle Eastern Studies), Vol. 16, No. 2. 1989.
    עמודים 123-132
  4. ^ Fahmy, Khaled. Mehmed Ali: From Ottoman Governor to Ruler of Egypt. Oneworld Publications, 2012. ISBN 1780742118
  5. ^ Bowen, עמוד 74
  6. ^ Commins, David. The Wahhabi Mission and Saudi Arabia. I.B.Tauris, 2009. ISBN 0857731351
  7. ^ 7.0 7.1 Bowen, עמוד 77