המלחמה היוונית-עות'מאנית (1897)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
המלחמה היוונית-עות'מאנית
Velestino1897.jpg
ציור של קרב ולסטינו
תאריך התחלה: 3 בפברואר 1897
תאריך סיום: 4 בדצמבר 1897
משך הסכסוך: 43 שבועות ו-4 ימים
מקום: יוון, בעיקר אפירוס, תסליה וכרתים
תוצאה: ניצחון צבאי לאימפריה העות'מאנית, ניצחון דיפלומטי לממלכת יוון (הסכם קונסטנטינופול)
הצדדים הלוחמים

האימפריה העות'מאניתהאימפריה העות'מאנית האימפריה העות'מאנית

ממלכת יווןממלכת יוון ממלכת יוון

מפקדים
כוחות

121,500
1,300 פרשים
210 תותחים

54,000
500 פרשים
136 תותחים

אבידות

1,111 הרוגים
3,329 פצועים
16 שבויים

672 הרוגים
2,481 פצועים
253 שבויים

המלחמה היוונית-עות'מאנית של 1897, המכונה גם מלחמת שלושים הימים וביוון גם 97' השחורה, הייתה מלחמה שנערכה בין ממלכת יוון לאימפריה העות'מאנית. המלחמה הייתה נטושה על שאלת מעמדו של האי כרתים, אשר היה נתון לשליטה עות'מאנית בעוד שמרבית תושביו היו יוונים שביקשו זה מכבר להסתפח לממלכת יוון. התערבותן של המעצמות הביאה לסיום המלחמה ולהשגת אוטונומיה לכרתים שענייני החוץ שלה נתונים בידי העות'מאנים. זהו הניסיון הצבאי הראשון שבו עמד הדרג הצבאי והמדיני ביוון מאז מלחמת העצמאות ב-1821.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1878 הורה קונגרס ברלין לאימפריה העות'מאנית לחתום על הסכם חאלפה (Χαλέπα), שבו התחייבה לממש את התחייבותה משנת 1868 להעניק אוטונומיה רחבה לכרתים. אף על פי כן הוסיפו העות'מאנים להתעלם מהתחייבותם. ב-1894, לאחר ששלוש התקוממויות פרצו בכרתים ב-85', 88' ו-89', השיב הסולטאן עבדול חמיד השני את המדינאי היווני-עות'מאני אלכסנדר קאראתדורי פשה לתפקידו כמושל כרתים. אך נכונותו של זה להביא לידי מימוש התחייבותה של האימפריה בהסכם חאלפה עוררה את זעמה של הקהילה המוסלמית באי, והובילה לחידוש העימותים בינה לבין הקהילה היוונית ב-1896.

תגבורת צבאית עות'מאנית נשלחה לכרתים על מנת להשקיט את המהומות, בעוד שמנגד הגיעו אל האי מתנדבים מיוון על מנת לחזק את ידי הקהילה היוונית המקומית. ציי המעצמות שפטרלו במימי כרתים הוסיפו להגברת המתיחות. עם זאת הושג לבסוף הסכם בין הצדדים והמהומות שככו לזמן מה. הן שבו והתלקחו בינואר 1897 ונשאו אופי אלים במיוחד. המורדים היוונים הכריזו על מלחמה נגד האימפריה העות'מאנית למען שיחרור כרתים ואיחודה עם ממלכת יוון.

ביוון נמתחה ביקורת חריפה על ראש הממשלה תאודורוס דליאניס (Δηλιγιάννης) על ידי יריבו דמטריוס ראליס על שקצרה ידו לכאורה מלהושיע בעניין כרתים. בבירה אתונה נערכו הפגנות מתמשכות שבהן האשימו המפגינים את המלך גאורגיוס הראשון ואת ממשלתו בהפקרת אחיהם בכרתים. בעלי-משרות צבאיות ומדיניות רבים ביוון, שהיו חברי הארגון הלאומני-מיליטריסטי "החברה הלאומית", דחפו גם הם לעימות מיידי עם העות'מאנים.

פריצת המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-25 בינואר 1897 הפליגו לכרתים אניות נושאות חיילים ראשונות, מלוות בספינת הקרב "הידרה", והורידו על חופה שני גדודים, סמוך לחאניה. ב-2 בפברואר, חרף התחייבותן של המעצמות לשמור על הריבונות העות'מאנית בכרתים, הכריז מפקד הכוחות טימוליאון ואסוס (Βάσσος) על איחודה עם יוון. המעצמות דרשו בתגובה מדליגיאניס שיפנה לאלתר את כוחותיו מכרתים בתמורה למתן אוטונומיה לאי. הדרישה נדחתה, וב-7 בפברואר פרץ הקרב המלא הראשון בין היוונים לעות'מאנים, קרב ליוואדייה (Λιβαδειά), שבמהלכו גבר הכוח הניסיוני היווני על הכוח העות'מאני החזק בעל 4,000 החיילים. לאחר מכן הורה ואסוס לכוחות לסגת מקאנה בירת כרתים, אולם מורדים מכרתים תקפו את הכוחות העות'מאניים אף בחודשים פברואר ומרץ 1897. ספינות המלחמה של השייטת הבינלאומית הפציצו את המורדים, והנחיתו כוח בינלאומי של מלחים ונחתים בחוף כדי לכבוש את קאנה. עד סוף מרץ הגיע לסיומו הקרב הגדול על כרתים, אם כי ההתקוממות נמשכה.

יחסי הכוחות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצבא היווני היה מורכב משלוש דיוויזיות, ששתיים מהן תפסו עמדות בתסליה ואחת בארטה, אפירוס. נסיך הכתר קונסטנטינוס היה הגנרל היחיד בצבא, והוא קיבל פיקוד על הכוחות ב-25 במרץ. הצבא היווני בתסליה כלל 45,000 לוחמים, 500 פרשים ו-96 תותחים, בעוד שבאפירוס היו 16,000 חיילים ו-40 תותחים.

הצבא העות'מאני כלל שמונה דיוויזיות רגלים ודיוויזיית פרשים אחת. הכוח בתסליה כלל 58,000 חיילים, 1300 פרשים ו-186 תותחים, בעוד הכוח באפירוס כלל 26,000 חיילים ו-29 תותחים. אדהם פאשה פיקד על הכוחות העות'מאניים.

מלבד ההבדל המובהק בכמות הלוחמים, היו גם הבדלים משמעותיים באיכות החימוש של שני הצדדים. הצבא העות'מאני כבר היה מצויד ברובי הדור השני עם אבק שריפה נטול עשן (מאוזר מודלס 1890 ו-1893), בעוד היוונים היו מצוידים עם רובי גרא עם ירייה בודדת. בשנת 1897 חיל הים ההלני היה מורכב משלוש אוניות מחופות שריון בסדרת "הידרה", סיירת אחת, מיאוליס, וכמה ספינות תותחים. האוניות היווניות ביצעו הפגזות על ביצורים טורקיים ועל ספינות תובלה טורקיות, אך לא היה קרב ימי חשוב במהלך המלחמה. הצי העות'מאני כלל שמונה אוניות מלחמה מסדרת ,עות'מאנייה", שהיו די מיושנות. בנוסף, כלל הצי העות'מאני שתי סיירות וכמה כלי שטי קטנים יותר, וביניהם כמה ספינות טורפדו. אולם, הצי העות'מאני לא נשמר, אולי בשל חששו של הסולטן ובשל המצב הגרוע של הספינות, הצי העות'מאני כמעט לא יצא מבסיסיו במהלך המלחמה.

המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-24 במרץ חצו 2,600 לוחמי גרילה יוונים את הגבול היווני למקדוניה העות'מאנית, כדי לעורר אי-סדר מאחורי קווי האויב על ידי התנכלות של מקומיים נגד הממשל העות'מאני. כתוצאה מכך, ב-6 באפריל גייס אדהם פאשה את כוחותיו. תוכניתו הייתה להקיף כוחות יווניים ולהשתמש בנחל פיניוס כמחסום טבעי על מנת לדחוף אותם בחזרה למרכז יוון.

חזית תסאליה[עריכת קוד מקור | עריכה]

באופן רשמי הוכרזה מלחמה ב-18 באפריל, כאשר השגריר העות'מאני באתונה, אסים ביי, נפגש עם שר החוץ היווני והודיע ​​על ניתוק הקשרים הדיפלומטיים. קרבות כבדים התרחשו בין 21-22 באפריל מחוץ לעיירה טירנאבוס, אך כאשר הכוחות העות'מאניים המכריעים התאחדו, הורה המטה הכללי היווני לסגת, מה שהפיץ בהלה בקרב חיילים ואזרחים כאחד. לאריסה נפלה ב-27 באפריל, בעוד החזית היוונית אורגנה מחדש מאחורי הקווים האסטרטגיים של ולסטינו, בפרסאלה. אף על פי כן, דיוויזיה אחת הוסמכה לפנות לכיוון ולסטינו, ובכך יצרה פער בין הכוחות היווניים במרחק של 60 ק"מ זה מזה. בין 27-30 באפריל, בלמו הכוחות היווניים בפיקודו של קולונל קונסטנטינוס סמולנסקיס, את ההתקדמות העות'מאנית.

ב-5 במאי תקפו שלוש דיוויזיות עות'מאניות את פרסאלה, ואילצו את הכוחות היווניים לסגת לדומוקוס, בעוד שסמולנסקיס נאלץ לסגת מ"קו ולסטינו" שנשלם זה עתה לאלמירוס, ווולוס נפלה לידיים עות'מאניות ב-8 במאי.

בדומוקוס התארגנו הכוחות היוונים שמנו 40,000 איש בתנוחת הגנה חזקה, והצטרפו אליהם כ-2,000 מתנדבי "החולצה האדומה" האיטלקית בפיקודו של ריצ'יוטי גריבלדי. העות'מאנים מנו בסך הכל כ-70,000 חיילים, מתוכם כ-45,000 היו מעורבים ישירות בקרב. ב-16 במאי שלחו העות'מאנים חלק מצבאם סביב אגף היוונים כדי לנתק את קו הנסיגה שלהם, אך הוא לא הגיע בזמן. למחרת שאר צבאותיהם תקפו בחזית. שני הצדדים נלחמו קשה. הטורקים נבלמו באש חיילי הרגלים, עד שהאגף השמאלי שלהם ניצח את היוונים. הכוח העות'מאני פרץ קדימה, ובשל כך פתחו היוונים בנסיגה מחודשת. סמולנסקיס נצטווה לעמוד על רגליו ב"תרמופילאי" אך ב-20 במאי נכנסה לתוקף הפסקת אש.

חזית אפירוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-18 באפריל הכוחות העות'מאנים בפיקודו של אחמד היפזי פאשה תקפו את הגשר של ארטה, אך נאלצו לסגת ולהתארגן מחדש סביב פנטה פיגאדיה. חמישה ימים לאחר מכן כבש קולונל מאנוס את פנטה פיגאדיה, אך ההתקדמות היוונית נבלמה בשל היעדר תגבורות נגד כוח עות'מאני חזק שעמד מולם. ב-12 במאי ניסו כוחות יווניים ומתנדבים מאפירוס לנתק את פרביזה, אך נאלצו לסגת עם נפגעים רבים.

שביתת הנשק[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-20 בספטמבר נחתם הסכם שלום בין שני הצדדים. יוון נאלצה לוותר על אזורי גבול קטנים ולשלם פיצויים כבדים, ועל מנת לשלם אותם, הכלכלה היווני הועמדה תחת פיקוח בינלאומי. לדעת הקהל היוונית ולצבא הייתה שביתת הנשק הכפויה השפלה, והדגישה את אי-היערכותה של המדינה להגשמת שאיפותיה הלאומיות.

לאחר מכן[עריכת קוד מקור | עריכה]

על אף סיום המלחמה נמשכה ההתקוממות בכרתים, אף כי לא היה קרב מאורגן נוסף עד נובמבר 1898, עת גירשו המעצמות הגדולות את הכוחות העות'מאניים מן האי, והקימו את מדינת כרתים האוטונומית תחת חסותה של האימפריה העות'מאנית. המדינה נוסדה רשמית בדצמבר 1898, כאשר גאורגיוס, נסיך יוון ודנמרק הגיע לכרתים, כדי למלא את תפקידיו כנציב עליון. מדינת כרתים שרדה עד 1913, כאשר יוון סיפחה רשמית את האי.

ביוון, המודעות הציבורית לאי-מוכנותה של המדינה למלחמה בעד מילוי שאיפותיה הלאומיות, הניחה את זרעי ההפיכה של גאודי בשנת 1909, שקראה לרפורמות מיידיות בצבא היווני, בכלכלה ובחברה. בסופו של דבר הגיע אלפתריוס וניזלוס לשלטון, וכמנהיג המפלגה הליברלית הוא הנהיג מגוון רחב של רפורמות שקידמו את המדינה היוונית, והביאו אותה לניצחון במלחמות הבלקן כעבור ארבע שנים.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]