המלחמה המוקדונית השנייה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
המלחמה המוקדונית השנייה
מלחמה: המלחמות המוקדוניות
Comic History of Rome Table 07 Flaminius restoring Liberty to Greece at the Isthmian Games.jpg

הרומאים מכריזים על עצמאותה של יוון
תאריך התחלה: 200 לפנה"ס
תאריך סיום: 197 לפנה"ס
משך הסכסוך: כ־3 שנים
קרב לפני: המלחמה המוקדונית הראשונה
קרב אחרי: המלחמה המוקדונית השלישית
מקום: יוון, מוקדון, תסליה
עילה: תוקפנות מוקדונית כלפי אתונה
תוצאה: ניצחון רומאי מכריע
אובדן כוחה של מוקדון
עצמאות ליוון
שינויים בטריטוריות: מוקדון איבדה את יוון ואת דמטריאס
הצדדים הלוחמים

מוקדון
ובעלות בריתה

מפקדים

המלחמה המוקדונית השנייהיוונית: Δεύτερος Μακεδονικός Πόλεμος) הייתה השנייה מתוך ארבע "המלחמות המוקדוניות" בין ממלכת מוקדון לבין הרפובליקה הרומית ובעלות בריתה. המלחמה פרצה בשנת 200 לפנה"ס כתגובה רומית לתוקפנותו של פיליפוס החמישי, מלך מוקדון, ונמשכה עד שהוכרעה מוקדון בשנת 197 לפנה"ס בקרב קינוסקאפאלאי.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 214 לפנה"ס פרצה "המלחמה המוקדונית הראשונה" בין מוקדון לרפובליקה הרומית. מלחמה זו הייתה שולית בחשיבותה, ומרבית הקרבות היו ימיים ולא חשובים. המלחמה הסתיימה ללא הכרעה כאשר שני הצדדים חתמו על שלום פויניקי. עם זאת, במלחמה זו החלה לראשונה להיות מורגשת נוכחותה של מעצמה חדשה בים התיכון, רומא.

לאחר החתימה על שלום פויניקי, חש פיליפוס כי השפעתה של מוקדון ביוון עומדת כעת במבחן קשה.[1] פיליפוס, שהעסיק דרך קבע מרגלים באיטליה,[2] למד עד מהרה כי לאחר שתסתיים המלחמה הפונית השנייה, לא יסתפקו הרומאים בהישגים החלקיים בזירת הבלקן. לא עברה שנה, והוא החל מתכונן למלחמה הבאה ברומא.[3] עם זאת, למרות הכנותיו שכללו הכנת צי מלחמתי גדול, פיליפוס לא רצה לגרום לרומא למצוא תואנה למלחמה אתו, ועל כן נזהר לא לפגוע באחת מן המדינות החתומות על שלום פויניקי.

בעוד פיליפוס טרוד בצפון, התלקח סכסוך בין רודוס לבין מספר ערים בכרתים. הידיעות ששרדו אודות פרטי הסכסוך הן חלקיות, אולם ידוע שפיליפוס מיהר להתייצב לימין הערים הנלחמות ברודוס. הוא ראה במלחמה בים האגאי הזדמנות להחזיר את יוקרתו האבודה ולהגביר את השפעתו שם. הערים הכרתיות אשר לחמו ברודוס, מינו את פיליפוס כמפקד הראשי של הליגה האנטי-רודית.[4] פיליפוס הפעיל לחץ כבד על הערים הכרתיות שעדיין צידדו ברודוס,[5] ולאחר מכן כרת ברית עם שודדי ים אייטולים וספרטנים שהחלו להתנפל על אוניות רודיות. פיליפוס גם החליט להשיג תמיכה מבעל ברית חזק. מכיוון שקרתגו נאלצה לחתום על חוזה משפיל עם רומא (אשר הוליד את הביטוי "שלום קרתגו"), שתי בעלות הברית הפוטנציאליות שלו היו מצרים התלמיית והאימפריה הסלווקית. מצרים הציעה נישואין בין בנו של פיליפוס למלך הצעיר תלמי החמישי (אפיפנס), וכן הבטחה שפיליפוס יישאר נייטרלי במלחמה המתקרבת בין מצרים לאימפריה הסלווקית, אולם בתמורה לכך לא הציעה מצרים דבר, ופיליפוס פנה אל המלך הסלווקי אנטיוכוס השלישי (הגדול).

לא ידוע מה טיב הברית שנכרתה בין אנטיוכוס לפיליפוס, אולם נראה שהם קבעו לחלק ביניהם את מצרים.[6] על פי פוליביוס, פיליפוס היה אמור לקבל את מצרים עצמה, וכן את קאריה וסאמוס. בעוד אנטיוכוס יקבל רק את קוילה-סוריה ופיניקיה.[7] אפיאנוס לעומת זאת טוען שפיליפוס היה אמור לקבל את איוניה, האיים הקיקלאדיים וקירנה.[8] הירונימוס, בפירושו לספר דניאל, פרק י"א, פסוק י"ג, טוען שעל פי ההסכם כל אחד היו אמור לקבל את השטחים הסמוכים לממלכתו. כך או כך, פיליפוס היה מעודד מהברית שבמסגרתה הכיר למעשה אנטיוכוס בתביעותיו בבלקן, והוא החל לתקוף את נחלות תלמי ואת בעלות בריתה של רודוס בתראקיה וסביב ים השיש. רודוס ובעלות בריתה פרגמון, קיזיקוס וביזנטיון כינסו ב-202 לפנה"ס צי מלחמתי משותף, ושנה אחר כך ניצחו את פיליפוס בקרב כיוס. חודשים אחדים לאחר מכן ניצח הצי של פיליפוס את הרודים בלאדה.

הכרזת המלחמה הרומית וסיבותיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עוד לפני המאורעות הנ"ל התגברו ברומא הקריאות למלחמה חדשה נגד מוקדון. ראש התומכים במלחמה זו היה פובליוס סולפיקיוס גלבה מקסימוס, שהתבלט בזמן המלחמה המוקדונית הראשונה. בשנת 200 לפנה"ס הוא נבחר לתפקיד הקונסול ומוקדון הוכרזה כ"משימה" שלו. עוד באותה שנה שיגרו פרגמון ורודוס משלחת משותפת אל רומא, ולחבריה הובטח שהמצב ביוון ייבדק בכל הרצינות.[9] ביוזמתו של סולפיקיוס, אורגנה משלחת שכללה בין היתר את גאיוס קלאודיוס נרו ופובליוס סמפרוניוס טודיטאנוס, ומטרתה הרשמית הייתה בדיקה לעומק של מצב העניינים בבלקן. בפועל, המשלחת נועדה להבטיח שברגע האמת לא תתארגן קואליציה אנטי-רומית שתילחם לימינה של מוקדון.[10]

חברי המשלחת ביקרו בערי בירה רבות במזרח, ולאחר מכן הגיעו לאתונה, שהייתה תחת שלטונה של מוקדון. הם הגיעו לשם בזמן רגיש ביותר. סכסוך פרץ בין אתונה לבין אקרנאניה מטעמים דתיים, ומוקדון מיהרה להתייצב לימין אקרנאניה, בעוד פרגמון ורודוס התייצבו לימין אתונה והסיתו אותה להכריז מלחמה על מוקדון. האתונאים התגלו עד מהרה כחסרי אונים, ומערכת הביצורים שלהם התגלתה כחלשה ומסורבלת. באחת הפעמים הצליחו המוקדונים לחדור עד המבואות הצפוניים של העיר ולשוב באין מפריע.[11] חברי המשלחת הרומאית שבעיר, שבחנו את המצב לעומק, החליטו שהגיע הזמן להתעורר לפעולה, ושיגרו אולטימטום לפיליפוס:

"קוראים הרומאים אל המלך לא לנהל מלחמות נגד איש מקרב ההלנים, ולפצות את אטאלוס [מלך פרגמון] על העוולות [שביצע כנגדו] כפי שייקבע חבר שופטים הגון."

מעשה זה נחשב במחקר המודרני למחוצף ביותר מצד רומא משתי סיבות: ראשית, לחברי המשלחת לא הייתה כל סמכות להכריז על מלחמה, שכן הדבר טרם הוכרז באספת העם. שנית, רומא מינתה את עצמה, על דעתה בלבד, למגנת היוונים כולם, דבר שלא היה לה שום סמכות לעשות בהתחשב בכך שספק רב אם הייתה לה ברית להגנה צבאית עם אחת ממדינות יוון, על אחת כמה וכמה עם כולן.[12] הלהיטות הרומאית למלחמה חדשה, זמן קצר לאחר סיום המלחמה ההרסנית עם קרתגו, מעלה תמיהות רבות לגבי סיבותיה ומטרותיה של המלחמה. לדעת חלק מהחוקרים המלחמה נבעה ממניעים אימפריאליסטיים של רומא, שרצתה להפוך את עצמה למעצמה החזקה ביותר בים התיכון. עם זאת, גישה זו בעייתית, משום שלאחר המלחמה רומא לקחה לעצמה מעט מאוד. אחרים מנסים להסביר שרומא הושפעה יותר מדי מהתרבות היוונית, ומנהיגיה העריצו את היוונים וחפצו להגן עליהם מפני המוקדונים המדכאים. עם זאת, ממהלכי הרומאים לאורך כל המלחמה ניתן לראות שההגנה על היוונים הייתה אך תירוץ למלחמה. יש הסוברים שרומא רצתה לנקום בפיליפוס על התוקפנות שגילה במלחמה המוקדונית הראשונה, אולם ישראל שצמן סבור שגישה זו פשטנית למדי. שצמן נוטה לאמץ את הגישה על פיה צעדיה של רומא היו למעשה פעולת מנע הגנתית. לדעת שצמן, רומא לא ראתה במוקדון כשלעצמה אויב מסוכן, אולם חששה שברית בין מוקדון לבין האימפריה הסלאוקית עלולה לסכן באופן חמור את האינטרסים של רומא. כמו כן, מלך מוקדון היה מחרחר ריב, וברור לחלוטין שלא יסתפק במה שהשיג עד כה. עם זאת, שצמן מודה שגם הסבר זה "אינו נקי לחלוטין מקשיים".[13] אריק ס. גרואן אף סבור שרומא כלל לא רצתה להילחם בפיליפוס, אלא רק לבלום אותו. לדעת גרואן, המשלחת הרומית ליוון לא נועדה באמת להכריז מלחמה, אלא רק להרתיע את פיליפוס ולהבהיר ליוונים כי הם יכולים לסמוך על רומא.[14]

כך או כך, פיליפוס התעלם במופגן מהדרישה הרומית החצופה, וברומא סולפיקיוס מיהר להעלות הצעה בפני אספת הקנטוריות להכריז מלחמה על המוקדונים "על שום העוולות שעוללו לבני הברית של העם הרומי, ומעשי המלחמה שביצעו נגדם".[15] ההצעה נפסלה. העם הרומי היה עייף מהמלחמה הארוכה נגד קרתגו, והפלבס לא חפצו להתחיל במלחמה חדשה. טריבון הפלבס קווינטוס באיביוס אף תקף בגלוי את סולפיקיוס וטען שרומא אינה נותנת לבניה אף רגע אחד של מנוחה.[16] עם זאת, סולפיקיוס הצליח להוציא את העוקץ מהביקורת של באיביוס על ידי כך שהצהיר כי למלחמה החדשה לא יגויסו חיילים ותיקים אלא בהתנדבות, וכי הגיוס יחול בעיקר על טירונים. ההצעה הועלתה שוב ללא הכנות מקדימות, והפעם זכתה לאישור.[17] בינתיים, הרחיב פיליפוס את תחומי שלטונו בתראקיה על חשבון תלמי. באבידוס הוא נפגש עם נציג של המשלחת הרומית (שעזבה את אתונה וכעת שהתה ברודוס), שהוסיף עוד שני סעיפים לאולטימטום הקודם: הסתלקות מתחומי השלטון של תלמי והענקת פיצויים הולמים לרודוס. פיליפוס ניסה להתווכח, אולם במהרה גילה שהרומאים ובעלי בריתם מחפשים מלחמה ותביעותיהם הן אמתלות בלבד.[18] בהמשך הגיעה משלחת רשמית מאתונה אל רומא בבקשת עזרה.[19] כעת נעלמו הספקות האחרונים, ועוד בטרם חזרה המשלחת מיוון,[20] הכריזו הרומאים מלחמה.

מהלך המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרב אאורדאיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתוקף סנאטוס קונסולטום, הפליג סולפיקיוס בראשית הסתיו מברונדיסיום, ונחת צפונה לאפולוניה. הכוח שלו כלל שני לגיונות וכן חיל עזר, בסה"כ 25,000 איש.[20] פיליפוס יכל אז לגייס לכל היותר 30,000 מוקדונים ותסלים.[21] בנוסף על כך, פיליפוס נאלץ לקיים את שלטונו ביוון ובו זמנית להגן על מוקדון, מה שפיצל את צבאו והחליש אותו במידה ניכרת. מה גם שהצי המוקדוני לא יכל להשתוות לצי הרומי, ופיליפוס לא סמך על בעלות בריתו היווניות, שהבינו כולן מי המעצמה המובילה כעת. תוכניתו של פיליפוס הייתה איפה להשהות את המלחמה ככל האפשר, ולהתיש את האויב בהרבה קרבות קטנים עד שזה יאות לחתום על הסכם שלום.

סולפיקיוס תכנן להמתין עד שיפתח בפעולות האיבה,[18] אולם בינתיים הגיעה אליו משלחת מאתונה שביקשה עזרה דחופה. סולפיקיוס שלח עשר ספינות ו-1,000 חיילים לעזרת האתונאים.[22] פיליפוס, ששמע על התקדמותו, החל לגייס במהירות בעלי ברית, וכמוהו נהג סולפיקיוס. באביב של שנת 199 לפנה"ס פתח סולפיקיוס במסע מזרחה והגיע עד לינקסטיס הסמוכה למוקדון. למרות שכעת ארצו הייתה זו שאוימה, פיליפוס החליט להימנע מקרב מכריע עם הרומאים, והניח שהמחסור באספקה יאלץ אותם לסגת חזרה ליוון בסופו של דבר. ואכן, לקראת סוף הקיץ החליט סולפיקיוס לסיים את הפשיטה, אולם כדי לשמור על כבודו רצה לסגת מדרך אחרת ולא מאותה דרך שבה הגיע. פיליפוס מיהר לחסום את המעברים באזור אאורדאיה (כיום באניצה), אולם מאמציו התגלו כלא מספקים. החיילים המוקדונים היו מחולקים ליחידות פלנקס שהתקשו לתמרן בשטח ההררי. סולפיקיוס שיגר קדימה את חיל הרגלים הכבד שלו, שהסתדר במערך טסטודו שמנע מהמוקדונים לתקף אותו. שאר הכוח הרומי איגף את המוקדונים מאחור והם נסוגו בבהלה.[23]

הניצחון הרומי היה שלם, והכוח הרומי נמצא כעת במרחק מסוכן של מאה ק"מ מבירת מוקדון פלה.[24] אולם סולפיקיוס, נאמן להחלטתו הקודמת, החליט לסיים את הפשיטה על מוקדון. הוא נע דרומה אל חבל אוריסטיס, וכבש את העיר קיליטרון (כיום קאסטוריה), שהייתה עיר מבוצרת שהוגנה בחומות ובאגם שהקיף אותה מכל צד, אולם נכנעה מיד כשראתה את הרומאים מתקרבים.

קרב אאוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

הניצחון הרומי באאורדאיה שכנע את הליגה האיטולית להצטרף למלחמה לצד רומא. האיטולים פשטו על תסליה, שנשלטה בידי מוקדון, אולם פיליפוס הדף בהצלחה את פלישתם. מצבו של פיליפוס היה קשה. הוא לא עשה מאמצים ללכוד את הרומאים שוב, משום שפלישת שבט הדארדאנים ריתקה אותו אל גבולו הצפוני. למערכה נגדם הוא נאלץ להפריש חלק גדול מחיל הרגלים הקל שלו, וכן את חלק הארי של חיל הפרשים המוקדוני. כמפקד חזית זו הוא מינה את אתנגוראס.[25] במקביל, כבשו הרומאים את צפון האי אובויה, שממנו ניתן היה לחלוש על מפרץ פאגאסאי.

פיליפוס החליט שממלכתו גדולה מדי ולא יציבה, וכי הוא אינו מסוגל להגן על כולה מפני הרומאים. הוא צמצם את מאחזיו בתראקיה ובפלופונסוס, ואת ליסימכיה נטש כליל.[26] את החורף הוא ניצל כדי לאמן ולהכין את צבאו. בינתיים, פג האימפרים של סולפיקיוס, ואת מקומו כמצביא בזירה תפס הקונסול החדש, פובליוס ויליוס טפולוס. עם בוא האביב של שנת 198 לפנה"ס, הלך ויליוס בעקבות קודמו והנהיג פלישה למוקדון. הפעם, הוא בחר לפלוש דרך מעלה הנהר אאוס. פיליפוס קיבל מידע על כך מבעוד מועד, ומיהר לחסום את המעברים. ויליוס לא מיהר לתקוף, ובינתיים פגה שנת כהונתו והוא הוחלף במצביא חדש, צעיר ונמרץ מקודמיו בשם טיטוס קווינקטיוס פלמינינוס.

פלמינינוס הביא עמו לזירה עוד 9,000 חיילים, וכעת היה הכוח הרומי גדול בצורה ניכרת מהכוח המוקדוני. פלמינינוס הציע במקום לנקוט בדרכים עקיפות, לפתוח במתקפה אחת שתפתח את המעבר. תכנוני המתקפה נמשכו למעלה מחודש, וכל אותו הזמן נמשכה רגיעה מוחלטת בזירה. פיליפוס ניסה לגשש אחר הסכם שלום, ופלמינינוס אכן הסכים להיפגש עמו כדי לדון בכך. עם זאת, עד מהרה גילה פיליפוס שהמשא ומתן הרומי הוא לצורכי תעמולה בלבד, וכי על כל וויתור שהוא מוותר מוסיפים הרומאים תביעות חדשות. פלמינינוס דרש פינוי כולל של יוון, וכאשר ניסה פיליפוס להסביר לו שאין לנהוג בצורה כוללנית וכי יש לדון בנפרד בכל עיר השנויה במחלוקת, הבהיר פלמינינוס שרומא מינתה עצמה כאפוטרופוס של יוון, וכי אין בכוונתו לדון בנושא זה. פלמינינוס, שנעזר במדריכים מקומיים, הצליח למצוא שביל שעקף את צבאו של פיליפוס. שני הצבאות נפגשו באזור שבין הערים טפלנה וקלקירה באלבניה המודרנית. המוקדונים לחמו באומץ נגד ההתקפה החזיתית של הרומאים, אולם משגילו שלמעשה הם מכותרים, התפזרו בבהלה.

תנופה רומית[עריכת קוד מקור | עריכה]

פלמינינוס לא ניצל את ניצחונו כדי לכבוש את מוקדון עצמה. הוא היה מדינאי נבון דיו כדי לנצל את התנופה בדרכים אחרות. הוא צעד לאורך אפירוס, ושבטי הארץ התייצבו כולם לימינו בבהלה. הצי הרומי איחד כוחות עם הצי הרודי והצי הפרגמוני, ויחד השלימו את כיבוש האי אובויה ואיים נוספים בים האגאי. לאחר מכן חדר פלמינינוס לתסליה, מתוך מגמה ברורה לנתק את מוקדון מארץ האם היוונית. פיליפוס לא חפץ בקרב הכרעה, והסתפק בהשארת חילות מצב חזקים בערים החשובות. חיל המצב המוקדוני בפאלוריה התגונן באומץ, ולאחר כיבוש העיר החליט פלמינינוס להעלות אותה באש למען יראו וייראו. ואכן, הערים הסמוכות מטרופוליס וקאריון נכנעו עד מהרה ללא קרב. לאחר מכן נע פלמיניניוס דרומה, ופלש לפוקיס. מרבית הערים במחוז זה נכנעו לו מתוך בהלה, ורק אלאטיאה סגרה בפניו את שעריה. פלמינינוס הטיל מצור על העיר, אולם מצור זה נועד בעיקר לספק תעסוקה לחייליו והוא לא תלה בו תקוות רבות.[27]

הליגה האכאית, בעלת ברית וותיקה של מוקדון, נקרעה זמן רב בין הרצון להישאר נאמנה לבת בריתה, לבין החשש מהמעצמה הרומית. לקראת האספה השנתית של האכאים בסיקיון, הופיעו שליחים הן מפיליפוס והן מהרומאים. הרומאים הציגו תביעות נחרצות, והבהירו שהם אינם מכירים במושג נייטרליות, וכי על האכאים להחליט באיזה צד הם. הלחץ הרומי גרם לכך שכסטרטגוס הליגה לא נבחר שוב מדינאי פרו-מוקדוני כפי שהיה מקובל בעבר, אלא אריסטאינוס, שהיה בעל עבר פוליטי דליל ביותר, ולא הביע עמדה מסוימת לכאן או לכאן. עם זאת, זמן קצר לאחר מכן הנציג הרומי הודיע בפני האספה בסיקיון שרומא מותירה לאכאים שתי ברירות: להצטרף למלחמה נגד פיליפוס ולקבל בתמורה את קורינתוס (שטרם נכבשה), או להישאר נייטרלים ולהפוך בכך לאויבי רומא.[28] אריסטאינוס שקל היטב את מצב העניינים והודיע בפני אספת הליגה שלדעתו, בהתחשב במצב העניינים בזירה, הטוב ביותר הוא שהליגה תתייצב לימין רומא. תחנוניו של השגריר המוקדוני, והבטחותיו שמלחמה זו תסתיים כמו קודמתה בהסכם שלום, לא הועילו כאן, והצעת המלחמה הועברה להצבעה באספה. תוצאות ההצבעה היו שקולות, אולם למרות זאת החל אריסטאינוס בהליכים אחרונים לאשרור הכרזת המלחמה על מוקדון.

פלמינינוס פנה כעת לקיים את התחייבותו לאכאים, ויחד עמם הטיל מצור על קורינתוס, שעליה הגן המצביא המוקדוני אנדרוסתנס. המוקדונים הגנו היטב על העיר, והאזרחים גם הם סייעו בנפש חפצה בעבודות הביצורים. לא די בכך שהניסיון האכאי-רומי לכבוש את העיר עלה בתוהו, אנדרוסתנס אף הצליח לקבל לעיר תגבורת בת 1,500 איש שהועברה לו דרך בויאוטיה. בגלל שהחורף התקרב, הורה פלמינינוס להפסיק את המצור, והחזיר את חייליו למחנותיהם. במוקדון התקבלה נסיגה זו כניצחון, ופיליפוס ניצל זאת כדי לבקש שלום פעם נוספת. פלמינינוס ידע ששנת כהותו כקונסול עומדת להסתיים, ושבשנה הבאה יובא מצביא חדש לזירה, ולפיכך הסכים למגעים. פלמינינוס דרש שפיליפוס יפנה את כל יוון וכן את הערים שבעבר היו שייכות למצרים, וכן תבע את החזרת השבויים והעריקים הרומאים. בעלי בריתה של רומא העלו עוד סדרה של תביעות בלתי אפשריות. למרות זאת, הוחלט על שביתת נשק למשך חודשיים.[29] תומכיו של פלמינינוס בסנאט הצליחו להאריך את האימפריום שלו, וכעת הבין פיליפוס שהמלחמה תימשך וכי השיחות היו אחיזת עיניים בלבד. פיליפוס החליט לשנות את האסטרטגיה שבה נקט עד עתה - היינו הארכת המלחמה ככל האפשר, והגיע למסקנה שאין מנוס מקרב הכרעה.[30]

קרב קינוסקאפאלאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – קרב קינוסקאפאלאי

משהחליטו שני הצדדים על קרב הכרעה, החליט פיליפוס שהקרב יערך בתנאים הנוחים לו, היינו באזור מישורי שיתאים להפעלת הפלנקס המוקדוני.[30] שני הצבאות נעו לכיוון העיר פאראי, ופלמיניניוס ניסה לגרור את פיליפוס לקרב באזור זה. אכן התפתחה התכתשות בין קבוצת פרשים איטולים מצבאו של פלמינינוס, לבין קבוצת פרשים מוקדונים,[31] אולם פיליפוס לא נגרר לקרב כיוון שתנאי השטח לא התאימו לו.[30] ביוני של אותה שנה,[32] פיליפוס החליט לנוע מערבה לכיוון סקוטוסה כדי לחדש את מלאי האספקה שלו. בדרך הוא עבר בתסליה בין גבעות שכונו "קינוסקאפאלאי".

באמצעות מרגלים יוונים, הצליח פלמינינוס לאתר את הכוח של פיליפוס, ולגרור אותו לקרב בתנאים לא נוחים בעליל. התפתח קרב קינוסקאפאלאי, שבמהלכו הוכחה עליונותו של המאניפולוס הרומאי על פני הפלנקס המוקדוני, ואשר הסתיים בניצחון רומאי מוחץ.

הסכם השלום[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר הקרב ביקש פיליפוס מפלמינינוס שביתת נשק בת חמישה עשר יום, ופלמינינוס נענה לבקשה. חלק מבעלי בריתם של הרומאים דרשו מפלמינינוס לסלק את פיליפוס כליל ממלכותו, אולם פלמינינוס ידע היטב שאם כך ייעשה, תתפוס מעצמה יוונית חדשה את הוואקום שתותיר מוקדון. מה גם שמוקדון שימשה עד אז אזור חיץ בין יוון לבין שלל השבטים מהצפון, וחבל היה לרומאים לוותר על כך.[33] פיליפוס נפגש עם הרומאים ובעלי בריתם בטמפי, עם הכרזה מוכנה מראש על פיה הוא "מקבל את כל התביעות שהופנו אליו לפני כן"[34] במפגשים שנערכו בחורף שעבר. פלמיניניוס הסכים, וטיוטה של הסכם השלום נשלחה אל הסנאט ברומא לצורך אישור סופי. בינתיים הוארכה שביתת הנשק בארבעה חודשים נוספים, ופיליפוס הפקיד את בנו דמטריוס ועוד 200 טלנטים כבני ערובה בידי הרומאים.

תוצאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביוון עצמה כבר התכוננו הכל לחילוף אדונים, נראה היה שלאחר שהשתחררה מעול הכיבוש המוקדוני, בסך הכל באה תחת עול כיבוש חדש, העול הרומי. עם זאת, לאחר הניצחון, נקטו הרומאים בצעד לא צפוי. תחת להשאיר את יוון תחת שליטתם או תחת שלטון בעלי בריתם, מועצת המלחמה הרומית שהתכנסה בקורינתוס יצאה בהכרזה מפתיעה:

הסנאט של הרומאים וטיטוס קווינקטיוס, המצביא העליון: לאחר שניצחו את המלך פיליפוס והמוקדונים מכריזים כי העמים הבאים יהיו בני-חורין, חופשיים מחילות מצב וממס, וחיים לפי חוקי אבותיהם

לאחר מכן באה רשימה של עמים שהיו משועבדים למוקדון, ועתה הרומאים הניחו אותם לנפשם. ההכרזה הייתה כה מפתיעה בעיני הנוכחים, עד שהכרוז נאלץ לחזור עליה פעמיים.

בעקבות המלחמה הפך פיליפוס לבן ברית כנוע ונאמן של הרומאים, ולחם לצדם בנאמנות במלחמת אנטיוכוס. עקב שיתוף הפעולה שלו, הותר לו לקבל חזרה חלק מאדמותיו, ואף את העיר החשובה דמטריאס. כמו כן וויתרו לו הרומאים על יתרת פיצויי המלחמה שעוד היה חייב, וכן שוחרר בנו דמטריוס שהוחזק עד אז כבן ערובה ברומא. עם זאת, הרומאים המשכו לרדוף אותו כל שארית חייו, ואין ספק שרק מותו מנע מסע מלחמה נוסף ואחרון שיכניע אותו סופית. בנו פרסאוס ניסה גם הוא להסתדר עם הרומאים, אולם בשנת 171 לפנה"ס נפתחה המלחמה המוקדונית השלישית, שבסופה הודח פרסאוס מכיסאו וממלכת מוקדון איבדה את עצמאותה לנצח.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • F. W. Walbank, "Philip V of Macedon", Cambridge University Press, 1940
  • Erich S. Gruen, "The Hellenistic World and the Coming of Rome", 2 vols. Berkeley, 1984
  • Frank W. Walbank, "Aratos of Sicyon", Cambridge University Press 1933.
  • Paul Cartledge and Antony Spawforth, "Hellenistic and Roman Sparta", Routledge, second ed, 2002.
  • F. W. Walbank, E. A. Astin, M. W. Frederiksen, R. M. Ogilvie (ed), "The Cambridge Ancient history", vol 7, Cambridge University Press, 1984.
  • F. W. Walbank, "A Historical Commentary on Polybius", 3 vols 1957, 1967, 1979.
  • F. W. Walbank, "The Hellenistic World", Harvard University Press, 1981.
  • Arthur Eckstein, "Rome Enters the Greek East From Anarchy to Hierarchy in the Hellenistic Mediterranean, 230–170 BC", Wiley-Blackwell, 2008
  • Ernst Badian, "Titus Quinctius Flamininus. Philhellenism and Realpolitik", University Press, Cincinnati, Ohio 1971.
  • Peter Green, "Alexander to Actium: The Historical Evolution of the Hellenistic Age", Los Angeles, ,California: University of California Press 1990
  • Arthur M. Eckstein, "T. Quinctius Flamininus and the campaign against Philip in 198 B.C", Phoenix, Jg. 30 (1976), S. 119–142,
  • Hammond, Nicholas Geoffrey Lemprière, and Guy Thompson Griffith, "A history of Macedonia", Oxford: Clarendon Press, 1979.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]