המלחמה המלוכלכת

יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.

הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה, אתם מתבקשים שלא לערוך את הערך בטרם תוסר ההודעה הזו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניח התבנית.

אם הערך לא נערך במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותו, אך לפני כן רצוי להזכיר את התבנית למשתמש שהניח אותה, באמצעות הודעה בדף שיחתו.

פסל ה-Pirámide de Mayo ב-Plaza de Mayo (כיכר מאי) שבבואנוס איירס, מכוסה בתמונות הנעלמים. דצמבר 2004.

המלחמה המלוכלכת (בספרדית: Guerra Sucia) הוא הכינוי שניתן על ידי הכת הצבאית, או המשטר הצבאי ששלט בארגנטינה (ספרדית: dictadura cívico-militar de Argentina) לתקופה של טרור מדינתי שהונהג בין השנים 1974–1983, כחלק ממבצע קונדור. במהלך המבצע הופעלו יחידות צבאיות, כוחות ביטחון וחוליות מוות מן הימין הפוליטי, שגובשו במסגרת הברית האנטי-קומוניסטית הארגנטינאית (ספ') (ספרדית: Alianza Anticomunista Argentina, בקיצור: AAA או טריפל A). כל אלה רדפו כל דיסידנט פוליטי מגורמי שמאל אותם תפסו כסיכון, בהם אלפי פעילים פוליטיים, פעילי איגודי עובדים, דיסידנטים, פעילים שנחשדו כשייכים לזרם הפרוניסטי השמאלי, פעילים שנחשדו בקשר עם ארגון הגרילה המונטונרוס, מהפכנים, סופרים, אנשי רוח ואנשים מן השורה.

המטרה העיקרית של המבצע, שהיה משותף גם למדינות אחרות בדרום-אמריקה, היו לוחמי גרילה קומוניסטים ואוהדיהם, אך המטרה הורחבה וכללה גם סטודנטים, מיליטנטים, אנשי ארגוני עובדים, סופרים, עיתונאים וכל אזרח שנחשד כפעילי שמאל.

על פי הערכות שונות, מספר בני האדם שנרצחו או הועלמו בתקופה זו נע בין 9,000 ל-30,000. לא ניתן לקבוע מספר מדויק של כלל הנרצחים, בשל אופיו של המשטר באותה עת.

בחסות הממשל הצבאי בארגנטינה, בעיקר בתקופת שלטונו של חורחה רפאל וידלה (שהחל ב-24 במרץ 1976), אך למעשה החלו עוד לפני שלטון וידלה ונמשכו גם אחריו בהיקפים מסוימים, עד להשבת השלטון האזרחי בארגנטינה ב-1983.

מקור המינוח

המשטר הצבאי עשה שימוש במינוח "מלחמה מלוכלכת", שממנו נגזר כי אכן מדובר במלחמה, אם כי כזו המתבצעת באמצעים "אחרים" (כולל עינויים, זריקה מכלי טיס, ואף אונס בקנה מידה נרחב). מלחמה זו הייתה הכרחית, על פי תפיסת המשטר, כדי לשמור על הסדר החברתי וכדי למגר חתרנות פוליטית. ארגוני זכויות אדם שפנו לבתי משפט הטילו ספק במינוח זה, שכן ממנו נובע שהמדובר במלחמת אזרחים ומשתמע ממינוח זה שישנה הצדקה למעשי הרצח. במהלך משפטיהם של ראשי החונטה ב-1985, הציע התובע חוליו סטרסרה שהמינוח "מלחמה מלוכלכת" היה "לשון נקייה שנועדה להסוות פעולות של כנופיות" כאילו היו פעולות צבאיות לגיטימיות.

רקע היסטורי

ערך מורחב – היסטוריה של ארגנטינה

אירוע ראשון של התערבות צבאית בפוליטיקה האזרחית בארגנטינה אירע ב-16 ביוני 1955, כאשר טייסים של הצי הארגנטינאי הפציצו את כיכר פלאסה די מאז'ו בבואנוס איירס שבה התקבצו באותה עת מאות בני אדם שבאו להביע את תמיכתם בנשיא ארגנטינה, חואן פרון. במתקפה נהרגו יותר מ-300 אזרחים, והיא הייתה חלק מסדרת אירועים במהלכם הלך ועלה המתח בין פרון ותומכיו לבין הכנסייה הקתולית והצבא, והיו חלק מניסיון הפיכה כושל.

כמה חודשים לאחר מכן, ב-16 בספטמבר, התחוללה בארגנטינה הפיכה צבאית נוספת כנגד הנשיא פרון. הפיכה זו הצליחה להביא להדחת פרון מתפקידו. המהפכה, שכונתה "המהפכה המשחררת" (Revolución Libertadora), סימנה את היחס העוין של הצבא כלפי הפרוניזם והפוליטיקה הפופוליסטית. יחס זה נמשך בשנים הבאות והיה דומיננטי בפוליטיקה הארגנטינאית. הגנרל פדרו אאוחניו ארמבורו, אחד מהאישים הבולטים בהפיכה הצבאית, פרסם את צו 4161/56 שאסר אפילו על הזכרת שמו של פרון. גם ב-1973, כאשר נשיא ארגנטינה הגנרל אלחנדרו אגוסטין לנוסה קרא לקיום בחירות חופשיות והתיר את קיומן של מפלגות פוליטיות, נאסר על פרון להתמודד בבחירות אלה.

ב1959 התרחשה המהפכה הקובנית. דמותו הכריזמטית של צ'ה גווארה בפרט, והמהפכה בכלל, השפיעו רבות על דרום אמריקה כולה, במיוחד על אנשים צעירים. המהפכה הקובנית התבססה על תנועה עממית שנלחמה בטקטיקות של לוחמת גרילה, והצלחתה הביאה לתודעה של קבוצות רבות ברחבי אמריקה הדרומית את דרך הלוחמה הזו, שכונתה באותה תקופה "הדרך החמושה". באמצע אותה שנה הופיע כח הגרילה הראשון בארגנטינה, האוטרונקוס (Uturuncos)(ספ'), שפעלו במחוז טוקומאן במטרה להשיב לשלטון את חואן פרון, שכאמור הודח בספטמבר 1955.

ב14 במרץ 1960 הורה הנשיא ארתורו פרונדיסי על ביצוע תכנית CONINTES (ראשי תיבות של Conmoción Interna del Estado, בספרדית: "תוכנית זִעזוע המדינה מבפנים"), שעל פיה הופעל הצבא לדיכוי שביתות ומחאות חברתיות ולמעצר מאות ממתנגדי השלטון. העצורים נשפטו בבתי דין צבאיים וזכויותיהם האזרחיות, המובטחות על פי החוקה, הוגבלו על ידי אותם בתי דין.

מקרה ההיעלמות המתועד הראשון הוא של פליפה וז'סה (Felipe Vallese), איש ארגון העובדים המטלורגי ( שנעצר ב26 באוגוסט 1962 ומאז נעלמו עקבותיו. עם זאת, יש הרואים בד"ר חואן אינגאלינלה את הראשון: אינגאלינלה, איש המלפגה הקומוניסטית, הדפיס עלונים נגד הטבח בפלאסה די מאז'ו, ונעצר על ידי משטרת רוסאריו ב17 ביוני 1955, ומאז נעלמו עקבותיו. שנים לאחר מכן הודו קציני משטרה שרצח השניים. ישנם חוקרים המזכירים מקרי היעלמות עוד בשנות ה-30 של המאה ה-20.

באפריל 1964 התחוללה בברזיל הפיכה צבאית, שהעלתה לשלטון משטר דיקטטורי צבאי. ההפיכה הייתה הראשונה בסדרת מהפכות צבאיות ברחבי היבשת שהיו בתמיכת ארצות הברית ואף ביוזמתה. למרות שהשליט הצבאי הראשון, גנרל אומברטו קסטלו ברנקו ניסה לשמור על מראית עין של דמוקרטיה, יורשיו, אנשי הקו הקיצוני של הצבא, הפכו בשלהי שנות ה-60 ובשנות ה-70 את ברזיל לדיקטטורה צבאית, שבה פועלת משטרה חשאית (המכונה שירות המידע הלאומי) בשיטות של טרור ועינויים. דגם זה היה המודל לשורה של הפיכות צבאיות ביבשת, בתמיכת ארצות הברית שראתה בהן חלק מהמלחמה הקרה.

המהפכה בארגנטינה

ב28 ביוני 1966 התחוללה בארגנטינה הפיכה צבאית, שלראשונה העלתה לשלטון דיקטטורה צבאית. ההפיכה התבצעה בסיוע ארצות הברית, שראתה בה חלק מהמלחמה הקרה כנגד ברית המועצות. במהלך קיומה של הדיקטטורה הצבאית פורקו מפלגות פוליטיות קיימות והאלימות הפוליטית גאתה. הפגנות לוו ברציחות פוליטיות של פעילי שמאל שהיו ממארגני ההפגנות, ושמותיהם של הנרצחים הפכו לחלק מהסיסמאות שליוו את המחאה, תחת הסיסמה "לא יהיה משא ומתן על דם שנשפך". ברחבי המדינה פרצו מרידות עירוניות ונוצרו ארגוני גרילה, ובהם צבאות המהפכה החמושים (FAR, ‏Fuerzas Armadas Revolucionarias) (ספ'), הארגונים החמושים הפרוניסטים (FAP,‏ Fuerzas Armadas Peronistas), צבא השחרור העממי (FAR,‏ Ejército Revolucionario del Pueblo) (ספ') והמונטונרוס. ארגונים אלה ביצעו פעולות טרור והתנקשויות באישים מדרג גבוה באיגודים המקצועיים, בצבא, בעסקים ובפוליטיקה. לפעולות אלו הייתה השפעה רבה על דעת הקהל, ובמהלכן - בין 1971 ל-1972 - נרצחו 95 שוטרים וחיילים. במקביל, באותן שנים אירעה ההיעלמות הראשונה, שבה נחטפו זוג פעילים של ה-FAR. גופתו של הגבר נמצאה באותו יום ואילו זו של חברתו לא נמצאה. ב22 באוגוסט 1972 הוצאו להורג בסתר כמה אנשי גרילה שהיו במעצר. מעשה זה נחשב לאקט הברור הראשון של טרור מדינתי בארגנטינה.

המאבק החברתי לפעילות ארגוני הגרילה הכריחו את השלטון הצבאי לקיים בחירות כלליות ב1973. נאסר על פרון להתמודד בבחירות אך הוא הוא תמרן את הפוליטיקה הפנימית כך שהנשיא שנבחר, הקטור חוסה קמפורה, יהיה אחד מאנשיו, והיה ברור שקמפורה נבחר רק כדי להכין את הקרקע לשובו של פרון מגלותו. אחד מהצעדים הראשונים שעשתה הממשלה החדשה, לאחר שהושבעה ב25 במאי 1973, היה הכרזה על תוספת חירום למשכורות וחנינה לכ-600 אסירים פוליטיים, מהלך שהושלם למחרת בחנינה כללית שניתנה על ידי הקונגרס הלאומי הארגנטינאי, בשם הפיוס הלאומי. עם זאת, בחודשים הראשונים לנשיאותו של קמפורה (מאי עד יוני 1973) אירעו במדינה כ-600 עימותים על רקע חברתי, שביתות והשתלטות על מפעלים על ידי הפועלים.

שובו של חואן פרון

ב-20 ביוני 1973 שב פרון מגלותו, לאחר כשני עשורים. הוא מצא עם שובו מדינה שהייתה שקועה באי סדר כלכלי, חברתי ופוליטי. כאשר נחת פרון בנמל התעופה בבואנוס איירס התקבץ קהל גדול כדי לקבל את פניו. הפרוניזם כלל בתוכו סיעות שמאל וימין, והמתח ביניהן הלך וגדל. במהלך קבלת הפנים החל קרב של ממש בין הסיעות השונות, וצלפים פתחו באש על תומכיו של פרון מן השמאל. האירוע שהתפתח נקרא טבח אזייזה ובמהלכו נרצחו לפחות 13 איש ונפצעו לפחות 365. הירי הביא לקרע בתוך התנועה הפרוניסטית בין שמאל לימין. ראשי האיגודים המקצועיים וחוזה לופז רגה, מקורבו של פרון, פתחו במערכה אלימה כנגד האגף השמאלי במפלגה, בתמיכתו השקטה של פרון עצמו. ביולי 1973 התפטרו הנשיא קמפורה וסגנו ויסנטה סולנו לימה(ספ') והדרך לבחירה מחדש לנשיאות נפתחה בפני פרון. ב-23 בספטמבר התקיימו הבחירות, בהן זכה פרון ל-62% מקולות הבוחרים. הוא שב לנשיאות עם קואליציה נרחבת שכללה ארגוני עובדים, שהיו במרכז המפה הפוליטית וארגונים פשיסטיים בימין. ארגון הגרילה ERP הודיע שימשיך להיות פעיל צבאית, לעומת המונטונרוס שהודיעו על השעיית פעילותם הצבאית.

במקביל לחזרתו של פרון עלתה לשלטון באורוגוואי דיקטטורה צבאית-אזרחית, ששלטה במדינה עד 1985. ב11 בספטמבר באותה שנה אירעה הפיכה צבאית עקובה מדם בצ'ילה, שהעלתה לשלטון את גנרל אוגוסטו פינושה, שלטון שנמשך עד 1990. לאחר הפיכה זו נותרה ארגנטינה המדינה היחידה בחרוט הדרומי - חלקה הדרומי של דרום אמריקה - שבה התקיימו מוסדות דמוקרטיים.

באוקטובר 1973 החלה לפעול קבוצה משטרתית למחצה, שנודעה בשם הברית האנטי-קומוניסטית הארגנטינאית (ספרדית: Alianza Anticomunista Argentina, בקיצור: AAA, או טריפל A). קבוצה זו רצחה מיליטנטים שמאליים, פרוניסטים ולא פרוניסטים. הקבוצה מונה על ידי הממשלה ובראשה עמד השר לרווחה חברתית, חוזה לופז רגה (José López Rega). בשנתיים הבאות רצחו אנשי הקבוצה 683 בני אדם. חוקרים חלוקים בשאלה עד כמה ידע פרון על פעילות הקבוצה.

פרון הוקיע "אידיאליסטים מזוקנים ולא בוגרים", ברמזו לאנשי השמאל. טבח אזייזה והתבטאויות מעין אלה הביאו את פרון לתמוך בסיעה הפרוניסטית הימנית, בביורוקרטיה של איגודי העובדים ובסיעות מרכז. כמה מושלים פרוניסטים שהיו שייכים לשמאל פוטרו, ובהם ריקרדו אוברגון קאנו(ספ'), שהודח בפוטש משטרתי בפברואר 1974. פרון גיבה את הפוטש מאוחר יותר. על פי היסטוריונים, בכך הניע הימין הפרוניסטי את התערבותם של כוחות הביטחון בפתרון בעיות פנימיות של הפרוניזם.

ב-19 בינואר 1974 תקפה יחידה מהפלג הטרוצקיסטי של הצבא המהפכני העממי, תנועת מחתרת שהייתה הזרוע הצבאית של מפלגת הפועלים המהפכנית, את חיל המצב באזול, כ-300 ק"מ מדרום לבואנוס איירס. זו הייתה ההתקפה החריפה ביותר עד אז על הצבא, והנשיא פרון הגיב עליה בקשיחות. ההתקפה גרמה לפרון להישען עוד יותר על הפלג הימני במפלגה החוסטיסיאליסטית, מפלגת השלטון הפרוניסטית. גופים משטרתיים מחצה מן הימין הקיצוני, שהיו קשורים לטריפל A המשיכו במעשי רצח של ראשי איגודים ואישים בכירים בשמאל.

קבוצה של לוחמי גרילה צעירים, מיחידה שנקראה שנקרא קומפנייה דל מונטה רמון רוזה חימנז של ה-ERP — שמרכז הפעולות שלה היה במחוז טוקומאן, בפיקודו של הוגו איררזון שכונה "קפטן סנטיאגו", פחה ב9 באוגוסט בהתקפה על רג'ימנט חיל הרגלים המוטס ה-17 של הצבא הארגנטינאי בסן פרננדו דל וז'ה דה קטמרקה, בירת הפרובינציה קטמרקה . במקביל, קבוצה אחרת התכוננה להשתלט על מפעל הנשק בוויז'ה מריה בפרובינציית קורדובה. 16 לוחמי גרילה שהשתייכו לקבוצת התקיפה הראשונה נלכדו במהלך התקיפה והוצאו להורג לאחריה, בטבח שכונה "טבח קפלת רוזריו" (Masacre de Capilla del Rosario). כתגובה לטבח הודיע ארגון ה-ERP כי יהרוג 16 קציני צבא כנקמה. עד ה10 בדצמבר נרצחו 10 קצינים נרצחו אך אז החליט הארגון להפסיק את המערכה עקב מותה של בתו בת השלוש של קפטן הומברטו ויולה, שנקלעה לירי במהלך רצח אביה, בעיר סן מיגל דה טוקומאן.

איזבל פרון

חואן פרון נפטר ב-1 ביולי 1974. את מקומו תפסה סגניתו ואשתו השלישית, איזבל פרון. היא שלטה בארגנטינה עד מרץ 1976, אז הודחה בהפיכה צבאית. שנות שלטונה התאפיינו במספר רב של התנקשויות פוליטיות: הוועדה הלאומית על היעלמותם של אנשים (ספרדית: Comisión Nacional sobre la Desaparición de Personas, בראשית תיבות: CONADEP) (ספ') מנתה 19 התנקשויות ב-1973, 50 ב-1974 ו-375 ב-1975, ובסך הכל 458 התנקשויות, שבוצעו על ידי קבוצות פארא-צבאיות, רובן חלק ממה שנקרא טריפל A בפיקודו של חוזה לופז רגה. האירוע החשוב ביותר בתחום זה, שהיה במהלך שלטונה של פרון, היה "מבצע העצמאות" (Operativo Independencia) (ספ') שאושר על ידי הנשיאה בהסכמת כל שרי הממשלה. הצו הנשיאותי הורה לצבא להתערב ו"להכחיד את פעולותיהם של גורמים חתרניים הפועלים במחוז טוקומאן". הדגש על מחוז טוקומאן היה בשל השליטה שהשיג בו ארגון ה-ERP; מריו סנטוצ'ו, מנהיג הארגון, הכריז על המחוז כ"שטח משוחרר" וביקש תמיכה והכרה בכך מהמדינות הסוציאליסטיות. העימותים ופעולות הדיכוי במחוז זה הביאו למותם של חיילים ולוחמי גרילה, כמו גם של אזרחים שאינם לוחמים. בהמשך - באוקטובר 1975 - הורחב הצו לכל רחבי המדינה. ב-28 באוקטובר קבע המפקד הכללי של הצבא, על פי צו המאבק בחתרנות, את חלוקת המדינה לחמישה אזורים צבאיים, שחולקו לתת-אזורים.

הדיכוי הופעל גם כנגד מנהיגי איגודים מקצועיים, והחל עוד ב-1973. שורה של מנהיגי איגודים נרצחו במהלך השנה וההתנקשויות באנשי האיגודים המקצועיים, בעורכי דין ועוד נמשכו והתגברו בשנים 1974 ו-1975. האיגודים המקצועיים המיליטנטיים ביותר נסגרו ומנהיגיהם נעצרו. באוגוסט 1974 נטלה ממשלתה של איזבל פרון את זכויות הייצוג האיגוד המקצועי של הפדרציה גרפיקה בונארנסה, שהמזכ"ל שלה נעצר באוקטובר 1974; במהלך אוגוסט 1974 נסגר האיגוד המקצועי SMATA קורדובה, שהיה בסכסוך עם חברת איקה רנו (IKA-Renault Motor Company), על ידי הדירקטוריון הלאומי של האיגודים המקצועיים ורוב מנהיגיו ופעיליו נעצרו. רובם נרצחו במהלך השנים 1976 – 1983. אטיליו לופז, המזכיר הכללי של ה-CGT‏ (Confederación General del Trabajo, הקונפדרציה הכללית של העובדים, ארגון גג של איגודי עובדים) של קורדובה וסגן מושל המחוז לשעבר, נרצח בבואנוס איירס ב-16 בספטמבר 1974.

במרץ 1974 נפגשו נציגי כוחות המשטרה של צ'ילה, אורוגוואי ובוליביה עם אלברטו ויז'אר, סגן מפקד המשטרה הפדרלית בארגנטינה ואחד ממקימי חוליית המוות טריפל A, כדי לגבש הנחיות לשיתוף פעולה. מטרתם הייתה להשמיד את האיום החתרני, להשקפתם, אותו ייצגו אלפי גולים פוליטיים מארצותיהם ששהו בארגנטינה. ב-25 בנובמבר 1975 הוחלט באופן רשמי על הפעלת מבצע קונדור, פעולה משותפת של שליטי מדינות בדרום אמריקה, בגיבוי חשאי של הCIA, סוכנות הביון המרכזית של ארצות הברית, כנגד תנועות גרילה שמאליות בדרום אמריקה.

לוחמי גרילה פרוניסטים מתנועת המונטונרוס, שמספרם בשנת 1977 הוערך ב-300 עד 400 חברים פעילים (בשיאה, ב-1975, מנתה התנועה כ-2000 לוחמים), ביצעו מספר התקפות במהלך תקופה זו. הם תקפו חברות שהפיצו מוצרים של גודייר ופיירסטון, את מעבדות חברת התרופות רייקר ואיליי, מפעלים של חברת זירוקס וחברות הביקבוק של פפסי. מנכ"ל חברת פיאט קונקורד בארגנטינה נחטף על ידי לוחמי הגרילה של תנועת ERP בבואנוס איירס ב-21 במרץ 1972, וגופתו נמצאה ב-10 באפריל. בשנת 1973 נהרג בכיר בחברת פורד במהלך בניסיון חטיפה; נציג של חברת פז'ו נחטף ושוחרר מאוחר יותר תמורת כופר בסך 200,000 דולר ארצות הברית. אנשי גרילה של תנועת FAP הרגו את ג'ון סווינט, המנהל הכללי האמריקאי של פורד חברת רכב ובדצמבר נחטף מנהל פיג'ו בארגנטינה.

בשנת 1974 הרגו לוחמי הגרילה של ה-FAP את מנהל יחסי העבודה של חברת חברת איקה רנו בקורדובה. בשנת 1975 חטפו לוחמי גרילה של המונטונרוס מנהל מפעל חלקי רכב ומנהל ייצור של מרצדס-בנץ. בכיר בתאגיד קרייזלר האמריקאי ומנהל מפעל רנו בקורדובה נהרגו. ב-1976 נהרגו אנריקה ארוזה גארי ממפעל הרכב בורגורד, בבעלות גרמנית, ובכיר בקרייזלר. בסך הכל נהרגו 83 אנשי שירות ושוטרים בתקריות גרילה של השמאל.

פקודת ההשמדה

תנועה בשם "הצבא המהפכני העממי" (Ejército Revolucionario del Pueblo, ERP) (ספ'), שהושפעה מתורתו של צ'ה גווארה, פתחה בשנת 1975 במרד כפרי קטן במחוז טוקומאן עם לא יותר מ-100 איש ואישה, אך במהרה הובסו על ידי צבא ארגנטינה. בפברואר 1975 חתמה איזבל פרון על הצו הנשיאותי החשאי 261, אשר הורה לצבא לנטרל ו/או "להכחיד" באופן בלתי חוקי את המרד בטוקומאן. הצו העניק לכוחות המזוינים את הסמכות "לבצע את כל הפעולות הצבאיות הנחוצות להשפעות של נטרול או השמדה של פעולתם של גורמים חתרניים הפועלים במחוז טוקומאן". חוליות המוות של הימין הקיצוני, שרדפו אחרי לוחמי הגרילה מן השמאל הקיצוני, ניצלו את הצו כעילה להשמדת כל היריבים האידאולוגיים בשמאל וככיסוי לפשעים נפוצים.

ביולי הוכרזה שביתה כללית. הממשלה, בראשותו הזמנית של נשיא הסנאט, איטלו לודר (ספ') מהמפלגה הפרוניסטית, במקום איזבל (שהייתה חולה לתקופה קצרה), הוציאה שלושה צווים, 2770, 2771 ו-2772. אלה יצרו מועצת הגנה בראשות הנשיא, שרי הממשלה וראשי הכוחות המזוינים. המועצה קיבלה את הפיקוד על מתקני המשטרה והכלא הארציים והמחוזיים ומשימתה הייתה "השמדת [...] גורמים חתרניים ברחבי הארץ".

עליית המשטר הצבאי לשלטון

ב-1975 מינתה הנשיאה איזבל פרון, בלחץ הממסד הצבאי, את חורחה רפאל וידלה למפקד העליון של צבא ארגנטינה. וידלה הכריז ב1975, בנאום תמיכה בחוליות המוות, כי "אנשים צריכים למות בארגנטינה ככל שיידרש, כדי שהמדינה תהיה בטוחה שוב". ב24 במרץ 1976 הודחה פרון בהפיכה צבאית, שאחד ממוביליה היה וידלה. וידלה גם היה אחד משלישיית ראשי הכת הצבאית (החונטה) ששלטה במדינה לאחר ההפיכה; עמו היו האדמירל אמיליו אדוארדו מסרה והגנרל אורלנדו אגוסטי.

עם עלייתה לשלטון, פרסמה החונטה מספר קומוניקטים, הודעות, שבהן אפיינו ראשי הכת הצבאית את מדיניותם. החונטה קבעה כי כי החוקים, שהתפרסמו בקומוניקטים, הם החוקים העליונים שכל שאר החוקים כפופים להם. קומוניקט מס' 1 הודיע:

האוכלוסייה מתבשרת כי, נכון לתאריך זה, המדינה נמצאת בשליטה מבצעית של החונטה דה קומנדנטס חנרלס... מומלץ כי כל התושבים ימלאו בקפדנות את ההוראות וההנחיות הנובעות מרשויות הצבא, הביטחון או המשטרה, וכן [יגלו] זהירות יתרה וימנעו מפעולות ואידאולוגיות של יחידים או קבוצות, העלולות לדרוש התערבות דרסטית....

קומוניקט מס' 19 קבע כי

...כל אדם אשר בכל דרך שהיא מפיץ, חושף או מפיץ תקשורת או תמונות שמקורן או מיוחס להתאגדויות אסורות או לאנשים או קבוצות המוקדשות לפעילות חתרנית או לטרור. מי שיפיץ, חושף או מפיץ בכל דרך שהיא חדשות, תקשורת או תמונות, במטרה להפריע, לפגוע או להכפיש את את פעילותם של הכוחות המזויינים, הביטחון או המשטרה, ייענש במאסר של עד עשר שנים.

קומוניקטים נוספים שפורסמו באותו יום, הראשון לשליטתה של החונטה, כללו עונשים על מעשים שונים כמו הסתה (מאסר עד עשר שנים), חבלה בתשתית הציבורית (מאסר או עונש מוות), ועוד. לאנשי כוחות הביטחון ניתנה סמכות להשתמש בנשק כנגד מי שיפרו את הצווים. הממשל הצבאי הקים בתי דין צבאיים מיוחדים שהוסמכו לדון בעבירות על הצווים שפורסמו. הצווים חיזקו את מצב המצור שהוכרז כבר על ידי איזבל פרון, והשעו את הזכות החוקתית לעזוב את הארץ. החונטה הצבאית הוציאה חוקים וצווים לפי שיקול דעתה, שכללו הוראה על מעצרים או פיטורים נרחבים, ללא מתן סיבה או הנמקה לכך. עוד נקבע שהצווים חלים על כל אדם מגיל 16 ומעלה.

הדיקטטורה יצרה מבנה ארגוני חשאי לדיכוי המתנגדים לשלטון. מבנה זה כלל "קבוצות משימה", חטיפות והיעלמויות כפויות, מרכזים חשאיים שבהם התבצעו מעצר ועינויים, מנגנונים בלתי חוקיים להרג אנשים ולהעלמת גופותיהם, מתקנים רפואיים סודיים שנועדו לבצע לידות של נשים שנחטפו ולהעלים את זהותם של הילדים שנולדו בשבי, יצירת דיסאינפורמציה באמצעות כלי התקשורת, תיאום עם ניהול משאבי האנוש של חברות גדולות להוקעת יריבים, ועוד. בפקודות חשאיות שהוציא ראש המטה הכללי של הצבא, הגנרל רוברטו ויולה, ב17 בדצמבר 1976, הדגש הוא לא על השמדת "מעשיהם" של החתרנים, אלא על השמדת יחידים:

הפעל כוח לחימה באלימות מרבית כדי לחסל חתרנים פליליים באשר הם. פעולה צבאית היא תמיד אלימה ועקובה מדם. יש להשמיד את הפושע החתרני שמפעיל נשק ואין לקבל את כניעתו. ההתקפה תבוצע באמצעות איתור והשמדת הפעילים החתרניים. על ההוראות להבהיר האם כולם או חלקם עצורים, האם במקרה של התנגדות פסיבית הם מושמדים או עצורים, האם רכוש הושמד או נעשה ניסיון לשמר אותו.

בתגובה לתלונות על הפרות זכויות אדם בוועדה הבין-אמריקאית לזכויות אדם של ארגון מדינות אמריקה, ניסתה הדיקטטורה האזרחית-צבאית להצדיק את פעולותיה החשאיות בטענה שיש צורך לקשר את "נושא זכויות האדם עם הצורך בדיכוי הטרור", וכן בצורך ל"...חתרנות כאמצעי לשמירה על הביטחון הלאומי". בריגדיר גנרל איבריקו סן ז'אן (ספ'), המושל הצבאי של מחוז בואנוס איירס, הצהיר בראיון לעיתון הבריטי הגארדיאן ב6 במאי 1977: ”ראשית נחסל את החתרנים; אחר כך את שותפיהם; אחר כך את תומכיהם; ולבסוף את האדישים והפושרים.”

במברק פנימי של שגרירות ארצות הברית בארגנטינה ב-14 במאי 1980, נאמר:

בדיון על המשך ההקפדה על טקטיקות חוץ-משפטיות נגד מונטונרוס... (נשאל) מדוע הצבא לא חש שניתן להביא את האנשים האלה בפני בתי משפט רשמיים, כולל בתי משפט צבאיים. המודיע שלנו נתן שתי סיבות. ראשית, כוחות הביטחון אינם סומכים ואינם יודעים כיצד להשתמש בפתרונות משפטיים. השיטות של היום קלות ומוכרות יותר. שנית, אין איש צבא חשוב ש'יש לו את האומץ' לקחת על עצמו אחריות פורמלית להרשעתו והוצאה להורג של מונטונרו. לפי הכללים הנוכחיים "אף אחד" אינו אחראי ברישומים להוצאות להורג.

מערכת הדיכוי

מערכת הדיכוי שהוקמה על ידי השלטון הצבאי הייתה מערכת מבוזרת, שחילקה את המדינה לאזורים ולאזורים צבאיים. לכל מפקד אזור הייתה יד חופשית לביצוע מדיניות הדיכוי, על פי שיקול דעתו.

מרכזי מעצר חשאיים

כדי ליישם את הטקטיקה של היעלמות מאולצת של אנשים, יצר הממשל הצבאי מאות מרכזי מעצר חשאיים (Centro clandestino de detención,‏ CCD) (ספ'). הכוחות המזוינים סיווגו את מרכזי המעצר לשני סוגים:

• אתר לאיסוף עצירים (Lugar de Reunión de Detenidos,‏ LRD) - אתרים שהיו מאורגנים יחסית, ובהם תשית מתאימה לאחזקת מספר רב של עצירים, לעינויים ולהוצאות להורג;
• אתר זמני (Lugar Transitorio,‏ LT) - אתרים בעלי תשתית מצומצמת, שנועדו לשכן עצורים בשלב הראשון.

מרכזי המעצר הראשונים הוקמו ב-1975, עוד לפני ההפיכה הצבאית ב-24 במרץ 1976. לאחר ההפיכה הוקמו עוד 610 מרכזי מעצר, רובם זמניים. בחודשים הבאים התייצב מספר המרכזים על 364. ב-1977 צומצם מספרם ל-60, ב-1978 ל-45 וב-1979 פעלו 7 מרכזי מעצר. ב-1980 נותרו שניים, וב1982 ו-1983 נותר מרכז מעצר יחיד שעדיין היה בשימוש. 60 מהמרכזים היו בבואנוס איירס, 59 במחוז קורדובה ו-22 בסנטה פה. חמישה מרכזים גדולים היו הציר של המערכת כולה: La ESMA (ספ')‏ (Escuela de Mecánica de la Armada, בית הספר למכונאי הצי) ואל קלאב אתלטיקו (ספ') (מועדון האתלטיקה) בעיר בואנוס איירס; אל קמפיטו (קמפו דה מאיו) (ספ') ואל וסוביו (ספ') (וזוב) במחוז בואנוס איירס; ולה פרלה (ספ') בקורדובה.

למרות ההבדלים ביניהם היו מרכזי המעצר מאורגנים באופן דומה, עם מבנה ומשטר פעולה דומים. בכל מרכזי המעצר היה חדר עינויים אחד או יותר, חללים גדולים כדי לשמור על העצורים, תמיד בתנאים קשים ביותר, ומרכז מגורים לצוות המרכז. כמעט לכולם היה סוג של שירות רפואי, ובחלק מהמקרים היו שירותי דת קבועים לאנשי צבא.

כוחות המשימה (Grupo de tareas,‏ GT) (ספ') היו אחראים על ביצוע החטיפות, בדרך כלל בלילה. העצורים שנעלמו נלקחו מיד למרכז המעצר, שם נותרו אזוקים וראשיהם מכוסים בברדסים. הם עונו קשות ונחקרו על ידי אנשי כוחות המשימה. משך תקופת העינויים הראשונית הזו השתנה במידה ניכרת, אך באופן כללי ניתן לומר שהיא נעה בין חודש לחודשיים. במהלך שהותם במרכזי המעצר עברו העצורים דה-הומניזציה באופן שיטתי באמצעות הליכים שונים: החלפת השם במספר, אונס, השפלה, צפיפות ותנאי דיור בלתי נסבלים, עירום כפוי, גזענות, אנטישמיות, הומופוביה, ועוד. לאחר אותה תקופה ראשונית של עינויים וחקירה היו כמה אפשרויות.

• רצח: בכל מרכזי המעצר נקרא רצח האסיר בלשון נקיה "העברה". השיטות ששימשו לרצח ולהיעלמותן של הגופות היו שונות, וכללו טיסות מוות, הוצאות להורג המוניות, קברי אחים, קברים לא מזוהים, שריפת גופות וכו';
• "הלבנה": העצור שנעלם עבר לגליזציה והועבר לסמכות רשות המבצעת. החל משנת 1980 הביא מצב זה לגירוש וגלות, תוך שימוש באפשרות לצאת מהמדינה שנקבעה על פי החוקה (סעיף 23), או להעמדה לדין בפני בתי משפט צבאיים ועונשי מאסר;
• שחרור;
• המשך כעציר שנעלם, מסיבות שונות - שימוש כעבדים, משתפי פעולה, בני ערובה וכו';

הייתה גם מדיניות ונוהל משותפים לנשים בהריון שנעצרו והועלמו. במקרה כזה נדחה הרצח, ולאחר הלידה - שנעשתה בחשאיות - הועלמה זהותו של התינוק והוא נמסר לאנשים שהיו קשורים בקשר הדוק למערכת הדיכוי, לעיתים אנשים שהיו שותפים ברצח האבות או האמהות הביולוגיים.

עינויים

עינויים היו מרכיב מרכזי בתוכנית הדיכוי של השלטון הצבאי. מרכזי המעצר נוצרו ותוכננו כדי שיוכלו לבצע את העינויים ללא הגבלה. חברי הוועדה הלאומית על אנשים שנעלמו (Comisión Nacional sobre la Desaparición de Personas,‏ CONADEP) (ספ'), שפרסמו את הדין וחשבון שלהם שנקרא לעולם לא עוד (Nunca Más) ב-1984, תיארו את "המדגם העצום של הסטיות החמורות והבלתי ניתנות לתיאור" אותו חשפו, והתלבטו כיצד למנוע מצב שבו הפרק בדו"ח המתאר את העינויים יהפוך ל"אנציקלופדיה של אימה". השפעתם של העינויים, שהיו ציר מרכזי במשטר הטרור שהפעיל השלטון המרכזי, נותרה משמעותית ביותר, מעבר לקורבנות הישירים גם לקרוביהם, מכריהם, לאוכלוסייה הכללית, וגם - עשרות שנים מאוחר יותר - לדורות הבאים.

אמצעי העינוי העיקרי היה שוקר חשמלי, שסביבו תוכננו ונבנו חדרי העינויים. חדרים אלו נקראו בכל מרכזי המעצר "חדרי ניתוח". השוקר החשמלי נקרא "המכונה". במרכז המעצר בלה פרלה נקרא המכשיר "מרגריטה", ובכניסה לחדר העינויים נתלה שלט עליו היה כתוב "חדר טיפול נמרץ - אין כניסה לחולים". בכניסה לחדר העינויים במחנה המעצר וזוביו נתלה שלט ועליו נכתב "אם אתה יודע, תשיר, אם אינך יכול, סבול זאת" (Si lo sabe cante, si no aguante). הסדיזם של המענים הוא עובדה נפוצה. כל העצורים עונו: גברים, נשים, קשישים, זקנים, מתבגרים, נכים, נשים בהריון וילדים. בעינויים שולב לעיתים אונס, וכן נעשה שימוש במגוון שיטות עינויים אחרות: הוצאה להורג מדומה בפני כיתת יורים, דקירות באמצעות פגיון סטילטו ופינצטה, סמים, "הדלי" (טבילה ממושכת של רגליים במים חמים/קרים), כוויות, תלייה מסורגים או מהתקרה, שבירת עצמות, הצלפה בשרשראות, ובשוט, זריית מלח על פצעים, מניעת מזון ומים, תקיפה באמצעות כלבים, יצירת קרעים באיברים פנימיים, סירוס, עינויים בפני קרובי משפחה או צפייה בעינויים שלהם, כולל ילדים, הותרת פצעים פתוחים שיצרו זיהומים מסיביים, תפירת הפה, ועוד.

טיסות המוות

אחד מהמאפיינים הידועים לשמצה של המלחמה המלוכלכת היו טיסות המוות, שבהן הושלכו ממטוסים צבאיים אלפי עצורים, כשהם חיים ומסוממים, אל מותם.

כבר ב-1977 נשטפו כמה גופות בחופי אתרי הנופש האטלנטיים סנטה טרסיטה (ספ') ומאר דל טויו (ספ'), כ-200 ק"מ דרומית לעיר בואנוס איירס. הגופות נקברו במהירות כאלמונים, אך חוקרי המשטרה שבדקו את הגופות לפני קבורתן קבעו כי סיבת המוות הייתה מ"פגיעה בחפצים קשים לאחר נפילה מגובה רב". פרטים רבים לגבי טיסות אלו נודעו בשנת 1995, כאשר אחד מאנשי מרכז המעצר ESMA, איש הצי הארגנטינאי בשם אדולפו סילנגו (ספ'), הודה וסיפר בהרחבה על הטיסות. בעדותו תיאר סילנגו את ההליך לביצוע הטיסות, את אישור הכנסייה הקתולית, השימוש בזריקות לצורך סימום העצורים, סוג המטוס שממנו הושלכו, תפקידים המרכזי של הקצינים, השימוש בשדה התעופה הצבאי הממוקם בנמל התעופה חורחה ניוברי ליד בואנוס איירס, ועוד.

בשנת 2015 חשף חוויאר פנינו וינה, שהיה בנו של אחד מהעצורים שהועלמו ובעצמו נולד במרכז המעצר ESMA, כי קציון הצי שהחזיק בו, חורחה וילדוסה, אישר כי מדובר היה בהחלטה שהתקבלה ברמה הגבוהה ביותר של הממשלה האזרחית-צבאית, בהמלצת הכנסייה הקתולית, וכי אנשים הושלכו מן המטוסים כשהם חיים ועירומים.

רדיפת הומוסקסואלים וטרנסג'נדרים

אחת האוכלוסיות שבהן התמקד הדיכוי במהלך שלטון הדיקטטורה הצבאית הייתה קהילת הלהט"ב. אל הוועדה הלאומית על אנשים שנעלמו (CONDEP), שהוקמה על ידי הנשיא ראול אלפונסין כדי לחקור פשעים נגד האנושות בתקופת הדיקטטורה, הגיעו לפחות 400 מקרים של נעדרים להט"בים, אך הוועדה עצמה החליטה להסתיר אותם ולהוציאם מהארכיון.

דו"ח שהוכן בשנים 1980 - 1983 על ידי הוועדה המחתרתית לזכויות להט"ב גינה את מדיניות הדיכוי כ"אפיזודה נוספת בהפרה הכללית של זכויות האדם" במדינה. דיכוי הלהט"בים הסלים כבר בחודשים האחרונים של ממשלתה החוקתית של איסבל פרון, כאשר המגזין אל קאודיו, דובר קבוצת הטריפל A, קרא בפומבי "לעשות סוף להומוסקסואלים", תוך שהוא אומר במפורש שיהיה צורך "לכלוא אותם, או להרוג אותם". דו"ח הוועדה המחתרתית מדווח על 15,000 אנשים שנעצרו בין 1976 ל-1982 רק בכלא דבוטו, תוך שימוש בצווי המשטרה שהיו אז בתוקף כדי לדכא הומוסקסואליות וטרנסווסטיזם. הדו"ח מתאר עינויים, אונס והטרדה ובאופן כללי אקלים של טרור בקרב להט"בים, כמו גם יצירת אינדקס, רשימה כללית של להט"בים כדי להקל על פשיטות ומעצרים המוניים. הדיווח הושתק בעיתונות הארגנטינאית, אך הופץ על ידי כמה כלי תקשורת בברזיל, קנדה, צרפת ושוודיה.

בשנת 2021 פרסם העיתונאי כריסטיאן פרייטו את הרומן El maricón de los chilenos, סיפור דמיוני בהשראת אירועים אמיתיים, המספר על רדיפת קבוצת הומוסקסואלים מהעיר באיה בלנקה במהלך הדיקטטורה הארגנטינאית. הספר מבוסס על מחקר בתיקי מנהלת המודיעין לשעבר של משטרת מחוז בואנוס איירס (DIPBA), העוסקים ברדיפת הומוסקסואלים באותה תקופה.

מעורבות חיצונית

הפיכת הטרור של המדינה למהלך כללי הוסברה בחלקה כתוצאה מן המידע שקיבל הצבא הארגנטינאי ב"בית הספר של האמריקות" הידוע לשמצה (כיום ידוע בשמו מכון חצי הכדור המערבי לשיתוף פעולה ביטחוני) של צבא ארצות הברית וגם ממדריכים צרפתיים מהשירותים החשאיים, שלימדו את הארגנטינאים טקטיקות למלחמה במרידות (Counter Insurgency), שבהם התנסו לראשונה במהלך מלחמת אלג'יריה, בשנים 1954 – 1962.

מבצע "קונדור"

מדיניות הדיכוי והטרור בארגנטינה היה חלק ממבצע כלל יבשתי, שנקראה מבצע או תכנית "קונדור". שם זה ניתן לתכנית המודיעין והתיאום בין שירותי הביטחון של המשטרים הצבאיים של החרוט הדרומי (ארגנטינה, צ'ילה, אורוגוואי, ברזיל, פרגוואי ובוליביה), וצבאות פרו, אקוודור, קולומביה, וונצואלה, ושיתוף פעולה ותמיכה מבצעית של ארה"ב.

ב-1976 היה מבצע קונדור בשיאו. גולים מצ'ילה שנמלטו לארגנטינה מאימת המשטר הצבאי בארצם אוימו שוב ונאלצו לחפש מקלט במדינה שלישית. הגנרל הצ'יליאני קרלוס פרטס (Carlos Prats) נרצח על ידי המשטרה החשאית הצ'ילאנית (DINA) בבואנוס איירס עוד ב-1974, ובאותה שנה נחטפו ונרצחו הסנאטור האורוגוואי זלמר מישלני והפוליטיקאי הקטור גוטיירס רואיז , גם הוא מאורוגוואי. ביוני 1976 התנקשו חוליות המוות (AAA) בנשיא בוליביה לשעבר, חואן חוסה טורס , בבואנוס איירס. התנקשויות בוצעו גם מחוץ לתחומי החרוט הדרומי: ב-1976 נרצח בוושינגטון די. סי., ארצות הברית, אורלנדו לטלייר , גולה מצ'ילה, שהיה שר בממשלתו של סלוודור איינדה. הוא נרצח בהוראתו הישירה של רודן צ'ילה, אוגוסטו פינושה, על ידי המשטרה החשאית של צ'ילה, ה-DINA. במרכז המעצר אוטומוטורס אורלטי (Automotores Orletti)(ספ') נרצחו דיפלומטים קובנים. אוטומוטורס אורלטי הייתה הבסיס העיקרי של שירותי הביון הזרים המעורבים במבצע קונדור. אחד מהניצולים, חוסה לואיס ברטאצו, שהיה עצור במקום במשך חודשיים, זיהה בין האסירים צ'יליאנים, אורוגוואיים, פרגוואיים ובוליביאנים. שבויים אלו נחקרו על ידי סוכנים מארצותיהם.

חיל האוויר של אורוגוואי היה שותף לביצוע "טיסות המוות", וכ-110 תושבי אורוגוואי נעצרו ונעלמו בארגנטינה בין השנים 1976 ל-1983. גם ממשלת ארצות הברית הייתה פעילה במבצע קונדור.

מבצע צ'רלי: ייצוא שיטת "ארגנטינה" למרכז אמריקה

החל משנת 1979 עסק המשטר הצבאי הארגנטינאי באופן פעיל בהפצת שיטת הדיכוי והטרור הממלכתי במרכז אמריקה, באמצעות הכשרת כוחות למאבק נגד המרידות הצבאיות והצבאיות למחצה בניקרגואה, הונדורס, אל-סלבדור וגואטמלה. בנוסף החל הצבא הארגנטינאי לבצע פעולות חשאיות שה-CIA כבר לא יכול היה לבצע תחת הממשל הדמוקרטי של הנשיא ג'ימי קרטר. הצבא הארגנטינאי תפס עצמו כמי שממלא את מקומה של ארצות הברית, שכביכול עזבה את מדינות חצי הכדור הדרומי והותירה אותן חסרות הגנה נגד הקומוניזם.

ב-1979 הובילה החזית הסנדיניסטית הפיכה בניקרגואה. באותה שנה הציג נשיא החונטה הצבאית הארגנטינאית, גנרל רוברטו אדוארדו ויולה, את התכנית ליישום המודל הארגנטיניאני באמריקה הלטינית בפני ועידת ה-13 של צבאות אמריקה שהתקיימה בבוגוטה. מי שהוביל את התכנית בפועל היה הגנרל לאופולדו גלטיירי, שפעל בשיתוף פעולה אסטרטגי עם ארצות הברית תחת ממשל הנשיא רונלד רייגן. גלטיירי הציג כערך את יכולתו לקחת את הטרור הממלכתי לתוצאותיו הסופיות, הן צבאית, פוליטית ותרבותית.

בתחילת 1982 תכננו ארצות הברית והדיקטטורה הארגנטינאית הקמת צבא גדול של מדינות אמריקה הלטינית, שיובל על ידי הצבא הארגנטינאי, במטרה לפלוש לניקרגואה ולהשמיד את הסנדיניסטים. באופן פרדוקסלי, מלחמת פוקלנד עליה החליט גאלטירי שמה קץ להתערבות ארגנטינה במרכז אמריקה, אך הטרור הממלכתי באזור נמשך עד לשנות ה-90 של המאה ה-20.

הקרבנות

האנשים שנרצחו, נעלמו, עונו והוגלו הגיעו מכל המגזרים ושכבות האוכלוסייה. השלטון הצבאי הכריז שמדיניות הדיכוי נועדה למניעת טרור, אך מדיניות זו פורשה באופן הנרחב ביותר, שיכול היה לכסות כמעט כל אדם. גנרל וידלה הכריז ב-1978 לטיימס הלונדוני כי ”טרוריסט הוא לא רק מישהו עם נשק חם או פצצה, אלא גם מישהו שמפיץ רעיונות מנוגדים לציוויליזציה המערבית והנוצרית.”

הדו"ח לעולם לא עוד (Nunca más) (ספ'), שפורסם על ידי הוועדה הלאומית על היעלמותם של אנשים (Comisión Nacional sobre la Desaparición de Personas,‏ CONADEP) (ספ') מביא פילוח של הנעדרים לפי קבוצת ההתייחסות שלהם. יותר ממחצית הנעדרים היו פועלים, ובפרט חברים באיגודים מקצועיים. בין הקורבנות היה מספר משמעותי של מתבגרים; אחד המקרים המפורסמים של חטיפת נערים ונערות בני עשרה מכונה ליל העפרונות שאירעה בספטמבר 1976, במהלכו נחטפו עשרה נערים ונערות שהביעו התנגדות למשטר. גם נכים, קשישים, כמרים ונזירות היו בין הקרבנות, וכן עיתונאים, אמנים, ספורטאים, עורכי דין ועוד. במקרים מסוימים נעצרו אנשים שהיו קרובי משפחה של העצורים, או כאלה ששמן ניתן על ידי המעונים. גם פקידים שהזדהו עם המשטר הצבאי נעצרו. במקרים אחרים היו המעצרים מקרים פשוטים של גניבה וסחיטה, או מעצרים של האנשים הלא נכונים, שהועלמו כדי להסתיר את הטעות. בין הקורבנות הבולטים נמנות גם מייסדות אגודת אמהות פלאסה דה מאז'ו. על פי ההערכות, לפחות 400 בני אדם נעצרו-נעלמו עקב נטייתם הלהט"בית. מקרים אלה לא הופיעו בדו"ח "לעולם לא עוד". בין העצורים-נעלמים היו יותר יותר ממאה חיילים שהיו במהלך שירות החובה הצבאי שלהם. מפקדיהם הכריזו עליהם כעריקים.

ילדים נעדרים

מקרה מיוחד של קורבנות הם הילדים החטופים הנעדרים, שנמסרו למשפחות אחרות. משפחות אלו, גם אם ידעו או לא ידעו על הנסיבות שבהן הובאו אליהן הילדים, היו חלק מגניבת והעלמת הזהות של הוריהם. בחלק מהמקרים אף היו בני המשפחות שותפים לרצח הוריהם. החוקרים מעריכים שיש ודאות שרוב הילדים הללו עדיין בחיים וכדי למצוא אותם, קבוצה של סבתות וסבים של אנשים עצורים-נעלמים הקימה את ארגון סבתות פלאסה דה מאז'ו (Asociación Civil Abuelas de Plaza de Mayo) (ספ'). מ-1983 ועד אוגוסט 2023 מצא הארגון 133 ילדים הנעדרים, מתוך כ-500 ילדים שנחטפו ושזהותם נשללה.

מספר הקורבנות

בתרבות הפופולרית התקבע מספר של 30,000 נעדרים. מספר זה נתמך בהערכותיהם של ארגוני זכויות אדם, גופים פוליטיים מן השמאל והמרכז, ארגוני סטודנטים ואיגודי עובדים; רוב הנעדרים השתייכו לגופים אלה. על פי הערכת המודיעין הצבאי הארגנטינאי היו 22,000 קורבנות בין השנים 1975 ל-1978. מזכירות זכויות האדם של ארגנטינה, בהתבסס על מספר בני האדם שהיו זכאים לפיצויים מהמדינה עד 2003, מעריכה את מספר הקורבנות ב-13,000. הוועדה הלאומית על אנשים שנעלמו (CONADEP)​ זיהתה בשנת 1984 9,089 מקרים של היעלמות כפויה. באנדרטה לקורבנות הטרור הממלכתי הממוקמת בפארק הזיכרון של העיר בואנוס איירס הוצבו שמותיהם של 8,805 בני אדם עד אפריל 2016.​ אינדיקטור נוסף למספר הנעלמים היה מספר צווי ההבאס קורפוס שהוצאו על ידי בתי המשפט כדי להשיג את חירותם של אנשים שנעצרו. בבירה הפדרלית לבדה, עם אוכלוסייה של כ-10% מכלל המדינה, הוצג מספר של 8,335 צווי הבאס קורפוס בין השנים 1976 ו-1983, בלי לספור צווים שהוצאו פעמיים לאותו אדם. ​הדו"ח של נסטור פרלונגר משנת 1983, על דיכוי אוכלוסיית הלהט"ב במהלך שלטון הממשל הצבאי, מדווח על 15,000 אנשים שנעצרו בין 1976 ל-1982, בכלא דבוטו בלבד. הדו"ח מציין עוד ש-CONADEP לא ספרה לפחות 400 נעדרים, מסיבות הקשורות לנטייתם הלהט"

נספרו גם כ-12,000 עצורים-נעלמים שהוחזקו במרכזים חשאיים של רשות ה-P.E.N (Poder Ejecutivo Nacional, הזרוע המבצעת הלאומית, גוף של הרשות המבצעת בארגנטינה שיכול היה להחזיק אנשים בבתי כלא ללא האשמה או משפט רשמי, למשך תקופה בלתי מוגבלת, וללא מתן מידע לגביהם) (ספ'), ששוחררו מאוחר יותר עקב לחץ בינלאומי.​

ישנן עדויות רבות לכך שהממשל הצבאי שמר תיעוד מפורט של העצורים-נעלמים וגורלם. דו"ח של הסוכן החשאי הצ'יליאני אנריקה ארנסיביה קלבל (שהיה נציג המשטרה החשאית של צ'ילה בבואנוס איירס) נתגלה ב-2002 בין יותר מ-1,500 גיליונות שהוחרמו ממנו, על ידי שופטים פדרליים בארגנטינה ב-1978 ונשארו מאוחסנים בארכיון בית המשפט מאז. בסוף הדיווח שלו, שנערך ביולי 1978, דיווח קלבל שצבא ארגנטינה ספר עד אותו רגע 22,000 הרוגים ונעדרים.

המבצעים

הפרת זכויות האדם בארגנטינה בין 1976 ל-1983 הייתה חלק מתוכנית דיכוי שיטתית, עליה הוחלט בדרגים הגבוהים ביותר של הדיקטטורה האזרחית-צבאית. הביצוע הישיר של מדיניות הדיכוי היה מאורגן ביסודו באמצעות "קבוצות משימה", "מרכזי מעצר חשאיים", צוותי חקירה ועינויים וצוותים להשמדה והעלמה של גופות. לעתים קרובות היו צוותים אלו מקושרים ופעלו בתוך אזורים צבאיים ותת-אזורים ותחת פקודות של מנהיגיהם. הצוותים הללו הורכבו מאנשי שלושת הכוחות המזוינים, המשטרה, המחוז, רופאים, כמרים. בנוסף, מנהלים בכירים של חברות פרטיות וסוכנויות ציבוריות, כמו גם דירקטורים ופרופסורים של בתי ספר ואוניברסיטאות, שיתפו פעולה באופן פעיל עם מנגנוני הדיכוי הבלתי חוקיים. בכמה אזורים ותת-אזורים צבאיים, כמו בקורדובה ובטוקומאן, הורו מפקדי הצבא שכל אנשי הצבא יהיו מעורבים ישירות בהפרת זכויות האדם.

לאחר נפילת המשטר הצבאי בארגנטינה התנהל ויכוח על היקף וחומרת האחריות הפלילית על המבצעים הישירים, ביחס למקום אותו תפס כל אחד מהם בשרשרת הפיקוד. בסך הכל, ההערכה היא כי בביצוע הפשעים השתתפו 1,180 שוטרים, אנשי צבא ואזרחים, שהיו המבצעים הישירים.​

מי שהובילו את מדיניות הדיכוי היו ראשי החונטה הצבאית, שהיו גם ראשי הצבא. ארגנטינה חולקה לחמישה מחוזות, שהקבילו בהתאמה לחמשת הקורפוסים שמהם היה מורכב צבא ארגנטינה. כל מפקד גיס התמנה למפקד אחד המחוזות. כל מחוז חולק לתת-מחוזות, וכל תת-מחוז לאזורים. כך למשל, העיר בואנוס איירס הייתה תת-מחוז במחוז 1, וחולקה לששה אזורים. לכל מפקד מחוז ותת מחוז הייתה אוטונומיה מלאה בביצוע מדיניות הדיכוי; הגנרל מרטין בלסה (ספ'), קצין בכיר בצבא ארגנטינה, כינה את מפקדי המחוזות "אדוני מלחמה... אדונים פיאודליים אמיתיים". לדבריו, "הם מהבודדים שהיו יכולים לדעת הכל".

משתפי פעולה

מעבר לצבא ולמשטרה, היו גופים נוספים ששיתפו פעולה עם מדינות הדיכוי. הייתה השתתפות של מנהלים בכירים בחברות פורד, מרצדס-בנץ, אסינדר (ספ'), דאלמינה סידרקה (ספ'), קבוצת לדסמה (ספ') ואסטארסה (ספ'). ויקטוריה בסואלדו, מאוניברסיטת קולומביה, חקרה את השיתוף בין חברות גדולות לכוחות המזוינים הארגנטינאים. היא מצאה שש חברות שבהן נחטפו ועונו עשרות נציגי איגודי עובדים. אנשים אלה נעצרו לעתים קרובות בתוך החברות והועברו למרכזי מעצר חשאיים (CDC) בכלי רכב שסופקו על ידי החברות. במקרה של חברת דאלמינה סידרקה הותקן מרכז מעצר כזה ליד המפעל, והיה מחובר אליו בדלת. בחברת אסינדר היה קיים מרכז מעצר וחקירה, מאויש ומופעל על ידי המשטרה הפדרלית, כבר בשנת 1975, עוד בתקופת שלטונה של פרון.

המשך

הדעות חלוקות באשר למועד המדויק של תחילת המלחמה המלוכלכת: יש המסמנים את טבח טרלאו ב-1972 כתחילת המלחמה, אחרים רואים בפעולות הברית הארגנטינית נגד הקומוניזם מ-1973 את תחילתה, וישנם הטוענים כי צווי ההשמדה של איסבל פרון נגד ארגוני הגרילה של השמאל במהלך מבצע העצמאות (Operativo Independencia) ב-1975 התחילו את המלחמה.

ב-1955, לאחר שני ניסיונות כושלים, באותה שנה ולפני כן ב-1951, הצליחה הפיכה צבאית נגד שלטונו הדמוקרטי של חואן פרון להפיל את השלטון ולהביא לביטול הפרוניזם באמצעות כוחות חמושים. ההתנגדות הפרוניסטית החלה להתארגן זמן קצר לאחר ההפיכה במקומות עבודה ובאיגודי עובדים. במהלך הזמן הושב שלטון הדמוקרטיה באופן חלקי, אך הבטחות שניתנו באשר לקיומם של חופש הביטוי ושל חירויות פוליטיות נוספות לא כובדו. קבוצות גרילה החלו להופיע לראשונה בשנות ה-60 (המפורסמות שבהן: הגרילות של ה"אוטורונקוס" וה"גוואריסטים"), אך הן היו קטנות וחוסלו במהרה. עד תחילת שנות ה-70 נשדדו כלי נשק מקציני צבא ומשטרה רבים, ורבים מהם נחטפו או נרצחו בפעולות הגרילה מדי שבוע.

המבוקשים היו נעצרים ברחוב, בבתיהם או בכל מקום אחר. לאחר מכן הם היו מועברים למרכז מעצר סודי (מעריכים כי פעלו כ-340 מרכזים כאלה ברחבי המדינה), שבו היו מכים ומענים אותם, בחלק מהמקרים עד מוות. הסופר והעיתונאי רודולפו וולש, לדוגמה, נרצח ברחוב לאור היום לאחר ששלח בדואר מכתב שכותרתו: "מכתב פתוח מסופר לחונטה הצבאית", ובו תיאר את האופן שבו נוצל הכוח לרעה בידי אנשי הצבא בשנת שלטונם הראשונה. חלק גדול מהעצורים נרצחו; שיטות הרצח היו מגוונות. כך, למשל, במקרים מסוימים היו מטיסים אותם, כפותי ידיים ורגליים, לרוב תחת השפעת סמים, ומשליכים אותם לנהר ריו דה לה פלטה או לים.

מספרם המדויק של הנעלמים אינו ידוע. עם כינון הדמוקרטיה בארגנטינה הוענקו פיצויים למשפחות של 9,089 אנשים, אולם מספר הנרצחים בפועל היה כנראה גבוה יותר. ארגון "אמהות כיכר מאי" (הכיכר שבה נמצא בית הנשיא בבואנוס איירס), טוען כי מדובר בכ-30,000 אנשים (למעלה מ-70% מתוכם היו בטווח הגילאים שבין 16 ל-35). עד היום, משפחות רבות אינן יודעות מה עלה בגורל יקיריהן, וארגונים שונים, כגון "אמהות כיכר מאי" ו"סבתות כיכר מאי", מחפשים מידע לגבי הנעלמים. ילדיהם של העצורים, שנולדו במעצר, הועברו בדרך כלל למשפחות אחרות. במקרים רבים היו אלה אותן משפחות של אנשי הצבא שעינו ורצחו את הוריהם.

ידוע כי החונטה הצבאית שיתפה פעולה עם משטרים דיקטטוריים בצ'ילה ובאורוגוואי ודאגה להעלמתם של אזרחים ממדינות אלה כחלק ממבצע קונדור, שנועד לסלק יסודות קומוניסטיים ממדינות שונות באמריקה הדרומית, בעידוד ובתמיכה מסיבית של ממשלת ארצות הברית.

המלחמה המלוכלכת נחשבת עד היום לנקודה כואבת בהיסטוריה הארגנטינאית. בשנת 1986 הכריז הנשיא הנבחר ראול אלפונסין על אי אפשרות העמדה לדין באשמת פשעים נגד האנושות שבוצעו לפני 1983, ובכך סתם את הגולל על העמדה לדין של אנשים שהיו מעורבים במעשים אלו, אך נסטור קירשנר, נשיא ארגנטינה בשנים 2003–2007, הכריז כי לא ינוח עד שיגיע לחקר האמת. מאות הפגנות נערכות מול בתיהם של אנשי צבא שהשתתפו בעינויים באותה תקופה, תוך חשיפת זהותם ותיאור המעשים שביצעו.

ב-2006 השופט קרלוס רוסנסקי מבית המשפט הפדרלי של ארגנטינה כתב בפסק הדין בשופטו את אסבלדו אצ'קולס, מפקד המשטרה המחוזית של בואנוס איירס באותם ימים, כי למען בניית הזיכרון הקולקטיבי, עליו להוסיף כי כל מה שמואשם בו אותו נאשם הם גם פשעים נגד האנושות שבוצעו במסגרת רצח עם שהתקיים ברפובליקה של ארגנטינה באותן שנים. באמנה אומנם כתוב כי רצח עם הוא "מעשה שבו מושמדות קבוצות לאומיות, אתניות, גזעיות, דתיות ואחרות, בשלמותן או בחלקן", אך במקור נכתב "קבוצות גזעיות, דתיות, פוליטיות ואחרות", אך המילה "פוליטיות" הורדה בעקבות בקשתו של סטלין ב-1948.

השם המלחמה המלוכלכת הומצא על ידי החונטה עצמה. על אף שהמעצרים נעשו על ידי הצבא או המשטרה, המשפחות לא קיבלו אף נתון על מקום הימצאם או מצבם של יקיריהן. התופעה כונתה "היעלמות" בעקבות דבריו של הגנרל חורחה רפאל וידלה, שהיה הנשיא בין השנים 1976 ו-1981, בראיון: "זו חידה, הם אינם חיים ואינם מתים... הם נעלמים (Desaparecidos)".

יהודי ארגנטינה

מעריכים כי כ-1,500 מבין עשרות אלפי הנעדרים הם יהודים, כמחציתם בדרום המדינה. שיעור היהודים בקרב הנעדרים עולה בהרבה על שיעורם באוכלוסייה. עמותת ממוריה ("זיכרון" בספרדית) הוקמה בישראל בשנת 1990, במטרה לאסוף מידע על הנעדרים ולהנציח את זכרם. ב-1992 ניטעה ביער בן שמן חורשת עצי אורן לזכר 84 נעדרים יהודים.

בספרות

אליסיה קוסמה, אסירה פוליטית מתקופת "המלחמה המלוכלכת", חיברה את הספר Pasos bajo el agua (ספרדית: "צעדים תחת המים"), סיפור המבוסס על חוויותיה כאסירה פוליטית וכגולה מארצה.

אלסה אוסריו, ילידת בואנוס איירס, חיברה את הספר "האור של לוס", המתאר את תהליך החיפוש אחר הוריה של אחת מילדי הנעלמים, שנחטפה ואומצה באופן בלתי חוקי על ידי משפחת אחד מהגנרלים. הספר הוא אחד מכתבי האישום הספרותיים החריפים ביותר שהתפרסמו בשנים האחרונות כלפי שלטון הגנרלים והחברה הארגנטינית. הספר זכה בפרס הספרותי הלאומי של ארגנטינה ובפרס אמנסטי.

הרומן של נתן אנגלנדר, "המשרד למקרים מיוחדים", מתאר את קורותיה של משפחה יהודית בארגנטינה, קדיש וליליאן פוזנן ובנם פאטו, במהלך המלחמה המלוכלכת. פאטו, סטודנט באוניברסיטה, נלקח מביתו על ידי נציגי השלטונות, ומאז נעלם, חרף כל מאמצי הוריו לאתרו. לאחר שאדם שעסק בהשלכת הנעדרים ממטוס לנהר ריו דה לה פלטה מתוודה על כך באוזני קדיש, הוא מבין שפאטו לא יחזור לעולם, וגם גווייתו לא תימצא, אך ליליאן מסרבת להשלים עם הבשורה המרה, וממשיכה לחכות לפאטו.

הסופרת, משוררת ופעילת זכויות האדם אליסיה פרטנוי מתארת בספרה "לה אסקואליטה" את חוויותיה במחנה הריכוז. שיריה של פרטנוי ראו אור לראשונה בכתב-העת "דקה". פרק אחד ויחיד עד כה, "כפכפים עם פרח אחד", פורסם בעיתון "הארץ" בתרגומה של יעל דקל, ממתרגמות פט פארקר והמשורר ערן צלגוב.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא המלחמה המלוכלכת בוויקישיתוף

• המלחמה המלוכלכת, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)