המלחמה המלוכלכת

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
Incomplete-document-purple.svg
יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.
Gnome-colors-emblem-development-2.svg
הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה, אתם מתבקשים שלא לערוך את הערך בטרם תוסר ההודעה הזו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניח התבנית.

אם הערך לא נערך במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותו, אך לפני כן רצוי להזכיר את התבנית למשתמש שהניח אותה, באמצעות הודעה בדף שיחתו.

פסל ה-Pirámide de Mayo ב-Plaza de Mayo (כיכר מאי) שבבואנוס איירס, מכוסה בתמונות הנעלמים. דצמבר 2004.

המלחמה המלוכלכתספרדית: Guerra Sucia) הוא הכינוי שניתן על ידי הכת הצבאית, או המשטר הצבאי ששלט בארגנטינה (ספרדית: dictadura cívico-militar de Argentina) לתקופה של טרור מדינתי שהונהג בין השנים 19741983, כחלק ממבצע קונדור. במהלך המבצע הופעלו יחידות צבאיות, כוחות ביטחון וחוליות מוות מן הימין הפוליטי, שגובשו במסגרת הברית האנטי-קומוניסטית הארגנטינאית (ספ') (ספרדית: Alianza Anticomunista Argentina, בקיצור: AAA או טריפל A). כל אלה רדפו כל דיסידנט פוליטי מגורמי שמאל אותם תפסו כסיכון, בהם אלפי פעילים פוליטיים, פעילי איגודי עובדים, דיסידנטים, פעילים שנחשדו כשייכים לזרם הפרוניסטי השמאלי, פעילים שנחשדו בקשר עם ארגון הגרילה המונטונרוס, מהפכנים, סופרים, אנשי רוח ואנשים מן השורה.

המטרה העיקרית של המבצע, שהיה משותף גם למדינות אחרות בדרום-אמריקה, היו לוחמי גרילה קומוניסטים ואוהדיהם, אך המטרה הורחבה וכללה גם סטודנטים, מיליטנטים, אנשי ארגוני עובדים, סופרים, עיתונאים וכל אזרח שנחשד כפעילי שמאל.

על פי הערכות שונות, מספר בני האדם שנרצחו או הועלמו בתקופה זו נע בין 9,000 ל-30,000. לא ניתן לקבוע מספר מלא של הנרצחים, בשל אופיו של המשטר באותה עת.

בחסות הממשל הצבאי בארגנטינה, בעיקר בתקופת שלטונו של חורחה רפאל וידלה (שהחל ב-24 במרץ 1976), אך למעשה החלו עוד לפני שלטון וידלה ונמשכו גם אחריו בהיקפים מסוימים, עד להשבת השלטון האזרחי בארגנטינה ב-1983.

מקור המינוח[עריכת קוד מקור | עריכה]

המשטר הצבאי עשה שימוש במינוח "מלחמה מלוכלכת", שממנו נגזר כי אכן מדובר במלחמה, אם כי כזו המתבצעת באמצעים "אחרים" (כולל עינויים, זריקה מכלי טיס, ואף אונס בקנה מידה נרחב). מלחמה זו הייתה הכרחית, על פי תפיסת המשטר, כדי לשמור על הסדר החברתי וכדי למגר חתרנות פוליטית. ארגוני זכויות אדם שפנו לבתי משפט הטילו ספק במינוח זה, שכן ממנו נובע שהמדובר במלחמת אזרחים ומשתמע ממינוח זה שישנה הצדקה למעשי הרצח. במהלך משפטיהם של ראשי החונטה ב-1985, הציע התובע חוליו סטרסרה (אנ') שהמינוח "מלחמה מלוכלכת" היה "לשון נקייה שנועדה להסוות פעולות של כנופיות" כאילו היו פעולות צבאיות לגיטימיות.

רקע היסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – היסטוריה של ארגנטינה

אירוע ראשון של התערבות צבאית בפוליטיקה האזרחית בארגנטינה אירע ב-16 ביוני 1955, כאשר טייסים של הצי הארגנטינאי הפציצו את כיכר פלאסה די מאז'ו בבואנוס איירס שבה התקבצו באותה עת מאות בני אדם שבאו להביע את תמיכתם בנשיא ארגנטינה, חואן פרון. במתקפה נהרגו יותר מ-300 אזרחים, והיא הייתה חלק מסדרת אירועים במהלכם הלך ועלה המתח בין פרון ותומכיו לבין הכנסייה הקתולית והצבא, והיו חלק מניסיון הפיכה כושל.

כמה חודשים לאחר מכן, ב-16 בספטמבר, התחוללה בארגנטינה הפיכה צבאית נוספת כנגד הנשיא פרון. הפיכה זו הצליחה להביא להדחת פרון מתפקידו. המהפכה, שכונתה "המהפכה המשחררת" (Revolución Libertadora), סימנה את היחס העוין של הצבא כלפי הפרוניזם והפוליטיקה הפופוליסטית. יחס זה נמשך בשנים הבאות והיה דומיננטי בפוליטיקה הארגנטינאית. הגנרל פדרו אאוחניו ארמבורו, אחד מהאישים הבולטים בהפיכה הצבאית, פרסם את צו 4161/56 שאסר אפילו על הזכרת שמו של פרון. גם ב-1973, כאשר נשיא ארגנטינה הגנרל אלחנדרו אגוסטין לנוסה קרא לקיום בחירות חופשיות והתיר את קיומן של מפלגות פוליטיות, נאסר על פרון להתמודד בבחירות אלה.

ב1959 התרחשה המהפכה הקובנית. דמותו הכריזמטית של צ'ה גווארה בפרט, והמהפכה בכלל, השפיעו רבות על דרום אמריקה כולה, במיוחד על אנשים צעירים. המהפכה הקובנית התבססה על תנועה עממית שנלחמה בטקטיקות של לוחמת גרילה, והצלחתה הביאה לתודעה של קבוצות רבות ברחבי אמריקה הדרומית את דרך הלוחמה הזו, שכונתה באותה תקופה "הדרך החמושה". באמצע אותה שנה הופיע כח הגרילה הראשון בארגנטינה, האוטרונקוס (Uturuncos)(ספ'), שפעלו במחוז טוקומאן במטרה להשיב לשלטון את חואן פרון, שכאמור הודח בספטמבר 1955.

ב14 במרץ 1960 הורה הנשיא ארתורו פרונדיסי על ביצוע תכנית CONINTES (ראשי תיבות של Conmoción Interna del Estado, בספרדית: "תוכנית זִעזוע המדינה מבפנים"), שעל פיה הופעל הצבא לדיכוי שביתות ומחאות חברתיות ולמעצר מאות ממתנגדי השלטון. העצורים נשפטו בבתי דין צבאיים וזכויותיהם האזרחיות, המובטחות על פי החוקה, הוגבלו על ידי אותם בתי דין.

מקרה ההיעלמות המתועד הראשון הוא של פליפה וז'סה (Felipe Vallese), איש ארגון העובדים המטלורגי ( שנעצר ב26 באוגוסט 1962 ומאז נעלמו עקבותיו. עם זאת, יש הרואים בד"ר חואן אינגאלינלה את הראשון: אינגאלינלה, איש המלפגה הקומוניסטית, הדפיס עלונים נגד הטבח בפלאסה די מאז'ו, ונעצר על ידי משטרת רוסאריו ב17 ביוני 1955, ומאז נעלמו עקבותיו. שנים לאחר מכן הודו קציני משטרה שרצח השניים. ישנם חוקרים המזכירים מקרי היעלמות עוד בשנות ה-30 של המאה ה-20.

באפריל 1964 התחוללה בברזיל הפיכה צבאית, שהעלתה לשלטון משטר דיקטטורי צבאי. ההפיכה הייתה הראשונה בסדרת מהפכות צבאיות ברחבי היבשת שהיו בתמיכת ארצות הברית ואף ביוזמתה. למרות שהשליט הצבאי הראשון, גנרל אומברטו קסטלו ברנקו ניסה לשמור על מראית עין של דמוקרטיה, יורשיו, אנשי הקו הקיצוני של הצבא, הפכו בשלהי שנות ה-60 ובשנות ה-70 את ברזיל לדיקטטורה צבאית, שבה פועלת משטרה חשאית (המכונה שירות המידע הלאומי) בשיטות של טרור ועינויים. דגם זה היה המודל לשורה של הפיכות צבאיות ביבשת, בתמיכת ארצות הברית שראתה בהן חלק מהמלחמה הקרה.

המהפכה בארגנטינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב28 ביוני 1966 התחוללה בארגנטינה הפיכה צבאית


למרות שנאסר על פרון להתמודד בבחירות הוא תמרן את הפוליטיקה הפנימית כך שהנשיא שנבחר, הקטור חוסה קמפורה, יהיה אחד מאנשיו. היה ברור שפרון הוא הכוח המניע מאחוריו. לאחר כשני עשורים של ממשלות חלשות, דעיכה כלכלית ומעורבות של הצבא בחיים הפוליטיים, שב פרון מגלותו ב-20 ביוני 1973. הוא מצא עם שובו מדינה שהייתה שקועה באי סדר כלכלי, חברתי ופוליטי. בחודשים הראשונים לנשיאותו של קמפורה (מאי עד יוני 1973) אירעו במדינה כ-600 עימותים על רקע חברתי, שביתות והשתלטות על מפעלים על ידי הפועלים.

כאשר נחת פרון לנמל התעופה בבואנוס איירס התקבץ קהל גדול כדי לקבל את פניו. הציבור שאהד את פרון היה מורכב מאנשי שמאל וימין. במהלך קבלת הפנים פתחו צלפים באש על תומכיו של פרון מן השמאל. האירוע שהתפתח נקרא טבח אזייזה ובמהלכו נרצחו לפחות 13 איש ונפצעו לפחות 365. הירי הביא לקרע בתוך התנועה הפרוניסטית בין שמאל לימין. ביולי 1973 התפטר הנשיא קמפורה, עם סגנו ויסנטה סולנו לימה(ספ') והדרך לבחירה מחדש לנשיאות נפתחה בפני פרון. ב-23 בספטמבר התקיימו הבחירות, בהן זכה פרון ל-62% מקולות הבוחרים. הוא שב לנשיאות עם קואליציה נרחבת שכללה ארגוני עובדים, שהיו במרכז המפה הפוליטית, ארגונים פשיסטיים בימין, וארגוני שמאל כמו המונטנרוס.

פרון הוקיע "אידיאליסטים מזוקנים ולא בוגרים", ברמזו לאנשי השמאל. טבח אזייזה והתבטאויות מעין אלה היבאו את פרון לתמוך בסיעה הפרוניסטית הימנית, בביורוקרטיה של איגודי העובדים ובסיעות מרכז. כמה מושלים פרוניסטים שהיו שייכים לשמאל פוטרו, ובהם ריקרדו אוברגון קאנו(ספ'), שהודח בפוטש משטרתי בפברואר 1974. פרון גיבה את הפוטש מאוחר יותר. על פי היסטוריונים, בכך הניע הימין הפרוניסטי את התערבותם של כוחות הביטחון בפתרון בעיות פנימיות של הפרוניזם".

ב-19 בינואר 1974 תקפה יחידה מהפלג הטרוצקיסטי של הצבא המהפכני העממי, תנועת מחתרת שהייתה הזרוע הצבאית של מפלגת הפועלים המהפכנית, את חיל המצב באזול, כ-300 ק"מ מדרום לבואנוס איירס. זו הייתה ההתקפה החריפה ביותר עד אז על הצבא, והנשיא פרון הגיב עליה בקשיחות.

חואן פרון נפטר ב-1 ביולי 1974. את מקומו תפסה סגניתו ואשתו השלישית, איזבל פרון. היא שלטה בארגנטינה עד מרץ 1976, אז הודחה בהפיכה צבאית. שנות שלטונה התאפיינו במספר רב של התנקשויות פוליטיות: הוועדה הלאומית על היעלמותם של אנשים (ספרדית: Comisión Nacional sobre la Desaparición de Personas, בראשית תיבות: CONADEP) (ספ') מנתה 19 התנקשויות ב-1973, 50 ב-1974 ו-375 ב-1975, ובסך הכל 458 התנקשויות, שבוצעו על ידי קבוצות פארא-צבאיות, שרובן היו חלק ממה שנקרא טריפל A בפיקודו של חוזה לופז רגה.

הדעות חלוקות באשר למועד המדויק של תחילת המלחמה המלוכלכת: יש המסמנים את טבח טרלאו ב-1972 כתחילת המלחמה, אחרים רואים בפעולות הברית הארגנטינית נגד הקומוניזם מ-1973 את תחילתה, וישנם הטוענים כי צווי ההשמדה של איסבל פרון נגד ארגוני הגרילה של השמאל במהלך מבצע העצמאות (Operativo Independencia) ב-1975 התחילו את המלחמה.

ב-1955, לאחר שני ניסיונות כושלים, באותה שנה ולפני כן ב-1951, הצליחה הפיכה צבאית נגד שלטונו הדמוקרטי של חואן פרון להפיל את השלטון ולהביא לביטול הפרוניזם באמצעות כוחות חמושים. ההתנגדות הפרוניסטית החלה להתארגן זמן קצר לאחר ההפיכה במקומות עבודה ובאיגודי עובדים. במהלך הזמן הושב שלטון הדמוקרטיה באופן חלקי, אך הבטחות שניתנו באשר לקיומם של חופש הביטוי ושל חירויות פוליטיות נוספות לא כובדו. קבוצות גרילה החלו להופיע לראשונה בשנות ה-60 (המפורסמות שבהן: הגרילות של ה"אוטורונקוס" וה"גוואריסטים"), אך הן היו קטנות וחוסלו במהרה. עד תחילת שנות ה-70 נשדדו כלי נשק מקציני צבא ומשטרה רבים, ורבים מהם נחטפו או נרצחו בפעולות הגרילה מדי שבוע.

המבוקשים היו נעצרים ברחוב, בבתיהם או בכל מקום אחר. לאחר מכן הם היו מועברים למרכז מעצר סודי (מעריכים כי פעלו כ-340 מרכזים כאלה ברחבי המדינה), שבו היו מכים ומענים אותם, בחלק מהמקרים עד מוות. הסופר והעיתונאי רודולפו וולש, לדוגמה, נרצח ברחוב לאור היום לאחר ששלח בדואר מכתב שכותרתו: "מכתב פתוח מסופר לחונטה הצבאית", ובו תיאר את האופן שבו נוצל הכוח לרעה בידי אנשי הצבא בשנת שלטונם הראשונה. חלק גדול מהעצורים נרצחו; שיטות הרצח היו מגוונות. כך, למשל, במקרים מסוימים היו מטיסים אותם, כפותי ידיים ורגליים, לרוב תחת השפעת סמים, ומשליכים אותם לנהר ריו דה לה פלטה או לים.

מספרם המדויק של הנעלמים אינו ידוע. עם כינון הדמוקרטיה בארגנטינה הוענקו פיצויים למשפחות של 9,089 אנשים, אולם מספר הנרצחים בפועל היה כנראה גבוה יותר. ארגון "אמהות כיכר מאי" (הכיכר שבה נמצא בית הנשיא בבואנוס איירס), טוען כי מדובר בכ-30,000 אנשים (למעלה מ-70% מתוכם היו בטווח הגילאים שבין 16 ל-35). עד היום, משפחות רבות אינן יודעות מה עלה בגורל יקיריהן, וארגונים שונים, כגון "אמהות כיכר מאי" ו"סבתות כיכר מאי", מחפשים מידע לגבי הנעלמים. ילדיהם של העצורים, שנולדו במעצר, הועברו בדרך כלל למשפחות אחרות. במקרים רבים היו אלה אותן משפחות של אנשי הצבא שעינו ורצחו את הוריהם.

ידוע כי החונטה הצבאית שיתפה פעולה עם משטרים דיקטטוריים בצ'ילה ובאורוגוואי ודאגה להעלמתם של אזרחים ממדינות אלה כחלק ממבצע קונדור, שנועד לסלק יסודות קומוניסטיים ממדינות שונות באמריקה הדרומית, בעידוד ובתמיכה מסיבית של ממשלת ארצות הברית.

המלחמה המלוכלכת נחשבת עד היום לנקודה כואבת בהיסטוריה הארגנטינאית. בשנת 1986 הכריז הנשיא הנבחר ראול אלפונסין על אי אפשרות העמדה לדין באשמת פשעים נגד האנושות שבוצעו לפני 1983, ובכך סתם את הגולל על העמדה לדין של אנשים שהיו מעורבים במעשים אלו, אך נסטור קירשנר, נשיא ארגנטינה בשנים 20032007, הכריז כי לא ינוח עד שיגיע לחקר האמת. מאות הפגנות נערכות מול בתיהם של אנשי צבא שהשתתפו בעינויים באותה תקופה, תוך חשיפת זהותם ותיאור המעשים שביצעו.

ב-2006 השופט קרלוס רוסנסקי מבית המשפט הפדרלי של ארגנטינה כתב בפסק הדין בשופטו את אסבלדו אצ'קולס, מפקד המשטרה המחוזית של בואנוס איירס באותם ימים, כי למען בניית הזיכרון הקולקטיבי, עליו להוסיף כי כל מה שמואשם בו אותו נאשם הם גם פשעים נגד האנושות שבוצעו במסגרת רצח עם שהתקיים ברפובליקה של ארגנטינה באותן שנים. באמנה אומנם כתוב כי רצח עם הוא "מעשה שבו מושמדות קבוצות לאומיות, אתניות, גזעיות, דתיות ואחרות, בשלמותן או בחלקן", אך במקור נכתב "קבוצות גזעיות, דתיות, פוליטיות ואחרות", אך המילה "פוליטיות" הורדה בעקבות בקשתו של סטלין ב-1948.[1]

השם המלחמה המלוכלכת הומצא על ידי החונטה עצמה. על אף שהמעצרים נעשו על ידי הצבא או המשטרה, המשפחות לא קיבלו אף נתון על מקום הימצאם או מצבם של יקיריהן. התופעה כונתה "היעלמות" בעקבות דבריו של הגנרל חורחה רפאל וידלה, שהיה הנשיא בין השנים 1976 ו-1981, בראיון: "זו חידה, הם אינם חיים ואינם מתים... הם נעלמים (Desaparecidos)".

יהודי ארגנטינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מעריכים כי כ-1,500 מבין עשרות אלפי הנעדרים הם יהודים. שיעור היהודים בקרב הנעדרים עולה בהרבה על שיעורם באוכלוסייה. עמותת ממוריה ("זיכרון" בספרדית) הוקמה בישראל בשנת 1990, במטרה לאסוף מידע על הנעדרים ולהנציח את זכרם. ב-1992 ניטעה ביער בן שמן חורשה לזכר 84 נעדרים יהודים.

בספרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אליסיה קוסמה, אסירה פוליטית מתקופת "המלחמה המלוכלכת", חיברה את הספר Pasos bajo el agua (ספרדית: "צעדים תחת המים"), סיפור המבוסס על חוויותיה כאסירה פוליטית וכגולה מארצה.

אלסה אוסריו, ילידת בואנוס איירס, חיברה את הספר "האור של לוס", המתאר את תהליך החיפוש אחר הוריה של אחת מילדי הנעלמים, שנחטפה ואומצה באופן בלתי חוקי על ידי משפחת אחד מהגנרלים. הספר הוא אחד מכתבי האישום הספרותיים החריפים ביותר שהתפרסמו בשנים האחרונות כלפי שלטון הגנרלים והחברה הארגנטינית. הספר זכה בפרס הספרותי הלאומי של ארגנטינה ובפרס אמנסטי.

הרומן של נתן אנגלנדר, "המשרד למקרים מיוחדים",[2] מתאר את קורותיה של משפחה יהודית בארגנטינה, קדיש וליליאן פוזנן ובנם פאטו, במהלך המלחמה המלוכלכת. פאטו, סטודנט באוניברסיטה, נלקח מביתו על ידי נציגי השלטונות, ומאז נעלם, חרף כל מאמצי הוריו לאתרו. לאחר שאדם שעסק בהשלכת הנעדרים ממטוס לנהר ריו דה לה פלטה מתוודה על כך באוזני קדיש, הוא מבין שפאטו לא יחזור לעולם, וגם גווייתו לא תימצא, אך ליליאן מסרבת להשלים עם הבשורה המרה, וממשיכה לחכות לפאטו.

הסופרת, משוררת ופעילת זכויות האדם אליסיה פרטנוי מתארת בספרה "לה אסקואליטה" את חוויותיה במחנה הריכוז. שיריה של פרטנוי ראו אור לראשונה בכתב-העת "דקה". פרק אחד ויחיד עד כה, "כפכפים עם פרח אחד",[3] פורסם בעיתון "הארץ" בתרגומה של יעל דקל, ממתרגמות פט פארקר והמשורר ערן צלגוב.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא המלחמה המלוכלכת בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Beth Van Schaack, ‏The Crime of Political Genocide: Repairing the Genocide Convention's Blind Spot, Yale Law Journal, Vol. 106, No. 2259, 1997, in SSRN
  2. ^ אסתי סגל, ‏המשרד למקרים מיוחדים / נתן אנגלנדר, באתר גלובס, 14 במאי 2008
  3. ^ יעל דקל וערן צלגוב, כפכפים עם פרח אחד/ אליסיה פרטנוי, באתר הארץ, 22 ביולי 2011