המלחמה המצרית-עות'מאנית השנייה
 | ||||||||||
| אוניית הוד-מלכותו אה"מ פרינסס שארלוט (1825) הבריטית | ||||||||||
| תאריכי הסכסוך | 29 ביוני 1839 – 3 בפברואר 1841 (שנה ו־31 שבועות) | |||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | לבנט | |||||||||
| תוצאה |
ניצחון טורקי-אירופאי
| |||||||||
| ||||||||||
המלחמה המצרית-עות'מאנית השנייה (ידועה גם בתור מלחמת סוריה השנייה) הייתה מלחמה אשר התרחשה בין השנים 1839–1841 בין האימפריה העות'מאנית תחת מהמוט השני, הסולטאן העות'מאני (פאדישאה), לבין איילט מצרים תחת מוחמד עלי פאשא, ואלי ולמעשה המשנה למלך של מצרים על גורלה של סוריה הגדולה ובה ארץ ישראל.
המאבק, שהתקיים בין שתי מעצמות אזוריות במזרח התיכון, הביא בסופו של דבר לגדילת השפעתה של האימפריה הבריטית באזור הים התיכון, מצרים והלבנט.
רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר מלחמת העצמאות היוונית החלה האימפריה העות'מאנית בתהליך ממושך של קריסה כלל חזיתית;
- שנתיים לאחר המלחמה פלשה המונרכיה של יולי אל אלג'יריה העות'מאנית וסיפחה אותה לאימפריה הקולוניאלית שלה.
- שנתיים לפני סופה של המלחמה, פעולה צבאית של הצבא העות'מאני להפיל אחת ולתמיד את המונופול של בעלי האדמות המוסלמים באלבניה העות'מאנית הסתיים בעשורים של מרידות באזור.
- מרד חקלאי סרבי בבעלי האדמות הבוסניאקים בהרצגובינה הכריח את העות'מאנים לחלק את השטחים מחדש בין העמים הסלאביים בחבל הבלקן.
- אי-יציבות בעבר הנילוס הביא את מוחמד עלי להיות לשליט דה פקטו של מדינה מצרית עצמאית.
מסעות מוחמד עלי[עריכת קוד מקור | עריכה]
למוחמד עלי הייתה מדיניות לעבר התפשטות אגרסיבית, לאורך שלטונו כבש את סודאן, אריתריאה, ג'יבוטי, חג'אז ולמספר שנים אף את מרכז חצי האי ערב. לאחר שהעות'מאנים סירבו להעניק לו את קפריסין וכרתים על פועלו במלחמת העצמאות היוונית (כפי שהבטיחו לפני המלחמה), לעלי היה התירוץ לצאת למלחמה בעות'מאנים ולממש את רצונו ארוך השנים לכבוש את ירושלים ודמשק.
בזמן המלחמה, המלחמה המצרית-עות'מאנית הראשונה, כבש צבא מצרים את סוריה הגדולה מידי העות'מאנים והאימפריה המצרית-ערבית של עלי הגיעה לשיא יוקרתה הבין-לאומית.
המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]
הכנות[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאורך שלטונו של מוחמד עלי בשטחי סוריה הגדולה התרחשו מספר רב של מרידות נגד שלטונו, ראשית היה מרד בחקלאים בסוריה, אחר כך מרד ערביי ישראל, ואז מרד דרוזי ולבסוף גם מרד העלווים. כל המרידות הללו הבטיחו לממשל העות'מאני כי לו יתקוף תהיה לו התמיכה של התושבים בשטחים, אך דבר זה לא מנע מבנו של עלי, אבראהים פאשא להגיע לפאתי אנקרה בזמן המלחמה הקודמת, העות'מאנים היו צריכים תמיכה אירופאית.
לבסוף הייתה זו האימפריה הבריטית, עם הצי המלכותי הבריטי הגדול בעולם, תחת ממשלתו של ראש-ממשלת בריטניה ויליאם לם, ויקונט מלבורן השני, אשר תצא לקראת תמיכה צבאית ישירה באימפריה העות'מאנית במקרה של מאמת מלחמה נגד מצרים. הבריטים סיכמו כי יתמכו בעות'מאנים, אבל דבר זה לא יהיה חינם, ובתמורה לעזרתם, יינתן לאימפריה הבריטית האי קפריסין החשוב, כמו גם מים טריטוריאליים בים התיכון.
הקרב על נֵזִיב[עריכת קוד מקור | עריכה]
הצבא העות'מאני (עם תמיכתו הצבאית של השליח הפרוסי הלמוט פון מולטקה לפקד על הארטילריה), פלש תחילה לשטח המצרי בלבנט וירד דרומה עד אשר התנגש בכוחותיו של בן עלי, אבראהים פאשא בעיר נזיפ של היום. היו אלו בין 30,000–80,000 חיילים עות'מאנים, נגד החיל המצרי שמנה 30,000–46,000 חיילים. מיומנות ההנהגה המצרית, ביחד עם המורל הצבאי הנמוך של החיילים הכורדים הרבים בצבא העות'מאני אשר היו מגויסים חדשים הביאו לתבוסה עות'מאנית מרכזית ונסיגת החיל הפולש.
לחימה ימית[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – הפגזת עכו (1840)
ביולי 1839, נפטר מהמוט השני ובנו בן ה-16 ירש אותו, מחשש שהסולטאן הצעיר ישחק לידי האירופאים, הגרנד-אדמירל של הצי העות'מאני, אחמד פבזי פאשא אשר נע עם הצי לעבר מתקפה במרכז מצרים, ערק לצד המצרי ומסר את כלל הצי שהיה בשליטתו לידי מצרים בכניעה מרכזית שהתרחשה באלכסנדריה[1].
במרץ 1840, ברואו את המאמץ המלחמתי, החליט מוחמד עלי לנטוש את ההשפעה שלו בנג'ד למען יועברו חיילים באזור לשמירה על החזית בלבנט. הנסיגה המצרית מהאזור נתנה לבית סעוד להקים מחדש את כוחו מהפלג הוהאבי בצורת אמירות נג'ד, לימים זאת תהפוך לממלכת ערב הסעודית.
הכוחות הבריטים החלו להשפיע על שדה הקרב עם התערבות קריטית על דרכי הסחר של ערי הנמל בלבנט. ביוני 1840 כבש שליחו של האדמירל הבריטי רוברט סטופפורד (אנ'), הקומודור צ'ארלס נאפייר (אנ'), את ביירות לאחר מצור מתמשך של מספר חודשים ומצב מעורפל בשטח שהביא אותו לפעולה עצמאית.
עם הצטרפותם של ממלכת פרוסיה, האימפריה האוסטרית והאימפריה הרוסית לצידה של האימפריה העות'מאנית, המעצמות נתנו מכוחן הצבאי בהפצצה מתמשכת על צידון אשר התרחשה ב-26 בספטמבר. לאחר ייצוב חזית החוף, חיל הרגלים הבריטי החל בפשיטה דרך נהר אל-כלב.
ב-3 בנובמבר החלה הפגזה נרחבת של עיר החוף של עכו אשר בשונה מביירות, המשיכה בתמיכתה בממשל המצרי. העיר לא נכנעה בקלות אך עם פגיעת פגז במחסן נשק בין 1,500 ל-2,300 חיילים מצרים נהרגו ועד לסוף היום נכנעה העיר כאשר היא פגועה קשות מההפגזות וכמעט כל תותחי חומותיה מפורקים.
לקראת סוף נובמבר כוחות הצי הבריטים פעלו לסיום המערכה ולאחר שהשמידו את רוב חיל הים המצרי ירדו הכוחות דרומה והחלו מאיימים על אלכסנדריה, עיר הנמל החשובה ביותר למצרים אשר ישבה בדלתא של הנילוס, לב ליבה של מצרים. עלי, רואה את המצב כבלתי הפיך, החל במאמצים להסדר.
סוף דבר[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-3 בפברואר 1841 חתם הסולטאן העות'מאני אַבְּדִילְמֵגִ'יט הָרִאשׁוֹן על צו רשמי שמינה את מוחמד עלי למושל תורשתי של מצרים בצורה רשמית ומכאן שמצרים הפכה לאוטונומיה סמי-עצמאית מידי האימפריה העות'מאנית.
בתמורה לאוטונומיה ניתנה לעות'מאנים מחדש סוריה הגדולה ולצידה גם חג'אז ותימן, כעונש על פועלו של עלי נגד הממשל המרכזי בקונסטנטינופול (איסטנבול).
המלחמה נגמרה בחיזוק השפעתם של הבריטים במזרח התיכון, אשר בעשורים הבאים יגדילו השפעתם על מצרים עד אשר ישתלטו על מרכז השלטון, בהשפעה על בני שושלת מוחמד עלי.
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
| הקודם: המלחמה המצרית-עות'מאנית הראשונה |
מלחמות טורקיה-מצרים 1839–1841 |
הבא: המערכה על סיני וארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה |
