המלחמה הפונית השנייה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
המלחמה הפונית השנייה
Second Punic War full-he.svg
מפת המלחמה
תאריך התחלה: 218 לפנה"ס
תאריך סיום: 201 לפנה"ס
משך הסכסוך: כ־18 שנים
מלחמה לפני: המלחמה הפונית הראשונה
מלחמה אחרי: המלחמה הפונית השלישית
מקום: סיציליה, איטליה, ספרד
תוצאה: ניצחון רומאי מכריע
עילה: פרשת סגונטום
הצדדים הלוחמים

הרפובליקה הרומית ובעלות בריתה

מפקדים
לוח אירועים
שנה אירועים באיטליה אירועים בחצי האי האיברי אירועים בזירות נוספות קונסולים ברומא[1]
219 לפנה"ס
  • משלחת רומית לקרתגו[2]
218 לפנה"ס
217 לפנה"ס
216 לפנה"ס
  • משלחת דיפלומטית ממוקדון לחניבעל לאחר ניצחון בקאנאי
215 לפנה"ס
214 לפנה"ס
  • פאביוס מאקסימוס
  • טיבריוס סמפרוניוס גרקכוס
213 לפנה"ס
  • אפרי (Apri) חוזרת לברית עם רומא לאחר תבוסה בידי פאביוס מאקסימוס
  • המשך מצור על סירקוסאי
  • פאביוס מאקסימוס
  • מרקוס קלאודיוס מרקלוס
212 לפנה"ס
  • מצור סירקוסאי מסתיים בניצחון רומאי מכריע
  • הרומאים יוצרים קשר עם הליגה האיטולית
211 לפנה"ס
  • סיום המלחמה בסיציליה בניצחון רומאי
  • כריתת ברית רשמית בין רומא לליגה האיטולית
210 לפנה"ס
  • פשיטות רומיות על אפריקה
  • פשיטות קרתגיות על סרדיניה
209 לפנה"ס
  • פאביוס מאקסימוס
  • קווינטוס פולוויוס פלאקוס
208 לפנה"ס
207 לפנה"ס
206 לפנה"ס
  • פיצול במחנה הנומידי – מסיניסה עורק לרומאים בעוד סיפאקס מחזק את קשריו עם קרתגו
205 לפנה"ס
  • התקפה קרתגית נואשת על קרתגו החדשה
  • סיום המלחמה המוקדונית הראשונה
204 לפנה"ס
203 לפנה"ס
202 לפנה"ס

המלחמה הפונית השנייה התנהלה בין הרפובליקה הרומית לקרתגו המושבה הפיניקית ("פּוּנים" בלשון הרומאים) בשנים 218 - 201 לפנה"ס, והיא הקשה מבין שלוש המלחמות הפוניות בין רומא לקרתגו. המלחמה הפונית השנייה הייתה אחת מהמלחמות הגדולות והמכריעות בתולדות הרפובליקה הרומית בפרט, והעולם העתיק באגן הים התיכון בכלל, שכן היא הפכה את רומא למעצמה בינלאומית רבת השפעה.

בתחילת המלחמה פלש חניבעל לאיטליה דרך הרי האלפים, והביס את הרומאים במספר קרבות. הוא הצליח לערער את נאמנותן של ערים איטלקיות וסיציליאניות לרומא ואף לכרות ברית עם מוקדון. אבל בהמשך המלחמה, על ידי האסטרטגיה הפביאנית החזירה רומא לעצמה את שטחיה שנכבשו ממנה ואף כבשה את השטחים הקרתגיים בספרד ואת מרבית השטחים בצפון אפריקה.

בסיומה של מלחמה זו הובסה קרתגו בהנהגתו של חניבעל על ידי הרומאים בהנהגת פובליוס קורנליוס סקיפיו אפריקנוס, בקרב זאמה ונאלצה להיכנע לרומאים. המלחמה הפונית השנייה הייתה אחד מהשלבים העיקריים בהפיכתה של רומא לאימפריה הגדולה ביותר לחופי הים התיכון בעת העתיקה.

הסיבות לפרוץ המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסיבות לפרוץ המלחמה נעוצות במלחמה הפונית הראשונה, שבה הפסידה קרתגו לרומא שטחים רבים (סיציליה, וקורסיקה) ונאלצה לשלם לה קנס גדול (3,200 טאלנטים). כתוצאה מהקנסות הכבדים לא יכלה קרתגו להרשות לעצמה לשלם שכר לשכירי החרב שלה והם התמרדו. במהלך מרד השכירים סיפחה רומא גם את האי סרדיניה שהיה בשליטה קרתגית עד אז, דבר שעורר התמרמרות קשה בקרתגו, אך היא לא העזה להכריז מלחמה נגד רומא. קרתגו נכנסה למשבר כלכלי גדול ובנוסף הוכתה על ידי השכירים המתמרדים מספר פעמים. קרתגו מינתה את חמילקרת ברקה לדכא את מרד השכירים, והוא אכן הצליח והביס אותם.

חמילקרת היה אחד משני ראשי הסיעות הפוליטיות העיקריות בקרתגו. סיעתו טענה שהמלחמה נגד רומא נגמרה טרם זמנה ויש להתכונן למלחמה נוספת נגד רומא, כאשר קרתגו תהיה מוכנה לכך. הסיעה השנייה, בראשותו של חנו הגדול, דגלה בפיתוח האינטרסים של קרתגו בצפון אפריקה בלבד, כדי לא להיכנס למלחמה נוספת נגד רומא המתעצמת. לאחר מרד השכירים שבו הצטיין עלתה קרנם של חמילקרת וסיעתו וחמילקרת התמנה לשליט יחיד על כל הצבא.

חמילקרת פלש לחצי האי האיברי (היספניה, כיום ספרד), העשיר במרבצי כסף, כדי לייצב את מצבה הכלכלי והצבאי של מדינתו. הוא הרחיב וחיזק את השליטה הקרתגית בספרד, הקים את העיר קרתגינה (קרתגו החדשה) בדרום מזרח ספרד וגייס שכירים מהשבטים המקומיים, ובכך שיקם את הצבא והכלכלה של קרתגו במהירות רבה. נלווה אליו בנו הגדול חניבעל, שצבר שם את הניסיון הצבאי הראשון שלו. כאשר נהרג חמילקרת בשנת 229 לפנה"ס, קיבל חתנו עזרובעל את הפיקוד על צבא קרתגו בספרד, והוא המשיך להשתלט על ספרד אבל בעיקר בדרכים דיפלומטיות ולא בדרכים צבאיות. הוא חתם על הסכם עם משלחת רומאית שנשלחה אליו, לפיו קרתגו לא תחצה את נהר האברו צפונה כדי לתקוף את רומא. על רומא הוטלה הגבלה דומה. בשנת 221 לפנה"ס נהרג עזרובעל, וחניבעל בן חמילקרת קיבל את הפיקוד על הצבא.

בשנת 219 הטיל חניבעל מצור על סגונטום (כיום סגונטו בספרד), בעלת בריתה של רומא. המצור על סגונטום, קיבל את השם פרשת סגונטו, והייתה העילה לפרוץ המלחמה. רומא הייתה עסוקה באותה עת במלחמה האילירית השנייה, ולכן לא יכלה להתפנות לעזרת סגונטום. אמנם הרומאים שלחו משלחות לחניבעל ולסנאט בקרתגו, בדרישה להפסיק את הלחימה, אך אלו לא הועילו, וחניבעל כבש את סגונטום. כתוצאה מכך הכריזה רומא מלחמה על קרתגו.

צבאות ופיקוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

רומא[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצבא הרומאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הצבא הרומי בתקופת הרפובליקה התיכונה

השירות בצבא הרומי נחשב זכות וחובה של כל אזרח רומאי. באותה תקופה היה מקובל שרק אזרחים בעלי רכוש מינימלי זכאים לשרת בצבא. היו לכך שתי סיבות: הראשונה, שבאותה תקופה היה מקובל שהחיילים רוכשים בעצמם את כלי הנשק, המזון והלבוש. והשנייה הייתה אמונה מקובלת שרק אזרחים שכבר יש להם רכוש יכולים לשרת באמת את המדינה.[4] גיוס חובה הונהג רק לעתים נדירות,[5] אולם במהלך המלחמה הוא הופעל מספר פעמים בלית ברירה. החיילים חולקו ליחידה צבאית שנקראה לגיון. כל לגיון כלל 3,000 רגלים כבדים מעולים שנקראו לגיונרים, וכן 1,200 קלי נשק.[6] מדי שנה גויסו 4 לגיונות.[5] בנוסף על כך גויסו חיילים מקרב הערים בעלות הברית הלטיניות והאיטלקיות. הגיוס מהערים השתנה בהתאם לכוח האדם שלהן וצרכיה של רומא.[7] בעלות הברית תרמו חילות עזר שהורכבו מחיילים מאיכות משתנה, בהתאם לאזור שממנו גויסו. מספר חיילי בעלות הברית היה דומה למספר הרומאים, ולעתים אף עלה עליו.[7] חילות העזר היו מגוונים הרבה יותר מהלגיונות, והם השלימו את יכולות הלגיונות בעזרת מיומנויות מקומיות שנשאו אנשיהם. חלקם היו לוחמי הרים מעולים, אחרים היו קשתים טובים, וכן הלאה. בנוסף לכך, תרמו בעלות הברית את החלק הגדול והאיכותי יותר של חיל הפרשים בצבא הרומי.

בניגוד לקרתגו, ברפובליקה הרומית לא הייתה הפרדה בין הדרג הפוליטי לפיקוד הצבאי. ראשי המדינה (הקונסולים) היו ראשי הצבא בפועל בשדה הקרב. כל שנה נבחרו שני קונסולים, וכל אחד מהם קיבל פרובינקיה מסוימת עם מינויו.[א] הקונסול היה מקבל כוחות צבא לפי הצורך, בהתאם למיקום הפרובינקיה. צבא קונסולרי תקני כלל שני לגיונות רומאים וכוחות בעלות הברית, בסך הכול כ-20,000 רגלים וכ-2,000 פרשים. אם המצב דרש זאת, ניתן היה להכפיל את הכוח העומד לרשות הקונסול. לעתים נדירות, התייצבו שני הקונסולים לקרב אחד בכוחות משולבים. אם שני הקונסולים היו נוכחים, היה הפיקוד נתון לאחד מהם לפי הטלת גורל יומית, או שהתחלף מדי יום: בימים הזוגיים פיקד אחד הקונסולים ובימים האי-זוגיים חברו.

הלגיון כלל ארבעה סוגי חיילים: ווליטים, האסטאטים, פרינקיפים וטריאריים.[8] הווליטים הגיעו לרוב מהשכבות העניות יותר, והיו צעירים יותר מרוב החיילים בצבא הרומי. הם חומשו בחרב קצרה שנקראה גלאדיוס,[9] ומספר כידוני הטלה לשימוש חד פעמי.[10] המיגון שלהם היה דל בהרבה משל רוב החיילים, ועל כן הם היו ניידים למדי. ההאסטאטים היו מוגנים טוב יותר מהווליטים.[11] הם חומשו, כמו הווליטים, בגלאדיוס, וצוידו גם בהאסטה - חנית כבדה שנועדה לדקירה. הפרינקיפים היו מורכבים מאנשים אמידים יותר. הם היו מוגנים היטב וציודם כלל, בנוסף לגלאדיוס והחנית, גם מגן גדול. הטריאריים היו החיילים המבוגרים ביותר ובעלי האמצעים הרבים ביותר, ובהתאם לכך גם היו מוגנים בצורה הטובה ביותר.

סד"כ הצבא הרומאי במלחמה הפונית השנייה[12]
שנה לגיונות חדשים מספר לגיונות כולל סה"כ הערות
218 לפנה"ס 6 6 27,000
217 לפנה"ס 5 11 50,000 המספרים ירדו לאחר קרב טראסימנוס.
216 לפנה"ס 2 13 65,000 לדעת החוקר פיטר בראנט. רוב החוקרים מגדילים את המספרים עד 16 לגיונות ו-85,000 חיילים. בראנט עצמו אינו מסביר מדוע הוא מצמצם.
215 לפנה"ס 1 15 60,000
214 לפנה"ס 5 20 75,000
213 לפנה"ס 2 22 75,000
212 לפנה"ס 3 25 80,000
211 לפנה"ס 2 25 75,000
210 לפנה"ס 4 21 65,000
209 לפנה"ס 2 21 65,000
208 לפנה"ס 0 21 60,000
207 לפנה"ס 2 23 65,000
206 לפנה"ס 1 20 55,000
205 לפנה"ס 0 18 50,000
204 לפנה"ס 4 19 55,000
203 לפנה"ס 2 20 60,000
202 לפנה"ס 0 16 50,000
201 לפנה"ס 2 14 45,000

הטקטיקה הרומאית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – לוחמה רומית

בראשית ימיו של הצבא הרומי, הייתה טקטיקת הקרב הרומאית מבוססת על הפלנקס היווני. הרומאים למדו במהרה את חולשותיו של הפלנקס - חוסר גמישות, הקושי להיערך בקרקע לא שטוחה והקושי להתגונן כאשר הפלנקס מותקף מהאגפים.[ב] חולשות אלו הודגמו כאשר הצבא הרומי נאלץ להילחם בשבטים גאלים בהרי צפון איטליה.[13] התורה החדשה שיושמה במהלך המלחמות נגד הסמניטים ומלחמת פירוס, הייתה מבוססת על יחידה צבאית חדשה שנקראה מאניפולוס. המאניפולוס הורכב מקבוצה הומוגנית של חיילים רגלים, בת 60 או 120 חיילים (כתלות בסוג החיילים). בכל מאניפולוס היו שני קצינים בדרגת שר מאה, מפקד וסגן. מאניפולוס בן 120 חיילים, נערכו לקרב בשש שורות בנות עשרים חיילים כל אחת. במאניפולוס של 60 חיילים, נערכו הלוחמים בשלוש שורות, כך שאורך המאניפולים היה זהה. כל מאניפולוס כלל שלושה סוגי חיילים. על האגפים הגנו 10 להקות בנות 30 פרשים כל אחת. בכל להקה היו שלושה דקוריונים מלפנים, שאחד מהם פיקד על הלהקה כולה, ושלושה אופטיונים מאחור.[14]

בתחילת הקרב, הלגיון נערך כאשר בחזיתו שורת ווליטים רציפה, ומאחוריה 3 דרגים של רגלים כבדים, שכל אחד מהם כלל 10 מאניפולים, העומדים זה לצד זה עם רווחים ביניהם. המאניפולים של הדרג השני והשלישי של הלגיון הוצבו מאחרי הרווחים במערך המאניפולים של הדרג שלפניהם, ויצרו תבנית של לוח שחמט. כאשר הלגיון הגיע לטווח מגע, נפתח הקרב. בתחילת הקרב הטילו הווליטים את כידוניהם. לאחר מכן הם נסוגו בין הרווחים של המאניפולים, והמשיכו להילחם בחרב. לדעת חלק מהחוקרים, לאחר הטלת הכידונים נסוגו הווליטים לאגפים.[15] אחרי שהווליטים הטילו את כידוניהם, הטילו ההאסטאטים את חניתותיהם, ולאחר מכן נלחמו בחרבות. הפרינקיפים נלחמו מאחורי ההאסטאטים, ויכלו גם כן להטיל את כידוניהם מעל ראשי הלוחמים בקו הקדמי. הטריאריים נשארו מאחור והצטרפו לקרב רק במידת הצורך.[16] לאחר הקרב, ערכו הרומאים בדרך כלל מרדף, שסייע להגדיל את אבדות הצד השני. חיל הפרשים הרומי היווה באופן מסורתי זרוע משנית ולא מפותחת בקרב הצבא הרומי, והוא גויס לרוב מקרב בעלות הברית. חולשה זו של הפרשים נחשפה היטב במהלך המלחמה, שכן כאשר התמוטטו הפרשים שהגנו על האגפים בידי פרשי העילית של חניבעל, התברר שהמאניפולוס אינו גמיש דיו, והמאניפולים בקו השני והשלישי לא הצליחו לרוב לבצע תפנית מהירה מספיק כדי להתגונן.[17]

הפיקוד הרומאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – דרגות הצבא הרומי

הפיקוד העליון על הצבא נמסר לפוליטיקאי, לרוב בעל מאגיסטרטורה של פראיטור או קונסול או פרומגיסטראט (פרופראיטור ופרוקנוסול בהתאמה). לכן, פעמים רבות המצביא העליון היה חסר ניסיון פיקודי משמעותי, אם כי שירת בצבא במסגרת גיוס חובה. המצביא היה מאבד את האימפריום עם תום תקופת כהונתו. אף על פי שניסיון פיקודי לא היה תנאי הכרחי, פעמים רבות מגיסטראטים רומאים בכירים היו בעלי ניסיון צבאי ניכר. בדרך כלל הכהונה הייתה מוגבלת לשנה אחת (בתקופת היותו פראיטור או קונסול) ולשנה אחת נוספת במסגרת תפקיד של פרוקונסול. אך לעתים המינוי הוארך לכמה שנים. הפרוקונסולים שהיו למעשה קונסולים או פראיטורים לשעבר, מונו על פי "החלטת הסנאט" ולא על–פי חוק מיוחד, ולכן, כמו פעולות אחרות של הסנאט הרומי, היו ניתנות לביטול על ידי אסיפות העם. במהלך המלחמה נעשה צעד חריג במסגרתו מונה "דיקטטור" שהקונסולים הוכפפו לו. לצד הדיקטטור היה "מגיסטר אקוויטום" (תרגום מילולי: "אדון הסוסים", תרגום חופשי: "מפקד הפרשים"), ששימש למעשה כסגן הדיקטטור וייעץ לו.

על הלגיון פיקדו במשותף שישה טריבונים צבאיים, שמונו בידי אספת העם, נדרשו לוותק צבאי של 5 שנים לפחות, וכיהנו למשך חודשיים. הטריבונים שימשו בעיקר בתפקידי מטה, שימשו כעוזרי הקונסול, והיו אחראים על המשמעת בלגיון, לפעמים הם שימשו גם כמפקדים ישירים של חלקים מלגיון, מיחידות בסדר גודל קוהורטה ומעלה. הלגיון חולק לקנטוריות, שכללו לרוב בין 100 ל-80 חיילים. על כל קנטוריה פיקד "קנטוריון" (שר מאה). בתחומי אחריותו של הקנטוריון היו ענייני השגרה של החיילים: לאמן אותם לקרב, ולוודא שהם שומרים על הציוד שלהם במצב תקין ושומרים על התנהגות ממושמעת. לקנטוריון הייתה סמכות שיפוט על חייליו במקרים של עברות פעוטות והוא יכול היה להטיל עונשים גופניים. על הפרשים פיקדו ה"דקוריונים", שכל אחד מהם פיקד על "טורמה" (להקה) בת 30 פרשים.

שרשרת הפיקוד המסודרת אפשרה מקצועיות רבה וביצוע יעיל של הפקודות שניתנו על ידי הפיקוד הגבוה. יתרה מכך, הקצונה המקצועית בדמותם של הקנטוריונים אפשרה לגייס לגיונות חדשים ולאמנם תוך כדי המלחמה ובכך לדאוג להזרמה מתמדת של כוח אדם איכותי לצבא שהתדלדל בקרבות. עם זאת, מקרה יוצא דופן היה קרב סילארוס, שבו פיקד על הצבא הרומאי מרקוס קנטיניוס פנולה, שלא החזיק בשום תפקיד רשמי והוביל צבא של מתנדבים.

הקצינים הרומאיים הבכירים שהשתתפו במערכה (לפי סדר כניסתם למערכה)
שם המצביא תעתיק לטיני קרבות בהם לקח חלק ביוגרפיה מקוצרת
פובליוס קורנליוס סקיפיו[18] Publius Cornelius Scipio בן לאחת המשפחות החזקות ביותר ברומא. נשלח להיאבק בחניבעל בהיספניה, אולם כשראה שזה האחרון חצה את האלפים, מיהר להתייצב נגדו. הובס בקרב טיקינוס ונשלח להיספניה שם מצא את מותו. אביו של פובליוס קורנליוס סקיפיו אפריקנוס.
טיבריוס סמפרוניוס לונגוס[19] Tiberius Sempronius Longus שימש כקונסול יחד עם סקיפיו. מונה למפקד הכוח שהיה אמור לתקוף את אפריקה, אולם לאחר קרב טיקינוס נקרא לחזור חזרה לאיטליה. הובס בידי חניבעל בקרב טרביה ומאז מילא תפקיד שולי למדי במלחמה.
גאיוס פלאמיניוס נפוס[20] Gaius Flaminius Nepos נבחר לקונסול יחד עם סרוויליוס. לאחר קרבות טיקינוס וטרביה נפל למלכודת מתוחכמת שטמן לו חניבעל ונהרג בקרב טראסימנוס.
פאביוס מאקסימוס Fabius Maximus ידוע בכינוי "קונקטטור" ("המתמהמה"). לאחר קרב טראסימנוס מונה לדיקטטור ויעץ להילחם בחניבעל בשיטה שמאוחר יותר נקראה על שמו "האסטרטגיה הפביאנית". שיטה זו דגלה בהימנעות מקרבות גדולים ופעולת אדמה חרוכה. כיהן כקונסול חמש פעמים ופיקד גם על הכוחות שלכדו מחדש את קאסילינום וטראנטום. התנגד לסקיפיו אפריקנוס שניסה להעביר את המלחמה מאיטליה לאפריקה. מת עוד לפני קרב זאמה.
מרקוס מינוקיוס רופוס Marcus Minucius Rufus היה מתנגד חריף לפאביוס מאקסימוס. מונה למגיסטר אקוויטום ומאוחר יותר ל-"דיקטטור עמית". פיקד על הכוחות הרומאיים בקרב גרוניום, נהרג בקרב קאנאי.
גאיוס טרנטיוס וארו Gaius Terentius Varro בן למשפחה פשוטה, נבחר כקונסול לשנת 216 לפנה"ס ודחק בסנאט לצאת לקרב מכריע נגד חניבעל. ביוזמתו גויס אחד הצבאות הרומאיים הגדולים ביותר אי פעם, הצבא כולו הושמד בקרב קאנאי.
לוקיוס אמיליוס פאולוס Lucius Aemilius Paullus מצביא מבריק אך חסר ביטחון עצמי. שימש כקונסול יחד עם וארו ותמך בגישתו של פאביוס מאקסימוס להימנע מקרב. נכשל בניסיונותיו למנוע את שואת קאנאי ונהרג בקרב.
מרקוס קלאודיוס מרקלוס Marcus Claudius Marcellus כונה "חרבה של רומא". היה אחד המצביאים הרומאיים המוכשרים ביותר במערכה זו. הדף את התקפתו של חניבעל על נולה, ולאחר מכן נשלח לסיציליה ולחם נגד הערים הנאמנות לחניבעל ובמיוחד נגד סירקוסאי. לאחר מכן חזר לאיטליה ונאבק בחניבעל במספר קרבות, עד שחניבעל ארב לו והרג אותו.
טיבריוס סמפרוניוס גרקכוס Tiberius Sempronius Gracchus מפקד רומאי מוכשר ששימש כקונסול מספר פעמים. נהרג במהלך המצור על קאפואה כאשר ניסה למנוע מחניבעל להגיש סיוע לעיר הנצורה.
מרקוס קנטיניוס פנולה[21] Marcus Centenius Penula לא החזיק בתפקיד רשמי כלשהו, אולם התפרסם כאשר הוביל צבא מתנדבים נגד חניבעל. צבאו הושמד בקרב סילארוס.
גאיוס קלאודיוס נרו Gaius Claudius Nero נבחר כקונסול בשנת 207 לפנה"ס וקיבל ידיעה שעזרובעל ברקה חצה את האלפים ומנסה להתחבר לכוח של אחיו. הפר את הוראות הסנאט ובא לסייע לסלינטור לעצור אותו, השניים הביסו את עזרובעל בקרב מטאורוס. אולם נרו נענש מאוחר יותר על שפעל בניגוד להוראות הסנאט.
מרקוס ליוויוס סלינטור Marcus Livius Salinator נבחר כקונסול בשנת 207 לפנה"ס ויחד עם נרו הביס את עזרובעל בקרב מטאורוס.

קרתגו[עריכת קוד מקור | עריכה]

צבא קרתגו[עריכת קוד מקור | עריכה]

חייל כבד קרתגי; שחזור אמנותי על בסיס מטבע שנמצא בסירקוסאי.
פרשים גאלים היוו מרכיב חשוב בצבאו של חניבעל. חיל הפרשים הגאלי היה מצויד טוב יותר מחיל הרגלים, וללוחמים רבים יותר היה שריון גוף.
Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – צבא קרתגו

מרבית החיילים בצבא קרתגו היו שכירי חרב זרים,[ג] ורק הקצונה וחלק מחיל הפרשים היו קרתגים. הקרתגים גייסו לרוב ללא הבחנה את כל אלו שביקשו להתגייס לצבאם. אחד הדברים ההופכים את חניבעל לאחד המצביאים הגדולים בהיסטוריה, היא העובדה שהוא הצליח להשתלט על ערב רב זה ולהופכו לצבא מלוכד, ולא ידוע על מרידות בצבאו.[23] היחידות בצבא קרתגו הופרדו לרוב לפי מוצאם, וחומשו לרוב בנשק שהביאו עמם מארצותיהם,[24] אם כי יש רמזים לכך שאת הסוסים סיפקו הקרתגים.[25][ד] בהמשך חימש חניבעל את חייליו בנשק שנלקח שלל מהרומאים.

בתחילת המסע כלל מרבית הצבא חיילים מהיספניה, הארץ שבה חניבעל גדל והתחנך, ולפיכך בטח בהם לרוב יותר מאשר החיילים האחרים. חיילים אלה התחלקו לשלוש קבוצות עיקריות: קלטים, איברים, ובני תערובת שנקראו קלטיברים. הקלטים היו גבוהי קומה לרוב, והתחמשו בחרבות פלקטה ארוכות ומעוקלות מעט. האיברים חומשו גם הם בחרבות אלו, והוסיפו להן גם כידוני הטלה. האיברים הרגליים נפרשו במבנה אחיד בצמוד אחד לשני. הפרשים ההיספנים היו מעולים, אם כי לרוב פחות ממושמעים.[26]

מרכיבים חשובים נוספים בצבא הקרתגי היו הקלעים הבליארים, וכן החיילים הלובים. אלו האחרונים היו מוגנים בשריון עור כבד, וכן כידוני הטלה, חרבות קצרות ומגנים קלים. בהמשך שולבו חיילים גאלים בצבא. הללו היו חמושים בחרב ארוכה שנועדה בעיקר לשיסוף, וכן מגן גדול.

אחד המרכיבים החשובים ביותר בצבאו של חניבעל היו הפרשים בני נומידיה, שנודעו כפרשים איכותיים במיוחד. הם רכבו על סוסים ללא רסן או אוכף ולרוב השליכו כידוני הטלה תוך כדי דהירה. הם נעזרו גם בחרבות קצרות ומגן קל. הם לא הוגנו בשריון וחלקם עטו עורות של בעלי חיים כגון נמרים. כמו כן, נעזר חניבעל בפרשים בני תערובת שנודעו בשם לובי-פיניקים. הללו היו בני תערובת קרתגים-ברברים ונודעו כפרשים טובים מהקרתגים המקוריים. הם היו חמושים במגנים עגולים וחניתות.

חניבעל הביא עמו לאיטליה כ-50 פילי מלחמה. במהלך המסע מתו רובם, ועד קרב טרביה שרדו רק מעטים מהם.[27] הקרתגים השתמשו לרוב בפילים מזן פיל צפון אפריקני. פילים אלו היו קטנים יותר מהפילים האסייתיים, אם כי אוזניהם היו גדולות יותר וגבם קעור. גובהם היה 2.5 מטר והם היו כנועים ונוחים לאילוף. משקלם היה כמעט 6 טון, והם נשאו על גבם מגדל שבתוכו ישבו שניים או שלושה אנשים, שהיו בעיקר קשתים או מטילי כידונים. מלבד זאת, היה גם נהג שכיוון את הפיל. במקרה שהפיל איבד שליטה, נהגו הקרתגים לתקוע גרזן או איזמל בין עיניו.[28] לעתים נדירות השתמשו הקרתגים גם בפילים אסייתיים גדולים יותר אך קשים לשליטה.[29][30]

הפיקוד הקרתגי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדומה לרומא, גם בני קרתגו בחרו את מנהיגיהם, אך אלו נשארו בקרתגו ולא יצאו למערכות. הפיקוד היה נתון בידיו של מצביא שקיבל רק הוראות כלליות ביותר מקרתגו, והיה חופשי, למעשה, לפעול בכל דרך שימצא לנכון. במלחמה זו היה הפיקוד העליון בידי חניבעל ותחתיו שרתו מפקדים זוטרים. מרבית המפקדים בצבא הקרתגי היו פונים, אולם קצינים אחרים כגון מהרבעל היו נומידים.[ה]

הקצינים הקרתגיים שהשתתפו במערכה
שם המצביא תעתיק לטיני קרבות בהם לקח חלק ביוגרפיה מקוצרת
חניבעל Hannibal
  • מרבית הקרבות
אחד המצביאים המוכשרים והמבריקים ביותר בהיסטוריה. פיקד על הכוח כולו והשתתף במרבית הקרבות.
מאגו[31] Mago אחיו הצעיר של חניבעל. לאחר קרב קאנאי חזר לקרתגו בניסיון להשיג תמיכה נוספת, נכשל במשימתו זו ונשלח להיספניה. חזר לאיטליה ונאחז בחופים של צפון הארץ. עזב יחד עם אחיו אולם נהרג בים בדרך חזרה לאפריקה.
מהרבעל[32] Maharbal גנרל ממוצא נומידי, מפקד חיל הפרשים. נודע כאחד המפקדים היותר נועזים והפחות ממושמעים של חניבעל, אם כי חניבעל הפקיד בידיו לעתים קרובות משימות קריטיות ביותר. גורלו אינו ידוע.
חנו Hanno אחיינו של חניבעל, בנו של שופט. נזכר לראשונה בקרב נהר הרון. היה אחד הגנרלים המוכשרים ביותר של חניבעל, והלה הפקיד בידיו משימות רבות. לא ברור מתי, חזר לאפריקה והשתתף בקרב המישורים הגדולים. גורלו אינו ידוע.
עזרובעל Hasdrubal מפקד חלק מחיל הפרשים והממונה על האספקה. נעלם מהדיווחים לאחר קרב קאנאי.
בומילקר[33] Bomilcar אדמירל קרתגי, אין לבלבל בינו לבין שופט בעל אותו שם. היה אחראי על התקשורת בין חניבעל לאפריקה, ומספר פעמים הנחית עבור חניבעל תגבורות רעננות.
עזרובעל ברקה Hasdrubal אחיו של חניבעל. חצה את האלפים כדי לסייע לאחיו באיטליה אולם הובס ונהרג בקרב מטאורוס.
חניבעל מונומאכוס[34] Hannibal אין לבלבל בינו לבין מפקדו הדגול. נודע לשמצה כאחד הגנרלים האכזריים ביותר של חניבעל.[35]
קרתאלו[36] Carthalo אין לבלבל בינו לבין קרתאלו. פיקד על יחידת פרשים במהלך קרב קאנאי, ולאחר מכן נשלח בידי חניבעל כדי להציע לרומאים הסכם שלום. נכשל במשימתו, ושימש כמושל טראנטום. נהרג כאשר הרומאים השתלטו מחדש על עיר זו.
חמילקרת[37] Hamilcar קצין בצבאו של עזרובעל ברקה. לאחר הכניעה המשיך לנהל את המאבק ברומאים עד שנת 197 לפנה"ס.

מהלך המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רומא וקרתגו בתחילת המלחמה

תוכניות[עריכת קוד מקור | עריכה]

רומא העריכה שלא תתקשה לנצח את קרתגו ולכן גייסה רק חמישה לגיונות : אחד בפיקודו של לוקיוס מאנליוס הושאר בצפון איטליה, שניים נמסרו לקונסול פובליוס קורנליוס סקיפיו (האב) ויועדו לכיבוש ספרד, והשניים הנותרים נמסרו לקונסול טיבריוס סמפרוניוס לונגוס שנשלח לסיציליה עם 100 אוניות ונועד להעביר, בהמשך המלחמה, את המלחמה לאפריקה עצמה. רומא סברה כי אין דחיפות רבה לתקיפת קרתגו ומושבותיה, ועל כן התנהל ארגון הכוחות בעצלתיים ומסעי ההתקפה לא הספיקו לצאת אל הפועל.

חניבעל לעומת זאת לא בזבז זמן, ולאחר כיבוש סגונטו החל בהכנות לפלישה לאיטליה. הוא גייס צבא גדול מקרב השבטים הספרדיים והאפריקאיים, אימן את צבאו בשיטה המאניפולארית במקום בשיטת הפלנקס, שלח את חייליו לחופשה בביתם והודיע לחייליו להתכונן למסע ארוך. מספר חייליו של חניבעל לא ברור, אך ככל הנראה עמד על כ-120,000 רגלים, 16,000 פרשים וכמה עשרות פילי קרב. חניבעל שלח כמעט 20,000 חיילים ו-2,000 פרשים להגנת אפריקה, וכ-20,000 חיילים, 3,000 פרשים וכ-20 פילים בספרד בפיקוד אחיו, עזרובעל. את עיקר הכוח שמנה כ-90,000 חיילים ו-12,000 פרשים לקח חניבעל תחת פיקודו, חצה איתם את נהר האברו ובאביב 218 לפנה"ס יצא למסע אל איטליה, דרך גאליה.

המסע לאיטליה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חניבעל חצה את האברו וכבש שטחים נרחבים מצפון לו. להגנתם, השאיר את חנו הגדול עם חלק מהכוח, והוא המשיך עם השאר דרך גאליה, לאיטליה.

ליד נהר הרון בצרפת נתקל חניבעל בשבטים ברברים עוינים שלא אפשרו לו לחצות את הנהר. הוא איגף אותם מאחור, הכה אותם והעביר את צבאו את הנהר. השמועה על הקרב ליד הרון הגיעה אל סקיפיו, שהיה בדרכו לספרד. הוא החליט לשלוח לספרד את אחיו, גנאיוס, ולחזור בעצמו לאיטליה, לחכות שם לחניבעל. חניבעל המשיך הלאה אל הרי האלפים תוך התמודדות עם שבטי ברברים. כאשר הגיע חניבעל מתחת להרי האלפים התערב חניבעל בסכסוך בין שבטים וזכה בעזרת השבט המנצח. לאחר מכן חצה את הרי האלפים בראש צבאו, אל איטליה. תוך כדי מעבר ההרים התמודד צבאו של חניבעל עם סופות שלגים מוקדמות, עליות ומורדות קשים ומסוכנים, חוסר אספקה והתקפות חוזרות ונשנות של שבטי הגאלים המקומיים, שהיו עוינים כלפיו. לבסוף נחת חניבעל בצפון איטליה לאחר חמישה חודשי מסע, עם כ-20,000 רגלים ו-6,000 פרשים.

הלחימה באיטליה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הזירה האיטלקית במלחמה הפונית השנייה
מיקום הקרבות העיקריים באיטליה

מבחינת הרומאים, המלחמה הגיעה לאיטליה במפתיע. לאחר נחיתתו בעמק הפו נתן חניבעל לצבאו מנוחה והחל בגיוס השבטים הגאלים באזור. הוא היה זקוק לניצחון על הרומאים כדי שכל השבטים הגאלים יצטרפו אליו, וקיבל אותו לאחר היתקלותו עם סקיפיו בקרב טיקינוס. לאחר גיוס שבטי הגאלים התקדם חניבעל דרומה, וחנה מול המחנה הרומאי ליד נהר הטרביה. באותו החורף (218 לפנה"ס) ניצח חניבעל את הרומאים בקרב טרביה את הקונסול טיבריוס סמפורניוס לונגוס, ודרכו אל דרום איטליה הייתה פתוחה. בשנה שלאחר מכן ניסו הקונסולים החדשים, גאיוס פלאמיניוס וגנאוס סרוויליוס גמינוס, לבלום את התקדמות חניבעל באיטליה, אלא שחניבעל שוב הערים עליהם, הכין לפלאמיניוס מארב ליד אגם טראסימנו והכה אותו בקרב טראסימני.

בעקבות ההפסדים מונה בשנת 217 פאביוס מאקסימוס לדיקטטור. הוא הציע אסטרטגיה חלופית: מלחמת התשה במקום קרב הכרעה שבו עלול חניבעל לנצל את כשרונו הטקטי. ברומא התנגדו לאסטרטגיה הפביאנית מכיוון שהרעיון היה זר למנטליות הרומית ומשום ששיטה זו לא מנעה מחניבעל לבזוז את שדות איטליה. לאחר שחניבעל הערים על פאביוס מאקסימוס פעם אחת החריפה ההתנגדות אליו ברומא והוחלט למנות בשנה הבאה (216 לפנה"ס) שוב קונסולים. באותה שנה נבחרו אמיליוס פאולוס וטרנטיוס וארו, הם גייסו צבא גדול, כ-80,000 איש, כדי להתמודד עם חניבעל בקרב קאנאי. בתרגיל מבריק הצליח חניבעל להכות את הצבא הרומאי ולהשמיד אותו. הקרב הסתיים במפלה מוחצת לרומאים וצבאם הגדול הושמד.

בגלל ההפסד ערקו חלק ניכר מבעלות בריתן בדרום איטליה למחנה הקרתגי ורומא הייתה נתונה בסכנה ממשית, אבל מסיבה לא ברורה לא עלה חניבעל על רומא לאחר קרב קאנאי. בעקבות תבוסתם חזרו הרומאים לאסטרטגיה הפביאנית, נמנעו מקרב הכרעה נגד חניבעל ובמקום זאת זינבו בחייליו, תקפו את קציניו ואת בעלי בריתו. המלחמה בחצי האי האיברי, בסיציליה והמלחמה המאקדונית הראשונה מנעו מחניבעל תגבורות חיוניות כי הן הוסטו לזירות האלה. כל זאת גרם לכך שבשנת 211 לפנה"ס, לאחר המצור על קאפואה, שוב הייתה רומא השליטה באיטליה, ולא חניבעל. בהמשך המלחמה צמצמו הרומאים יותר ויותר את שטח שליטתו של חניבעל ובסוף הלחימה בזירה האיטלקית נותרו לו מעט בסיסים בברוטיום ותו לא.

לאחר שעזרובעל, אחיו של חניבעל, הובס על ידי סקיפיו אפריקאנוס בחצי האי האיברי, הוא יצא לאיטליה לעזרת אחיו. הודות לידיעות מודיעיניות שהגיעו לידי הרומאים בעוד מועד, הובס צבאו של עזרובעל בקרב מטאורוס בשנת 207 לפנה"ס וכך נמנעה מחניבעל התגבורת החיונית. בהיעדר תגבורת התמקד חניבעל בהגנה על הכוחות שנותרו לו ולא יכול היה לצאת ולהתקיף את הרומאים. ניסיון נוסף לשלוח תגבורת לחניבעל נעשה על ידי אחיו הצעיר, מאגו ברקה, בשנת 203 לפנה"ס, אך גם ניסיון זה לא צלח.

בסופו של דבר נופצו שאריות הצבאות הקרתגי בחצי האי האיברי ופובליוס קורנליוס סקיפיו אפריקנוס נחת על אדמת אפריקה. אחרי הפסד בקרב חשוב והסכמי כניעה ראשונים, הזעיקו הקרתגים את חניבעל חזרה לאדמת אפריקה וכך הסתיימה הלחימה באיטליה.

חצי האי האיברי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הזירה האיברית במלחמה הפונית השנייה

הלחימה בזירה האיברית הייתה רצופה מתחילת המלחמה עד שנותיה האחרונות. בזירה זו היו שתי המעצמות תלויות מאוד בשבטים המקומיים לאספקת חיילים לצבאן. התלות נוצרה בראש ובראשונה בגלל המרחק הניכר בין חצי האי האיברי ממוקדי הכוח של המעצמות - איטליה במקרה של רומא וצפון אפריקה במקרה של קרתגו.

בהתחלה הייתה יד הקרתגים על העליונה והרומאים לא הצליחו לערער את שליטתם בחצי האי. בשלב מסוים אף הפסידו בקרב חשוב שבו נהרגו מפקדיהם וצבאם נופץ לכל עבר. בשלב זה התמנה מפקד רומאי חדש לזירה, שהצליח להחזיר את רומא למעמד שאבד לה ואף הגדיל לעשות והביס את הצבאות הקרתגיים תוך כדי החלשת הקשר בינם לשבטים המקומיים.

בסופו של דבר נאלצה קרתגו למשוך ידה מההתעסקות בחצי האי האיברי ולעסוק בהגנת אפריקה מפלישה רומאית גדולה.

סרדיניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סרדיניה הייתה זירה משנית ולא התרחשו בה אירועים חשובים במלחמה זו. עיקר חשיבותה הייתה כספקית דגן של רומא. הלחימה הגיעה אל האי בשנת 215 לפנה"ס - שנה אחרי תבוסת הרומאים בקרב קאנאי. בשנה זו פרצה מרידה באי בראשותו של המפסיקורה והרומאים נאלצו לשלוח תגבורת בראשותו של מאניליוס טורקווטוס. בעזרת הכוחות שהיו באי, התגבורת שהגיעה מרומא וחיילי הצי הצליח מאניליוס לקבץ כ-20,000 חיילים שאיתם תקף את בסיס המורדים בפנים האי. המפסיקורה לא היה בנמצא ובנו, שקיבל את הפיקוד, הובס בקלות על ידי המצביא הרומי המנוסה. שאריות המורדים נסו לעיירה קורנוס ליד כף מאנו.

בשלב זה הגיעו במפתיע ידיעות אודות הגעתו צי קרתגי בראשותו של עזרובעל (קאלבוס) לאזור. בגלל החשש מאיגוף נאלץ מאניליוס לסגת לעבר קאראלס והקרתגים הצליחו לחבור למורדים. הכוחות המשותפים של קרתגו והמורדים הסרדינים התקדמו לעבר קאראלס תוך כדי ביזת אזור הכפר, אך הובסו בקרב קשה נגד רומאים. המפסיקורה נהרג ובנו התאבד; מפקד כוח המשלוח הקרתגי נפל בשבי.

שרידי הכוח הקרתגי ושאריות המורדים נסו לעבר קורנוס, אך מאניליוס רדף אחריהם וכבש את העיירה אחרי מצור קצר. המרד היה האירוע היחיד הקשור למלחמה שקרה באי בתקופה זו.

סיציליה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הזירה הסיציליאנית במלחמה הפונית השנייה

סיציליה הייתה אחת הזירות המשניות במלחמה הפונית השנייה. באי הייתה עיר גדולה אחת – סירקוסאי, שהייתה בעלת בריתם של הרומאים ואילו שאר האזורים היו תחת שליטת הנציב הרומי. הקרתגים שלטו במשך כמה מאות שנים על חלקו המערבי של האי, אך הפסידו את השטח לרומאים כתוצאה מתבוסתם במלחמה הפונית הראשונה. האי היה חשוב לרומאים כי הוא סיפק בסיסים טובים לצי הרומאי, במיקום שאיים על חופה של צפון אפריקה וחלק ניכר מהדגן שגדל בו הועבר לרומא על מנת לעזור למחייתה. הקרתגים רצו את סיציליה כדי להקל על בעיית התגבור של הצבא הקרתגי באיטליה בראשותו של חניבעל וכדי להחליש את הרומאים.

בתחילת המלחמה הייתה סירקוסאי בעלת ברית נאמנה של הרומאים, אך בהמשך, עם מותו של שליטה והפיכה שביצעו שליחו של חניבעל, ערקה למחנה הקרתגי בשנת 213 או 214.[38] הקרתגים השקיעו מאמצים גדולים בכיבוש האי ושלחו צבאות חזקים שמנו עשרות אלפי חיילים לסיציליה ושייטות שמנו עשרות ספינות קרב. בהתחלה הצליחו הקרתגים להעביר לצדם כמה ערים נוספות מלבד סירקוסאי, אך צבאם הובס על ידי מרקוס קלאודיוס מרקלוס. סירקוסאי נפלה אחרי מצור ארוך שנמשך עד 212.

בסופו של דבר לא הצליחו הקרתגים לגרש את הרומאים מהאי והמאמץ הגדול שהושקע בו היה לחינם. הרומאים הצליחו להחזיר את האי לחיקם וללחימה בו לא הייתה השפעה גדולה על מהלך המלחמה.

אפריקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרתגו הייתה העיר הראשית באוטיקה, השוכנת באפריקה הצפונית. ערים פיניקיות אחרות ששכנו באוטיקה היו נתונות למרותה הבלעדית. בתחילת המלחמה התכוונו הרומאים לשגר לאפריקה צבא חזק, מלווה ב-160 ספינות מלחמה, אך תוכנית זו בוטלה עם חציית האלפים על ידי צבאו של חניבעל והתקפתו על איטליה גופה. הרומאים נאלצו לזנוח את תוכניות הפלישה והסתפקו בדיפלומטיה.

בהתחלה, נחלה הדיפלומטיה הרומית הצלחה ניכרת: בשנת 213 לפנה"ס כרתה רומא ברית עם סיפקס, שליטה של נומידיה המערבית. סיפקס תקף את נומידיה המזרחית, בעלת בריתה הנאמנה של קרתגו, שהייתה תחת שליטתו של גאלה (אנ'). הוא הובס על ידי הצבא המשותף של נומידיה המזרחית וכוחות קרתגיים. הזירה נשארה שקטה עד מותו של גאלה בשנת 206 וחבירתו של בנו, מסיניסה לרומא בשנת 206. הרומאים ניסו לחדש את הברית עם סיפקס שהתקררה קמעה, אך לא הצליחו בכך וכרתו ברית עם מסיניסה במקום.

בשנת 205 כבר ניצחו הרומאים את קרתגו בחצי האי האיברי וגם באיטליה הייתה ידם על העליונה. במצב זה הצליח סקיפיו אפריקנוס להעביר החלטה באספת הקנטוריות שאישרה לו לצאת לאפריקה בראש שני לגיונות ובעלות ברית בשנת 204. אחרי ניצחונו בקרב בגברדס בשנת 203 נותרה קרתגו חשופה להתקפה רומאית ונאלצה להזעיק את צבאותיו של חניבעל שנלחמו עדיין באיטליה. בקרב שהתחולל ליד זאמה בשנת 202 הובס חניבעל וקרתגו נאלצה להיכנע לרומא.

תוצאות המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות מפלתה נאלצה קרתגו לחתום על חוזה שלום משפיל. תנאיו הקשים קבעו כי קרתגו יכולה להחזיק רק עשר ספינות קרב, חייבת לשלם פיצויי מלחמה ענקיים בסך של 10,000 טאלנטים בתשלומים במשך 50 שנה, לוותר על כל שטחיה מחוץ לאוטיקה. התנאי הקשה ביותר היה איסור לנהל מלחמה, גם לא מלחמת מגן, ללא אישור הסנאט הרומאי, אף על פי שבשאר ענייני הפנים ניתנה להם עצמאות. כדי להבטיח את קיום הכללים לקחה רומא מקרתגו מספר גדול של בני ערובה.

למרות התנאים הקשים הפציר חניבעל בבני עירו לקבל את התנאים, כי הצבא הושמד ולא הייתה אפשרות מעשית לגייס צבא חדש תוך זמן קצר.

הרומאים לא הסתפקו בתנאים אלו וכעבור כמה עשרות שנים פלשו לאוטיקה והחריבו את קרתגו במלחמה הפונית השלישית.

ביאורים והסברים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ בהמשך השתנה מנהג זה, והפרובינקיות הוכרזו עוד בטרם נערכו הבחירות - זאת על מנת למנוע מצב שבו קונסול מסוים זוכה בבחירות ואז מקבל, בדרך לא דרך, פרובינקיה עשירה שיוכל למצוץ את לשדה.
  2. ^ חולשות אלו הודגמו במהלך קרב קינוסקאפאלאי, במהלכו לחמו חיילים רומאים המסודרים במאניפולוס בחיילים מוקדונים מסודרים בפלנקס. הגמישות של המאניפולוס והכבדות של הפלנקס הכריעו לבסוף את הקרב.
  3. ^ המונח "שכירי חרב" הוא פשטני בהקשר הזה, משום שחלק מהחיילים לא שרתו בתשלום, אלא נשלחו במסגרת התחייבות של בעל ברית או במסגרת הסכם עם מנהיג אחר.[22]
  4. ^ הנחה זו מבוססת בין היתר על כך שבמהלך מלחמת שכירי החרב דרשו השכירים המתמרדים תשלום על הסוסים שנהרגו להם, והקרתגים התייחסו אל הדרישה כלא צודקת.
  5. ^ זיהויו של מהרבעל כנומידי אינו וודאי, ומדובר בהשערה בלבד שכן השם מהרבעל היה שם נדיר מאוד בקרב הקרתגים ולא ידוע על אישים נוספים בשם זה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Livius. Translated by F.G. Moore. The Loeb Classical Library. London, William Heinemann, 1919-1959 .
  • Polybius. Translated by W.R. Paton. The Loeb Classical Library. London, William Heinemann, 1922-1925 .
  • Appianus. Translated by H. White. The Loeb Classical Library. London, William Heinemann, 1912.
  • Mommsen, Theodore. History of Rome. Online version in Classic Literature Library.
  • T. A. Dorey and D. R. Dudley, Rome against Catrage. Secker & Warburg, 1971
  • Brian Caven, The punic wars. Weidenfeld and Nicolson, 1980
  • J. F. Lazenby, Hannibals' war. Aris & Phillips, 1978
  • Serge Lansel, Hannibal. Blackwell, במקור יצא בצרפת ב-1995 , תרגום לאנגלית 1998
  • F. W. Walbank, A historical commentry on Polybius. Oxford university press, 1957
  • P. A. Brunt, Italian manpower 225 B.C. - 14 A. D.. Oxford university press, 1971
  • Bagnall, Nigel (1990). The Punic Wars.
  • Baker, G. P. (1999). Hannibal. Cooper Square Press.
  • Cottrell, Leonard (1992). Hannibal: Enemy of Rome. Da Capo Press.
  • Delbruck, Hans (1990). Warfare in Antiquity, Volume 1. University of Nebraska Press.
  • Goldsworthy, Adrian (2003). The Fall of Carthage. Cassel Military Paperbacks.
  • Peddie, John (2005). Hannibal's War. Sutton Publishing Limited.
  • Dodge, Theodore A. (1891). Hannibal. Da Capo Press.
  • Gregory Daly, Cannae, Ruotledge, 2002

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ שמות ראשי המדינה בקרתגו אינם ידועים במלואם והם לא מצוינים בטבלה זו.
  2. ^ אפיאנוס, באתר ליוויוס
  3. ^ ייתכן שהתחיל בשנת 213
  4. ^ שצמן, עמ' 244.
  5. ^ 5.0 5.1 שצמן, עמ' 245.
  6. ^ פוליביוס, ספר שישי, 20-21.
  7. ^ 7.0 7.1 שצמן, עמ' 246.
  8. ^ פוליביוס, ספר שישי, 21-24.
  9. ^ תמונות ותיאורים של חרבות גלאדיוס
  10. ^ Velites באתר המוקדש לצבא הרומי.
  11. ^ הצבא הרומי באתר המוקדש לרומא העתיקה.
  12. ^ .Brunt p. 418
  13. ^ שצמן, עמ' 247.
  14. ^ פוליביוס, ספר שישי, 25.
  15. ^ .Delbrück, pp 423-424
  16. ^ שצמן, עמ' 248.
  17. ^ שצמן, עמ' 249.
  18. ^ .32 ,Goldsworthy, pp. 14, 29
  19. ^ ביוגרפיה מאת ויליאם סמית
  20. ^ .Karel Jacobs, Gaius Flaminius, Edecea, Hoorn 1937, dissertation
  21. ^ ביוגרפיה מאת ויליאם סמית
  22. ^ .Goldsworthy, p, 33
  23. ^ זלטנר, עמ' 15.
  24. ^ .Goldsworthy, p, 34
  25. ^ בנימין שימרון, תרגום מיוונית לפוליביוס, עמ' 100, פ' 68, הערה 1.
  26. ^ .Goldsworthy, p, 32
  27. ^ Wise, Terence (2004) [1982]. Armies of the Carthaginian Wars, 265-146 BC. Osceola; Wellingborough: Osprey Publishing, pp. 13-14
  28. ^ שארל פיקאר, חיי יום יום בקרת חדשת, הוצאת עם הספר, 1964. עמ' 141.
  29. ^ ELEPHANTS AND THE NABATAEANS
  30. ^ THE MYSTERY OF HANNIBAL'S ELEPHANTS
  31. ^ ביוגרפיה באתר ליוויוס
  32. ^ .Lazenby, pp. 64–6, 85
  33. ^ ביוגרפיה מאת ויליאם סמית
  34. ^ ביוגרפיה מאת ויליאם סמית
  35. ^ פוליביוס, ספר תשיעי, 24.
  36. ^ .Lazenby, pp 70, 86, 88, 176, 237, 285
  37. ^ Hamilcar (3) באתר ליוויוס
  38. ^ התאריך המדויק שנוי במחלוקת. לפרטים ראו Lazenby p 105