המלחמות העות'מאניות–פרסיות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
המלחמות העות'מאניות–פרסיות
תאריך התחלה: 1514
תאריך סיום: 1823
משך הסכסוך: כ־309 שנים
מקום: המזרח התיכון
הצדדים הלוחמים

האימפריה העות'מאניתהאימפריה העות'מאנית המדינה העות'מאנית המרוממת

ראשי מדינה

Flag of Shah Tahmasp I.svg

Afsharid Imperial Standard (3 Stripes).svg נאדיר שאה

Zand Dynasty flag.svg קארים חאן זנד

Flag of Agha Mohammad Khan.svg פתח עלי שאה קאג'אר 

האימפריה העות'מאניתהאימפריה העות'מאנית

המלחמות העות'מאניות–פרסיותטורקית: İran-Osmanlı savaşları; בפרסית: جنگ‌های ایران و عثمانی) היו סדרת מאבקים צבאיים, אשר התרחשו מהמאה ה-16 ועד המאה ה-19 בין שתי המעצמות הגדולות במזרח התיכון, האימפריה העות'מאנית והאימפריה הספווית.

הדם הרע בין המדינות נגע בין לבין לנושא דתי, האימפריה העות'מאנית היוותה את המרכז הסוני של האסלאם (בראשה היה הח'ליפה) ופרס המרכז השיעי של האסלאם, נושא מדיני-אסטרטגי, פרס היוותה חוד משויף המכוון אל תוך מרכז האימפריה העות'מאנית אשר ביכולתו לאיים על אסיה הקטנה, דבר אשר מנע מהאחרונה לרכז כלל כוחותיה במאבקים בחבל הבלקן, נגד מעצמות אירופאיות כגון האימפריה הרומית הקדושה, האיחוד הפולני-ליטאי, רוסיה הצארית ועוד רבים אחרים.

המלחמות השפיעו על מצבו של המזרח התיכון בשלוש המאות המדוברות ולבסוף קבעו את גבולה המערבי של איראן.

קרב צ'לדיראן (1514)[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – קרב צ'לדיראן

המערך הראשון בין שתי המדינות התרחש בשנת 1514, זמן קצר לאחר שהשושלת האזרית תחת שאה אסמאעיל הראשון כבשה את ממלכת פרס והשליטה את ממשל האימפריה הספווית מעליה. מערך ההתנגשות הצבאית מקורו בסכסוך טריטוריאלי בעבר מזרח אסיה הקטנה ומאז מלחמות הטורקים בטימור לנג הממשל הבין כי האומה הפרסית מאיימת על הבירה קונסטנטינופול (כיום איסטנבול) דרך אסיה הקטנה.

הכוחות הטורקים, אשר השתוו לפרסים במספרים של 1 ל-1.5 לטובתם של הטורקים, הביסו את הפרסים במערך מוחץ אשר עצר את ההתפשטות הפרסית מערבה ופתח את דרכה של האימפריה העות'מאנית לעבר הקווקז. השאה הפרסי אסמאעיל הראשון נפגע וכמעט נחטף במהלך הקרב ולבסוף הורה על נסיגה צבאית. הטורקים דחקו בכוחותיו של אסמאעיל עד לבירה הפרסית של תבריז, שם נכנע השאה והוחלט על מסירת שטחים לאימפריה העות'מאנית.

בשנת 1516 הפרסים פעלו להחזרת השטחים הכבושים. המערך המחודש נגמר באסון גדול מהקודם לפרסים והביא ניצחון עות'מאני מכריע, צבאות טורקים סיפחו את דרום-מזרח אנטוליה, צפון מזרח סוריה וצפון עיראק.

מלחמת 1532–1555[עריכת קוד מקור | עריכה]

המלחמה הגדולה בין פרס לטורקיה התרחשה עקב סכסוך גבול, כאשר הביי של ביטליס הכריז על העברת השטחים שבשליטתו לידי הפרסים ומאוחר יותר בעת שאה תהמאספ הראשון (שאה פרס), התנקש במושל בגדאד אשר היה תומך של סולימאן הראשוןפאדישאה הטורקי השלט).

על תהמאספ נאמר כי למד מטעויות אביו אסמאעיל וידע כי מערך ישיר נגד הצבא הטורקי, אשר זמן קצר לפני כן כבש את ממלכת הונגריה וכעת היה מוכן בכללו למערך בחזית המזרחית, יביא לסופה של האימפריה הספווית, על כן השאה חישב מהלכים ופינה את כל מערב המדינה מעבר לאספהאן, לעבר ח'וראסאן.

הכוחות הטורקים, אשר לא ידעו על המאורע נעו דרך הרי הזגרוס, בפעולה שגרמה לאיבוד חיים חמור, עד אשר הגיעו אל הבירה הפרסית של תבריז ומצאו אותה שוממת. הכוחות נעו אל חוף הים הכספי, אך איש לא נמצא גם שם. בהחלטה אסטרטגית להשיג מרכזים חשובים, הכוחות הטורקים נעו דרומה אל בגדאד, בפעולה שדרשה תנועה חוזרת דרך הזגרוס. בנוסף לכך, הפרסים האזרים (אשר במקורם היו נוודים) השתמשו בטקטיקת אדמה חרוכה והרעיבו את הצבא העותמא'ני אשר נעצר בצדו המערבי של הרי הזגרוס לבסוף עם כוח אדם אשר הופחת מחיל של 200,000 לכדי 170,000 בלי ירייה אחת.

גבולות חדשים נקבעו לאחר שהכוחות הפרסים חזרו לכבוש את הבירה ולבסוף כלל מסופוטמיה ועיראק הועברו לידי טורקיה.

מלחמת 1578–1590[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מותו של שאה תהמאספ וסכסוכי הירושה בין שאה אסמאעיל השני לבין מוחמד ח'ודאבנדה בפרס, הצליחו הווזיר הגדול ויועצי הסולטאן לשכנע את אדונם מוראט השלישי להתחיל בתקיפה טורקית על פרס. במלחמה הזאת לא היו אלו רק טורקיה ופרס במלחמה, אלא השתיים פעלו עם תמיכת מדינות חסות, חאנות קרים תמכה בטורקיה, בעוד ממלכת קאחתי תמכה בפרס.

הטורקים תחילה תקפו בעבר הקווקז וכבשו את אדמות גאורגיה, דאז חיל שני תקף ממגוון מערכות את אהוואז בעבר ח'וזסתאן. בעודו צופה בהתקרבות הטורקים אל הבירה הפרסית מתוך הקווקז, השאה חתר להסכם שלום אשר נתן לטורקיה מדינות חסות בח'וזסתאן, לורסתאן, ארדלאן ואף כורדסתאן.

לאחר 3 שנים הטורקים תקפו מחדש והפעם מתוך הקווקז הם הקיפו את הרי הזגרוס האימתניים. עם מותו של מוחמד ח'ודאבנדה יועצי הממשל (קיזילבאש) החלו להיכנס למשא ומתן אשר היווה את ההפסד הגדול ביותר לאומה הפרסית שלא הביא לקריסה מוחלטת של המדינה. הרי הזגרוס, הקווקז ואף חצי מפארס סופחו לטורקיה. אספהאן הייתה על גבי הגבול והערים באקו, ירוואן, אורמיה, תבריז, אהוואז, ריי, קום ועוד כולל כל גאורגיה היו עמוק בתוך שטח טורקי מסופח.

מערכות שאה עבאס[עריכת קוד מקור | עריכה]

גדול שליטיה של פרס הספווית, עבאס שאה הראשון פעל להחזרת השטחים האבודים. עם מרידות פשטונים ובלוצ'ים במזרח השאה ידע כי זה רק עניין של זמן עד אשר תקרוס מחדש האומה הפרסית. הדרך היחידה לעצור את האבדון הקרב היא להחזיר את השטחים הכבושים ולהכות בפנים האימפריה העות'מאנית.

מלחמת 1605–1618[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1605 החל במערכה ראשונה במתקפת פתע נגד הטורקים. חיל אשר יצא מן הדרום השתמש בזגרוס כגבול למעבר הכוחות הטורקים וכבש את הדרך עד לתבריז והחזיר לאימפריה את חלק מהשטחים הפרסים אך לא כולם, בהם לא את אזרבייג'ן. בשנת 1610 התרחשה תקיפה טורקית שהביאה לסיפוח מחודש של שטחים מינוריים מארמניה המערבית. בשנת 1615 העות'מאנים יצאו במערכה חדשה לכיבוש תבריז, כוחותיו של עבאס דחקו את הטורקים מעבר לימת אורמיה וכאשר עלה מוסטפא הראשון, הוא נטש את הלחימה בפרס.

מאוחר יותר פעל השאה מתחת לעיני הטורקים בפעולות שלא השפיעו עליהם ישירות ובכך מנע מלחמה ישירה. תחילה יצא עבאס במערכות צפוניות לכיבוש עבר הקווקז, הוא כבש את ממלכת כארתלי וממלכת קאחתי ובכך החזיר את השטחים של ארמניה ואזרבייג'ן של היום. כיבוש באקו היווה נקודת מפנה בתולדות השושלת.

המערכה בעיראק[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1623 החל שאה עבאס בתוכניתו הגדולה לכיבוש עיראק. הוא תקף דרך הזגרוס ובתוך חודש החיל הפרסי הראשי הגיע עד לגבול העות'מאני עם שבטי חצי האי ערב. בגדאד נפלה במהרה. החיל הפרסי דאז התחלק לדרום, אשר פנה לכיבוש מהיר של כלל מסופוטמיה ועד אל המפרץ הפרסי אשר בחופו פנה דרומה עד אל מצר הורמוז וצפון, אשר פנה דרך הפרת והחידקל אל עבר כורדיסטן ומאוחר יותר אנטוליה, לב האימפריה העות'מאנית.

משלחת טורקית אשר נעה לבגדאד כותרה והושמדה. בשנת 1629 נפטר עבאס שאה ובנו, סאפי שאה ירש אותו. הסולטאן הטורקי מוראט הרביעי השתמש בחילופי השלטון כחלון הזדמנויות לתקוף את השטחים הכבושים. לאחר ניסיון כושל לתקוף אל תוך עיראק פנה הסולטאן לתקיפה מעבר לזגרוס, בעבר הקווקז, תקיפה זאת, אשר הייתה להסחת דעת אפשרה למוראט הרביעי לצאת במערכה מרכזית אחת ולכבוש את בגדאד ועיראק מחדש.

מאותה הנקודה והאלה נותרה עיראק בידיים טורקיות, אך לורסתאן וח'וזסתאן הוחזרו לידי האימפריה הספווית. בנוסף לקח, פרס קיבלה השפעה על נסיכויות עבר הקווקז ואף צפון הקווקז, שם שלטה על אזור דאגסטן אשר ממוקם היום ברוסיה.

קריסת הספווים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאה ה-18 לאחר תקופה די ארוכה של שלום בין שתי המדינות, החלה האימפריה הספווית לקרוס. מרד במזרח המדינה הביא את הפשטונים להכריז על מדינה אפגנית בשם האימפריה ההוטכית אשר עם היווצרותה החלה לכבוש את הספווים. תחילה נכבשו סיסתאן ובלוצ'סתאן, כמו גם ח'וראסאן, אך מאוחר יותר כרמאן, אספהאן הבירה, ריי ואף שיראז נכבשו. בעודם רואים את האימפריה הספווית מתפרקת, קפצו האימפריה הרוסית והאימפריה העות'מאנית על ההזדמנות לקרוע שטחים מתוך פרס המתפרקת.

תחילה נעו הטורקים די בחופשיות לכיבוש מחודש של השטחים מעבר לזגרוס ומאוחר יותר לקחו את אזרבייג'ן האיראנית והאימפריה הספווית חדלה להתקיים. הטורקים אז נעו נגד האימפריה ההוטכית כאשר לפתע, גנרל אחד אשר נותר נאמן לספווים, נאדיר שאה, כבש את המדינה האפגנית בעצמו ושחזר את הספווים.

השטחים על עברי רכס הזגרוס נכבשו מחדש לידי פרס ובנקודה זאת אהמט השלישי תקף את פרס אך נפטר עוד לפני הגעת הכוחות. יורשו מהמוט הראשון לא היה מעוניין במלחמה בפרסים והחזיר את השטחים הכבושים לידי פרס.

מלחמות נאדיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1736, לאחר שהשיג שלטון מלא דה פקטו על השאה הספווי, נאדיר שאה מחק את האימפריה הספווית מהמפה והכתיר עצמו שאה של פרס בהקמת השושלת האפשארית. הוא החל במסעות מלחמה מול האימפריה המוגולית, מדינות הקווקז, חצי האי ערב והאימפריה העות'מאנית להאדרה מחודשת של פרס.

מלחמת 1733[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחילה בעודו רק שליט דה פקטו ועם הספווים עדיין דה יורה בשלטון, יצא נאדיר שאה במלחמה נגד הטורקים בה ערך שלוש התקפות, הראשונה לעיראק, השנייה לכורדיסטן הטורקית והשלישית לעבר הקווקז. תחילה נאדיר כבש מחדש את אזרבייג'ן מידי הממשל הטורקי והוסיף לפלוש לתוך עיראק לאחר שהפלישה המינורית לכורדיסטן נכשלה, כוחותיו נעצרו בדרך קצרה מבגדאד ונאדיר לבסוף נאלץ לוותר על המערכה לכיבוש מחודש של עיראק.

לאחר ניצחון על ימת סוואן הכריז נאדיר על גבולות חדשים וסיפוח של השטחים אשר היו מעבר לקווקז הגדול ועד לצפון הקווקז. כאמור דאגסטן הייתה עוד לפני כן חלק מפרס, אך כעת הוענקה חסות על צ'צ'ניה ועל צ'רקסיה. בנקודה זאת יצא במערכה אחרונה לתוך כורדיסטן העיראקית עד אשר הוצע הסכם שלום בידי הסולטאן מהמוט הראשון.

מלחמת 1743–1746[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר ייצוב ממשל נאדיר, השאה הפרסי דרש מהאימפריה הרוסית והאימפריה העות'מאנית להחזיר את השטחים אשר נלקחו בזמן המשבר הפנימי מול האפגנים. בעוד האימפריה הרוסית הסכימה, האימפריה העות'מאנית פעלה לשמור על השטחים, דבר אשר הביא את נאדיר להכריז מלחמה בשנת 1743.

נאדיר פלש לטורקיה דרך כורדיסטן העיראקית והגיע עד אל החידקל בסוריה של היום. לאחר מכן מתקפת נגד טורקית הביאה לקרבות קשים שבסוף החזירו את הפרסים לקו הגבול הקודם.

נאדיר ראה את הבעייתיות בפלישה דרך הזגרוס אפילו בשביל חייליו שלו, אשר חיו באדמה זאת ולכן יצא לתקיפה מעבר הקווקז, שיא הפשיטה הפרסית הייתה בהגעתם אל חוף הים השחור, לאחר מכן הטורקים הרימו את ראש צבאם נגד הפלישה מחשש כי נאדיר יפנה בדרך החוף לצפון אנטוליה ומשם יוכל לאיים על הבירה הטורקית של קונסטנטינופול.

מנקודה זאת הכוחות הפרסים נהדפו חזרה עד אל קו הגבול אשר קדם למלחמה, כמו שאירע במערכה בכורדיסטן. המלחמה המשיכה על עבר הגבול לעוד שנתיים, אף צד לא יצא בתקיפה משמעותית וכאשר בשנת 1746 פקידי ממשל רצחו את נאדיר, פרס נכנסה לעת כאוס שלטוני והמלחמה על כן נעצרה.

מלחמת 1775–1776[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1775 נעמדה על הגבול הפרסי-טורקי שושלת זנד תחת קארים חאן זנד, מקים השושלת ומצביא כריזמטי. באותה השנה הכריז קארים על מלחמה בטורקים. בהנהגת אחיו, סאבק חאן זנד, הצבא הפרסי תקף את דרום עיראק והטיל מצור מתמשך על בצרה. העיר נפלה למצור עד אשר נכנעה בתוך שנה.

הטורקים, חסרי יכולת לשלוח חיילים עקב מלחמה עם רוסיה היו חייבים להסתמך על השושלת הממלוכית של עיראק (אשר היוותה את שושלתם של מושלי המחוזות שהרכיבו את עיראק) במלחמה נגד הפרסים. הטורקים הטילו עיצומים נגד סוחרים אשר באו לסחור בשטחים שנלקחו לידי פרס בניסיון להקטין את ריווחי הפרסים מכיבוש ולקיחת האזור.

ניסיונות להגיע למשא ומתן והסדר נכשלו ודרום עיראק נשלטה בידי האימפריה הפרסית עד שנת 1779, כאשר קארים חאן זנד נפטר ובניו החלו מריבה על הכס, העות'מאנים ראו חלון הזדמנויות להחזיר את השטחים, וכך הם עשו.

מלחמת 1821–1823[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסוף המאה ה-18 שושלת אצולה מצפון פרס כבשה את כלל פרס והכריזה על הקמת השושלת הקאג'ארית והפיכת כפר קטן ליד העיר ריי, העונה לשם טהראן לבירה החדשה של פרס. השאה הפרסי השני בשושלת, פתח עלי שאה קאג'אר, ירש מקודמו את מדיניות ההתפשטות ובשנת 1821 החל במלחמה נגד האימפריה העות'מאנית לאחר סכסוכי גבול שבערו עקב פשיטות של שבטי כורדים מהאימפריה העות'מאנית ופעולות מרד באזרבייג'ן.

הצבא הפרסי יצא ממדינת החסות הגאורגית בצד אחד ומאזרבייג'ן האיראנית מצד שני למען יכבוש את ימת ואן ומעבר לה. הכוחות שלטו כמעט שנה בשטחים די נרחבים מתוך כורדיסטן הטורקית וארמניה המערבית עד אשר שנה מאוחר יותר הטורקים תקפו והחזירו את קו האש לגבול המדיני. בעוד התרחשה המלחמה התבושש לחץ כבד על האימפריה העות'מאנית עקב מלחמת העצמאות היוונית ולחץ בידי האימפריה הרוסית והאימפריה הבריטית.

הלחץ על האימפריה העות'מאנית באותה עת היה כה גדול עד שמעמדה נחלש אפילו בחצי האי ערב כאשר בית סעוד השתחרר מחסות טורקית בתור אמירות נג'ד.

הסכם שלום לא הושג עד לשנתיים של סטטוס קוו ממושך על הגבול עם חתימת הסכמי ארוזום בין שתי האימפריות אשר קבע את שימור הגבולות שקדמו למלחמה. גבולות אלו ייקבעו מחדש בשנות ה-60, תקופת שלטונם של אבדילאזיז ונאסר א-דין שאה קאג'אר.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]