הממשלה הפדרלית של ארצות הברית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
סמל ארצות הברית
ערך זה הוא חלק מסדרת
ממשל ופוליטיקה של ארצות הברית
יחסי החוץ

הממשלה הפדרלית של ארצות הבריתאנגלית: The Federal Government of the United States) היא מערכת הממשל הכלל ארצית (פדרלית) של ארצות הברית של אמריקה, רפובליקה חוקתית בצפון אמריקה המורכבת מ-50 מדינות, ממחוז פדרלי אחד ומ-14 טריטוריות. הממשלה כוללת בתוכה את שלוש רשויות השלטון: הרשות המחוקקת, הרשות המבצעת והרשות השופטת, אשר סמכויותיהן מוקנות להן בחוקת ארצות הברית, באמצעות הקונגרס, הנשיא ובתי המשפט הפדרליים, בהתאמה. סמכויות וחובות נוספות של הממשלה הפדרלית וזרועותיה מוגדרות בחקיקה של הקונגרס.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הממשלה הפדרלית של ארצות הברית נוסדה בהתאם לחוקה שכוננה בשנת 1788 ונכנסה לתוקף בשנת 1789. בין ה-15 בדצמבר 1788 ל-10 בינואר 1789 התקיימו הבחירות הראשונות לנשיאות, לסנאט ולבית הנבחרים, והנבחרים בהן הושבעו ב-4 במרץ 1789. בפברואר 1790 התקיים הדיון הראשון של בית המשפט העליון.

לאחר שאישרו מדינות ארצות הברית את החוקה, העבירה כל אחת מהמדינות חלק מסמכויותיה לשלטון הפדרלי, אך שמרה חלק מריבונותה לעצמה. כעיקרון - חינוך, רפואה, תחבורה ותשתיות נותרו בסמכות המדינות, בעוד החלטות בנוגע לסחר חוץ, מדיניות צבאית ומדיניות בינלאומית עברו לידי השלטון הפדרלי. הממשל הפדרלי מתערב במערכת המדינתית בצורה מוגבלת. לגבי טריטוריות ומדינות חסות, סמכותו של הממשל הפדרלי אף קטנה יותר.

הממשלה הפדרלית מבוססת על עקרון הפרדת הרשויות ועקרונות הפדרליזם והרפובליקניזם, הדוגלים בהגבלת כוחו של השלטון המרכזי ובקשר בינו לבין השלטון המדינתי.

הדיון החוקתי המרכזי בארצות הברית הוא בשאלת הגבלת השלטון המרכזי. יש הטוענים כי כוחן של המדינות גדול יותר מזה של השלטון המרכזי (אלו נקראים אנטי-פדרליסטים), ויש הטוענים לעליונותו של השלטון המרכזי (ואלו נקראים פדרליסטים). דיון זה הגיע לשיאו במלחמת האזרחים של ארצות הברית, שפרצה סביב שאלת זכותו של השלטון המרכזי להגביל ולבטל את העבדות במדינות הדרום. מאז נצחונם של כוחות הצפון הוכרע הוויכוח בדבר עליונותו של השלטון המרכזי.

עמוד התווך המרכזי של עקרונות השלטון המרכזי הוא איזונים ובלמים. לפי עקרון זה, כל אחת מרשויות השלטון מפקחת על עבודת רעותה, ומסוגלת לבטל חלק מפעולותיה, לדוגמה: בית המשפט העליון יכול לבטל חוק של הקונגרס, אך שופטיו ממונים על ידי הקונגרס והנשיא. הנשיא יכול להטיל וטו על חקיקה של הקונגרס, אך הקונגרס יכול להתגבר על וטו זה ברוב מיוחס.

הרשות המחוקקת[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הקונגרס של ארצות הברית
Seal of the United States Congress.svg

הרשות המחוקקת בארצות הברית נקראת הקונגרס של ארצות הברית. הקונגרס מורכב משני בתים: הסנאט שהוא הבית העליון, ובית הנבחרים שהוא הבית התחתון.

הקונגרס הוקם ע"פ הסעיף הראשון בפרק הראשון של חוקת ארצות הברית:

כל סמכויות החקיקה המוענקות בזה נתונות ביד הקונגרס של ארצות הברית, שיהיה מורכב מסנאט ומבית נבחרים.

המקור באנגלית
All legislative Powers herein granted shall be vested in a Congress of the United States, which shall consist of a Senate and House of Representatives.
חוקת ארצות הברית, פרק 1, סעיף 1; בתרגום פרופ' ארנון גוטפלד.

מושבו של הקונגרס הוא בבניין הקפיטול בוושינגטון הבירה. הסנאט שוכן באגף הצפוני ובית הנבחרים שוכן באגף הדרומי.

מבנה הקונגרס[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסנאט[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסנאט של ארצות הברית מורכב ממספר שווה של שני סנאטורים לכל מדינה, וכיום חברים בו 100 סנאטורים. כהונתו של סנאטור היא בת 6 שנים, כאשר בכל שנתיים מתקיימות בחירות לשליש מן הסנאטורים. בראש הסנאט עומד נשיא הסנאט שהוא סגן נשיא ארצות הברית, ויש לו סמכות הכרעה במקרה של תיקו בהצבעה. בעת שסגן הנשיא לא מנהל את הישיבה מנהל אותה הנשיא הזמני של הסנאט או מי מסגניו.

בית הנבחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית הנבחרים של ארצות הברית מורכב ממספר חברים לא קבוע, ויש בו ייצוג יחסי לכל מדינה בהתאם לגודל אוכלוסייתה. מספר הנציגים של כל מדינה בבית הנבחרים נקבע במפקד אוכלוסין הנערך בכל 10 שנים, ומשנקבע מספר הנציגים בכל מדינה נקבעים בה מחוזות ייצוגיים כמספר הנציגים בבית הנבחרים, כך שבכל מחוז כאמור יהיה מספר שווה ככל שניתן של תושבים. המפקד האחרון נערך בשנת 2010 ובו נקבע כי מספר החברים בבית הנבחרים הוא 435. כמו כן יש בבית הנבחרים 6 חברים נוספים שאינם בעלי זכות הצבעה שמייצגים כל אחד את וושינגטון הבירה, גואם, איי הבתולה, סמואה האמריקנית, איי מריאנה הצפוניים ופוארטו ריקו. כהונתו של חבר בבית הנבחרים היא בת שנתיים, כאשר בכל שנתיים נערכות בחירות כלליות לבית הנבחרים. בראש בית הנבחרים עומד יושב ראש בית הנבחרים, ובעת שהוא איננו מנהל את הישיבה מנהל אותה מי מסגניו.

ועדות הקונגרס[עריכת קוד מקור | עריכה]

הן לסנאט והן לבית הנבחרים יש ועדות לעניינים שונים. כל ועדה בכל בית עוסקת בנושאים נרחבים מאוד (מביטחון או יחסי חוץ ועד עסקים קטנים או חקלאות), ולכן מוקמות ועדות משנה, שעוסקות בנושאים נקודתיים יותר. כיום קיימות כ-150 ועדות משנה בקונגרס כולו, וכמו כן קיימות 4 ועדות משותפות לשני הבתים.

סמכויות הקונגרס[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוקת ארצות הברית (פרק 1 סעיף 8) מעניקה לקונגרס סמכויות רבות, ובכלל אלו:

  • להטיל מסים;
  • ללוות כסף בשם ארצות הברית;
  • לקבוע כללים להתאזרחות;
  • לקבוע מטבעות, מידות ומשקלות;
  • לייסד בתי דואר;
  • לעודד את קידום המדע;
  • לכונן בתי משפט;
  • להכריז מלחמה;
  • לגייס צבא ולהקים צי.

סמכויות שונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הן לסנאט והן לבית הנבחרים סמכויות ייחודיות. הסנאט מאשר מינויים של שופטים ושל פקידים ממשלתיים (דוגמת מזכירי מחלקות, קציני צבא בכירים ושגרירים) וכן מאשרר אמנות עם מדינות זרות. בית הנבחרים הוא הגוף היחיד המוסמך להתחיל בחקיקה תקציבית וכספית.

חקיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצעת חוק המתקבלת בבית אחד צריכה לעבור הליך חקיקה נוסף בבית השני ולהתקבל באותו הנוסח. הצעת חוק שהתקבלה בשני הבתים מועברת לנשיא ארצות הברית לחתימה ולאישור, וזה יכול גם שלא לאשר אותה (מהלך זה נקרא "וטו נשיאותי"), ואולם הקונגרס יכול לעקוף וטו נשיאותי בהסכמה של שני שלישים מן החברים בשני הבתים כל אחד.

פיקוח[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקונגרס, בהיותו רשות מחוקקת, מוסמך לפקח על פעולות הרשות המבצעת על מנת למנוע בזבוז כספי ציבור, הונאות, עבירות על החוק ופגיעה בזכויות אדם.

הפיקוח הפרלמנטרי על הרשות המבצעת מתבצעת דרך גופים רבים:

  • חקירות ושימועים הנעשים בוועדות הקונגרס;
  • התייעצות עם הנשיא וקבלת דיווחים ממנו;
  • הצורך באישורו של הסנאט על מנת למנות בעלי תפקידים רמי דרג;
  • הליך הדחה.

הליך הדחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקונגרס של ארצות הברית מוסמך להדיח בעלי תפקידים, בהליך הנקרא הליך הדחה, המתנהל כדלהלן:

  1. חבר בית הנבחרים פונה למליאת בית הנבחרים או לוועדה בבית הנבחרים בבקשה לפתוח בהליך הדחה, או לחילופין ועדה של בית הנבחרים פונה למליאת בית הנבחרים בבקשה לפתוח בהליך זה. בפנייה מצוינת הסיבה בגינה היא מוגשת.
  2. נקבעת הוועדה בה יתקיים הדיון בהליך ההדחה, בדרך כלל מדובר בוועדה לענייני הרשות השופטת. ועדה זו בודקת את בקשת ההדחה וקובעת האם קיימת עילה להדחה. במידה ונקבע כי אכן קיימת עילה כזאת, מוגשת למליאת בית הנבחרים החלטה לפתוח בהליך ההדחה, בצירוף עדויות התומכות בהאשמה.
  3. בית הנבחרים דן בהאשמה ומחליט האם לקבלה אם לאו. אם הוחלט לקבל את ההאשמה, נבחרים כמה מחברי בית הנבחרים שיציגו את המקרה לסנאט.
  4. בסנאט מתנהל משפט של ממש, כאשר את הישיבה מנהל שופט (בדרך כלל שופט של בית המשפט העליון) וחברי הסנאט מתפקדים כחבר מושבעים.
  5. על מנת להרשיע אדם ולהדיחו מתפקידו יש צורך ברוב מיוחס של שני שלישים מחברי הסנאט.
  6. הסנאט מגיש למזכיר המדינה את פסק הדין, בין אם הוחלט להדיח את הנאשם ובין אם הוחלט לזכותו. ואולם לא מדובר במשפט פלילי, ואם הודח אדם מתפקידו הוא עלול לעמוד גם למשפט פלילי.

הרשות המבצעת[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – נשיא ארצות הברית
Seal of the President of the United States.svg

הרשות המבצעת בארצות הוא נשיא ארצות הברית. הנשיא מאציל חלק מסמכויותיו לסגן נשיא ארצות הברית, למחלקות ולסוכנויות הממשלתיות. הנשיא וסגנו נבחרים בבחירות עקיפות באופן הבא:

בחבר האלקטורים, שהוא הגוף הבוחר את נשיא ארצות הברית וסגנו, יושבים נציגים של 50 המדינות ושל מחוז קולומביה. לכל מדינה מספר נציגים הזהה למספר נציגיה בקונגרס כולו (בסנאט ובבית הנבחרים, כלומר 3 נציגים לפחות, וכך גם למחוז קולומביה, על אף שאין לו נציגים בסנאט). בכל מדינה מתנהלת מערכת בחירות נפרדת, והמועמד שזוכה במירב הקולות בכל מדינה, זוכה בקולותיהם של כל האלקטורים של אותה מדינה. המועמד שזוכה במספר קולות האלקטורים הגבוה ביותר - הוא הנבחר. הנשיא וסגנו רצים בבחירות כשותפים, אך הבחירה בסגן הנשיא על ידי חבר האלקטורים היא נפרדת מבחירת הנשיא.

הנשיא שואב את סמכותו מן הפרק השני בחוקת ארצות הברית:

הסמכות המבצעת תהיה נתונה בידי נשיא ארצות הברית של אמריקה [...]

המקור באנגלית
The executive Power shall be vested in a President of the United States of America.
חוקת ארצות הברית, פרק 2, סעיף 1; בתרגום פרופ' ארנון גוטפלד.

הנשיא[עריכת קוד מקור | עריכה]

נשיא ארצות הברית הוא ראש המדינה של ארצות הברית, ראש הרשות המבצעת והמפקד העליון של הכוחות המזוינים. תחת סמכותו של הנשיא נמצאים כ-5 מיליון אנשי שירות ממשלתי פדרלי, ובהם כמיליון חיילים בשירות פעיל.

לנשיא ארצות הברית סמכויות נרחבות:

  • חתימת קיום על חקיקה של הקונגרס. הנשיא יכול להחליט שלא לחתום על חקיקה כלשהי ובכך להטיל עליה וטו נשיאותי, ואולם הקונגרס יכול לעקוף וטו זה כאמור;
  • חתימה על אמנות בינלאומיות, אך הסמכות לאשרר אמנות נתונה בידי הסנאט (ברוב של שני שליש);
  • הוצאת צווים נשיאותיים והתקנת תקנות, באישור הסנאט;
  • מינוי שופטים בבית המשפט העליון ושופטים פדרליים, באישור הסנאט;
  • מינוי מזכירי מחלקות, שגרירים, ושאר בעלי תפקידים רמי דרג, באישור הסנאט;
  • מינוי פקידים;
  • חנינת עבריינים.

משכנו של הנשיא ומקום משרדו הוא הבית הלבן בוושינגטון הבירה.

סגן הנשיא[עריכת קוד מקור | עריכה]

סגן הנשיא של ארצות הברית הוא השני בחשיבותו ברשות המבצעת. סמכויותיו הן בעיקרן בתחום הרשות המחוקקת, שכן הוא מכהן כנשיא הסנאט (וכאמור הוא המכריע בהצבעות המסתיימות בתיקו). סגן הנשיא מנהל את הישיבות המשותפות של הקונגרס ואת ישיבות חבר האלקטורים. סגן הנשיא הוא יורשו המיידי של נשיא ארצות הברית, והוא מחליף אותו בעת שזה מסיים את כהונתו שלא במועד הצפוי.

הקבינט, מחלקות וסוכונויות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרשות המבצעת מוציאה לפועל את החלטותיה באמצעות מחלקות ממשלתיות האמונות על נושאים מסוימים (דוגמת מחלקת המדינה האמונה על ענייני החוץ ומחלקת ההגנה האמונה על הצבא). מזכירי המחלקות ממונים על ידי הנשיא באישור הסנאט, והם מהווהים יחד עם הנשיא וסגנו את הקבינט של ארצות הברית.

לצד המחלקות הממשלתיות קיימים גם ארגונים אחרים (דוגמת המועצה לביטחון לאומי, נציב הסחר, משרד הניהול והתקציב ומועצת היועצים הכלכליים) המייעצים לנשיא ומסייעים לו להוציא את מדיניותו לפועל.

קיימות גם סוכנויות ממשלתיות עצמאיות האמונות על נושאים שונים (דוגמת סוכנות הביון המרכזית, מנהל האווירונאוטיקה והחלל הלאומי והסוכנות להגנת הסביבה).

הרשות השופטת[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – המשפט בארצות הברית
Seal of the United States Supreme Court.svg

הרשות השופטת בארצות הברית היא מערכת המשפט, שבראשה עומד בית המשפט העליון של ארצות הברית. תפקיד הרשות השופטת הוא לפרש את החוקים ולהעניש עבריינים. הרשות השופטת שואבת את סמכותה מן הפרק השלישי בחוקת ארצות הברית:

הסמכות השיפוטית של ארצות הברית תהיה נתונה בידי בית משפט עליון אחד, ובידי בתי משפט נמוכים שהקונגרס רשאי להסמיך ולכונן מזמן לזמן.

המקור באנגלית
The judicial Power of the United States, shall be vested in one supreme Court, and in such inferior Courts as the Congress may from time to time ordain and establish.
חוקת ארצות הברית, פרק 3, סעיף 1; בתרגום פרופ' ארנון גוטפלד.

ערכאות השיפוט הפדרליות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסמכותו של הקונגרס לייסד בתי משפט. בשנת 1789 חוקק חוק בתי המשפט שהסדיר לראשונה את בתי המשפט ברצות הברית.

בארצות הברית יש שלוש ערכאות שיפוט ברמה הפדרלית:

  • בית המשפט העליון
  • בתי משפט לערעורים
  • בתי משפט מחוזיים

בית המשפט העליון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית המשפט העליון של ארצות הברית הוא בית המשפט הגבוה ביותר בארצות הברית. הוא הפוסק האחרון בשאלות של חוק, והמפרש הסופי של חוקת ארצות הברית. החלטותיו מהוות תקדים מחייב עבור כל בתי המשפט האמריקניים האחרים, הן פדרליים והן מדינתיים. בית המשפט העליון הוא בית המשפט היחיד שמוזכר בחוקה.

בית המשפט העליון לא מחויב לדון בכל תיק שבקשה לערעור בו מוגשת אליו. במקום זאת, חוק שהעביר הקונגרס ב-1925 קובע כי השופטים העליונים עצמם יקבעו אילו תיקים יגיעו לדיון לפניהם. אם השופטים הסכימו לקבל תיק מסוים, הם מוציאים עבורו צו עיון מחדש (writ of certiorari). מתוך כ-7,500 בקשות המגיעות מדי שנה מרחבי ארצות הברית, רק כאחוז זוכות לצו האמור, ובבית המשפט העליון מתנהלים כ-75 עד 100 תיקים בשנה. בדרך כלל, הקריטריון שעל פיו השופטים מסכימים לדון בתיק הוא האם דיון בו יוכל לשפוך אור חדש על סוגיה חוקתית כלשהי.

בתי משפט פדרליים לערעורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערכאה השנייה בחשיבותה בארצות הברית היא בתי המשפט לערעורים. בתי המשפט מסודרים על פי "סבבים". מקור המונח "סבב" הוא בימים בהם השופט היה רוכב על סוסו אל היישובים השונים כדי לשמוע בהם תיקים, והיה עושה זאת בסבב אחיד. כיום, כאשר בית המשפט קבוע במקומו, "סבב" מציין אחד מ-12 תחומים גאוגרפיים בארצות הברית.

מפת הסבבים והמחוזות של בתי המשפט בארצות הברית

בתי משפט מחוזיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערכאה הפדרלית הנמוכה ביותר בארצות הברית היא בתי המשפט המחוזיים. קיימים בסך הכל 94 בתי משפט מחוזיים, כולל אחד בפוארטו ריקו.

בתי המשפט המחוזיים מחולקים על בסיס אזורים ובכל מדינה יש מחוז פדרלי שיפוטי אחד או יותר. לא קיימים מחוזות שיפוטיים שחולשים על יותר ממדינה אחת.

הואיל ובתי המשפט המחוזיים הם בעלי שיפוט מקורי במרבית הנושאים הפליליים והאזרחיים, המשפט בהם נערך באמצעות חבר מושבעים (בניגוד לשתי הערכאות הגבוהות יותר).

ערעור על פסקי דין והחלטות של בית משפט פדרלי מחוזי הוא בזכות (כלומר, איננו מצריך קבלת רשות להגשתו), והוא נעשה בפני בית משפט פדרלי לערעורים. כך, למשל, ערעור על החלטה של כל אחד מארבעת בתי המשפט הפדרליים המחוזיים בקליפורניה יוגש לבית המשפט לערעורים של ארצות הברית עבור הסבב התשיעי, המופקד על תשע מדינות ושתי טריטוריות במערב ארצות הברית.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]