המנדט הצרפתי בסוריה ובלבנון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
כתב "המנדט על סוריה והלבנון" מטעם חבר הלאומים, 12 באוגוסט 1922

המנדט הצרפתי בסוריה ובלבנוןצרפתית: Mandat français en Syrie et au Liban, בערבית: الانتداب الفرنسي على سوريا ولبنان) התקיים לאחר כיבוש והתפוררות האימפריה העות'מאנית במלחמת העולם הראשונה ובין השנים 1923–1946. בשנות ה-20 המוקדמות של המאה ה-20 השליטה הבריטית והצרפתית בשטחים הללו במזרח התיכון הוכרה רשמית על ידי שיטת המנדטים של חבר הלאומים. רעיון המנדטים היה לשלוט על טריטוריה מסוימת עד שאזרחיה יוכלו להקים מדינה עצמאית, והמנדט "יתפוגג" לאחר מכן. הבריטים קיבלו את המנדט על ארץ ישראל (כולל עבר הירדן) והמנדט על מסופוטמיה, והצרפתים קיבלו את אזורי סוריה ולבנון ואלכסנדרטה (כפי שהוסכם בין בריטניה וצרפת בהסכם סייקס–פיקו). בפועל, הממשל הצרפתי התערב לעיתים תכופות באזורים הללו והיחס היה יותר כאל קולוניה (שלטון ישיר) מאשר אל מנדט (שלטון רך יותר). ב-29 בספטמבר 1923 נמסר לצרפת רשמית המנדט של חבר הלאומים על סוריה, שכלל את שטחן כיום של סוריה, לבנון ואלכסנדרטה. המנדט הצרפתי הסתיים בשנת 1943, ובתחומו הוקמו מדינות עצמאיות של סוריה ולבנון. הכוחות הצרפתיים עזבו לבסוף את סוריה ולבנון בשנת 1946.

סוריה מסוף מלחמת העולם הראשונה ועד השלטון המנדטורי הצרפתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנות מלחמת העולם הראשונה, עתיד האזור כולו (בין מצרים לטורקיה של היום) היה נתון לשורה של הבטחות והסכמים סותרים בין צרפת לבריטניה (סיכומים בכתב בברית לונדון, הסכם סייקס–פיקו וכן סיכומים בין לויד ג'ורג' לז'ורז' קלמנסו), ובין האחרונה לעוד גורמים (פייצל הראשון - מכתבי חוסיין-מקמהון וכן התנועה הציונית - הצהרת בלפור). אמנם הבריטים דאגו לפזר הבטחות שניסוחן לא מחייב (בראייתם), אבל זה לא מנע ממקבלי ההבטחות לדרוש אותם, כמובטח. לפי חלופת המכתבים בין חוסיין למקמהון, סוריה הייתה אמורה להיות חלק מהמדינה הערבית הגדולה שתקיף את כל חצי האי ערב, עיראק ועד גבול טורקיה, בעוד שהבריטים, ראו עצמם מחויבים יותר לעמיתיהם הצרפתים, שלהם הובטחה סוריה ולבנון.

לאחר מלחמת העולם הראשונה האימפריה העות'מאנית התפרקה. ב-1 באוקטובר 1918 הגיע פייסל הראשון מהשושלת ההאשמית לדמשק והקים בה ממשלה ערבית עצמאית סורית. הבריטים העלימו עין מהצעד הזה, שכן הצרפתים עוד לא היו מוכנים לשלוח כוחות לממש את שלטונם על האזור מפני המחסור בחיילים ובתקציב, עקב המלחמה בשטחה נגד גרמניה, שאך זה הסתיימה. בביירות הוקמה "ממשלה מקומית" מטעמו של פייסל. שליחו, שוכרי אל-איובי, כונן מחדש בעיירה בעבדא (בירתה בעבר של ה"מותצרפיה" הלבנונית) את "המועצה המנהלית של לבנון". אולם ב-7 באוקטובר 1918 הגיע הצי הצרפתי לנמל ביירות,[1] וב-8 באוקטובר הגיע לביירות גם הצבא הבריטי.[2] ב-23 באוקטובר הקימו הבריטים באזור מנהל צבאי זמני (O.E.T.A, ראשי תיבות: "מנהל השטחים שנכבשו מהאויב"), והגנרל אדמונד אלנבי חילק אותו לשלושה חלקים, דרום, מזרח ומערב,[2] והפריד בכך בין לבנון לכל שאר סוריה.[3] הממשלה המקומית שהוקמה מטעמו של פייסל בלבנון, גורשה, והשטח הוכרז אזור מנהל צבאי ("O.E.T.A מערב"), שמתוקף הסכם סייקס–פיקו היה מיועד לשליטה צרפתית.[1] באוקטובר 1918 מונה פרנסואה ז'ורז'-פיקו לנציב עליון בלבנון.[2] ב-7 בנובמבר 1918 נמסרה לפרסום בעיתוני ארץ ישראל, סוריה ועיראק "ההצהרה הבריטית-הצרפתית", שהדגישה את זכותם של תושבי האזור לעצמאות ולהגדרה עצמית. בדצמבר 1918 נערכו שיחות בין ראשי הממשלות דייוויד לויד ג'ורג' וז'ורז' קלמנסו, בהן הוחלט כי סוריה תהיה תחת שליטתה של צרפת.[4] ב-13 בספטמבר 1919 נערך "הסכם דוביל" בין לויד ג'ורג' לקלמנסו על פינוי הצבא הבריטי מסוריה ומסירת שטחיה לצרפתים.[5] הבריטים המשיכו לקיים באזור זה נוכחות סמלית, אך לא התערבו במהלכי הצרפתים, ובנובמבר 1919 פינו את צבאם משטחי סוריה ולבנון.[1]

מאוגוסט 1919 שהתה בפריס משלחת מארונית, שהעלתה את תביעת העדה המארונית למדינה נפרדת בגבולות נרחבים. ב-8 באוקטובר 1919 הבטיח ז'ורז' קלמנסו, ראש ממשלת צרפת, כי לבנון תתקיים כמדינה נפרדת, ומינה את הגנרל אנרי גורו לנציב עליון של סוריה ולבנון. בנובמבר-דצמבר 1919 נועדו קלמנסו ופייסל בפריס, ובינואר 1920 הגיעו להבנה: פייסל הסכים להכיר בלבנון נפרדת, בגבולות מצומצמים ותחת מנדט צרפתי, וכן לחסות צרפתית לממשלתו שבסוריה.[5] אולם בעקבות חילופי שלטון בצרפת בינואר 1920, אימצה הממשלה הצרפתית החדשה מדיניות קולוניאלית אגרסיבית בלבנון. בעקבות זאת, הפעילו הלאומיים בסוריה לוחמי גרילה אנטי-צרפתיים בשטחי לבנון (בין היתר באצבע הגליל, שם היו מאורעות תל חי).[6] ב-8 במרץ 1920, משנודע כי ועידת סן רמו עומדת לאשר לצרפת את המנדט על סוריה ולבנון, הכריז הקונגרס הלאומי הסורי על עצמאותה של סוריה, על ריבונותה בגבולותיה הרחבים ועל פייסל כמלך סוריה,[7] והוקמה הממלכה הערבית של סוריה. ב-25 באפריל 1920 מסרה ועידת סן רמו לצרפת את "המנדט על סוריה ולבנון" באופן רשמי.[8]

ב-1920 שלחו הצרפתים כוחות ללבנון, והבריטים, שהממלכה הסורית פעלה בחסותם, התפנו משם כדי לממש את הבטחתם. פייסל לא ויתר, ושלח את צבאו להיאבק בצרפתים. ב-10 ביולי 1920 חברו מארונים חברי "המועצה המינהלית של לבנון" למוסלמים סוניים שחתרו לברית עם דמשק נגד צרפת, וחתמו על איגרת לפייסל, ובה תמיכה במלכותו העצמאית. החותמים נעצרו תוך יומיים בפקודת הגנרל הצרפתי אנרי גורו.[9] ב-14 ביולי 1920 שלח הגנרל אנרי גורו אולטימטום לממשלה בדמשק, ומבלי להמתין לתשובה, נתן פקודה לצבא הצרפתי להתקדם לעברה. פייסל פיזר את הקונגרס והצבא, וב-20 ביולי קיבלה ממשלתו את תנאי האולטימטום הצרפתי, אך לקראת סיום מלחמת סוריה-צרפת, ב-24 ביולי 1920 הובסו הכוחות הלאומיים הסוריים בקרב מייסלון, וב-25 ביולי נכנס הצבא הצרפתי לדמשק. ב-28 ביולי עזב פייסל את סוריה. הצרפתים אפשרו לו לצאת את דמשק בכבוד, אך דנו למוות 32 מראשי הלאומיים, ורבים אחרים נאסרו.[10] לאחר מכן קיבל הכיבוש הצרפתי של סוריה גושפנקא של מנדט חבר הלאומים. המנדט עיצב מחדש את גבולותיה של סוריה. ראשית, נוצרה המדינה החדשה לבנון הגדולה. שנית, נמסרו לידי טורקיה חלקים ממחוז חלב, וכן מחוז אלכסנדרטה, לאחר מכן.

חלוקת סוריה ל"מדינות"[עריכת קוד מקור | עריכה]

"מדינות" המנדט הצרפתי על סוריה והלבנון

שטח המנדט שנמסר לאחריותה של צרפת, כלל ארבעה וילאייטים עות'מאניים: חלב, דיר א-זור, ביירות (להוציא חלק מצפון ארץ ישראל שנותר בידי המנדט הבריטי) ודמשק. ב-1 בספטמבר 1920 חילקו הצרפתים את שטחי המנדט בסוריה לשלוש "מדינות": מדינת דמשק, מדינת חלב, ומדינת לטקיה ("הטריטוריה העלווית").[11] ב-1 בספטמבר 1920 הכריז הנציב העליון הצרפתי, הגנרל אנרי גורו, בטקס בביירות על הקמת "מדינת לבנון הגדולה".[12] ב-23 בדצמבר 1920 נחתם הסכם בריטי-צרפתי, שקבע סופית את הגבול בין ארץ־ישראל לבין סוריה והלבנון, כאשר "אצבע הגליל" נותרה בשטח המנדט הבריטי.[13] במרץ 1921 כוננו הצרפתים את מדינת ג'בל א-דרוז שבהר הדרוזים כאוטונומיה תחת שלטון המנדט.[14] ב-20 באוקטובר 1921 נערך "הסכם פרנקלין-בויון" (שרי החוץ של צרפת וטורקיה), בו נקבע הגבול שבין טורקיה לסוריה. בין צרפת לממשלת אתאתורכ הוסכם כי סנג'ק אלכסנדרטה יישאר בסוריה, אך צרפת תנהיג בו הסדרים אוטונומיים, שיתנו ביטוי למיעוט (לגרסת טורקיה: לרוב) דובר הטורקית.[15] כל אחת מהישויות המדינתיות החדשות נשלטה בידי "נציג" של הנציב העליון הצרפתי, שהחזיק בסגל מינהלי לפי הדגם של המינהל המרכזי בביירות. מתחתיו מינו הצרפתים מושל מקומי שכונה "ואלי". הוא היה כפוף לנציג באופן מלא, וסייעה לו מועצה שמונתה בידי הנציג. גם חלוקת המשנה של המדינות עצמן נעשתה על בסיס החלוקה המינהלית העות'מאנית. המדינות חולקו לסנג'קים, שבראש כל אחד מהם עמד "מותצרף". על-פי אותו דגם נעשתה גם החלוקה המינהלית לנפות ולרשויות נוספות.[16] התקציב המנדטורי היה מאוחד לסוריה וללבנון, ו-47% ממנו הופנו ללבנון.[17]

הלאומיים הסוריים ראו בחלוקת סוריה לישויות פוליטיות שונות, ביטוי לקולוניאליזם על פי העיקרון "הפרד ומשול", וטענו בין היתר כי הצרפתים יצרו את "לבנון הגדול", את "מדינת העלווים" ואת "חבל אלכסנדרטה" כרצף טריטוריאלי שתכליתו לנתק את פנים-סוריה מן החוף.[18] כדי להפחית את הבזבוז הכספי הנובע מהחזקת מנגנוני ממשל כפולים,[17] ביוני 1922 הכריז הנציב העליון אנרי גורו על כינונה של "פדרציה" סורית, שכללה את מדינת דמשק, מדינת חלב והטריטוריה של העלווים, שהוכרזה עתה "מדינה".[19] ביולי 1922 אישר חבר הלאומים את הסדרי המנדט הצרפתי על סוריה ולבנון.[19]

במרץ 1923 בוצע ההסכם מדצמבר 1920 בין בריטניה לצרפת בנוגע לגבול שבין סוריה לארץ־ישראל.[20] ב-9 במאי 1923[20] החליף מקסים וייגאן את אנרי גורו כנציב העליון. הוא התיר בחירות למועצות של ה"מדינות" השונות, והן נערכו ביוני 1923.[21] בספטמבר 1923 אושרר סופית בחבר הלאומים "המנדט הצרפתי על סוריה ולבנון".[22] בינואר 1924 שמעו הנציגים החלביים כי הצרפתים עומדים להפריד את חבל אלכסנדרטה האוטונומי ממדינת חלב ולספח אותו למדינת העלווים, ובעקבות זאת החליטה המועצה הפדרלית על התבטלותה, ועל איחוד של שלוש המדינות. אולם השלטון הצרפתי לא אישר את הכרזת האיחוד כלשונה, וב-26.6.1924 הודיע על איחוד בגרסתו, שלא כלל את מדינת ג'בל א-דרוז ואת מדינת העלווים, אלא של דמשק וחלב ואליהם צורף חבל אלכסנדרטה במעמדו האוטונומי. המועצות הייצוגיות אוחדו למועצה אחת, שמוקמה בדמשק, בירת הקבע של "מדינת סוריה".[23] בנובמבר 1924 התפטר הנציב וייגאן (כיהן עד 1 בינואר 1925) ובמקומו מונה מוריס סראי, שהגיע לביירות בינואר 1925.[23][20] בסוף 1926 הגיע לביירות הנציב העליון החדש, אנרי פונסו (אנ').[24]

סוריה ולבנון תחת השלטון המנדטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך תקופת המנדט הצרפתי, האליטה המקומית הסורית מהתקופה העות'מאנית שמרה על מעמדה, ותפקדה כגורם מתווך בין השלטונות הצרפתיים לבין האוכלוסייה המקומית. בתקופה הזו הזרם הלאומי ערבי היה הזרם הדומיננטי בסוריה, אך בשונה מהעבר, הזרם הלאומי דגל באופן גובר והולך בלאומיות ערבית-סורית על חשבון הפאן-ערביות.

ב-1929 אוכלוסיית שטחי המנדט הצרפתי מנתה 2.139 מיליון נפש, מתוכם 1.593 מיליון מוסלמים.[25]

בעוד שהצרפתים היו מפיציו הנמרצים ביותר של חינוך מודרני בתהליכי המודרניזציה במזרח התיכון במאה ה-19, בתקופת המנדט שלהם בסוריה הם חדלו לטפח את רשת החינוך, כדי שלא תצמיח מתוכה לאומיים מקומיים. ב-1920 היו בסוריה רק שני בתי ספר תיכוניים. לאורך תקופת המנדט נותרה רשת החינוך הציבורית בסוריה משנית בהיקפה לחינוך שהתנהל במסגרות הפרטיות והעדתיות. הם עשו ככל שביכולתם שלא להרחיב את החינוך ואת השימוש היומיומי המודרני בשפה הערבית. הם הכניסו לרשת החינוך הציבורי את השפה הצרפתית, החדירו אותה בהרחבה לתוכנית הלימודים ושמו אותה על בסיס שווה לערבית מבחינת הדרישות והבחינות. ב-1931 רק 28% מתושבי סוריה ידעו קרוא וכתוב. ספרי הלימוד בבתי הספר, הנחילו לתלמידים תודעה מצומצמת ביותר בדבר הקשר לארצות ערב האחרות באזור. המדיניות הצרפתית חתרה לנתק את סוריה מזיקותיה האזוריות, המסורתיות האסלאמיות והערביות המודרניות. החלוקה הפנימית של סוריה ל"מדינות" נועדה בראש ובראשונה להילחם בלאומיות.[26]

בזמן מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה הכריזו הצרפתים על משטר חירום ושלחו לדמשק את הגנרל מקסים וייגאן כמפקד "צבא הלבאנט" וזירת הים התיכון, והוא ייצב את השלטון. במאי 1940 הוא חזר לפריז לשמש כרמטכ"ל. לאחר הכניעה לגרמניה והקמת משטר שיתוף הפעולה של ממשלת וישי, הורה למחליפו בסוריה, הגנרל מיטלהאוזר, לקבל את תנאי הכניעה לגרמניה, ומיטלהאוזר הכריז על כך ב-28 ביוני 1940.[27] עתה נסגר הגבול בין סוריה לארץ ישראל.[28]

סוריה ולבנון נותרו תחת שלטון ממשלת וישי מיוני 1940 עד יוני 1941. בנובמבר 1940 מונה הגנרל אנרי פרנאן דנץ למושל. בינואר 1941 הכריז שוכרי אל-קוותלי על שביתה כללית ובמרץ 1941 העלה את תביעותיו הלאומיות: הוא דרש מממשלת וישי הכרה מיידית בעצמאות סוריה ואשרור חוזה 1936, ביטול צנזורה, שחרור אסירים וכינונה של ממשלה ייצוגית. באפריל 1941 ביטל דנץ את מערך הדירקטורים המחוזיים של סוריה ומינה ממשלה לאומית, שבראשה הועמד ח'אלד אל-עט'ם, שכיהן במשך שנתיים.[29]

במאי 1941 התחולל בעיראק מרד רשיד עאלי אל-כילאני נגד הבריטים. ממשלת וישי הורתה לגנרל דנץ להתיר למטוסים גרמניים לתדלק בסוריה בדרכם לצפון עיראק. בעקבות מעברם של המטוסים בסוריה וחתימת הסכם בין גרמניה הנאצית לממשל וישי על שיתוף פעולה צבאי פעיל, הגיבו הבריטים בהפצצת שדות התעופה הסוריים והתכוננו לפלישה.[30] הבריטים חששו כי סוריה ולבנון יהפכו לבסיס גרמני פעיל כנגדם, וב-8 ביוני 1941 יצאו כוחות חבר העמים הבריטי וכוחות צרפת החופשית למבצע לכיבוש סוריה ולבנון. ב-8 ביוני, יום הפלישה, פרסם הגנרל הצרפתי ז'ורז' קאטרו, נציגו של שארל דה גול, כרוז לתושבי סוריה ולבנון: "אני מבטל בזאת את המנדט ומכריז שאתם חופשיים ועצמאיים. מכאן ואילך אתם עמים ריבוניים ועצמאיים. מעמדכם הריבוני והעצמאי יעוגן בחוזה אשר יגדיר את יחסינו ההדדיים".[30] המלחמה בסוריה ובלבנון הסתיימה בכיבוש שטחי המנדט, ובהחלת שלטון אנשי צרפת החופשית במקום זה של צרפת של וישי. בשורה של הסכמים בין בריטניה וצרפת, שהאחרון בהם נחתם ב-7 באוגוסט 1941, הכירה בריטניה באינטרסים ההיסטוריים של צרפת בלבאנט.[30]

הגנרל קאטרו חזר לכהן כנציב העליון, והממשל הצרפתי התארגן מחדש, בגיבוי של כוח צבאי צרפתי ושל "הכוחות המיוחדים" המקומיים שתחת פיקוד צרפתי. גם הבריטים נשארו בתחום המנדט הצרפתי, במשך כל תקופת המלחמה, אולם הם הציבו את אנשיהם בדרגה של נציגים דיפלומטיים בלבד. בספטמבר 1941 חזר קאטרו על הצהרתו בדבר ההכרה הצרפתית בזכויות סוריה ולבנון לעצמאות וטען כי רק מצב המלחמה הוא זה שמעכב את מימוש הזכויות הללו. קאטרו החל לקדם מדיניות של הישענות על הגורמים ששיתפו פעולה עם צרפת עוד משנות ה-20: בלבנון – האגף הלאומי המארוני בהנהגת אמיל אדה, ובסוריה – "המתונים", יריבי "הגוש הלאומי". בתוקף סמכותו כנציב העליון, ובמצב של השעיית החוקות, אותו ירש משלטון וישי, מינה עוד בקיץ 1941 את תאג' א-דין אל-חסני לנשיא סוריה.[31] ב-26 בנובמבר 1941 הכריז קאטרו על עצמאות לבנון.[32]

בינואר 1943, כשמת הנשיא אל-חסני, הכריזו הצרפתים על החזרת החוקה הלבנונית מ-1926 והסורית מ-1930. קאטרו מינה לנשיא סוריה את "המתון" עטא אל-איובי, ולנשיא לבנון את אלפרד נקאש. עם הכרזת החוקות, הוחלף תוארו של קאטרו ל"נציג כללי". קאטרו חזר לאלג'יריה ובמקומו מונה דיפלומט מקצועי. בינואר 1943 הכריזו הצרפתים גם על בחירות בקיץ אותה שנה.[33]

עצמאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר הבחירות בסוריה ובלבנון, החלו ממשלת "הגוש הלאומי" בדמשק ו"הגוש החוקתי" ובעלי בריתו בביירות, לתאם את מדיניותם מול צרפת. מתחילת אוקטובר 1943 גובשה אסטרטגיה להשתמש בחוקות הפרלמנטריות כדי לממש את התביעות לעצמאות מלאה. שני הגושים קבעו כי הממשלות והפרלמנטים יאשררו את החוקות המחודשות ללא הסעיפים הקובעים את זכות הווטו של הצרפתים. ב-9 בנובמבר 1943 אישר בשארה אל-ח'ורי את הנוסח החדש, תוך התעלמות מאיומי הצרפתים. בעקבות זאת עצרו אותו הצרפתים כעבור יומיים, ומינו במקומו לנשיא לבנון את יריבו אמיל אדה.[34] ב-11 בנובמבר 1943, עצרו כוחות צרפת החופשית מנהיגים לבנוניים בולטים וכלאו אותם במצודת ראשיא. בין מנהיגים אלו היו: בשארה אל-ח'ורי, ריאד א-סולח, פייר ג'ומאייל, כמיל שמעון ועאדל עוסיראן (אנ'). אולם הנוער הלבנוני נרתם למאבק, התקיימה שביתה כללית, והוכרז על ממשלת מרי זמנית.[34] מאסר המנהיגים הביא לעניין בינלאומי נרחב וללחץ על הצרפתים שהביא לשחרור המנהיגים. בעקבות אולטימטום בריטי, ב-22 בנובמבר 1943 נאלצו הצרפתים להדיח את אמיל אדה ולהחזיר את ממשלת "הגוש החוקתי", ויום זה הפך ליום העצמאות הרשמי של הרפובליקה הלבנונית.[34]

ב-1 בינואר 1944 הוכרה סוריה כרפובליקה עצמאית. בינואר 1944 הלכה ממשלת "הגוש הלאומי" בדמשק בדרכה של ממשלת לבנון, והנשיא אל-קוותלי אישר נוסח חדש לחוקה, ללא סעיף 116 שאפשר לצרפתים להטיל וטו על כל החלטה של הפרלמנט והממשלה. הצרפתים נמנעו הפעם מלהגיב בכוח.[34] ב-1944 בוטלה האוטונומיה הנפרדת של הר הדרוזים ואזור העלווים.[35]

לאורך שנת 1944 פעלו ממשלות סוריה ולבנון כגופים ריבוניים, בין היתר החלו לקשור קשרים בינלאומיים. בסוף אוגוסט 1944 חזר דה-גול לפריז לאחר שחרורה, ודרש לחתום על חוזים עם סוריה ולבנון, שיבטיחו את האינטרסים והמעמד המיוחד של צרפת. אולם אל-קוותלי סירב להיכנס למשא ומתן לפני שיפונו כל הכוחות הזרים מאדמת סוריה.[36] בפברואר החלו שיחות עם צרפת, אולם הן הגיעו למבוי סתום. במאי 1945 החליט דה-גול לשלוח צבא מתוגבר לסוריה, וב-19 במאי פרצו קרבות בדמשק שנמשכו עד 31 במאי, שגבו, לפי אחד האומדנים, כ-400 הרוגים וכ-1,500 פצועים בצד הסורי. כמו כן, בניין הפרלמנט בדמשק נהרס.[37] האש הופסקה רק בעקבות איגרת קשה מצ'רצ'יל לדה-גול ולחץ אמריקני. בדצמבר 1945 הסכימו הבריטים והצרפתים על פינוי צבאותיהן מסוריה ומלבנון. שתי המדינות התקבלו לאומות המאוחדות כמדינות עצמאיות.[38]

תחת לחץ של לאומנים סוריים פינו הצרפתים את כוחותיהם ב־17 באפריל 1946 (ותאריך זה נחשב ליום חגה הלאומי של סוריה) והשאירו את הארץ בידיה של הממשלה הסורית שנוצרה עוד בזמן המנדט. פינוי הכוחות הזרים הושלם בלבנון באוגוסט 1946.[38]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 3 חגי ארליך, המזרח התיכון בין מלחמות העולם, ספר ג, עמ' 53.
  2. ^ 1 2 3 חגי ארליך, המזרח התיכון בין מלחמות העולם, ספר ג, עמ' 468.
  3. ^ חגי ארליך, המזרח התיכון בין מלחמות העולם, ספר ג, עמ' 162–163.
  4. ^ חגי ארליך, המזרח התיכון בין מלחמות העולם, ספר ג, עמ' 469.
  5. ^ 1 2 חגי ארליך, המזרח התיכון בין מלחמות העולם, ספר ג, עמ' 471.
  6. ^ חגי ארליך, המזרח התיכון בין מלחמות העולם, ספר ג, עמ' 163–164.
  7. ^ חגי ארליך, המזרח התיכון בין מלחמות העולם, ספר ג, עמ' 157, 163.
  8. ^ חגי ארליך, המזרח התיכון בין מלחמות העולם, ספר ג, עמ' 64, 163.
  9. ^ חגי ארליך, המזרח התיכון בין מלחמות העולם, ספר ג, עמ' 473.
  10. ^ חגי ארליך, המזרח התיכון בין מלחמות העולם, ספר ג, עמ' 164–165.
  11. ^ חגי ארליך, המזרח התיכון בין מלחמות העולם, ספר ג, עמ' 473.
  12. ^ חגי ארליך, המזרח התיכון בין מלחמות העולם, ספר ג, עמ' 66–68.
  13. ^ חגי ארליך, המזרח התיכון בין מלחמות העולם, ספר ג, עמ' 474.
  14. ^ חגי ארליך, המזרח התיכון בין מלחמות העולם, האוניברסיטה הפתוחה, ספר ג, יחידה 5, עמ' 179–180.
  15. ^ חגי ארליך, המזרח התיכון בין מלחמות העולם, ספר ג, עמ' 475.
  16. ^ חגי ארליך, המזרח התיכון בין מלחמות העולם, ספר ג, עמ' 179.
  17. ^ 1 2 חגי ארליך, המזרח התיכון בין מלחמות העולם, ספר ג, עמ' 189.
  18. ^ חגי ארליך, המזרח התיכון בין מלחמות העולם, ספר ג, עמ' 180.
  19. ^ 1 2 חגי ארליך, המזרח התיכון בין מלחמות העולם, ספר ג, עמ' 476.
  20. ^ 1 2 3 חגי ארליך, המזרח התיכון בין מלחמות העולם, ספר ג, עמ' 478.
  21. ^ חגי ארליך, המזרח התיכון בין מלחמות העולם, ספר ג, עמ' 191.
  22. ^ חגי ארליך, המזרח התיכון בין מלחמות העולם, ספר ג, עמ' 73.
  23. ^ 1 2 חגי ארליך, המזרח התיכון בין מלחמות העולם, ספר ג, עמ' 192.
  24. ^ חגי ארליך, המזרח התיכון בין מלחמות העולם, ספר ג, עמ' 483.
  25. ^ חגי ארליך, המזרח התיכון בין מלחמות העולם, ספר ג, עמ' 398.
  26. ^ חגי ארליך, המזרח התיכון בין מלחמות העולם, ספר ג, עמ' 181–182.
  27. ^ חגי ארליך, המזרח התיכון בין מלחמות העולם, ספר ה, עמ' 88.
  28. ^ חגי ארליך, המזרח התיכון בין מלחמות העולם, ספר ה, עמ' 89.
  29. ^ חגי ארליך, המזרח התיכון בין מלחמות העולם, ספר ה, עמ' 91.
  30. ^ 1 2 3 חגי ארליך, המזרח התיכון בין מלחמות העולם, ספר ה, עמ' 92.
  31. ^ חגי ארליך, המזרח התיכון בין מלחמות העולם, ספר ה, עמ' 130.
  32. ^ חגי ארליך, המזרח התיכון בין מלחמות העולם, ספר ה, עמ' 132.
  33. ^ חגי ארליך, המזרח התיכון בין מלחמות העולם, ספר ה, עמ' 133.
  34. ^ 1 2 3 4 חגי ארליך, המזרח התיכון בין מלחמות העולם, ספר ה, עמ' 137.
  35. ^ חגי ארליך, המזרח התיכון בין מלחמות העולם, ספר ה, עמ' 136.
  36. ^ חגי ארליך, המזרח התיכון בין מלחמות העולם, ספר ה, עמ' 139.
  37. ^ חגי ארליך, המזרח התיכון בין מלחמות העולם, ספר ה, עמ' 140.
  38. ^ 1 2 חגי ארליך, המזרח התיכון בין מלחמות העולם, ספר ה, עמ' 141.