המנדט הצרפתי בסוריה ובלבנון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
דגל סוריה בימי המנדט הצרפתי.

המנדט הצרפתי בסוריה ובלבנוןצרפתית: Mandat français en Syrie et au Liban, בערבית: الانتداب الفرنسي على سوريا ولبنان) התרחש לאחר כיבוש והתפוררות האימפריה העות'מאנית במלחמת העולם הראשונה ובין השנים 1923–1946). הרעיון של המנדטים הבריטיים והצרפתים במזרח התיכון היה של שליטה על מדינה מסוימת (שלטון רך) עד שאזרחיה יוכלו להקים מדינה עצמאית, והמנדט "יתפורר" לאחר מכן. הבריטיים קיבלו את המנדט הבריטי על ארץ ישראל (שמה היה פלשתינה בזמנו), עבר הירדן ועיראק, והצרפתים קיבלו את אזורי סוריה ולבנון ואיסכנדרון[1] כפי שנקבע בהסכם סייקס–פיקו. בפועל הממשל הצרפתי התערב לעיתים תכופות באזורים הללו והיחס היה יותר כעל קולוניה מאשר אל מנדט (ההבדל הוא באופן השלטון הישיר בקולוניה לעומת השלטון הרך יותר במנדט). בשנות ה-20 המוקדמות של המאה ה-20 הכיר חבר הלאומים במנדט וב-29 בסמפטמבר 1923 התיר לצרפת להתחיל רשמית את המנדט בסוריה, לבנון ואיסכנדרון. בשנת 1946 הצרפתים עזבו את האזור כאשר סוריה ולבנון הכריזו על עצמאותן.

המנדט בסוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מלחמת העולם הראשונה האימפריה העות'מאנית התפרקה, ובשנת 1920 חבר הלאומים חילק את הוילאייטים העות'מאנים במזרח התיכון בין בריטניה שקיבלה את ארץ ישראל ועיראק ובין צרפת אשר קיבלה את סוריה ולבנון וכן את אצבע הגליל.

בשנות מלחמת העולם הראשונה, עתיד האזור כולו (בין מצרים לטורקיה של היום) היה נתון לשורה של הבטחות והסכמים סותרים בין צרפת לבריטניה (סיכומים בכתב בברית לונדון, הסכם סייקס–פיקו וכן סיכומים בין לויד ג'ורג' לז'ורז' קלמנסו), ובין האחרונה לעוד גורמים (פייצל הראשון - מכתבי חוסיין-מקמהון וכן התנועה הציונית - הצהרת בלפור). אמנם הבריטים דאגו לפזר הבטחות שניסוחן לא מחייב (בראייתם), אבל זה לא מנע ממקבלי ההבטחות לדרוש אותם, כמובטח. לפי חלופת המכתבים בין חוסיין למקמהון, סוריה הייתה אמורה להיות חלק מהמדינה הערבית הגדולה שתקיף את כל חצי האי ערב, עיראק ועד גבול טורקיה, בעוד שהבריטים, ראו עצמם מחויבים יותר לעמיתיהם הצרפתים, שלהם הובטחה סוריה ולבנון.

ב-1918 ממלכה ערבית עצמאית סורית נוצרה תחת שלטון המלך פייסל הראשון מהשושלת ההאשמית, אשר לאחר מכן מלך על עיראק. הבריטים העלימו עין מהצעד הזה, שכן הצרפתים עוד לא היו מוכנים לשלוח כוחות לממש את שלטונם על האזור מפני המחסור בחיילים ובתקציב, עקב המלחמה בשטחה נגד גרמניה, שאך זה הסתיימה. הממלכה הערבית של סוריה לא שרדה זמן רב. כעבור שנתיים בלבד, הצרפתים שלחו כוחות ללבנון, והבריטים, שהממלכה הסורית פעלה בחסותם, התפנו משם כדי לממש את הבטחתם. פייצל לא ויתר, ושלח את צבאו להיאבק בצרפתים. לקראת סיום מלחמת סוריה-צרפת, הוא הובס בקרב מייסלון, והצרפתים כבשו את סוריה, ולאחר מכן קיבל כיבוש זה גושפנקא של מנדט חבר הלאומים. המנדט עיצב מחדש את גבולותיה של סוריה. ראשית, נוצרה המדינה החדשה לבנון. שנית, נמסרו לידי טורקיה חלקים ממחוז חלב, וכן מחוז אלכסנדרטה, לאחר מכן.

צרפת חילקה את השטח שבאחריותה, בו נכללו ארבעת הוילאייטים העות'מאניים עליהם נמסר לה מנדט, חלב, דיר א-זור, ביירות (להוציא חלק מצפון ארץ ישראל שנותר בידי המנדט הבריטי) ודמשק לשש מדינות: לבנון, דמשק, חלב, המדינה העלווית, סנג'ק אלכסנדרטה, ומדינת ג'בל א-דרוז שבהר הדרוזים. במהלך תקופת המנדט הצרפתי האליטה המקומית הסורית מהתקופה העות'מאנית שמרה על מעמדה, ותפקדה כגורם מתווך בין השלטונות הצרפתיים לבין האוכלוסייה המקומית. בתקופה הזו הזרם הלאומי ערבי היה הזרם הדומיננטי בסוריה, אך בשונה מהעבר, הזרם הלאומי דגל באופן גובר והולך בלאומיות ערבית-סורית על חשבון הפאן-ערביות.

עם תבוסתה של צרפת במלחמת העולם השנייה, והקמת משטר שיתוף הפעולה (צרפת של וישי), נותר תפקידו של "הנציב העליון" מטעם צרפת בידי הגנרל אנרי פרנאן דנץ, איש וישי. דנץ שיתף פעולה עם גרמניה הנאצית במהלך מרד רשיד עאלי אל-כילאני בעיראק והבריטים חששו כי סוריה ולבנון יהפכו לבסיס גרמני פעיל כנגדם. ביוני 1941 יצאו כוחות בריטים, וכוחות צרפת החופשית למבצע לכיבוש סוריה ולבנון, שהסתיים בכיבוש שטחים אלה, והחלת שלטון אנשי צרפת החופשית במקום זה של צרפת של וישי.

סוריה הכריזה על עצמאות בשנת 1941 אך רק ב-1 בינואר 1944 הוכרה כרפובליקה עצמאית. תחת לחץ של לאומנים סוריים פינו הצרפתים את כוחותיהם ב־17 באפריל 1946 (ותאריך זה נחשב ליום חגה הלאומי של סוריה) והשאירו את הארץ בידיה של הממשלה הסורית שנוצרה עוד בזמן המנדט.

המנדט בלבנון[עריכת קוד מקור | עריכה]

המנדט הצרפתי על לבנון הוקם ב-1 בספטמבר 1920 בהתאם להסכם סייקס–פיקו ולסעיף 22 באמנת חבר הלאומים שהתקבלה בוועידת סן רמו.

כינון מדינה לבנונית גדולה בשליטה ובנוכחות של כוחות צרפתים היה יעדם של הנוצרים המארונים בלבנון ערב פרוץ מלחמת העולם הראשונה. בשנתיים שלאחר המלחמה אכן הצליחה תנועה זו להשפיע בכיוון ניצחונה של המגמה התרבותית הדתית בקולוניאליזם הצרפתי ולממש עקב כך את שלושת יעדיה.

הכרזת המנדט הייתה תנופת הניצחון הפוליטי המשולב של הלאומיות המארונית ושל חוגי הקולוניאליזם הצרפתי. אלא ששיתוף הפעולה לא המשיך לתת את הטון באשר למשטר הפנימי בתוך המסגרת הבעייתית שהקימו. צרפת לא מסרה לידי הלאומיים המארונים את השליטה הפנימית בלבנון, אלא שאפה למסד ככל האפשר, איזון בין העדות. ברוח זו הוקמו מוסדותיה של המדינה החדשה, שהפכה לרפובליקה חוקתית באמצע שנות ה-20. מוסדותיה החוקתיים של הרפובליקה, הבנויים על עקרון הייצוגיות העדתית, אפשרו המשכו של עשור שקט יחסית.

השקט היחסי תחת המנדט הצרפתי לא פתר את בעיות היסוד של לבנון כמדינה, שהוקמה למען הזהות המארונית אך חבקה בגבולותיה רוב שאיננו כזה.

השטח שתוחם בסוף 1918 אמור היה להיהפך תוך שנתיים למדינת לבנון, היא "לבנון הגדולה", מושג חדש זה ביטא בעצם תפיסה חדשה לגמרי ושונה היה באופן מהותי מן המושג "לבנון" מכיוון שהתיחום החדש היה גדול בהרבה.

השטח המצומצם של הסנג'ק הישן, אכן לא התאים לשמש תשתית של ממש למדינה מודרנית, אולם ההרחבה יצרה בעיה דמוגרפית-פוליטית ועם ההרחבה התרבו בשטח החדש של לבנון אלה שלא הזדהו בהכרח עם מדינה שכזו. המוסלמים הסונים אשר התנגדו ברובם המכריע לעצם הקמת המדינה, על אחת וכמה התנגדו להשתייך אליה, הלאומיים המודרניים שבקרבם שאפו להשתייך לסוריה, שהיא מדינה ערבית בעלת רוב מוסלמי. המוסלמים השיעים, אף שחששו ממעמד של מיעוט קטן במדינה כמו סוריה תמכו בהם, והעדיפו זאת על להיות מיעוט במדינה נוצרית. גם הדרוזים אשר הגבולות החדשים איימו לנתקם מאחיהם שבג'בל דרוז (הר הדרוזים) ובחרמון ועתידים היו להיחלש מאוד במדינה החדשה בחרו בחלקם הגדול להתנגד לה. הנוצרים היוונים-אורתודוקסים היססו גם הם להתנתק מאחיהם שבערי סוריה.

היוונים-קתולים היו קרובים יותר מכל עדה אחרת לרעיון כינון מדינה לבנונית בהגמוניה מרונית, והם תמכו במרונים אף על פי שהיו אמורים להפוך למיעוט קטן במדינה החדשה. מכל הגורמים, רק המרונים הזדהו באופן מלא עם קיומה של לבנון. בראשית המאה ה-20 כבר הייתה זו עדה, שהצמיחה מקרבה תנועה לאומית ייחודית, שדרשה לעבור ממצב של אוטונומיה תחת העות'מאנים לריבונות במדינה מודרנית.

בשנת 1941 כבשו כוחות חבר העמים הבריטי וכוחות צרפת החופשית את סוריה ולבנון מידי כוחות צרפת של וישי.

ב-11 בנובמבר 1943, עצרו כוחות צרפת החופשית מנהיגים לבנוניים בולטים וכלאו אותם במצודת ראשיא. בין מנהיגים אלו היו: בשארה אל-ח'ורי, ריאד א-סולח, פייר ג'ומאייל, כמיל שמעון ועאדל אוסיראן. מאסר זה הביא לעניין בינלאומי נרחב וללחץ על הצרפתים, אשר לבסוף נכנעו ושחררו את המנהיגים הלבנוניים ב-22 בנובמבר 1943. תאריך זה נקבע כיום העצמאות של לבנון. לאחר קבלת העצמאות כוננה לבנון יחסים דיפלומטיים עם צרפת.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]