לדלג לתוכן

המסגד הגדול בשיאן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
המסגד הגדול בשיאן
西安大清真寺
Xī'ān Dà Qīngzhēnsì
Great Mosque of Xi'an
המסגד הגדול בשיאן, 2012
המסגד הגדול בשיאן, 2012
מידע כללי
סוג מסגד עריכת הנתון בוויקינתונים
שימוש
  • מסגד
  • אתר תיירות ומורשת תרבותית מקומית לכלל תושבי שיאן
כתובת הרובע המוסלמי בשיאן
מיקום שיאן
מדינה הרפובליקה העממית של סיןהרפובליקה העממית של סין הרפובליקה העממית של סין
בעלים ההתאחדות האסלאמית של סין
מייסדים
  • קיסרים משושלת טאנג
  • קיסרים משושלת מינג
הקמה ובנייה
תאריך פתיחה רשמי
  • 742 לספירה
  • שוחזר ונבנה מחדש בשנת 1384 לספירה
חומרי בנייה עץ ואבן
סגנון אדריכלי מוסלמי בסגנון סיני
מידות
שטח 12,300 מטרים רבועים
מידע טכני
קיבולת 1,000 מתפללים
קואורדינטות 34°15′48″N 108°56′11″E / 34.26333093950632°N 108.93643396003502°E / 34.26333093950632; 108.93643396003502
מפה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

המסגד הגדול של שיאן (בסינית: 西安大清真寺; פין-יין: Xī'ān Dà Qīngzhēnsì; באנגלית: Great Mosque of Xi'an) הוא אחד מהמסגדים הקדם-מודרניים הגדולים ביותר בסין.[1] אף על פי שהמסגד נבנה לראשונה בשנת 742 לספירה, בתקופת שושלת טאנג,[2] צורתו הנוכחית נבנתה ברובה בשנת 1384 לספירה, במהלך שלטונו של הקיסר חונגוו, קיסר סין משושלת מינג,[3] כפי שמתועד ב"רשומות עיריית שיאן" (西安府志).[4][5][6]

המסגד מהווה מקום פולחן פעיל ברובע המוסלמי של שיאן, והוא גם אתר תיירות פופולרי. כולל המתחם יותר מעשרים מבנים בחמש חצרות, ושטחו הכולל הוא 1.23 דונם.[7][8]

אטימולוגיה ומיקום בתוך שיאן

[עריכת קוד מקור | עריכה]

המסגד מכונה גם "מסגד חואג'ואה שיאנג" (בסינית: 化觉巷清真寺; פין-יין: Huàjué Xiàng Qīngzhēnsì), על שם מיקומו בסמטת חואג'ואה מספר 30. לעיתים הוא נקרא גם "המסגד הגדול המזרחי" (בסינית: 东大寺; פין-יין: Dōng Dàsì), מאחר שהוא שוכן בחלקים המזרחיים של הרובע המוסלמי בשיאן (בסינית: 回民街). קיים מסגד נוסף שנקרא, מסגד סמטת דאשואשי (בסינית: 大学习巷清真寺; פין-יין: Dàxuéxí Xiàng Qīngzhēnsì) הממוקם בצידו האחר של הרובע המוסלמי, והוא מכונה "המסגד המערבי" בשיאן.[9]

היסטוריה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

המסגד המקורי מתקופת שושלות טאנג וסונג

[עריכת קוד מקור | עריכה]

כעיר הבירה הקוסמופוליטית של שושלת טאנג בסין, שכנה בצ'אנג-אן (שיאן) קהילה גדולה של סוחרים ואומנים שאינם בני האן. רבים מהם היגרו לסין מאזור מערב אסיה. הקיסר שואן-דזונג[10] ציווה בסביבות שנת 742 לספירה (אז כונה טַאנְגְמִינְגְסְה, 唐明寺) לבנות מקום פולחן לקהילה המוסלמית בעיר.[3] יש הטוענים כי באותה תקופה הוקמו מסגדים גם לקהילות מהגרים בערים צ'ואנְג'וֹאוּ וגואנגג'ואו. קיימות עדויות לכך שהמסגד הקדום שימש גם בתקופת שושלת סונג, זאת בעקבות נוכחות לוח קיסרי שהוצב במסגד והונפק על ידי שלטון שושלת סונג.[11][12]

בעקבות קריסת שושלת טאנג ובהמשך גם שושלת סונג, מרבית חלקי המסגד המקורי שנבנה בתקופת טאנג לא שרדו. המסגד נבנה מחדש לפחות ארבע פעמים[10][3], עד שקיבל את צורתו המודרנית. בסביבות שנות ה-60 של המאה ה-13, המסגד המתפורר שוקם על ידי שלטון שושלת יואן ונקרא "חואיהוי ואנשאן-סי" (בסינית: 回回万善寺).[11]

לוח הנושא את הכיתוב "הלוח של המושל" (בסינית: 道台) נכתב בידי הקיסר שנדזונג משושלת סונג. לוח זה מעיד כי טַאנְגְמִינְגְסְה המקורי שימש גם בראשית תקופת שושלת סונג. כמו כן, הוא מעיד על מאמצים ניכרים מצד הקהילה המוסלמית להשתלב בחברה הסינית ההאן המרכזית – מאמצים שהצליחו בסופו של דבר.[13]

הכיבוש המונגולי של סין לווה בהגירה רחבת היקף של מוסלמים אל המדינה. רבים מהם הועברו על ידי שליטי שושלת יואן המונגולית לשמש כפקידים וסוחרים בסין. האוכלוסייה הזרה, לעיתים קרובות מוסלמית, שהובאה לסין על ידי המשטר המונגולי כונתה בסינית "בעלי העיניים הצבעוניות" (בסינית: 色目人). רבים מהם הגיעו מאזורים שהתאסלמו, כגון ח'אנות קרחניד שבאזור שינג'יאנג ופרס. אף על פי שהם עברו לסין והתיישבו בה דרך קבע, רבים מהמהגרים המוסלמים וצאצאיהם לא ויתרו על אמונתם האסלאמית ולא על זהותם ה"זרה". רבים מתושבים חדשים אלה נישאו לתושבים בני האן המקומיים, ובכך ייסדו וביססו את יסודותיה של האוכלוסייה החווית בסין, שהיא מגוונת מבחינה גנטית.[14]

שחזור המסגד בתקופת שושלת מינג

[עריכת קוד מקור | עריכה]

עיר שיאן, אשר נחרבה בעקבות קריסת שושלת טאנג, נבנתה מחדש בתקופת שושלת מינג עד לשנת 1378 לספירה. שיקום המסגד המקורי לצורתו המודרנית זכה לחסות שלטונית במהלך שלטונו של הקיסר חונגוו. בתקופת שושלת צ'ינג נוספו למסגד חלקים נוספים,[3][15] בהם שער הכניסה הראשי, פָּייפָאנְג (Paifang), וסביל. עדויות לחסות הרשמית של השלטון מופיעות בצורת לוחות שהוצבו במסגד. לדוגמה, לוח הנושא את הכיתוב "הצהרה על שיקום המסגד" (בסינית: 敕赐重修清真寺碑) הוצב בשנת 1606, בתקופת שושלת מינג.[16] לוח נוסף בשם "הצהרה על תיקון המסגד" (בסינית: 敕修清真寺碑) הוצב על ידי שלטון שושלת צ'ינג בשנת 1768.[17]

נטען באופן נרחב כי אף על פי שהקהילה החווית הקפידה לשמור על זהותה הדתית, היא נטתה ואף אימצה בהמשך את המסורות התרבותיות המרכזיות של בני ההאן, כפי שעודדו ממשלות שושלת מינג ובהמשך גם שושלת צ'ינג.[18] עם זאת, לאחר מרד דונגאן (1862–1877), שפרץ בעקבות מתחים אתניים ודתיים בין המוסלמים לבין בני ההאן, הוטלו מגבלות מסוימות על קיום האסלאם. המרד הוביל למהומות ולמעשי טבח הדדיים. לאחר המרד, שלטון שושלת צ'ינג הגביל את חופש הפולחן המוסלמי: שחיטה פולחנית של בעלי חיים נאסרה, בניית מסגדים חדשים נאסרה, והעלייה לרגל למכה נאסרה גם היא.[13][18] מגבלות אלו הוסרו לאחר הפלת שושלת צ'ינג. החל מסוף המאה ה-20, המסגד הגדול של שיאן והאזור שסביבו פותחו והפכו למרכז האוכלוסייה החוואית בעיר שיאן.

לוח המציין כי המסגד הגדול של שיאן הוכרז כאתר היסטורי ותרבותי מוגן ברמת מחוז שאאנשי ב-6 באוגוסט 1956.

בשנת 1956 הכריזה ממשלת הרפובליקה העממית של סין על המסגד כאתר היסטורי ותרבותי מוגן ברמת מחוז שאאנשי. עם זאת, במהלך מהפכת התרבות בסין, כמו מרבית האתרים הדתיים בסין היבשתית, נסגר המסגד זמנית והוסב למפעל פלדה.[19][20] לאחר מותו של מאו דזה-דונג בשנת 1976, חודשו הפעילויות הדתיות, ובשנת 1988 הועלה מעמדו של המסגד והוכר כאתר היסטורי ותרבותי מרכזי מוגן ברמה הלאומית. בשנת 1997 נבחר המסגד לאחד מעשרת האתרים התיירותיים המובילים בעיר שיאן.

שימוש במסגד בתקופה המודרנית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

החל מהמאה ה-21 משמש המסגד מקום תפילה עבור מוסלמים סינים, בעיקר בני החווי. המסגד הגדול של שיאן מייצג את מסורת הגְדִימוּ (בסינית: 格迪目; בערבית: قديم) של האסלאם הסוני לפי האסכולה החנפית, שהיא האסכולה המשפטית הנפוצה ביותר בקרב בני החווי.[21] אולם התפילה המרכזי במסגד יכול להכיל עד 1,000 מתפללים, אם כי בעשור השני של המאה ה-21 משתתפים בו כ-100 מתפללים בלבד בתפילת יום שישי רגילה.[22][23] מבקרים ותיירים יכולים לשלם תשלום סמלי כדי להיכנס למתחם ולצפות בגנים ובאסטלות, אך לבלתי-מוסלמים אסור להיכנס לאולם התפילה.

המסגד הקיים אינו משמש רק כאתר דתי עבור המוסלמים בעיר, אלא גם כאתר מורשת תרבותית לכלל תושבי שיאן. הוא משמש סמל לגיוון האתני והדתי שאפיין את העיר בעבר.

אדריכלות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

המסגד הגדול של שיאן מהווה דוגמה ליכולתה של אדריכלות המסגדים להתאים את עצמה להקשר התרבותי הסיני. במסגד קיימים מאפיינים המשותפים למסגדים ברחבי העולם, כגון הקִיבְּלָה (בערבית: قبلة) והמִחְרָאב (בערבית: محراب), אך לצד זאת משולבים בו גם יסודות אדריכליים סיניים וסמלים תרבותיים מקומיים.

מסגד בסגנון סיני

[עריכת קוד מקור | עריכה]

באופן כללי, המסגד, כמו מרבית המסגדים הסיניים שנבנו בתקופות שושלות מינג וצ'ינג, משלב צורה אדריכלית סינית מסורתית עם פונקציונליות אסלאמית. אף שהמסגד נבנה לפי צורות אדריכליות סיניות מסורתיות, בניגוד לרוב המבנים הסיניים המכוונים על פי ציר צפון–דרום בהתאם לעקרונות הפנג שווי (כשרוב המבנים הדתיים בסין פותחים את שעריהם לכיוון צפון), המסגד מכוון מערבה — לכיוון מכה. בכול רחבי המתחם ישנה קליגרפיה גם בסינית וגם בכתב פרסי-ערבי. כתובות בערבית, כגון השהאדה, נכתבות בסגנון הקליגרפי הסיני (סיני), שהוא סגנון קליגרפי ערבי המשתמש באמצעים המושפעים מהמסורת הסינית, כמו שימוש במכחול דיו סיני לכתיבה.

כיתוב תַחְמִיד ("השבח לאללה"; אלחמדוללה (בערבית: ٱلْحَمْدُ لِلَّٰهِ) ) בקליגרפיה ערבית בסגנון סיני (צִינִי) במסגד הגדול של שיאן.

החצר

[עריכת קוד מקור | עריכה]

המסגד הוא מתחם מוקף חומה הכולל ארבע חצרות, כאשר אולם התפילה ממוקם בחצר הרביעית, שהיא גם המערבית ביותר. החצרות הראשונה והשנייה הן בעיקר גנים סיניים מסורתיים, ואילו בחצרות השלישית והרביעית נמצאים המבנים המרכזיים של המסגד.[3] החצרות מופרדות באמצעות חומות ומחוברות על ידי שערים. מרבית המאפיינים האדריכליים הקיימים בחצרות נבנו בתקופת שושלת מינג או לאחריה.[1][24] עם זאת, קיימים גם פריטים מתקופות קדומות יותר, כמו הלוחות שעל שערי החצר השנייה, שהם תבליטים המתוארכים לתקופת שושלת סונג. בכל חצר ניצב מבנה מרכזי, כגון שער, והיא מוקפת בצמחייה ובמבנים נלווים.

שערי פייפאנג (אנ') (בסינית: 牌坊) ממסגרים את כל החצרות. מדובר בקשתות שהוזמנו על ידי הקיסרות, שנועדו להנציח את תרומתם של יחידים למדינה. ישנם חוקרים הסבורים שמספר שערי הפייפאנג במתחם מרמז על כך שהקהילה המוסלמית החווית נחשבה לאזרחים שווים, בדומה לאזרחים בני האן.[10] בחצר הראשונה, למשל, נמצא שער מונומנטלי מתקופת שושלת צ'ינג, בעוד שבחצר הרביעית ממוקם ביתן הפניקס, גזיבו שהוא ביתן משושה. הקירות ברחבי המתחם מעוטרים בגילופים של צמחים וחפצים, וכן בכתובות בסינית ובערבית. לוחות אבן מתעדים שיפוצים שנעשו במסגד, וכוללים עבודות קליגרפיה. בחצר השנייה מוצבים שני לוחות אבן שעליהם חרוטים טקסטים המעודדים הרמוניה אתנית (לדוגמה, אחד הלוחות מדגיש את הקשרים הבולטים בין האסלאם לבין הדאואיזם), כאשר אחד מהם מיוחס, לכאורה, לכתב ידו של הקליגרף מִי פוּ מתקופת שושלת סונג.

בתוך ביתן הפניקס/הגזיבו

מבנה שֶׁנְגְשִׂינְלוֹאוּ (省心楼), או "מגדל בחינת הלב", הוא פגודה מתומנת בת שלוש קומות, הממוקמת בחצר השלישית. המבנה מכיל מספר לוחות אבן (אסטלות) המתוארכים לתקופת שושלת טאנג. נוכחותם של לוחות אבן אלו, שלעיתים גדולים מאוד, משמשת כעדות התומכת בהקמת המסגד בתקופת שושלת טאנג. למרות השימוש במתחם כמסגד, המסגד הגדול של שיאן בולט בכך שאין בו מינרט. עם זאת, ישנם חוקרים, כגון פרופ' ננסי שטיינהארדט מאוניברסיטת פנסילבניה, הסבורים שמגדל שֶׁנְגְשִׂינְלוֹאוּ שימש במקור כמינרט של המסגד, אשר שימש לקריאה לתפילה.[25] חצר זו משמשת מבקרים להשתתפות בתפילות. החצר השלישית משמשת כמרכז לפעילויות היומיומיות של קהילת המסגד. לדוגמה, המטבח המרכזי של המסגד, משרד האימאם המתגורר במקום, ומחלקות מנהליות נוספות של הקהילה ממוקמות בחצר זו.[25]

בחצר הרביעית נמצא אולם תפילה גדול יותר, היכול להכיל מעל אלף מתפללים.[26]

אולם תפילה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

נהוג להאמין כי אולם התפילה נבנה בתקופת שושלת מינג, אף על פי ששיפוצים נרחבים בוצעו במהלך תקופת שושלת צ'ינג. טענה זו נתמכת בעמודי העץ הרבים הקיימים באולם, שכן השימוש בעמודי עץ קדום לשימוש בעמודי לבנים, אשר אפיינה מבנים מתקופת שושלת צ'ינג. אולם התפילה הוא מבנה עץ מונומנטלי, בעל גג אוכף בצבע טורקיז, תומכות עץ מצוירות מסוג דוגונג, אכסדרה בת שישה עמודים וחמישה שערי כניסה. בניגוד למסגדים ברוב המדינות המוסלמיות, אולם התפילה אינו כולל כיפה אלא תקרה מחודדת מסורתית בסגנון סיני, המצופה באריחי קרמיקה דקורטיביים. במקביל, האולם מעוטר בדימויים של צמחים ופרחים, מה שמעיד כי התוכנית הדקורטיבית נשארה נאמנה למסורת האסלאמית האוסרת דימויים אנתרופומורפיים. התקרה בנויה מעל פלטפורמת אבן רחבה, המוקפת במעקות עץ. אולם התפילה המרווח מורכב משלושה מבנים מחוברים, המוצבים זה מאחורי זה. בחלקו הפנימי והמרוחק של האולם ניצבת קיר הקיבלה האחורי, שעליו גילופי עץ של עיטורים פרחוניים וכתובות קליגרפיות.

גלריה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא המסגד הגדול בשיאן בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. 1 2 Liu, Zhiping (1985). Zhongguo Yisilanjiao jianzhu [Islamic architecture in China]. Xinjiang Renmin Chubanshe.
  2. ↑ "Sino-Arabic script and architectural inscriptions in Xi'an Great Mosque, China". www.researchgate.net.
  3. 1 2 3 4 5 Steinhardt, Nancy S. (2018). China's Early Mosques. Edinburgh University Press. pp. 129–128. ISBN 9781474437219.
  4. ↑ כללי, Front Matter, Journal of the Society of Architectural Historians 55, 1996-12-01 doi: 10.2307/991178
  5. ↑ Dru C. Gladney, Muslim Chinese, Harvard University Press, 6 בינואר 1996, ISBN 9780674594975
  6. ↑ Nancy Shatzman Steinhardt, China's Early Mosques, Edinburgh University Press, אפריל 2018, עמ' 368, ISBN 9781474437219
  7. ↑ .Steinhardt, Nancy Shatzman. China’s Early Mosques. Edinburgh University Press, 2015. PP. 130–131
  8. ↑ How to Visit the Great Mosque of Xi'an (by a Local Guide), www.chinahighlights.com (באנגלית)
  9. ↑ Nancy Shatzman Steinhardt, China's Early Mosques, Edinburgh University Press, 2018, עמ' 133-132 PP, ISBN 9781474437219
  10. 1 2 3 统先, 傅 (2019). 中国回教史. Beijing: 商务印书馆. pp. 33–36. פו טונגשיאן (2019). היסטוריה של האסלאם בסין. בייג'ינג: הוצאת ספרים מסחרית, עמ' 33–36.
  11. 1 2 Jonathan N. Lipman, Familiar Strangers, A History of Muslims in Northwest China, University of Washington Press, January 1998, עמ' PP. 45, ISBN 9780295976440
  12. ↑ Dru C. Gladney, Muslim Chinese, Ethnic Nationalism in the People’s Republic, Harvard University Press, 06/01/1996, עמ' p. 45, ISBN 9780674594975
  13. 1 2 马通. "中国回回民族与伊斯兰教." In 中国西北伊斯兰教的基本特征, 60–68. Lanzhou: 兰州大学出版社, 1990. מא טונג. "המיעוט החוויי בסין והאסלאם." המאפיינים הבסיסיים של האסלאם בצפון-מערב סין, 60–68. לאנז'ואו: הוצאת אוניברסיטת לאנז'ואו, 1990.
  14. ↑ Lipman, Jonathan N. Familiar Strangers: A History of Muslims in Northwest China. University of Washington Press, 1997. PP. 47–48.
  15. ↑ Steinhardt, Nancy Shatzman. China’s Early Mosques. Edinburgh University Press, 2015. PP. 132–134.
  16. ↑ 路秉杰；张广林. 中国伊斯兰教建筑. Shanghai: 上海三联书店, 2005. לוּ בִּינְגְגְ'יֶה; ג'ָאנְג גּוּאַנְגְלִין. ארכיטקטורה אסלאמית בסין. שנגחאי: הוצאת שאנגחאי סאנְלְייֵן, 2005
  17. ↑ Lipman, Jonathan N. Familiar Strangers: A History of Muslims in Northwest China. University of Washington Press, 1997. PP. 49–50.
  18. 1 2 Lipman, Jonathan N. Familiar Strangers: A History of Muslims in Northwest China. University of Washington Press, 1997. PP. 185–187.
  19. ↑ Steinhardt, Nancy Shatzman. China’s Early Mosques. Edinburgh University Press, 2015. PP. 135–137.
  20. ↑ Chen, Xiaomei (15 בינואר 2019). "China's Muslims fear crackdown in the ancient city of Xi'an". The Guardian.
  21. ↑ Gladney, Dru C. Muslim Chinese: Ethnic Nationalism in the People's Republic. Harvard University Press, 1996. PP. 36–39.
  22. ↑ Salahuddin, Iftikhar (2 באוקטובר 2016). "The ancient mosque of X'ian". www.dawn.com. Dawn.
  23. ↑ Steinhardt, Nancy Shatzman. China’s Early Mosques. Edinburgh University Press, 2015. PP. 140–142.
  24. ↑ Kristian Petersen, Interpreting Islam in China: Pilgrimage, Scripture, and Language in the Han Kitab, Oxford University Press, 2018, ISBN 9780190634346
  25. 1 2 Steinhardt, Nancy S. (2008). "China's Earliest Mosques". Journal of the Society of Architectural Historians. 67 (3): 330–361. doi:10.1525/jsah.2008.67.3.330.
  26. ↑ Steinhardt, Nancy Shatzman. China’s Early Mosques. Edinburgh University Press, 2015, p. 147.
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=המסגד_הגדול_בשיאן&oldid=43493763"