המסע הראשון של ג'יימס קוק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ג'יימס קוק

המסע הראשון של ג'יימס קוקאנגלית: First voyage of James Cook) היה משלחת לחקר ימי הדרום, תצפיות אסטרונומיות וניסיון לגלות יבשת דרומית, בהנהגת חוקר הקטבים הנודע ג'יימס קוק שבאותו זמן, אפריל 1768, היה רב חובל אלמוני בצי המלכותי הבריטי. עם מינויו לפיקוד על ספינת המחקר "אנדבר" עלה לדרגת לייטננט.[1]

לקראת המשלחת[עריכת קוד מקור | עריכה]

שרטוט של האנדבר

ב-16 בפברואר 1768 פנתה החברה המלכותית אל המלך ג'ורג' השלישי, בבקשה לממן משלחת מדעית אל האוקיינוס השקט, לשם מחקר ותצפיות במעבר של כוכב הלכת נוגה על פני השמש, שיאפשרו את מדידת המרחק בין כדור הארץ לשמש. האישור המלכותי ניתן למשלחת והאדמירליות בחרה לשלב את מסע המחקר עם שליחות חשאית לחיפוש סימנים באוקיינוס השקט לקיומה המשוער של היבשת טרה אוסטרליס אינקוגניטה ("הארץ הדרומית הלא-נודעת"). מטרות המשלחת, כפי שנמסרו לעיתונות, היו לערוך תצפיות בליקוי נוגה בקיץ הבא ולנסות למצוא תגליות חדשות מדרום וממערב לכף הורן.

במבט לאחור, נראה שהבחירה בקוק הייתה ההגיונית והמתבקשת, אבל באותו זמן, ימים ספורים לאחר שהאדמירליות רכשה תמורת 2,800 ליש"ט ספינת-פחם, ששייטה לאורך החוף המזרחי של אנגליה, ושינתה את שמה מן "האֶרְל מפֶּמְבְּרוֹק" ל"אֶנְדֶבֶר", מעטים היו רואים בג'יימס קוק את האדם המתאים לפיקוד על ספינת מחקר. שמו היה מוכר לחברה המלכותית הודות לתפקידו בתצפיות ליקוי החמה של שנת 1776 במהלך סקר מדידות בחופי ניופאונדלנד, שהקנה לו את התיאור "מתמטיקאי טוב ומיומן מאוד בעיסוקו." באדמירליות היו כמה מנהלנים, שהיו מודעים לסקרים המעולים שביצע בחופי חצי האי לברדור, ניו פאונדלנד, נובה סקוטיה וסנט לורנס.[2] מזכיר האדמירליות, פיליפ סטיבנס, המליץ על קוק מבין עשרות המועמדים לתפקיד, ובבחירתו תמך מושל ניו פאונדלנד, גם הוא איש הצי המלכותי, סר יו פאליסר.[3]

היציאה לדרך[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-26 באוגוסט 1768 הפליגה "אנדבר" מנמל פלימות. היא נשאה 94 אנשי צוות, מצרכים לשנה וחצי ומעלה, ציוד ומיטב המכשירים לעריכת תצפיות אסטרונומיות במהלך ההפלגה. האדמירליות הורתה לקוק להפליג תחילה לטהיטי, להציב שם את המצפה שלו ולערוך את המדידות הנחוצות של ליקוי נוגה. לאחר השלמת משימה זו, נדרש להמשיך בהפלגה לפי ההוראות, שנמסרו לו במעטפה חתומה ותמציתן חקר האפשרות לקיום יבשת דרומית, שאותה דימו אנשי הספינה "דולפין" לצפות מרחוק דרומית לטהיטי. ההוראות היו אופייניות - תמציתיות, מדויקות, אבל לא מגבילות מדי. ניסוחן נעשה במחשבה תחילה:

אתה נדרש להתקדם דרומה במטרה לגלות את היבשת שנזכרה לעיל, עד שתגיע לקו רוחב 40°, אלא אם תגלה אותה קודם לכן. אם לא תגלה אותה או כל ראיות ניכרות לקיומה בהפלגה זו, עליך להמשיך בחיפוש אחריה בכיוון מערב בין קו הרוחב שנזכר לעיל לקו הרוחב 35° עד לגילויה, או עד שתגיע לצד המזרחי של הארץ שגילה טסמן, הקרויה כיום ניו זילנד.

[4]

נתיב מסעו הראשון של ג'יימס קוק

ההכנות והסגל[עריכת קוד מקור | עריכה]

הספינה והצידה[עריכת קוד מקור | עריכה]

A three-masted sailing ship leaves a busy seaport while five men watch from the shore. The seaport is flanked by green hills beneath a cloudy sky.
"הארל מפמברוק", שנודעה בהמשך כ"אנדבר", מפליגה מנמל ויטבי ב-1768. ציור של תומאס לוני מ-1790

הספינה שהאדמירליות בחרה הייתה ספינת סוחר בשם "הארל מפמברוק", שהושקה ביוני 1764. הייתה זו ספינת מפרשים חסונה, בעל קוער רחב ושטוח, ירכתיים רבועות וגוף דמוי-תיבה בעל ספנה עמוקה, באורך 35 מטרים. עיצובה השטוח עשה אותה מתאימה לשיוט במים רדודים ולמשיכה אל החוף לצורך טעינה ופריקה ותיקונים בסיסיים, בלי להידרש למבדוק. הספינה הותאמה לצורכי המסע, כולל סירות ומערכת משוטים, למקרה של העדר רוח או שבר התרנים. כמו כן, כמקובל באותה תקופה, צוידה ספינת הצי המלכותי "אנדבר" בעשרה תותחים קלים בקוטר 4 ליבראות[5] ובשנים-עשר תותחים קלים יותר על גבי כוננות.

סגל הספינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-30 ביולי 1768 הסמיכה האדמירליות את סגל הספינה למסע, שכלל 73 מלחים ו-12 נחתים. הפיקוד על הספינה נמסר ללייטננט ג'יימס קוק בן ה-40. המשנה שלו היה זאכארי היקס, קצין בן 29, שניסיונו כלל פיקוד בפועל על ה"הורנט", ספינה חד-תורנית מצוידת בשישה עשר תותחים קלים. הקצין השלישי היה ג'ון גור, קצין צי בעל ותק של 16 שנים, ששירת כמשנה לרב-חובל על סיפון אוניית הצי המלכותי "דולפין" במסעה להקפת כדור הארץ בשנת 1766.

עוד היו בצוות האסטרונום הרשמי של המשלחת, צ'ארלס גרין. ג'וזף בנקס צורף למשלחת כבוטניקאי והשיג מימון לעוד שבעה אנשים שהצטרפו אליו: חוקר הטבע השוודי דניאל זולאנדר, חוקר הטבע הפיני הרמן שפרינג, שני ציירים, מזכיר מדעי ושני משרתים שחורים מאחוזתו.

מסע התגליות[עריכת קוד מקור | עריכה]

רישומי של מעבר נוגה על פני השמש ב-ק ביוני 1769. ברישום נראה אפקט הטיפה השחורה.

קוק הפליג מנמל פליימות ב-26 באוגוסט 1768 ועמו 94 אנשי סגל וצידה ל-18 חודשים. הספינה הקיפה את כף הורן והמשיכה מערבה לרוחב האוקיינוס השקט בכיוונה להגיע אל מפרץ מאטאוואי, טהיטי, שם נועדו להיערך התצפיות האסטרונומיות, ב-13 באפריל 1769. מעבר נוגה על פני השמש היה אמור להתרחש ב-3 ביוני, ובינתיים הזמין קוק בניית מבצר קטן ומצפה כוכבים, במקום הידוע כיום כ"ונוס פוינט".

האסטרונום צ'ארלס גרין מונה לפקד על התצפיות, שמטרתן העיקרית הייתה להשיג מדידות שתוכלנו לשמש לחישוב מדויק יותר של המרחק בין נוגה לשמש. הצלחה במשימה זו הייתה עתחדה לאפשר את חישוב המרחקים בין כוכבי לכת אחרים, בהתבסס על מסלוליהם. ביום תצפית הליקוי, כתב קוק ברישומיו:

שבת, ה-3. יום זה נמצא מתאים למטרתנו ככל שיכולנו לקוות, אף לא ענן נראה במשך כל היום והאוויר היה צלול לחלוטין, כך שנהנינו מכל יתרון שיכולנו לייחל לו בצפייה בכל מהלך המעבר של כוכב הלכת נוגה על פני עיגול השמש: בבהירות רבה ראינו אטמוספרה או צל אפלולי סביב גוף כוכב הלכת, ששיבש במידה רבה את זמני המגעים, בעיקר בשניים הפנימיים. זולאנדר השתתף בצפיה יחד עם גרין ואתי, ודעותינו היו שונות זו מזו בצפיית זמני המגעים הרבה מעבר למה שאפשר היה לצפות.

למרבה האכזבה, השוני בין המדידות הנפרדות של גרין, קוק וזולנדר היה גדול משולי השגיאה הצפויים. מכשיריהם היו מספקים לפי אמות המידה של התקופה, אבל הרזולוציה לא הייתה מספקת לביטול הטעויות. כשהשוו לאחר זמן, לצורך הפקת לקחים, את התוצאות שלהם עם אלה של תצפיות באותו אירוע שנעשו במקום אחר, התוצאה הסופית לא הייתה מכריעה או מדויקת במידה שקיוו לה. כיום סבורים, שהקשיים נבעו מאפקט הטיפה השחורה, תופעה אופטית המונעת מדידה מדויקת, בייחוד במכשירים ששימשו את קוק, גרין וזולאנדר.

ניו זילנד[עריכת קוד מקור | עריכה]

המפה של קוק לניו זילנד

לאחר השלמת התצפיות, פתח קוק את ההוראות החתומות לחלקו השני של המסע: לתור את דרום האוקיינוס השקט למציאת סימנים לקיומה המשוער של היבשת הדרומית העשירה, טרה אוסטרליס, על פי הוראות נוספות מן האדמירליות:

הוראות סודיות לקפטן קוק, 30 ביוני 1768

  • הוצאה - הארכיבים הלאומיים של אוסטרליה

| format = PDF

החברה המלכותית, ובייחוד אלכסנדר דלרימפל, האמינו, שטרה אוסטרליס אכן קיימת וכי הסיכוי הטוב ביותר של בריטניה לגלות אותה ולתבוע חזקה עליה ועל השפע האגדי שלה, לפני שכל מעצמה אירופאית אחרת הניצבת מולה תצליח בכך, יהיה בכך שינצלו את שליחותו של קוק לתצפיות מעבר נוגה על פני השמש (בספינה קטנה ובלתי מתבלטת כמו האנדבר) ככיסוי.

לקוק, מכל מקום, היו ספקות אישיים משלו באשר לקיום היבשת. בעזרת בן טהיטי בשם טופאיה, שהיה בקיא מאוד בגאוגרפיה של האוקיינוס השקט, הצליח קוק להגיע אל ניו זילנד ב-6 באוקטובר 1769, בראש הקבוצה השנייה אי פעם של אירופאים שהצליחה בכך (אחרי אבל טסמן יותר ממאה שנה קודם לכן, ב-1642). קוק מיפה את כל קו החוף של ניו זילנד, בכמה טעויות משניות בלבד (כגון הגדרת חצי האי בנקס כאי, והמחשבה שרקיאורה הוא חצי אי של האי הדרומי. כמו כן זיהה את מצר קוק, המבדיל בין האי הצפוני לאי הדרומי, שטסמן לא ראה.

ב-31 במרץ 1770 כתב ביומנו:

תנאי הכרחי למסע האנדבר הוא, האפשרות להתעלם מרוב, אם לא כל, הטיעונים וההוכחות שכותבים שונים הציגו להוכחת קיומה של יבשת דרומית; אני מתכוון לצפונית ל-40 מעלות דרום, משום שמה שנמצא דרומית לקו רוחב זה אינני יודע.[6]

באותו יום תיעד את החלטתו לקבוע נתיב לשיבה הביתה דרך החוף המזרחי, הלא נודע אז, של ניו הולנד (כפי שאוסטרליה נקראה אז):

כיון שהוחלט עכשיו לעזוב את הארץ הזאת מכל וכל, ולכוון את מחשבותי לקראת חזרה הביתה בנתיב כזה, שעשוי להגשים כמה שיותר לטובת השירות ששלח אותי, התייעצתיח עם הקצינים בשאלת הדרך המתאימה ביותר להוצאת תוכנית זו לפעול. חזרה דרך כף הורן הייתה הרצויה לי ביותר, כיון שבדרך זו נוכל להוכיח את קיומה או את אי-קיומה של יבשת דרומית, שעודו מוטל בספק; אבל כדי לוודא זאת, היינו חייבים להישאר בקו רוחב גבוה יותר בעיצומו של החורף, אבל מצב הספינה, בכל מובן, לא נחשב מספק למעלל כזה. מאותה סיבה, גם המחשבות להתקדם היישר אל כף התקוה הטובה הונחו הצידה, בייחוד משום שלא היינו יכולים לצפות לשום תגלית בעלת חשיבות סבירה בנתיב זה. על כן הוחלט לחזור דרך איי הודו המזרחית בנתיב הבא: עם עזיבת החוף הזה ננווט מערבה עד שנגיע אל החוף המזרחי של ניו הולנד, ואז נמשיך לאורך החוף הזה צפונה, או בכל כיוון אחר שיוביל אותנו, עד שנגיע אל קצהו הצפוני; ואם נתיב זה יימצא בלתי מעשי, אז נחתור להגיע אל היבשה או האיים שגילה קירוס.[7]

מסע לחקר החוף המזרחי של ניו הולנד, מתוך צפי של התיישבות בריטית בארץ, הומלץ בהוצאת ג'ון קמבל של "Navigantium atque Itinerantium Bibliotheca, או מסעות ותיורים" (1748-1744 ו-1764), ספר שהיה בידי קוק על ה"אנדבר".

הנקודה הראשונה, ביחס לתגלית, תהיה לשלוח פלוגה קטנה על חוף "ארץ ואן דימן" ומשם סביב, באותו נתיב ששימש את קפטן טסמן, אל חוף ניו גינאה; שעשוי לאפשר לאומות שניסו אותו להשיג ודאות גמורה ביחס לסחורות ולסחר... באמצעים אלה, תינתן אפשרות לבחון במשוער את כל החוף האחורי של "ניו הולנד" ו"ניו גינאה"; ונוכל לדעת באותה הצלחה ובאותה ודאות כמו ההולנדים, באיזו מידה תוכל התיישבות במקום לענות על ציפיתינו.

חופי אוסטרליה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תמונות אבוריג'ינים בספר לימוד מ-1914

הנתיב המתוכנן מערבה נועד למצוא את ארץ ואן דימן (טסמניה בימינו, שנצפתה על ידי טסמן), כדי לקבוע אם היא מהווה חלק מן היבשת הדרומית האגדית. ואולם, קוק ואנשיו נאלצו להפליג בנתיב צפוני יותר, מחמת הסופות שהשתוללו באזור, ושייטו הלאה עד שבאחד הימים, בשעות אחר הצהריים, נצפתה יבשה, שקוק כינה בשם פוינט היקס. לפי חישוביו של קוק, ארץ ואן דימן הייתה אמורה להימצא דרומית למיקומם, אבל כיון שמצא שקו החוף נוטה לדרום-מערב, תיעד את ספקותיו, כי היבשה שהתגלתה מתחברת אליה. נקודה זו הייתה על החוף הדרום-מזרחי של יבשת אוסטרליה, ומציאתה הגדירה את משלחתו של קוק כאירופאים הראשונים ברשומות שהגיעו אל קו החוף המזרחי שלה. ביומנו, תיעד קוק את האירוע במילים אלה:

הנקודה הדרומית ביותר של יבשה שצפינו מערבית לנו נמצאת, לפי שיפוטי, בקו הרוחב '0 38° דרום ובקו אורך '07 211° מערב מן המרידיאן של גריניץ'. כיניתי אותה פוינט היקס משום שלויט היקס היה הראשון שגילה את היבשה הזאת.

ביומן הספינה נרשם, שיבשה נצפתה בשעה 6 בבוקר יום חמישי, 19 באפריל 1770. יומן הספינה של קוק השתמש בתאריך הימי, שציין, במאה ה-18, אותו תאריך לכל אירועי הספינה מצהריים עד צהריים, החל בצהרי היום (PM) והמשך בחצות הלילה ואילך (AM). התאריך הימי הזה החל שתים-עשרה שעות לפני חצות הלילה של התאריך האזרחי המקביל. יתרה מזאת, קוק לא התאים את התאריך היומי שלו לפצות על הקפת כדור הארץ עד שהשלים מסע מלא של 360° יחסית לקו האורך של נמל הבית הבריטי שלו, אם מזרחה ואם מערבה. כיון שנסע מערבה במסעו הראשון, התאריך הימי הזה היה 14 שעות מוקדם מנמל הבית שלו (נמל-14 שעות). כיון שהחוף הדרום-מזרחי של אוסטרליה נחשב עכשיו ל-10 שעות מאוחר יותר יחסית לבריטניה, התאריך הזה נקרא עכשיו יום שישי, 20 באפריל.[8]

תווי הנוף של צפייה זו מקובל כנקודה הנמצאת בערך בחצי הדרך בין הערים אורבוסט ומאלאקוטה, על החוף הדרום-מזרחי של מדינת ויקטוריה. סקר שנערך בשנת 1843 התעלם, או שכח, את השם שקוק נתן בעבר לנקודה זו, וכינה אותה בשם כף אוורארד. ביובל ה-200 לצפייה, הוחזר על כנו באופן רשמי השם פוינט היקס.

מפרץ בוטאני[עריכת קוד מקור | עריכה]

עמנואל פיליפס פוקס, "קפטן קוק מגיע למפרץ בוטאני" 1770, 1902

ה"אנדבר" המשיכה צפונה לאורך קו החוף, כל הזמן בטווח ראייה של החוף, וקוק מיפה את השטח ונתן שמות לתוואי נוף תוך כדי שיוט. כעבור שבוע ומשהו, הגיעו אל לשון-ים רחבת-ידיים אך רדודה, ועם כניסתם אליה עגנו סמוך לשונית נמוכה, שדיונות בקדמתה. ג'יימס קוק ואנשיו הציגו את רגלם לראשונה על היבשת, במקום הידוע כיום בשם מפרץ בוטאני, על חצי האי קורנל, ויצרו קשר עוין עם אבוריג'ינים משבט גווגאל. ב-29 באפריל קבע קוק לראשונה את השם "נמל סטינג-ריי". שהיה לבסוף למפרץ בוטאני, בשל כמה ממצאים ייחודיים שאספו הבוטניקאים ג'וזף בנקס, דניאל זולאנדר והרמן שפרינג.

לוח זיכרון המנציח את המקום שם ירד ג'יימס קוק לחוף בקורנל, ניו סאות ויילס

.

בהמשך פותח אתר הנחיתה הראשון הזה (בעיקר על ידי ג'וזף בנקס) כמקום מתאים להקמת יישוב ומוצב קדמי למושבה בריטית. ואולם, כשקפטן ארתור פיליפ והצי הראשון הגיעו לשם כעבור 18 שנים, בראשית 1788, להקים מוצב קדמי ומושבת עונשין, מצאו שהמפרץ וסביבותיו אינם עומדים בציפיות שהציגה התחזית הראשונית. פיליפ הורה אפוא לשנות מיקום אל מעגן במרחק קילומטרים ספורים צפונה, שקוק כינה בשם פורט ג'קסון אבל לא חקר אותו מעבר לזה. במעגן זה, במקום שפיליפ כינה מפרצון סידני, הוקם היישוב סידני. עוד זמן מה לאחר זאת המשיכו להתייחס אל היישוב באופן כללי כמפרץ בוטאני. מדעני המשלחת החלו בתיעוד המדעי האירופאי הראשון של החי והצומח באוסטרליה.

בנחיתה הראשונה של קוק, נוצר הקשר הראשון עם ילידי אוסטרליה תושבי המקום. כשהספינות הפליגו אל תוך המפרץ, הבחינו אנשיהן בילידים על השוניות משני עברי המפרץ. בסביבות השעה 2 אחר הצהריים, הטילו עוגן סמוך לקבוצה של שש או שמונה סוכות. שני ילידים, צעיר ומבוגר יותר, ירדו אל הסירה. הם התעלמו מן המתנות שקוק הציע. יריית רובה שנורתה מעל ראשיהם פצעה קלות את המבוגר בשניים, והא רץ אל הסוכות וחזר עם עוד אנשים, שהטילו חניתות לעבר אנשי קוק, אף כי לא פגעו בהם. הם הונסו משם אחרי עוד שני מטחי ירי. המבוגרים נמלטו, אבל קוק מצא כמה ילדים בסוכות והשאיר להם חרוזים כמחוות ידידות.

נהר אנדבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

Eastern grey kangaroo dec07 02.jpg קוק המשיך בדרכו צפונה, תוך כדי מיפוי קו החוף שלאורכו שייט. ב-24 במאי 1770 עצר בבאסטארד הד. קוק, בנקס ועוד כמה אנשים ירדו אל החוף. תקלה ארעה כש"אנדבר" עלתה על שרטון של שונית המחסום הגדולה, ב-11 ביוני 1770. הספינה ניזוקנה קשות והמסע התעכב בכמעט שבעה שבועות עד תום התיקונים, שנעשו על החוף בשפך נהר אנדבר. בתקופת שהותם שם, יצאו ג'וזף בנקס, הרמן שפרינג ודניאל זולאנדר למסעות האיסוף הראשונים שלהם של צמחיית אוסטרליה. מפגשי הצוות עם הילידים המקומיים היו ברובם שוחרי שלום; קבוצה שפגשו במקום זה היא המקור לשם קנגורו, שמקורו במילה בשפת המקומיים לקנגורו אפור מזרחי, המבוטאת ɡ̊aŋuru.

האי פוזשן[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר השלמת התיקונים התחדשה ההפלגה; הספינה עברה ליד הקצה הצפוני של חצי האי כף יורק ומשם שייטה דרך מצר טורס, בין אוסטרליה לגינאה החדשה, שבו נייוט ב-1606 לואיס ואאס דה טורס. קוק עגן לחופי האי פוזשן ב-22 באוגוסט, ותבע חזקה על כל אורכו של קו החוף שאותו סייר זה עתה ואשר נקרא בהמשך ניו סאות ויילס לכבוד הכתר הבריטי.

בשיוטו דרך מצר טורס ומעבר לכף יורק, גם שם קוק קץ להשערה, שהולנד החדשה וגינאה החדשה הן חלק מאותה חלקת יבשה.

מניעת צפדינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד לנקודה זו במסע, לא איבד קוק ולא אדם יחיד לצפדינה, הישג ראוי לציון ולמעשה ראשון בסוגו בהפלגות למרחקים גדולים במאה ה-18. צפדינה מתפתחת בגלל פגיעה בייצור הקולגן. ויטמין C, אשר מצוי בשפע בפירות ובירקות, אך לא בבשר או בדגים הוא מרכיב חשוב בייצור תקין של הקולגן. בתקופה ההיא היה ידוע, שתזונה דלה בפירות ובירקות גורמת לצפדינה, אבל לא שחסך בוויטמין C הוא האחראי למחלה. נאמן למדיניות הצי המלכותי שראתה אור בשנת 1747, שיכנע קוק את אנשיו לאכול מזונות כגון פירות הדר וכרוב כבוש.

הימאים בימים ההם נודעו לשמצה בהתנגדותם לחידושים, ובראשית הדברים סירבו האנשים לאכול את הכרוב הכבוש. קוק נקט ב"שיטה שמעולם לא נכשלתי בה עם ימאים." הוא פקד להגיש את הכרוב הכבוש לו ולקצינים, והשאיר לצוות את אפשרות הבחירה, כרצונם. תוך שבוע, המלחים, שראו את החשיבות שהבכירים להם מייחסים למזון זה, החלו לדרוש אותו לעצמם ותוך שבוע גבר הביקוש לו במידה כזאת, שהיה הכרח לקבוע מנות קצובות. במקרים אחרים, מכל מקום, נאלץ קוק להסתייע בהטלת משמעת במסורת הצי. "הענשתי את הנרי סטיבנס, ימאי, ואת תומאס דאנסטר, מלח בצי, בשתים-עשרה הצלפות כל אחד עקב סירוב לאכול את מנת בשר הבקר הטרי שהוקצבה להם."

הגישה הכללית של קוק הייתה אמפירית בעיקרה; הוא עודד דיאטה רחבה ככל שהתירו הנסיבות והורה לאסוף כל ירק שאפשר היה למצוא על החופים. כל אנשי הספינה אכלו אותו מזון וקוק הקפיד לחלק באופן שווה כל מה שניתן לחלוקה (ואף המליץ על נוהל זה לכל מפקד ספינה - רשומת יומן ב-4 באוגוסט 1770).

שני מקרי צפדינה אירעו בכל זאת על הסיפון. האסטרונום צ'ארלס גרין והנווט בן טהיטי טופאיה לקו בה וטופלו, וקוק יכול היה לרשום בגאווה ביומנו עם הגיעם אל בטאוויה, ש"אין ולו אדם אחד ברשימת החולים" (רשומת יומן מ-15 באוקטובר 1770), בניגוד למסעות ימיים רבים, שהגיעו אל נמל זה עם חולים רבים מאנשי הצוות.

המסע הביתה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נתיב השייט של "אנדבר" ממצר טורס אל ג'אווה, אוגוסט וספטמבר 1770

"אנדבר" ביקרה באי סאבו ולאחר שלושה ימים המשיכה בדרכה אל בטאוויה, בירת איי הודו המזרחית, בכוונה לשהות שם לצורך תיקונים. בטביה הייתה ידועה בהתפרצויות מלריה, ולפני שובם הביתה ב-1771, חלו רבים מאנשיו של קוק במחלה זו ובאחרות, כגון דיזנטריה. בין הנפגעים היו טופאיה בן טהיטי, המזכיר הפיני של בנקס וחברו המדען הרמן שפרינג, האסטרונום צ'ארלס גרין והמאייר סידני פרקינסון. קוק כינה את האי שפרינג שליד חופי ניו זילנד על שמו של הרמן שפרינג, לכבודו ולהנצחת עבודתו במשלחת.

לאחר השהייה בבטביה הקיף קוק את כף התקווה הטובה ועצר בסנט הלנה. ב-10 ביולי 1771 ראה שוב ניקולס יאנג, הנער שצפה ראשון את ניו זילנד, את אנגליה, או, אם לדייק, את חצי האי ליזארד, הנקודה הדרומית ביותר בקורנוול ומכאן באנגליה כולה, בפעם הראשונה, ו"אנדבר" הפליגה אל תוך התעלה האנגלית ובשעה 6 בבוקר ה-12 ביולי עברה על פני מצוק אבן הגיר ביצ'י הד; אחר הצהריים עגנה "אנדבר" בדאונס וקוק ירד לחוף בדיל, קנט. חזרתו הייתה בלתי צפויה, שכן עיתונים וכתבי עת דיווחו זה מכבר על חששותיהם, שה"אנדבר" אבדה בים או הושמדה בקרב עם הצרפתים.

פרסום היומנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'ון הוקסוורת

יומניו של קוק, יחד עם אלה של בנקס, נמסרו לאדמירליות לשם פרסום עם חזרתו. לורד סנדוויץ' שכר, תמורת 6,000 ליש"ט, את שירותיו של ג'ון הוקסוורת, מבקר ספרות, מסאי ועורך כתב עת לגברים למטרת הוצאה לאור של דין וחשבון מקיף של חקר האוקיינוס השקט: לא רק מסעותיו של קוק אלא גם אלה של ווליס, ביירון ופיליפ קרטרט. הוקסוורת ערך את היומנים של ביירון, ווליס וקרטרט לדיווחים נפרדים בכרך הראשון ואחר מיזג ביומניהם של קוק ובנקס כמה מהגיגיו הוא והוציא מתחת ידיו סיפור בגוף ראשון, שהוצג כדבריו של קוק, בכרך השני. הספר יצא לאור ב-1773 כשלושה כרכים בכותרת

תיאור המסעות שיצאו בפקודת הוד מלכותו הנוכחי לשם תגליות בחצי הכדור הדרומי ויבוצעו בזה אחר זה על ידי קומודור ביירון, קפטן ווליס, קפטן קרטרט וקפטן קוק, ב"דולפין", ה"סוולואו" וה"אנדבר": מסתמך על היומנים שניהלו כמה מפקדים, ועל המסמכים של ג'וזף בנקס; מאת ג'ון הוקסוורת LL.D. בשלושה כרכים. מאוייר בתחריטים ובמבחר גדול של לוחות ומפות המייחסים לארצות שאך זה התגלו, או שנודעו קודם אך לא בשלמותן.

הודפס בשביל ו. סטרהאן וט. קאדל בסטראנד, לונדון: 1773.

הספר יצא למכירה ב-9 ביוני 1773 אך מאמרי ביקורת רבים בעיתונות הפכו את הוצאתו לאסון אישי להוקסוורת. המבקרים קבלו, שלקורא אין כל דרך לדעת, איזה חלק מן הדין וחשבון הוא של קוק, איזה של בנקס ומה בספרים נראה להוקסוורת ולאחרים פוגע בגלל תיאורי המפגשים המיניים של אנשי הספינות עם בנות טהיטי.

קוק חזר לים לפני פרסום הספר והיה מוטרד מאוד בהמשך מכמה מן ההגיגים שהוקסוורת ייחס לו. הוא גמר אומר להוציא בעצמו את יומניו בעתיד.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ p.18‏Alaln Gurney, "below the Convergence", WW. Norton & co., New York 1997
  2. ^ גארני, עמ' 97
  3. ^ גארני, עמ' 19
  4. ^ גארני, עמ' 19-21
  5. ^ בתקופה זו מדדו את קוטר התותח בעזרת משקל הקליע שנורא מהם
  6. ^ ארגון גוטנברג|W.J.L. Wharton, Captain Cook's Journal During the First Voyage Round the World, London, 1893. See also J. C. Beaglehole and R. A. Skelton (eds.), The Journals of Captain James Cook on His Voyages of Discovery, Vol. 1, The Voyage of the Endeavor, 1768-1771, Cambridge University Press for the Hakluyt Society, 1955, p.290.
  7. ^ גוטנברג|W.J.L. Wharton, Captain Cook's Journal During the First Voyage Round the World, London, 1893. See also J. C. Beaglehole and R. A. Skelton (eds.), The Journals of Captain James Cook on His Voyages of Discovery, Vol. 1, The Voyage of the Endeavor, 1768-1771, Cambridge University Press for the Hakluyt Society, 1955, pp.272-273
  8. ^ ארתור ר. הינקס, "Nautical time and civil date", The Geographical Journal, 86 (1935) 153–157