המספד בירושלים (נאום)

המספד בירושלים

נושא הנאום, הרב אברהם יצחק הכהן קוק
תאריך	7 ביולי 1904
שפה	עברית
נואם	אברהם יצחק הכהן קוק, רב העיר יפו
מקום	יפו

המספד בירושלים הוא כינוי לנאום הספד שנשא הראי"ה קוק ביפו בוקר יום כ"ד בתמוז ה'תרס"ד (7 ביולי 1904), עם פטירתו של בנימין זאב הרצל, מנהיג התנועה הציונית. עיקרו הוא ההבחנה בין "משיח בן דוד" המייצג את תנועת הבניין הרוחני של עם ישראל, ובין "משיח בן יוסף" המייצג את תנועת הבניין המעשי של האומה – התנועה הציונית שהרצל עמד בראשה. לדידו של הראי"ה, שתי התנועות מוכרחות לצעוד יחדיו לקראת גאולת ישראל, כאשר "משיח בן דוד" בראש. בהספד מתוארים הרצל והציונות גם בהיגד: "עקבא דמשיח בן יוסף".

רקע

ביום כ' בתמוז ה'תרס"ד (3 ביולי 1904) נפטר בנימין זאב הרצל, מנהיג התנועה הציונית, ומי שהוביל את הציונות המדינית לקראת הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, בהיותו כבן 44 שנים בלבד. פטירתו החטופה של המנהיג הציוני הדגול והצעיר הכתה בהלם את יהודי העולם, ובעיקר את אלה מהם שהיו בעלי הזיקה לתנועה הציונית.

בכל העולם נערכו אירועי הספדים לזכרו וכך גם בעיר יפו, אשר נחשבה באותה עת למרכז היישוב החדש ובה התרכזו מרבית אנשי העלייה השנייה. אירועי מספד נוספים נערכו במקביל גם בידי אנשי היישוב הישן בירושלים בבית הכנסת החורבה ביוזמת הרב שמואל סלנט, בבית הכנסת הספרדי הגדול ביוזמת הרב יעקב שאול אלישר ובבתי כנסת נוספים בעיר, וכן ביפו באירוע נוסף, בצפת, ראשון לציון, רחובות, ראש פינה ועוד.

הראי"ה קוק עלה ארצה פחות מחודשיים קודם לכן, ביום כ"ח באייר (13 במאי), והחל לכהן מיד כרבן של יפו והמושבות סביבה. הוא היה ידוע כבעל השקפה ציונית איתנה, אוהד גדול של ישוב ארץ ישראל וכמי שמוצא מסילות ללבבם של כל יהודי הארץ. שניים מנכבדי העיר – אליהו לבונטין שכיהן כמנהל בנק אנגלו פלשתינה בעיר, וחיים אמזלאג ששימש כסגן הקונסול בריטניה בעיר – פנו אפוא אל הראי"ה וביקשו ממנו להשתתף באירוע ההספד המרכזי בעיר. האחרון הספיק עוד קודם לכן לבקר במושבות ראשון לציון ורחובות, והתרשם עמוקות מיכולתו למצוא שפה משותפת עם החלוצים, לחיזוק נאמנותם לתורה ולמצוות.

אירוע ההספד נערך ב-10 בבוקר, כ"ד בתמוז ה'תרס"ד (7 ביולי 1904), יום קבורתו של הרצל בווינה, באולם המרכזי של בנק אנגלו-פלשתינה ביפו. נכחו בו קרוב למאה מוזמנים מראש. הנואמים היו ארבעה: הרב אברהם יצחק הכהן קוק רבה של העיר, חכם יוסף ארוואץ, מרבני העדה הספרדית ודיין בבית הדין המאוחד לעדות בעיר (אביו של אחד ממנהלי הבנק), הרופא והפעיל הציוני ד"ר הלל יפה, והסופר והפעיל הציוני יהושע ברזילי (אייזנשטט). לפי דיווחי העיתונות, נאומו של הראי"ה ארך כשעה.

הנאומים עשו רושם עמוק, מתוכם נשארו בהזיכרון איזה ביטויים יפים של הרה"ג קוק [...] [ש]אמר כי התנועה הנוכחית היא בבחינה של משיח בן יוסף, כי העומדים לצד התנועה של משיחות בן דוד צריכים לדעת, כי הרבה עליהם ללמוד בנוגע לסדר ובינה מהראשונים, וכי נגד זה צריכים בעלי התנועה המשיחית היוספית לזכור מה שאמר הקב"ה כי "בן דוד בראש" – לאמור, התורה קודמת לכל.

— אבל על מות מתיתיהו הרצל זכרו לברכה, השקפה, 26 ביולי 1904

התגובות לנאום

האירוע נחשב לנקודת החיכוך הראשונה שנתגלעה בין המדיניות הפרו-ציונית המוצהרת של הראי"ה קוק, ובין קנאים מבני היישוב הישן בירושלים. לאחר פרסום דבר הנאומים על הרצל, פורסם פשקוויל בירושלים אשר גינה את המספידים ואת המוספד. הרב צבי יהודה הכהן קוק, בנו של הראי"ה, העיד כי אביו נחלץ לנאום זה, "למרות כמה מבני ירושלים שציערוהו וקינטרוהו על זה ורצו להפריעו מזה". בהתייחסו לגינויים ציין הראי"ה באיגרת לחותנו האדר"ת, רבה של ירושלים, כי נמסר לו ש"אחדים גילו פנים בדברי שלא ככונתי", אולם הוא לא שת לבו לביקורת זו והגן באורך רוח על היענותו לבקשה לנאום ועל תוכנו.

פרסום "המספד בירושלים"

הנאום נכתב מראש בידי הראי"ה קוק במחברת אישית, אשר נקראה לימים "ראשון ליפו", וכפי הנראה נקרא על ידו מן הכתב במהלך האירוע.

בשנת ה'תש"ך (1960), במלאת חצי יובל לפטירת הראי"ה, נדפס המספד לראשונה בכתב העת סיני מבית מוסד הרב קוק. בשנת ה'תשל"ג נדפס הנאום בשנית, מנוקד ומוער, בחוברת "החומר והרוח בגאולת ישראל", בהוצאת "המחלקה לחינוך ולתרבות תורניים בגולה" של ההסתדרות הציונית, בעריכת אליעזר אלינר. שבע שנים לאחר מכן, בשנת ה'תש"מ, נדפס המספד לראשונה בספר נפוץ – בחלקו הראשון של הספר מאמרי הראיה (עמ' 94–99), המקבץ מבחר ממאמריו, נאומיו, הספדיו וכתביו של הרב קוק.

כותרת הנאום – "המספד בירושלים" – נקבעה כפי הנראה בידי הרצי"ה קוק, בנו של הראי"ה ומי שמסר את הנאום לפרסום. הנאום לא נוסח כהספד ולא נישא בירושלים, וכותרתו מבוססת על פסוק בספר זכריה אשר מלווה את המספד. כותרת המשנה היא: "בפטירת הד"ר בנימין זאב הרצל ז"ל, כ' בתמוז תרס"ד".

תוכן הנאום

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

הנאום פותח בלשון הכתוב בספר זכריה (יב, א): ”בַּיּוֹם הַהוּא יִגְדַּל הַמִּסְפֵּד בִּירוּשָׁלַ‍ִם כְּמִסְפַּד הֲדַדְ רִמּוֹן בְּבִקְעַת מְגִדּוֹן”, ובדרשת חז"ל במסכת מגילה (ג, א), לפיה תרגום יונתן בן עוזיאל לפסוק זה – ”בְּיוֹמָא הַהוּא יִסְגֵּי מִסְפְּדָא בִּירוּשְׁלֶים כְּמִסְפְּדָא דְּאַחְאָב בַּר עָמְרִי דִּקְטַל יָתֵיהּ הֲדַדְרִימּוֹן בֶּן טַבְרִימּוֹן בְּרָמוֹת גִּלְעָד וּכְמִסְפְּדָא דְּיֹאשִׁיָּה בַּר אָמוֹן דִּקְטַל יָתֵיהּ פַּרְעֹה חֲגִירָא בְּבִקְעַת מְגִידּוֹ” – זעזע את ארץ ישראל "ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה. יצתה בת קול ואמרה: "מי הוא שגילה סתריי לבני אדם". הראי"ה פותח את נאומו בשאלה: "מהו גודל ההסתר שיש בפסוק זה", ודבריו נועדו להציג תשובה מעמיקה לכך.

בדבריו, דן הראי"ה באריכות בשתי תנועות עומק הקיימות לדבריו בעם ישראל, שהביטוי להן בדברי חז"ל הוא: "משיח בן יוסף" ו"משיח בן דוד" – הראשון הוא הכוח החומרי המקביל לגוף האדם ובא לידי ביטוי בשבט יוסף, והשני – המיוחד לעם ישראל בלבד – הוא הכוח הרוחני המקביל לנשמה ובא לידי ביטוי בשבט יהודה ומלכות יהודה. בתקופת הגלות, בשל עוונות עם ישראל, עומדים הכוח הגופני והחומרי בעימות זה עם זה, אולם מגמת ההיסטוריה היהודית היא איחוד ביניהם.

לפי פרשנותו של הרב קוק, התנועה הציונית, אשר פועלת לייסד מחדש את מדינה ללאום היהודי בארץ ישראל, משקפת את כוחו של משיח בן יוסף. אולם על מנהיגיה לזכור תמיד כי "בן ישי בראש" (סנהדרין קב, א), כלומר שהתנועה הרוחנית־דתית היא מרכזו של עם ישראל. מסורת חכמים שמשיח בן יוסף יהרג (סוכה נב, א), ושמספדו בירושלים יהיה גדול במיוחד כדברי חכמים במסכת מגילה, מבהירה את חשיבותו הגדולה, ולצד זה מבליטה את העובדה שהכוח החומרי אינו עיקרו של עם ישראל, אלא "יש להכניס הכל בחוברת אחת, ולסדר דרכי האומה באופן שכל שיכלול כללי יהיה בסיס לשיכלול הישראלי המיוחד".

אזכור הרצל בנאום

ככלל, עוסק הנאום בתנועות עומק תרבותיות, שמו של הרצל לא נזכר בו, וכדבריו של הראי"ה באגרתו לחותנו האדר"ת: "וכן בדבריי לא סיפרתי כלל בשבחו של ד"ר הרצל מצד עצמו". עם זאת, הראי"ה הזכיר ברמז את שמו ונסיבות מותו הטרגי של הרצל: ”עד שחסרון ההצלחה גרם לסכסוכי דעות וריב אחים, שהלכו בדרך מסוכנה כזאת עד שהמנהיג הראשי נפל חלל, מעוצר רעה ויגון”.

היחס לנאום

בחוגי תלמידיו של הרב צבי יהודה הכהן קוק, בנו של הראי"ה, עורך כתביו וראש ישיבת מרכז הרב, מקובל כי ”מאמר זה נכתב עם עלייתו של הרב ארצה, והוא איננו משנתו האחרונה. אומנם יש בו הרבה בירורים מוסריים חשובים אך מעורבים בהם מספיחי חו"ל. בירורי ההלכה השלמים נכתבו בספר 'אורות'”. תלמידו של הרצי"ה, הרב אברהם רמר, ציין כי "מספר פעמים התחננתי לפניו שילמדני את 'המספד בירושלים', והשתמט".

חרף זאת, בעיני רבים נחשב הנאום לאחד מיסודות משנתו של הראי"ה קוק, וכמפתח להבנת יחסו לתנועה הציונית ולעומד בראש.

ההיסטוריון ד"ר יוסי אבנרי ציין כי פרשת "המספד בירושלים" הייתה סמן הדרך הראשון בהנהגתו הרבנית של הראי"ה קוק כרב ציוני עצמאי בארץ ישראל.

בהתנהגות הרב בפרשת המספד ניתן להצביע על מספר מאפיינים העתידים לחזור בפעילותו הציבורית: [א] הרב לא היה נכון לבטל דעותיו בפני השקפות הרווחות בקרב חלק מציבור הקנאים של הישוב הישן הירושלמי. [ב] הוא לא התחמק מהכרעות העלולות להיות כרוכות במאבק ציבורי. [ג] הוא לא נגרר לתגובות פומביות על גילויי דעת שהופצו נגדו, וניסה לשמור על פרופיל נמוך של הסכסוך. [ד] בנושא השנוי במחלוקת הביע הרב דעתו במירב הזהירות כדי למנוע החרפת מתחים.

— 'הרב קוק ויחסיו עם היישוב הישן בתקופת "העליה השניה"', שרגאי, כרך ב, מוסד הרב קוק תשמ"ה, עמ' 13

לקריאה נוספת

• ד"ר צבי ירון, 'על הרצל', משנתו של הרב קוק, ירושלים תשל"ד, עמ' 282–284
• פרופ' דב שוורץ, 'הציונות הדתית והרצל: דגמים של תדמית', בתוך: הרצל אז והיום: 'מדינת היהודים' במדינת היהודים, אבי שגיא וידידיה שטרן (עורכים), מכון הרטמן 2008, עמ' 294–301; וכן בתוך ספרו מאחדות לריבוי: סיפורה של התודעה הציונית הדתית, מוסד ביאליק תשע"ח, עמ' 91–97
• משה גולצ'ין, 'מאלנד לנוילנד: הרצל בין שומקום לבין אוטופיה', בתוך: הרצל אז והיום: יהודי ישן, אדם חדש?, אבי שגיא וידידיה שטרן (עורכים), מכון הרטמן 2008, עמ' 75–83
• הרב שלמה אבינר, 'משיח בן יוסף ומשיח בן דוד', עם וארצו, בית אל תש"ע, עמ' 227–266
• הרב ראובן רז, 'משיח בן יוסף ומשיח בן דוד במשנתם של ה"שפת אמת" והרב קוק', הרב קוק בין חסידים ומתנגדים, ירושלים תשע"ו, עמ' 119–141
• הרב שאר ישוב כהן, 'הספד הראי"ה על הרצל', אור ישראל וקדושו, ירושלים תשע"ח, עמ' 278–281
• הרב צבי ישראל טאו, ביאור למאמר המספד בירושלים – "איחוד כוחות החומר והרוח בדורות התחייה", עמותת שירת ישראל תשע"ט
• הרב אורי שרקי, 'מניטו קורא את הראי"ה' – מבוא לספר מספד למשיח? מאת הרב יהודה ליאון אשכנזי, ירושלים חש"ד, עמ' 8–16
• "The Lamentation in Jerusalem" – המספד בירושלים, מתורגם לאנגלית בתוספת מבוא והערות בידי הרב בצלאל נאור, המעין 206 [נג,ד]