המעילה בקרן היסוד בצרפת
המעילה בקרן היסוד בצרפת בוצעה על ידי עורך דין אפרים מרגלית שהיה מנהל קרן היסוד בצרפת, בשנים 1955–1961. המעילה נחשבה לגדולה ביותר בתולדות מדינת ישראל עד אז, ובעקבות זאת נדון מרגלית לעונש של 15 שנות מאסר, עונש חסר תקדים בישראל באותה תקופה.
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
אפרים מרגלית, שנולד בסביבות שנת 1916, הוסמך כעורך דין בשנת 1951[1]. בשנים 1952–1954 הוא היה המפקח על נכסי נפקדים בירושלים[2]. במקביל הוא יצא בשליחויות של המגבית המאוחדת לאירופה[3][4]. בשנים 1955–1961 הוא כיהן שמנהל המגבית המאוחדת וקרן היסוד בצרפת[5]. בספטמבר 1961, לאחר שמרגלית סיים את תפקידו ומשפחתו שבה לישראל, עלה חשד שמרגלית מעל בכספי קרן היסוד בגובה של 13 מיליון פרנק צרפתי שהיו שווים אז כ-50 אלף ל"י[6]. המעילה נתגלתה לאחר שתזכורת לאחד התורמים הגדולים של קרן היסוד לגבי הבטחה לתרומה נענתה שהתרומה כבר נמסרה לידי מרגלית. בדיקה שנעשתה בעקבות זאת גילתה שגם סכומים נוספים שנתרמו לא הוכנסו לקופת קרן היסוד ושמרגלית נהג לטפל אישית בתרומות של התורמים הגדולים[7]. בעקבות גילוי המעילה, מנהל קרן היסוד טס לצרפת ודרש ממרגלית לשוב לישראל ולהחזיר את הכסף שנלקח. במשפט נטען שמרגלית הודה שנטל כספים, שאיבד אותם בהימורים ושהוא יחזיר את הכסף על ידי מכירת רכוש שיש לו בישראל[8]. מרגלית נעצר על סיפון האונייה מולדת בה שב לישראל ב-25 באוקטובר 1961[9]. מרגלית הוחזק במעצר עד הגשת כתב אישום נגדו ב-8 בינואר 1962. כתב האישום ייחוס לו שלשול לכיסו של תרומות שקיבל עבור קרן היסוד בצרפת, גבייה מהסוכנות היהודית כספים שלא הגיעו לו עבור ארגון טיולים בישראל, וזיוף מאזני קרן היסוד[10]. את התביעה ניהל סגן פרקליט מחוז ירושלים, א. תל, שטען שמדובר בשיא המעילות במדינת ישראל[11]. המשפט התנהל בפני ד"ר בנימין הלוי שניהל אותו במהירות. מרגלית ויתר על הבאת עדי הגנה[12] והגנתו התבססה על הטענה שמנהל המגבית באירופה הדיח אותו להימורים ושאין לבית משפט ישראלי סמכות לדון אותו על עבירות שבוצעו באירופה. ב-19 במרץ 1962 הורשע ב-70 מתוך 78 סעיפי אישום בכתב האישום, שהסתכמו לגניבת 831 אלף פרנקים צרפתיים חדשים[13], בשווי של כ-166,000 דולר.
לאחר הרשעתו הודה מרגלית בגנבה וטען שעשה זאת מפני שהיה מכור להימורים. הוא נדון ב-25 במרץ 1962 ל-15 שנות מאסר[14]. בנובמבר 1962 דחה בית המשפט העליון את ערעורו של מרגלית על חומרת עונשו, אך קבע שתקופת המאסר תימנה ממעצרו ולא רק מהרשעתו[15]. בנמקו את דחיית הערעור כתב השופט משה לנדוי, שאמנם העונש שנגזר הוא חסר תקדים, אולם "גם מעשי המערער היו חסרי תקדים במהותם, בהיקפם ובתוצאותיהם."[16].
בעקבות המשפט התפטר מנהל קרן היסוד באירופה, הגם שלא נמצא בו אשמה[17]. בעיתונות דווח שהתרומות בצרפת לקרן היסוד לא ירדו בשנה שלאחר פרסום המעילה[18]. במרץ 1963, במסגרת תביעה של קרן היסוד נגד מרגלית נקבע שמרגלית ישלם לקרן 61 אלף ל"י[19]. ביוני 1964 אישר בית המשפט העליון את השעייתו לצמיתות של מרגלית מלשכת עורכי הדין[20]. נשיא המדינה זלמן שזר, העניק למרגלית חנינה שקצרה את עונשו ל-9 שנות מאסר והוא שוחרר מהכלא באפריל 1967, לאחר שריצה כ-5.5 שנות מאסר מתוך ה-15 שנגזרו עליו[21].
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ הוסמכו 30 עו"ד חדשים, הצופה, 30 במאי 1951
- ^ הריסת מבנים מסוכנים בירושלים, הצופה, 15 באפריל 1952
- ^ היחיד והציבור, חרות, 21 ביולי 1953
- ^ אישים ומוסדות, הצופה, 12 בנובמבר 1954
- ^ ועידת המגבית בצרפת קוראת ליהודים להכפיל את מאמציהם, דבר, 22 בפברואר 1960
- ^ ישראלי, מנהל קה"י בפריס נאשם במעילה, מעריב, 8 באוקטובר 1961
- ^ מצפים שהחשוד במעילה יחזור השבוע מצרפת, מעריב, 9 באוקטובר 1961
- ^ הנאשם הודה כי נטל מכספי קרן־היסוד והפסידם במשחקי־מזל, דבר, 6 במרץ 1962
- ^ נעצר עו"ד אפרים מרגלית, חרות, 26 באוקטובר 1961
- ^ 78 פרקים בגליון האישום נגד עו"ד אפרים מרגלית, הצופה, 9 בינואר 1962
- ^ המעילה של ד"ר מרגלית היא שיא המעילות במדינה, הצופה, 14 בינואר 1962
- ^ מרגלית ויתר על עדי הגנה, חרות, 14 במרץ 1962
- ^ אפרים מרגלית הורשע בגניבת 831,000 פרנקים צרפתיים חדשים, דבר, 20 במרץ 1962
- ^ אפרים מרגלית נידון למאסר 15 שנים על מעילה ב־831,000 פרנקים מכספי המגבית, דבר, 26 במרץ 1962
- ^ ביה"ד העליון דחה ערעור מרגלית ואישר גזר־הדין של 15 שנות מאסר, דבר, 27 בנובמבר 1962
- ^ ביהמ"ש העליון מנמק דחיית ערעור א. מרגלית, דבר, 7 בפברואר 1963
- ^ התפטר מנהל קרן היסוד באירופה, למרחב, 4 ביוני 1962
- ^ "פרשת מרגלית" לא הקטינה את המגבית בצרפת, חרות, 24 באפריל 1962
- ^ עו"ד מרגלית ישלם 61 אלף ל"י עבור המעילה בקרן היסוד, חרות, 11 במרץ 1963
- ^ ביהמ"ש העליון אישר השעיית מרגלית כפרקליט, מעריב, 10 ביוני 1964
- ^ עוה"ד מרגלית נחון וישוחרר ערב פסח, מעריב, 2 באפריל 1967