המערכה בתוניסיה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
המערכה בתוניסיה
שבויי מלחמה גרמנים ואיטלקים לאחר כניעת כוחות הציר בתוניסיה.
שבויי מלחמה גרמנים ואיטלקים לאחר כניעת כוחות הציר בתוניסיה.
מערכה: המערכה בצפון אפריקה
מלחמה: מלחמת העולם השנייה
תאריכי הסכסוך 17 בנובמבר 194213 במאי 1943 (25 שבועות ו־3 ימים)
קרב לפני מבצע לפיד
מקום תוניסיה הצרפתית
קואורדינטות
34°N 9°E / 34°N 9°E / 34; 9 
תוצאה ניצחון מכריע לבעלות הברית
הצדדים הלוחמים

הממלכה המאוחדתהממלכה המאוחדת הממלכה המאוחדת
ארצות הבריתארצות הברית ארצות הברית
צרפת החופשיתצרפת החופשית צרפת החופשית
ניו זילנדניו זילנד ניו זילנד
פוליןפולין פולין
ממלכת יווןממלכת יוון ממלכת יוון

גרמניה הנאציתגרמניה הנאצית גרמניה הנאצית
ממלכת איטליהממלכת איטליה ממלכת איטליה

ראשי מדינה
הממלכה המאוחדתהממלכה המאוחדת וינסטון צ'רצ'יל
ארצות הבריתארצות הברית פרנקלין דלאנו רוזוולט 
גרמניה הנאציתגרמניה הנאצית אדולף היטלר
ממלכת איטליהממלכת איטליה בניטו מוסוליני 
מפקדים

גרמניה הנאציתגרמניה הנאצית אלברט קסלרינג
גרמניה הנאציתגרמניה הנאצית ארווין רומל
ממלכת איטליהממלכת איטליה ג'ובאני מסה

אבדות

הרוגים: 11,700
פצועים: 40,780
נעדרים: 23,860
849 מטוסים נהרסו

הרוגים: 12,200
פצועים: 45,000
שבויים:240,000
לפחות 1045 מטוסים נהרסו
מעל 600 מטוסים שנתפסו

המערכה בתוניסיה הוא השם שניתן למערכה הצבאית שהתנהלה בשטח תוניסיה, במסגרת המערכה בצפון אפריקה במלחמת העולם השנייה, בין נובמבר 1942 למאי 1943. המערכה ניטשה בין כוחות מדינות הציר לבין צבאות בעלות הברית. כוחות בעלות הברית כללו בעיקר כוחות צבא מהממלכה המאוחדת, ארצות הברית וצרפת החופשית, אליהם הצטרפו יחידות מכוחות פולין במערב ומממלכת יוון. בריטניה וארצות הברית הגיעו ממזרח, במרדף אחר קורפוס אפריקה הנסוג בפיקודו של הפלדמרשל ארווין רומל, וממערב, לאחר הנחיתות בחופי אלג'יריה ומרוקו במסגרת מבצע לפיד.

בעקבות מבצע לפיד הזרים הפיקוד העליון הגרמני כוחות יבשה ואוויר חזקים לתוניסיה כדי למנוע את נפילתה לידי בעלות הברית, והצליח לבלום את המשך התקדמות כוחותיהם מזרחה ("תחרות המירוץ אל תוניסיה"). בראשית 1943 הצטרפו לכוחות הציר בתוניסיה גם כוחותיו של רומל, שנסוגו מלוב. כוחות הציר ערכו מספר התקפות נגד מוצלחות כנגד בעלות הברית, והנחיתו מכה קשה לכוחות אמריקאים במסגרת קרב מעבר קסרין בפברואר 1943, אך יתרונם המספרי והלוגיסטי של בעלות הברית הביא בסופו של דבר להכרעת כוחות הציר בתוניסיה, ולכניעתם של מעל 230,000 חיילי מדינות הציר במאי.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1939, כשהתחילה מלחמת העולם השנייה, תוניסיה הייתה שייכת לצרפת. ב־1940, כשכוחות הציר בראשות גרמניה כבשו את צרפת, עברה תוניסיה לבעלות מדינות הציר. בדצמבר 1942, כחלק מהדיפת מדינות הציר אחורה בידי בעלות הברית, התייצבו בעלות הברית בראשות ארצות הברית באזור תוניסיה במטרה לכבוש מחדש את האזור.

המערכה במדבר המערבי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – המערכה במדבר המערבי

השנתיים הראשונות של המערכה בצפון אפריקה התאפיינו בקשיי אספקה ומחסור בציוד. בחוף צפון אפריקה יש מעט נמלים טבעיים, בסיס האספקה האיטלקי העיקרי היה נמל טריפולי, 2,100 קילומטר כביש מנמל אלכסנדריה שעל הדלתא של הנילוס, שהיה בסיס האספקה הבריטי. ביניהם יש נמלים קטנים יותר, נמלי בנגאזי וטוברוק, שהיו אף הם תחת שליטה איטלקית. באותו זמן כוחות הצי הבריטי והצי האטלקי במרכז הים התיכון לא הצליחו להכריע זה את זה, דבר שגרר קשיים בהזרמת כוחות אל המערכה. אמנם הבריטים יכלו להעביר אספקה למצרים דרך הים האדום, אך דרך זו ארוכה בהרבה כיוון שלשם כך היו צריכים להקיף את כף התקווה הטובה. בסוף פברואר ובראשית מרץ 1943 ביצעו כוחות הציר בתוניסיה, שכללו בשלב זה שתי ארמיות גרמניות־איטלקיות, מספר התקפות נגד כוחות בעלות הברית. אף על פי שהשיגו מספר הצלחות מקומיות, בעיקר נגד הכוחות האמריקניים, נבלמו התקפות אלו לאחר זמן קצר, ולא הצליחו למנוע את חבירת כוחות בעלות הברית, שהתקדמו לכיוון תוניסיה ממזרח וממערב. באפריל 1943 חידשו כוחות בעלות הברית את המתקפה על השטח שנותר בידי כוחות הציר בתוניסיה, שטח שהלך והצטמצם בהדרגה. השליטה המוחלטת שהשיגו כוחות האוויר והים של בעלות הברית במערב אגן הים התיכון, חרצה את גורלם של כוחות הציר בתוניסיה, שדרכי האספקה שלהם נותקו. ב־12 במאי 1943 נכנעו שרידי כוחות הציר בתוניסיה ויותר מרבע מיליון חיילים גרמנים ואיטלקים נפלו בשבי.

הקרבות בתוניסיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחילת המערכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלב ראשוני של לחימה בצפון מערב

בנובמבר 1942 הועברו מספר דיוויזיות גרמניות ואיטלקיות מצרפת ומאיטליה לתוניסיה, שם שולבו לארמיית הפאנצר החמישית בפיקודו של הגנרל הנס-יירגן פון ארנים. מסוף נובמבר עד דצמבר 1942 הם היו מעורבים בקרבות הגנה עם כוחות בעלות הברית המערביות שהתקדמו ממערב בצפון מערב תוניסיה, מה שהוביל בתחילה לנסיגת בעלות הברית לאחר שהגרמנים הצליחו בתחילה. אלה המשיכו לבנות את כוחותיהם במערב ובתחילת השנה שילבו אותם תחת פיקוד הארמייה הבריטית הראשונה בפיקודו של גנרל קנת' אנדרסון, שגדלה מאוחר יותר לארבעה קורפוסים בסך הכל (שני בריטים, אחד אמריקאי ואחד צרפתי).

ב-23 בינואר, יחידות בריטיות כבשו את טריפולי. בתחילת פברואר 1943, נסוגה מהארמייה השמינית הבריטית, הארמייה האיטלקית הראשונה (לשעבר ארמיית הפאנצר אפריקה) בפיקודו של גנרל ג'ובאני מסה, יחד עם קורפוס אפריקה הגרמני, כבשה את החלק הדרומי של תוניסיה ובמיוחד את קו מארת' בקו הגבול תוניסיה-לוב. צרפת הרחיבה מאוד קו זה מ-1936 עד 1940 כדי להגן על המושבה שלה, צפון אפריקה הצרפתית, מפני המעצמה הקולוניאלית האיטלקית בלוב האיטלקית. ב-23 בפברואר 1943 מונה רומל למפקד העליון של קבוצת ארמיות אפריקה (שהורכבה משתי הארמיות שהוזכרו).

מעבר קסרין[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – קרב מעבר קסרין
חיילים אמריקאים במעבר קסרין, פברואר 1943

כאשר הארמייה ה-8 הבריטית עצרה זמנית את התקדמותה על קו מארת' עקב בעיות אספקה, רומל תקף מיד את חודי החנית של בעלות הברית מערבה. על פי תוכניותיו של רומל, התקיפה הייתה אמורה להתבצע בקו שבין עוצבות בריטיות ואמריקאיות, במטרה לדחוף דרך מעבר קסרין לטבסה ולאחר מכן להקיף את יחידות בעלות הברית במישור אלג'יריה שאיימו על ארמיית הפאנצר ה-5 של ארנים. ארמיית הפאנצר ה-5 הייתה אמורה להתקדם לכיוון סידי בוזיד וביר אל חפי ("מבצע רוח אביבית"), ארמיית הפאנצר הגרמנית-איטלקית על גפסה ("מבצע אוויר בוקר").

ב-14 בפברואר תקפו דיוויזיות הפאנצר ה-10 וה-21 את סידי בוזיד והשמידו שם כ-50 טנקים אמריקאים תוך מספר שעות. התקפת נגד של דיוויזיית השריון האמריקנית הראשונה למחרת סוכלה על ידי תותחי נ"מ גרמניים 88 מ"מ וכוחות משוריינים, השמידה כ-100 טנקים אמריקאים אחרים ולקחה 1,400 שבויים אמריקאים. ב-20 בפברואר השתתפו יחידות של דיוויזיית הפאנצר ה-10 וקורפוס אפריקה הגרמני וכן יחידות ברסליירי האיטלקים נכנסו למעבר קסרין לאחר קרבות קשים. עם זאת, החיבור הבלתי מספק של ההתקפות של רומל ושל פון ארנים העניק לבעלות הברית הזדמנות להתאושש מהכישלונות במעבר קסרין ולפתוח במתקפת נגד עם תגבורות. במצב זה, נאלץ רומל לסגת כדי להימנע מהשמדה מוחלטת של חייליו. ב-25 בפברואר, בעלות הברית כבשו מחדש את המעבר. בקרבות אלו איבדו בעלות הברית למעלה מ-10,000 איש (מתוכם 6,500 איש מהקורפוס האמריקאי ה-2). הגרמנים והאיטלקים איבדו רק כ-2000 איש.

מדנין ומארת'[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרב מדנין, 6 במרץ 1943

לאחר הלחימה במעבר קסרין, רומל התמקד מחדש בקו מארת'. בתחילת מרץ 1943, ארבע דיוויזיות גרמניות (דיוויזיות אפריקה הקלה ה-90 וה-164, דיוויזיות הפאנצר ה-15 וה-21, בתוספת חטיבת הצנחנים ראמקה) וחמש דיוויזיות איטלקיות הוצבו על קו ההגנה הזה בן 35 ק"מ בין רמת מטמטה לים (דיוויזיות השריון ה-131 "Centauro" ו-136 "Giovani Fascisti", הדיוויזיה הממונעת ה-101 "טריאסטה" ודיוויזיות החי"ר ה-16 "Pistoia" ו-80 "La Spezia"). לפי תוכניות "מבצע קאפרי" הכוחות של הקורפוס הבריטי ה-30 בין מדנין לקו מארת' יושמדו לפני הגעת הקורפוס הבריטי ה-10. עם זאת, הודות ל- Ultra, התוכניות הללו היו מוכרות היטב לבריטים.

ב-4 במרץ הציע רומל, בהודעת רדיו ארוכה להיטלר, לקצר דרסטית את קו החזית ולהסיג ראש גשר קטן סביב תוניס.

בשעות הבוקר המוקדמות של ה-6 במרץ תקפו שלוש דיוויזיות שריון גרמניות את העמדות הבריטיות. אולם ההתקדמות המתוכננת על מדנין נכשלה בשל 400 טנקים ו-500 תותחי נ"ט שרוכזו על ידי הבריטים. לאחר 11 שעות איבד רומל 50 מתוך 150 הטנקים שלו והפסיק את ההתקפה. כמה ימים לאחר מכן נמצאה מפה על קצין בריטי שנתפס, עליה שורטטה במדויק המתקפה הגרמנית המתוכננת. רומל כבר לא האמין באפשרות של ניצחון.

ב-7 במרץ קיבל רומל דחייה מוחלטת של הצעתו ב-4 במרץ ממטה הפיהרר; היטלר הביע את כעסו. לאחר מכן החליט רומל להתחיל את תהליך הריפוי שלו. ב-9 במרץ טס רומל מספקס לגרמניה (כף רגלו לא דרכה שוב באפריקה). רומל דיבר עם היטלר במטה הפיהרר (מה שלא רבים מהגנרלים העזו לעשות באותה תקופה, בין היתר משום שהיטלר התרגז וצעק עליהם בפני האחרים).

ב-9 במרץ מונה הנס-יירגן פון ארנים למפקד העליון של קבוצת ארמיות אפריקה.

ב-15 במרץ, הארמייה האיטלקית הראשונה (ג'ובאני מסה) הוצבה בקו מארת' במערך הבא:

  • הקורפוס ה-20 (גנרל אורלנדו)
    • דיוויזיית השריון ה-136 "ג'ובאני פאשיסטי" (גנרל סוצאני)
    • הדיוויזיה הממונעת ה-10 "טריאסטה" (גנרל לה פרלה)
    • הדיוויזיה הקלה ה-90 (גנרל שפונק)
  • הקורפוס ה-21 (גנרל בררדי)
    • דיוויזיית הרגלים ה-80 "לה ספציה" (גנרל פיצולאטו)
    • דיוויזיית הרגלים ה-16 "פיסטויה" (גנרל פאלוגי)
    • הדיוויזיה הקלה ה-164 (גנרל ליבנשטיין)
    • צוות קרב סהרה (גנרל מנריני)
  • דיוויזיית השריון ה-131 "Centauro" (גנרל Calvi di Bergolo) הייתה ממוקמת באזור גפסה.

הארמייה הבריטית השמינית בפיקודו של ברנרד לו מונטגומרי כללה את היחידות הבאות:

מדרום-מערב היה הקורפוס האמריקני ה-2 בפיקודו של גנרל ג'ורג' פטון, שהיה אמור להתקדם לעבר גפסה.

ב-16 במרץ תקפו בעלות הברית הן בדרום והן במערב. כוחות השריון של הארמייה ה-8 הבריטית ניסו לפרוץ דרך בקו מארת' בוואדי זיג-זאאו. למרות השימוש ב-620 טנקים בריטיים מול 91 טנקים איטלקיים בלבד, ההתקפה של הקורפוס הבריטי ה-30 נכשלה בעקבות התנגדות איטלקית קשה. התקדמותו של הקורפוס ה-2 של פטון פגעה בדיוויזיית השריון האיטלקית 131 "Centauro" במשך שנים עשר ימים, מה שגרם למחיקתה כמעט לחלוטין בקרבות אלו. ניסיון של בעלות הברית (ניו זילנדים, צרפתים ואמריקאים) להפריד בין הארמייה האיטלקית הראשונה לארמיית הפאנצר החמישית נכשל באל חמה עם אבדות כבדות.

האיגוף של הקורפוס ה-10 הבריטי את קו מארת', 21–26 במרץ 1943
טנקי קרוסיידר באל חמה, 29 במרץ 1943

הבריטים לא עלו על קו מארת' עד ה-26 במרץ 1943, לאחר שהקורפוס ה-10 הבריטי בפיקודו של בריאן הורוקס הגיע לחלק האחורי של קו מארת', ועקף את רמת מטמטה מכיוון מערב. בעקבות כך, ארנים ומסה החליטו להסיג את כוחותיהם לקו אקרית (15 ק"מ צפונית לגבסה). הנסיגה התרחשה תוך הפצצות כבדות של בעלות הברית. כמה אלפי איטלקים נלקחו בשבי משום שנותרו ללא כל אמצעי תחבורה.

אקרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההתקפה של בעלות הברית על העמדות הגרמניות-איטלקיות בוואדי אקרית החלה בלילה שבין 56 באפריל 1943 בהכנות ארטילריות מסיביות. לאחר מכן תקף מונטגומרי עם 500 טנקים, שלהם התנגדו רק 20 טנקים מדיוויזיית הפאנצר ה-15. הלחימה הקשה באקרית הסתיימה לאחר יממה לאחר הפסדים אדירים משני הצדדים. לאחר מכן נסוגה הארמייה האיטלקית הראשונה לקו אנפידוויל - מנצור 250 ק"מ צפונה משם.

אנפידוויל[עריכת קוד מקור | עריכה]

השלב האחרון של הלחימה מאפריל עד מאי

הנסיגה הגרמנית-איטלקית הושלמה ב-13 באפריל. היחידות השונות (הדיוויזיות היו כעת רק בעוצמה של בריגדות או רגימנטים) ניצבו לאורך הגבעות מצפון לאנפידוויל, שהגרסי והטקרוונה היו חשובים במיוחד מהן. הארמייה הראשונה כללה אז:

  • הקורפוס ה-20
    • הדיוויזיה הקלה ה-90
    • דיוויזיית "ג'ובאני פאשיסטי"
    • דיוויזיית טריאסטה
  • הקורפוס ה-21
    • הדיוויזיה ה-16 פיסטויה
    • דיוויזיית אפריקה הקלה ה-164

דיוויזיית הפאנצר ה-15 עם 15 הטנקים שנותרו לה הוחזקו בעתודה יחד עם שרידי דיוויזיית השריון ה-131 "קנטאורו".

הלחימה באנפידוויל החלה שוב ב-19 באפריל עם הכנה ארטילרית מסיבית. בטאקרונה (נקרא גם נקודת גובה 141), הגדוד ה-1 של רגימנט הרגלים האיטלקי ה-66 "טריאסטה" יחד עם יחידות של רגימנט הפאנצרגרנדיר הגרמני ה-47, הדפו מספר התקפות של יחידות בעלות הברית עדיפות בהרבה. רק לאחר ימים של לחימה יקרה, הצליחו בעלות הברית לכבוש את הגבעה החשובה מבחינה אסטרטגית. ברדיו הבריטי באותה תקופה, ההפסדים הכבדים הוצדקו בעובדה שאיטליה פרסה את מיטב חייליה בטאקרונה. ב-22 באפריל, ב-27 באפריל וב-29 באפריל נכשלו התקפות בעלות הברית על החוף נגד הדיוויזיות "ג'ובאני פאשיסטי" ו"טריאסטה", ועל הגרבי נגד הדיוויזיה "פיסטויה".

מסיקולט[עריכת קוד מקור | עריכה]

שבויי מלחמה איטלקים ליד תוניס

אדוני, חובתי לדווח שהמערכה בתוניסיה הסתיימה. כל התנגדות האויב פסקה. אנחנו האדונים של חופי צפון אפריקה.

– גנרל אלכסנדר לווינסטון צ'רצ'יל ב-13 במאי 1943

השאלה שנדונה ברחבי העולם רק לפני כמה שבועות, האם המערכה בתוניסיה תסתיים בדנקרק או בסטלינגרד, מיושנת כעת.

– רדיו Beromünster ב-14 במאי 1943

בצפון מערב החלה הארמייה הבריטית הראשונה לתקוף ב-22 באפריל. מדרום לגובלאט תפס הקורפוס ה-9 עם שתי דיוויזיות שריון ודיוויזיית חי"ר אחת, צפונה יותר התקדם הקורפוס ה-5 עם שתי דיוויזיות. במשך חמישה ימים, יחידות אלו ניסו לשווא להתקדם לעבר מסיקולט לאורך נהר מדג'רדה. במקביל, כבשו בעלות הברית עמדות אחרות שהתגלו כחשובות מאוד בקרבות מאוחרים יותר. מדרום לגזרה הבריטית, הקורפוס הצרפתי ה-19 כבש את הר פקירין, קצת יותר צפונה הקורפוס האמריקאי ה-2 עשה את דרכו לעבר מאטור מ-23 באפריל. האמריקנים העליונים בהרבה אילצו בהדרגה את היחידות הגרמניות לסגת. המתקפה המכריעה התרחש ב-6 במאי. הקורפוס ה-9 הנחית את המכה לאורך כביש מדג'ז-תוניס. ב-6 במאי, ביצעו חילות האוויר של בעלות הברית 2,500 גיחות, חילות האוויר של הציר שנחלשו קשות הצליחו לבצע רק 60 גיחות. לאחר ששתי דיוויזיות השריון של הקורפוס ה-9 הגיעו למסיקולט, הם דחפו מיד הלאה לכיוון תוניס, רק כדי להתאחד מצפון עם כוחות אמריקאים שפרצו גם הם בגזרתם ב-7 במאי ואילו כוחות אחרים כבשו את ביזרטה. באמצעות פעולות אלה הוקפו שלוש דיוויזיות גרמניות; אלה נכנעו ב-9 במאי.

לאחר שכוחות בעלות הברית כבשו את תוניס וביזרטה, האיטלקים והגרמנים יכלו להחזיק רק בקאפ בון וליד אנפידוויל. אנפידוויל הותקפה גם מצפון ב-9 במאי.

ב-12 במאי 1943 נכנעו שרידי ארמיית הפאנצר החמישית. ב-13 במאי 1943 בשעה 12:30 בצהריים, הארמייה האיטלקית הראשונה תחת מפקדה העליון הפילדמרשל ג'ובאני מסה הייתה היחידה הגדולה האחרונה שנכנעה. הוא נלקח בשבי מלחמה על ידי בעלות הברית. פון ארנים נשלח למחנה הגנרלים הבריטי טרנט פארק עד אמצע 1947.

רק לאחר כניעה זו נודע לציבור הגרמני שרומל כבר עזב את אפריקה במרץ ו (ב-11 במרץ) קיבל את תוספת היהלומים לעיטור צלב האבירים של צלב הברזל עם עלי אלון וחרבות עבור שירותו באפריקה. רומל היה החייל הראשון בצבא שקיבל את העיטור הזה, שהוענק רק 27 פעמים עד סוף המלחמה.

תוצאות הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההיסטוריון האמריקני ויליאמסון מורי כתב ב-1995 שהחלטתו של היטלר (בניגוד לרצונו של רומל) לא לפנות את תוניסיה כשהיא עדיין הייתה אפשרית הייתה אחת הטעויות הצבאיות הקשות ביותר שלו. בדומה לקרב סטלינגרד, רבים מהחיילים הטובים ביותר של הוורמאכט הוצבו בעמדה בלתי נסבלת. אפילו דגמים ראשונים של טנקי הטיגר החדשים הועברו לתוניסיה. בשל היותם מנותקים מיבשת אירופה ומוקפים על ידי בעלות הברית, לא היה מנוס למדינות הציר ממצב זה, שכן לבעלות הברית הייתה עליונות אוויר וימית מול חופי תוניסיה. כמו בסטלינגרד, הלופטוואפה ספג הפסדים עצומים בניסיון הבלתי מעשי לספק לקבוצת ארמיות אפריקה אספקה באמצעות רכבת אווירית (למשל עם מטוסי תובלה מסרשמיט Me-323). ההיסטוריון דייוויד גלנץ מעמיד את האבדות של מדינות הציר במהלך המערכה בתוניסיה בין נובמבר 1942 למאי 1943 על 1045 מטוסים שהופלו וכ-600 נשבו על ידי בעלות הברית. יוזף גבלס כתב שהתבוסה בתוניס הייתה באותו קנה מידה כמו זו של סטלינגרד. ברייך השלישי האוכלוסייה דיברה על "סטלינגרד השנייה" או, בהקשר המתאים, "טוניגרד". יבשת אירופה הייתה כעת פתוחה לבעלות הברית; ב-10 ביולי 1943 הם החלו בפלישה לסיציליה.

ב-20 במאי 1943, נציגים של הארמיות הבריטיות הראשונה והשמינית ושל הצבא האמריקני, קיימו מצעד ניצחון בתוניס, אותו קיבלו הגנרלים דווייט ד. אייזנהאואר, הרולד אלכסנדר ואנרי ז'ירו.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא המערכה בתוניסיה בוויקישיתוף