המערכה על בוסטון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
Gnome-colors-edit-find-replace.svg
יש לשכתב ערך זה. הסיבה לכך היא: ניסוחים לא ברורים; מילים לא נכונות לחלוטין; תרגום משפה אחרת באופן רשלני.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
המערכה על בוסטון
מלחמה: מלחמת העצמאות האמריקאית
The Death of General Warren at the Battle of Bunker's Hill.jpg
"מותו של גנרל וורן", מאת ג'ון טרומבול
תאריך התחלה: 1 בספטמבר 1774
תאריך סיום: 17 במרץ 1776
משך הסכסוך: שנה ו-28 שבועות
מקום: בוסטון, מסצ'וסטס ארצות הבריתארצות הברית
תוצאה: ניצחון אמריקאי
הצדדים הלוחמים

הממלכה המאוחדת 1606הממלכה המאוחדת 1606 בריטניה הגדולה

מפקדים

הממלכה המאוחדת 1606הממלכה המאוחדת 1606 תומאס גייג'
הממלכה המאוחדת 1606הממלכה המאוחדת 1606 ויליאם האו

כוחות

7,700-16,000 חיילים

4,000-11,000 חיילים

אבידות

593 הרוגים ופצועים

1,505 הרוגים ופצועים

המערכה על בוסטוןאנגלית: Boston campaign) הייתה המערכה הפותחת במלחמת העצמאות האמריקאית, אשר התרחשה בעיקר בקולוניה הבריטית "הפרובינציה של מפרץ מסצ'וסטס". תחילתה של המערכה עם הקרבות על לקסינגטון וקונקורד ב-19 באפריל 1775. בקרבות אלו הצליחה המיליציה המקומית לסכל ניסיון של הממשלה הבריטית להחרים מלאי צבאי ולאסור מנהיגים מקומיים בקונקורד, מסצ'וסטס. יחידות הצבא הבריטי סבלו אבדות כבדות במהלך קרבות הנסיגה אל עבר שכונת צ'ארלסטון בבוסטון, אל מול כוחות המיליציה ההולכים וגדלים.

יחידות המיליציה התאספו מחוץ לבוסטון והחלו את המצור על בוסטון שנמשך כאחד עשר חודשים. בקרב המרכזי שהתרחש במהלך המצור, קרב גבעת בנקר, ניצחו אומנם הבריטים, אם כי במחיר כבד מאוד. הקרב עצמו, שגבה את חייהם של למעלה משלוש מאות ושישים חיילים בריטים ואנשי מיליציה אמריקאים, היה אחד הקרבות הקשים ביותר במהלך המלחמה כולה. מלבד קרב זה נרשמו גם התכתשויות נוספות בין הצבא וכוחות המיליציה באזורי החוף של בוסטון אשר גבו את חייהם של עשרות והביאו לפינוי של אלפי אנשי צבא בריטים.

ביולי 1775, קיבל ג'ורג' וושינגטון את הפיקוד על יחידות המיליציה והחל להפוך אותן לכוח צבאי מסודר. ב-4 במרץ 1776 החל הצבא הקונטיננטלי לבצר את רמות דורצ'סטר בדרומה של בוסטון, ולהציב בהן תותחים שיכלו לטווח את בוסטון כולה ואת ספינות הצי הבריטי בנמל העיר. המצור, והמערכה, הסתיימו ב-17 במרץ 1776, עם הנסיגה הסופית של הצבא הבריטי מהעיר. עד היום נחגג ה-17 במרץ בבוסטון כ"יום הפינוי".

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1767 העביר הפרלמנט הבריטי את חוקי טאונסנד שהטילו מכסי ייבוא על נייר, זכוכית, צבע ופריטים נוספים אשר היו מיובאים למושבות. בני החירות וקבוצות פטריוטיות נוספות הגיבו בחרם על הסחורות הכפופות למיסוי החדש והטרידו ואיימו על גובי המכס. מושל הפרובינציה ביקש את הגנת הצבא על אנשי הכתר ובאוקטובר 1768 הגיעו חיילים בריטים אשר כבשו את בוסטון.

המתיחות העולה הגיעה לשיאה בטבח בוסטון ב-5 במרץ 1770 וב"מסיבת התה של בוסטון" ב-16 בדצמבר 1773.

כתגובה למסיבת התה, יזם הפרלמנט ב-1774 את חוקי הכפייה על מנת להעניש את הקולוניות הסוררות. החלק הראשון של החוק, חוק הממשל של מסצ'וסטס, ביטל את חוקת מסצ'וסטס והחליף את הממשל האזרחי בצבאי אשר היה כפוף לכתר הבריטי. הגנרל תומאס גייג', מפקד הכוחות הבריטים בצפון אמריקה, מונה למושל מסצ'וסטס וקיבל את ההוראה מטעם ממשלתו של המלך ג'ורג' לאכוף את סמכויות המלך בקולוניה.

ממפקדתו בבוסטון פיקד גייג' על ארבעה רגימנטים עם כ-4,000 חיילים, אך כנגד אזור ספר גדול הנשלט על ידי כוחות המזוהים עם מתנגדי המשטר. ההתנגדות באזורים אלו הביאה לכך שרבים מהמינויים החדשים של אנשי הממשל, אשר היו כפופים לכתר, נאלצו להתפטר או לחפש מקלט בבוסטון.

תחילת הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – אזעקת אבק השריפה

ב-1 בספטמבר 1774 החרימו חיילים בריטים אבק שריפה ושאר ציוד צבאי ממחסן ליד בוסטון. היות שהאירוע התרחש בתקופה של מתח גואה בין הבריטים לאמריקאים, נרשמה דאגה בקרב תושבי אזורי הספר אשר חשבו, בטעות, כי זוהי תחילתה של המלחמה ואלפי פטריוטים אמריקאים הוזעקו. על אף שהאירוע התברר כאזעקת שווא, הוא תרם לשינוי המציאות בשטח בכמה מישורים; האירוע שימש כ"חזרה גנרלית" לתחילת המערכה כשבעה חודשים לאחר מכן. מלבד זאת, החלו הקולוניאליסטים לפזר אספקה צבאית ממבצרים בניו אינגלנד בקרב כוחות מיליציה מקומיים.

הפעולה בגשר הצפוני של קונקורד של עמוס דוליטל

המצור על בוסטון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופה שלאחר המסע הכושל לקונקורד, נשארו כל אנשי המושבות באזור בוסטון. ימים ספורים לאחר מכן הגיעו אנשים נוספים במקומות רחוקים יותר כגון ניו המפשייר, קונטיקט ורוד איילנד. תחת פיקודו של ארטמיס וורד הם הקיפו את העיר, חסמו את כל הגישות היבשתיות שלה והתכוננו למצור. הנצורים הבריטים התבצרו בנקודות הגבוהות ביותר בעיר.

בעיות אספקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבריטים הצליחו לייבא לעיר אספקה דרך הים, אך לא במידה מספקת. חיילים בריטיים נשלחו לפשוט על שדות חקלאיים שהיו באיים הסמוכים לבוסטון, אך במהרה פונו כל המתיישבים ותוצרתם מהאזור. פעולות אלה נשנו במחלוקת בקרב הבריטים אך הוויכוחים גרמו לאובדן ספינה ושני חיילים. הצורך בחומרי בניין ואספקה הובילו את האדמירל סמואל גרייבס לאשר לסוחר נאמן לשלוח את ספינותיו למחוז מיין מלווה בספינת מפרש של הצי המלכותי. אך התושבים במחוז באו והרגו את מפקד ספינת המפרש והשתלטו עליה ולאחר מכן על יתר הספינות. פעולות אלה הניעו את סמואל גרייבס להגיב בפעולת תגמול באוקטובר, הזעם שגרמה פעולת התגמול גרמה לייסוד חיל הים הקונטיננטלי.

אך גם לצבא המושבות היו בעיות אספקה, הצורך למצוא את כל היחידות במחוזות השונים ולארגן להן מזון, בגדים וציוד צבאי גרמו לכך שכל מנהיג מחוז דאג לצבאו.

גבעת בנקר[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – קרב גבעת בנקר

בסוף חודש מאי קיבל גנרל תומאס גייג' דרך הים כ-2,000 חיילי תגבורת ושלושה גנרלים ויליאם האו, ג'ון בורגוין והנרי קלינטון, ויחד הם גיבשו תוכנית ליציאה מהעיר שהושלמה ב-12 ביוני. דיווחים על גיבוש תוכנית הגיעו לכוחות הצרים שהחלו בצעדי הגנה נוספים.

בלילה שבין 16 ל-17 ביוני 1775 שלחו לוחמי המושבות חיילים לצ'ארלסטאון ולגבעת בנקר שננטשו באפריל וביצרו אותם. למחרת היום תקפו הבריטים תחת פיקודו של גנרל הוו ונלחמו נגד לוחמי המושבות. הניצחון היה ניצחון טקטי לבריטים, אך אבדותיהם בקרב היו כבדות והמצור כלל לא נשבר. הגנרל גייג' נשלח חזרה לאנגליה בספטמבר והוחלף בגנרל הוו כמפקד הראשי הבריטי.

הקמת הצבא הקונטיננטלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפה של הטקטיקה הבריטית ב-1775

הקונגרס הקונטיננטלי נפגש בפילדלפיה וקיבל דיווחים על המצב מחוץ לבוסטון כשנפגשו במאי 1775. לאחר בלבול הפיקוד וכיבוש פורט טיקונדרוגה היה צורך ברור בצבא מאוחד. הקונגרס אימץ באופן רשמי את הכוחות מחוץ לבוסטון כצבא הקונטיננטלי ב-26 במאי ומינה את ג'ורג' וושינגטון כמפקדו ב-15 ביוני, וושינגטון הגיע לבוסטון מפילדלפיה ב-21 ביוני.

קיפאון[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפני בואו של וושינגטון היה המצור חסר תועלת, מכיוון שאף אחד מהצדדים לא שינה את עמדתו. עם הגיעו הודיע וושינגטון על צמצום הכוח לבין 13,000 ל-20,000 חיילים כשירים לשירות ודאג למשלוחים של אבק שרפה מפילדלפיה. גם הבריטים היו עסוקים בניסיון להבאת תגבורת, מכיוון שהיו להם רק כ-10,000 חיילים בעיר.

במהלך הסתיו והקיץ אף אחד מהצדדים כמעט לא עשה דבר. פה ושם היו קרבות קצרים אבל העיר לא נכבשה. הקונגרס ביקש לקחת קצת יוזמה ולנצל את טיקונדרוגה הכבושה, ויותר מכך הצבא הורשה לפלוש לקנדה אך הרעיון נדחה על ידי המתיישבים הצרפתים.

וושינגטון נקלע למצב של משבר בכוח אדם לקראת סוף 1775. לרוב החיילים נגמר חוזה הגיוס בסוף 1775. וושינגטון ניסה להמריץ את הגיוס והצליח לשמור על צבא מספיק גדול להחזיק את המצור אבל צבא המצור היה קטן מצבא הנצורים.

סופו של המצור[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'ורג' וושינגטון מקבל את תפקידו כמפקד הכוחות על בוסטון

בתחילת מרץ 1776 לקחו האמריקאים את התותחים הכבדים שהושגו בכיבוש טיקונדרוגה, ואלה הוצבו ברמות דורצ'סטר מול בוסטון. המשקיפים הבריטיים הזעיקו את כל האנשים בעיר. גנרל הוו תיכנן מבצע לשחרור העיר אך סופת שלגים מנעה את ביצועו. הבריטים איימו לשרוף את כל העיר אם עזיבתם תופרע, והם פינו את בוסטון ב-17 במרץ 1776 והפליגו להליפקס שבנובה סקוטיה. לאחר הכיבוש אירגן וושינגטון את כל היחידות לקראת ביצור העיר ניו יורק וכיבוש ניו ג'רזי.

תוצאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

למעשה גורשו הבריטים מניו אינגלנד לאחר המערכה, והתוצאה הסופית הייתה, כמו במלחמה כולה, מהלומה ליוקרה ולאמון בצבא הבריטי. שלושת הגנרלים הגדולים של המלחמה יצאו מושפלים ממנה; הנרי קלינטון קיבל הרבה מהאשמה של כישלון הקרב, גייג' הורחק מהמלחמה עקב כשלונות חוזרים ובורגוין נאלץ להיכנע בסרטוגה. הבריטים המשיכו לשלוט בים אך שלוש עשרה המושבות שלטו ביבשה וכתוצאה מכך הבריטים לא הצליחו להשתיק את ההתנגדות לכתר הבריטי.

כניעתו של גנרל בורגוין מאת ג'ון טרומבול

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]