המערכה על יוון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
Incomplete-document-purple.svg יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.
המערכה על יוון
מערכה: המערכה בבלקן
מלחמה: מלחמת העולם השנייה
Battle of Greece WWII map-HE.png
מפת הקרב על יוון
תאריך התחלה: 6 באפריל 1941
תאריך סיום: 30 באפריל 1941
משך הסכסוך: 3 שבועות ו-4 ימים
קרב לפני: מלחמת איטליה-יוון
קרב אחרי: הקרב על כרתים
מקום: יוון
תוצאה: השתלטות מדינות הציר על יוון
הצדדים הלוחמים

מדינות הציר:
גרמניה הנאציתגרמניה הנאצית  גרמניה הנאצית
איטליה הפשיסטיתאיטליה הפשיסטית  איטליה הפשיסטית

בעלות הברית:
ממלכת יווןממלכת יוון  ממלכת יוון
הממלכה המאוחדתהממלכה המאוחדת  הממלכה המאוחדת
אוסטרליהאוסטרליה  אוסטרליה
ניו זילנדניו זילנד  ניו זילנד

ראשי מדינה
גרמניה הנאציתגרמניה הנאצית וילהלם ליסט
גרמניה הנאציתגרמניה הנאצית מקסימיליאן פון וייכס
איטליה הפשיסטיתאיטליה הפשיסטית אוגו קאוואלרו (אנ') 
ממלכת יווןממלכת יוון אלכסנדר פפגוס (אנ')
הממלכה המאוחדתהממלכה המאוחדת הנרי מייטלנד וילסון
אוסטרליהאוסטרליה תומאס בלאמיי
ניו זילנדניו זילנד ברנרד פרייברג 
כוחות

גרמניה:
680,000 איש
1,200 טנקים
700 מטוסים
איטליה הפאשיסטית
565,000 איש
463 מטוסים
163 טנקים
סה"כ: 1,245,000 איש

יוון:
430,000 איש
20 טנקים
האימפריה הבריטית:
62,612 איש
100 טנקים
200-300 מטוסים

אבידות

איטליה:
13,755 הרוגים
63,142 פצועים
25,067 נעדרים
גרמניה:
1,099 הרוגים
3,752 פצועים
385 נעדרים

יוון:
13,408 הרוגים
42,485 פצועים
1,290 נעדרים
האימפריה הבריטית:
903 הרוגים
1,250 פצועים
13,958 שבויים

המערכה על יווןשם קוד:מבצע מריטה; בגרמנית: Unternehmen Marita) הוא השם הנפוץ לפלישת גרמניה הנאצית ליוון במהלך מלחמת העולם השנייה. הפלישה הגרמנית החלה לאחר כישלון איטליה הפאשיסטית במלחמת איטליה-יוון. נהוג להכליל את הקרב על כרתים במערכה זו, על אף שבפועל הפלישה לכרתים התרחשה לאחר כיבושה המלא של יוון.

בזמן הפלישה הגרמנית, הייתה יוון שקועה בלחימה מול איטליה. לאחר הפלישה האיטלקית ב-28 באוקטובר 1940, בה נהדפו הכוחות האיטלקיים, נערכה איטליה למתקפה נוספת במרץ 1941.
לאחר כישלון מתקפה זו, נשאר רוב הצבא היווני באלבניה, ממנה תקפה איטליה. ב-6 באפריל, תקפה גרמניה את יוון מהגבול עם בולגריה, שהגנתו היחידה הייתה קו מטאקסס. ביוון הוצב חיל סיוע בריטי של כ-60,000 חיילים שעזר בניסיון ההדיפה של המתקפה הגרמנית אך לא יותר. הצבא היווני מצא עצמו נלחם בשתי חזיתות, מצד אחד האיטלקים ומהצד השני הגרמנים.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלחמת איטליה-יוון[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מלחמת איטליה-יוון

בפרוץ מלחמת העולם השנייה החליט שליט יוון, יואניס מטאקסס, שיוון תישאר נייטרלית במהלך המלחמה. אף על פי כן, הייתה יוון נתונה ללחץ גדול מצד איטליה, שהגיע לשיאו כאשר הצוללת האיטלקית "דלפינו" הטביעה את הסיירת היוונית "אלי" ב-15 באוגוסט 1940. מנהיג איטליה, בניטו מוסוליני, כעס על היטלר על שלא התייעץ איתו בנוגע למדיניות הלחימה ושאף לביסוס העצמאות האיטלקית. מוסוליני קיווה להוכיח את עצמתו מול הורמאכט בכיבוש יוון, אותה חשב ליריב חלש.

ב-28 באוקטובר 1940, הציב שגריר איטליה ביוון, עמנואל גראצי, אולטימטום של שלוש שעות למטאקסס, שדרש מעבר חופשי ליחידות איטלקיות והשתלטות על "אזורים אסטרטגיים" ביוון. מטאקסס דחה את האולטימטום (המקרה הזה הונצח בחג היווני "יום האוחי"), וצבא איטליה פלש ליוון דרך אלבניה, אף לפני סוף הזמן המוקצב. המתקפה האיטלקית נעה ברובה לכיוון אפירוס. הקרב הראשון במלחמה היה קרב אליאה-קלמס, בו כשלו הכוחות האיטלקיים בשבירת קו ההגנה היווני ונאלצו לעצור. לאחר שלושה שבועות, ניהלו הכוחות היוונים מתקפת נגד מוצלחת, נכנסו לטריטוריה אלבנית וכבשו מספר ערים חשובות, ביניהן קורצ'ה וסרנדה.
גם שינוי התפקידים בשרשרת הפיקוד האיטלקית וגם התגבורת לא עזרו לאיטלקים, והם נשארו מבוצרים ולא השיגו פריצת דרך. ב-13 בפברואר הורה גנרל היווני פאפאגוס על פתיחת חזית שנייה, וניסה לכבוש את טפלנה ואת ולורה בעזרת סיוע אווירי בריטי, אך הדיוויזיות היווניות נתקלו בהתנגדות כבדה, שהשמידה כמעט לחלוטין את הדיוויזיה החמישית של כרתים.

ב-9 במרץ 1941, אחרי שבועות של מלחמת חורף חסרת הכרעה, פתחו האיטלקים במתקפה גדולה במרכז החזית היוונית. ההתקפה נכשלה למרות עליונותם הצבאית של האיטלקים. אחרי שבוע של לחימה ויותר מ-12,000 אבידות, הכריז מוסוליני על נטישת המבצע ועזב את אלבניה לאחר 12 ימים.

ההחלטה של היטלר לתקוף והסיוע הבריטי ביוון[עריכת קוד מקור | עריכה]

גרמניה הנאצית התערבה בלחימה ביוון ב-4 בנובמבר 1940, ארבעה ימים בלבד לאחר הגעת כוחות הסיוע הבריטים. אף על פי היות יוון נייטרלית לפני המתקפה האיטלקית, הכוחות הבריטיים שנשלחו כסיוע להגנה היוונית גרמו להיטלר לחשוש משימוש ביוון לפתיחת חזית באגף הדרומי שלו. היטלר הורה למטה הכללי לתקוף ביוון מבסיסים ברומניה ובולגריה ובכך להמשיך בתוכניתו לניטרול הבסיסים הבריטים בים התיכון. ב-12 בנובמבר 1940 הוציא הפיקוד העליון של הוורמאכט את הוראה מס. 18 בה תיכנן פעולות לכיבוש יוון וגיברלטר בינואר 1941, אך התוכנית בוטלה לאחר התנגדותו של גנרל פרנסיסקו פרנקו לתוכנית כיבוש גיבלרטר. כתוצאה מהתנגדותו של פרנקו המתקפה הגרמנית בדרום אירופה הוגבלה ליוון בלבד.
ב-13 בדצמבר 1940, לאחר ביטול הוראה מס. 18 הוציא הפיקוד העליון של הוורמאכט את הוראה מס. 20, בה תוכנן כיבוש יוון תחת שם הקוד מבצע מרטיה. התוכנית הייתה לכבוש את צפון הים האגאי עד מרץ 1941 ואף לכבוש את כל יוון היבשתית, אם יהיה צורך בכך.
התוכנית שונתה עקב ההפיכה ביוגוסלביה (אנ') ב-27 במרץ 1941 שבעקבותה הוחלט על כיבוש יוגוסלביה ויוון ב-6 באפריל 1941.

ב-1939 התחייבה הממלכה המאוחדת להגנה על ממלכת יוון וממלכת רומניה במקרה של איום על עצמאותן. ב-1940 הגיע כוח הסיוע הראשון ליוון, והכיל מספר טייסות. בהסכמת הממשלה היוונית, פרסה בריטניה חיילים בכרתים ובמפרץ סאודה, ובכך אפשרו ליוונים להחזיר את הבריגדת המוטסת ה-5 של כרתים ליוון היבשתית.

ב-17 בנובמבר 1940 הציע מטאקסס לבריטים מבצע צבאי נרחב נגד מדינות הבלקן. הוא הציע שהמבצע ינוהל ממפקדות מבוצרות יווניות בדרום אלבניה. הבריטים סירבו להצעה היוונית כיוון שחששו שמבצע זה והזזת הכוחות שתבוא בעקבותיו תפגע ביכולתם לנהל מערכה בצפון אפריקה. ב-13 בינואר 1941 נפגשו המפקדים הבריטים והשלטון היווני באתונה. שם הציע גנרל פפגוס תוכנית שתכלול 9 דיוויזיות מחומשות מצבא בריטניה ועוד סיוע אווירי בריטי. הבריטים יכלו לספק להם כוח הקטן מדיוויזיה, אך היוונים סרבו. הממשלה היוונית החליטה שאם כוחות גרמנים יחצו את הדנובה, יבקשו מהבריטים את הכוחות שלהם.

העברת הכוחות הבריטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיילים אוסטרלים מתכוננים לשיט מאלכסנדריה, מצרים ליוון.

ווינסטון צ'רצ'יל הסכים שיש צורך בהקמת חזית בבלקן שתחולק בין טורקיה, יוגוסלביה ויוון ומינה את אנתוני אידן וג'ון דיל לשאת ולתת עם הממשלה היוונית. המשא ומתן צלח והוחלט על הקמת כוח סיוע בריטי שיסייע ליוון בלחימה.

ב-2 במרץ החל מבצע בוהק, שבמסגרתו הועברו חיילים וציוד ליוון דרך הים. המבצע החל כאשר 26 נושאות חיילים עגנו בנמל פיראוס. ב-3 באפריל הוחלט בפגישה משותפת של הבריטים, היוונים והיוגוסלאבים שבמקרה של פלישה גרמנית היוגוסלאבים יחסמו את הגרמנים בעמק הסטרומה. במהלך הפגישה הדגיש פפגוס את חשיבות המתקפה על האיטלקים במקרה של מתקפת נגד גרמנית. עד ה-24 באפריל הגיעו ליוון יותר מ-62,000 חיילים אוסטרלים, ניו זילנדים, ארץ ישראלים וקפריסאים. הכוחות המשולבים כונו כוח "W" ומפקדם היה לוטננט-ג'נרל הנרי מייטלנד וילסון.

הפלישה הגרמנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

דרך דרום יוגוסלביה לסלוניקי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשחר ה-6 באפריל 1941 החל הורמאכט את הפלישה הקרקעית ליוון, בעוד הלופטוואפה הפציץ את בלגרד שביוגוסלביה. קורפוס הפאנצר ה-40 שהיה אמור לתקוף דרך דרום יוגוסלביה החל את המשימה בחמש בבוקר. הם תקפו מהגבול עם בולגריה משתי נקודות שונות. בערב ה-8 באפריל כבשה הדיוויזיה ה-73 את פרילפ, וחתכה את קו הרכבת שעבר בין בלגרד לסלוניקי. בערב ה-9 באפריל הורה גאורג שטומה לכוחותיו לפלוש למונאסטיר, כהכנה למתקפה כנגד פלורינה. עמדה זו איימה לכתר את היוונים באלבניה, אות כוח W באזור פלורינה, אדסה וקטריני. בעוד חוליות אבטחה חלשות הגנו על עורף הכוחות מפני מתקפת פתע ממרכז יוגוסלביה, פנתה דיוויזיית הפאנצר ה-9 מערבה, על מנת לחבור אל האיטלקים בגבול האלבני.

דיוויזיית הפאנצר ה-2הקורפוס ההררי ה-18) נכנסה ליוגוסלביה מהמזרח בבוקרו של ה-6 באפריל, והתקדמה מערבה דרך עמק נהר הסטרומה. ההדיוויזיה נתקלה בהתנגדות מועטה בלבד, אך התעכבה בגלל הדרכים הקשות, ההריסות והבוץ. אף-על-פי-כן הצליחה הדיוויזיה להגיע אל יעדה באותו יום, העיירה סטרומיקה. ב-7 באפריל הונחתה מתקפת-נגד יוגוסלבית על האגף הצפוני של הדיוויזיה, אך למחרת חלפה הדיוויזיה על פני ההרים, ועברה את קו ההגנה החלוש של הדיוויזיה היוונית ה-19 הממוקמת מדרום לאגם דויראן. למרות עיכובים רבים בכבישים ההרריים, הצליח כוח משמר משוריין שנשלח לעבר סלוניקי, להיכנס לעיר בבוקר ה-9 באפריל. לאחר קרב ממושך עם שלוש דיוויזיות יווניות בפיקודו של גנרל בקופולוס, נפלה העיר בידי דיוויזיית הפאנצר ה-2, ולאחר מכן נכנעה ארמיית מקדוניה המזרחית היוונית, וכניעתה נכנסה לתוקף בשעה 13:00 ב-10 באפריל. בשלושת הימים שנדרשו לגרמנים להגיע לסלוניקי ולפרוץ את קו מטקסס, נפלו כ-60,000 חיילים יוונים בשבי. כוחות בריטיים וחבר העמים תפסו את ההגנה על יוון, בעוד חלק הארי של הצבא היווני נלחם לשמור על עמדותיו הישנות באלבניה.

מתקפת הנגד היוונית-יוגוסלבית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת אפריל 1941 נפגשו מפקדים יווניים, יוגוסלבים ובריטים כדי להניע את המתקפה המתוכננת, שמטרתה הייתה להשמיד את הצבא האיטלקי באלבניה בזמן, כדי למנוע את הפלישה הגרמנית, ולאפשר לצבא היווני לתפוס עמדות חדשות ולהגן על הגבול עם יוגוסלביה ובולגריה. ב-7 באפריל החלה הארמייה היוגוסלבית השלישית, שכללה חמש דיוויזיות חיל רגלים (ה -13 "הרצגובקה", ה -15 "זטסקה", ה-25 "ורדרסקה", ה-31 "קוסובסקה" וה-12 "יאדרנסקה"), במתקפת נגד מאלבניה בצפון, דרך דבאר, לעבר אלבאסן. ב-8 באפריל, כוח חלוץ חצה את הרי הפרוקלטיה הבוגדניים, והשתלט על הכפר קולג'קבה בעמק הנהר ואלג'בון, בעוד הדיוויזיה -31, שנתמכה על ידי מפציצי סבויה מרקטי SM.79 מטייסת ההפצצה ה-7 של חיל האוויר המלכותי היוגוסלבי, הרסה את העמדות האיטלקיות בעמק נהר דרין. בעקבות נפילתה של סקופיה, נאלצה הדיוויזיה ה-25 להפסיק את פעילותה באלבניה, ובינתיים, ארמיית מקדוניה המערבית היוונית תחת פיקוד הגנרל טסולאקוגלואו, שכללה את הדיוויזיות היווניות ה-9 וה-13, והתקדמה לתמיכה בצבא היוגוסלבי המלכותי, הוטל עליהם להתקדם לעבר דורס. ב-9 באפריל התקדמה הדיוויזיה היוגוסלבית ה-15 לכיוון שקודרה, ורגימנט הפרשים היוגוסלבי הגיע לנהר דרין, אך הדיוויזיה ה-31 נאלצה להפסיק את התקדמותה, בשל הופעתן של יחידות גרמניות ליד פריזךן. ההתקפה היוגוסלבית-יוונית נתמכה על ידי מפציצי סבויה מרקטי SM.79 מלהקי המפציצים ה-66 וה-81, אשר תקפו שדות תעופה ומחנות ברחבי שקודרה, וכן את נמל דורס ואת ריכוזי הגייסות האיטלקיים באזור הנהר דרין ובדורס, טירנה וזאדאר.

בין ה-11 ל-13 באפריל, עם התקדמות הכוחות הגרמניים והאיטלקים בעורפה, נאלצה הדיוויזיה היוגוסלבית ה-15 לסגת בחזרה לנהר פרוניזאט, שם נותרה עד סוף המערכה ב-16 באפריל. באותו זמן דיוויזיית השריון ה-131 סנטאורו והדיוויזיה ה-18 מסינה התקדמו לעבר בסיס הצי היוגוסלבי בקוטור, מונטנגרו, וכבשו גם את צטיניה ופודגוריצה. במהלך הקרב איבדו היוגוסלבים כ-30,000 חיילים, שנפלו במתקפת הנגד האיטלקית.

ארטילריה גרמנית בהרי יוון, אפריל 1941

קו מטקסס[עריכת קוד מקור | עריכה]

קו מטקסס הוגן על ידי ארמיית מקדוניה המזרחית (לוטננט גנרל קונסטנטינוס בקופולוס), שכללה את הדיוויזיות ה-7, ה-14 וה-18. הקו נמשך כ-170 ק"מ לאורך נהר נסטוס במזרח ולאחר מכן פנה מזרחה, בעקבות הגבול הבולגרי עד הר בלאסיקה, סמוך לגבול היוגוסלבי. הביצורים נועדו לחיל מצב שכלל מעל 200,000 חיילים, אבל בפועל היו רק כ-70,000 חיילים, שהיו מפוזרים למדי. כ-950 חיילים בפיקודו של מיור גאורגיוס דוראטסוס מהדיוויזיה ה-14 (מייג'ור גנרל קונסטנטינוס פאפאקונסטנטינו) הגנו על פורט רופל.

הגרמנים נאלצו לפרוץ את הקו כדי לתפוס את סלוניקי, העיר השנייה בגודלה ביוון, עם נמל חשוב מבחינה אסטרטגית. ההתקפה החלה ב-6 באפריל עם דיוויזיית רגלים אחת ושתי דיוויזיות הרריות מהקורפוס ה-18. בשל התנגדות חזקה, ביום הראשון לא הצליחה המתקפה לפרוץ את הקו, ודו"ח גרמני בסוף היום הראשון תיאר את האופן שבו הדיוויזיה ההררית ה-5 נהדפה במעבר רופל למרות התמיכה האווירית החזקה ביותר וספגה נפגעים רבים. שני גדודים גרמנים הצליחו להגיע לגובה 600 מטר בפורט רופל ב-6 באפריל, אך הושמדו כמעט לחלוטין. מבין 24 המוצבים שהיו בקו מטקסס, רק שניים נפלו בידי הגרמנים, ואף זאת אך ורק לאחר שהם נהרסו. בימים הבאים, הגרמנים הפציצו את המוצבים עם ארטילריה ומפציצי צלילה, ותוגברו ברגימנט הרגלים ה-125. בערב ה-7 באפריל הצליחה הדיוויזיה ההררית ה-6 לתפוס מעבר בגובה 2,100 מ', שהיה מכוסה שלג, ונחשב בעיני היוונים, ללא עביר, ובעקבות כך הגיעה לקו הרכבת לסלוניקי.

כוחות גרמנים באתונה, מאי 1941

הדיוויזיה ההררית ה-5 יחד עם רגימנט הרגלים ה-125, חצו את הנהר סטרומה תחת קשיים כבדים, תקפו לאורך שתי הגדות עד שהגיעו ליעדם ב-7 באפריל, אולם כמות הנפגעים הרבה גרמה להם לסגת באופן זמני. הדיוויזיה ה-72 התקדמה מנברוקופ מעבר להרים, אולם ההתקדמות שלה התעכבה בשל מחסור בבהמות תובלה, בארטילריה בינונית ובציוד הררי, ורק בערב ה-9 באפריל הגיעה לאזור צפון-מזרח לסרס. רוב המצודות היווניות החזיקו מעמד עד לאחר שהגרמנים כבשו את סלוניקי ב-9 באפריל, ואז נכנעו על פי פקודותיו של הגנרל בקופולוס. עם זאת, מבצרים מבודדים קטנים המשיכו להיאבק עוד כמה ימים ולא נכבשו עד לאחר שהופגזו על ידי ארטילריה כבדה למרות שבסופו של דבר נכנעו, הצליחו מגיני קו מטקסס לעכב את ההתקדמות הגרמנית בכמה ימים, ואפשר שאף היו מצליחים לעכבו יותר, אילולי היה רוב הצבא היווני פרוס באלבניה אל מול הצבא המלכותי האיטלקי.

כניעת הצבא היווני במקדוניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדיוויזיה ה-50 התקדמה הרבה מעבר לקומוטיני לעבר נהר נסטוס, אליו הגיעה למחרת. ב-9 באפריל הכוחות היווניים שהגנו על קו מטקסס נכנעו ללא תנאי, בעקבות קריסת ההתנגדות היוונית ממזרח לנהר האקסיוס. באותו יום ציין וילהלם ליסט כי כתוצאה מההתקדמות המהירה של היחידות הניידות, הארמייה ה-12 שלו הייתה עכשיו בעמדה נוחה לחדור למרכז יוון, על ידי שבירת ההתנגדות היוונית מאחורי הנהר אקסיוס. על בסיס הערכה זו, ליסט ביקש להעביר את דיוויזיית הפאנצר ה-5 מקבוצת הפאנצר הראשונה לקורפוס הממונע ה-41. הוא הניח שנוכחות הדיוויזיה תהווה מכה נוספת ללחץ הגרמני דרך "פער מונאסטיר", ולהמשך המערכה, הוא הקים קבוצה מזרחית בפיקודו של הקורפוס ההררי ה-18 וקבוצה מערבית בראשות הקורפוס הממונע ה-41.

פריצת הדרך לקוזני[עריכת קוד מקור | עריכה]

בבוקר ה-10 באפריל סיים הקורפוס הממונע ה-41 את הכנותיו להמשך ההתקפה והתקדמות לעבר קוזאני. דיוויזיית הפאנצר ה-5 שהתקדמה מסקופיה, נתקלה בדיוויזיה יוונית שמטרתה להגן על פער מונאסטיר, והביסה במהירות את המגינים. הקשר הראשון עם כוחות בעלות הברית נעשה מצפון לווי ב-10 באפריל. חיילי אס-אס גרמנים תפסו את ווי ב-11 באפריל, אך נעצרו במעבר קלידי, דרומית לעיר, שם התרכז כוח מעורב בריטי-יווני המכונה כוח מקאי, אך למחרת היום חזר כוח האס-אס אל עמדות בעלות-הברית, ובשעת בין-ערביים פתח בהתקפה חזיתית על המעבר, ולאחר לחימה כבדה פרצו הגרמנים את ההגנה. ב-13 באפריל 70 מפציצים גרמנים תומכים תקפו את העיר וולוס, והנמל נהרס כמעט לגמרי, ובבוקר ה-14 באפריל הגיעה חוד החנית של דיוויזיית הפאנצר ה-9 לקוזאני.

מעברי האולימפוס וסרוויה[עריכת קוד מקור | עריכה]

וילסון אשר עמד בפני הסיכוי להילכד על ידי הגרמנים שפעלו מכיוון סלוניקי, בעודו מוקף בכוחות השריון הגרמני היורד היורד מבעד ל"פרצת מונסטיר". ב-13 באפריל הוא משך את כל הכוחות הבריטים לנמל האליאקמון, ולאחר מכן הציב אותם במעבר הצר של תרמופילאי. ב-14 באפריל הקימה דיוויזיית הפאנצר ה-9 גשר מעבר לנהר האליאקמון, אך ניסיון להתקדם מעבר לנקודה זו נבלם באש עזה. להגנה זו היו שלושה מרכיבים עיקריים: אזור המנהרה של פלאטמונאס בין אולימפוס לבין הים, מעבר האולימפוס עצמו ומעבר סרוויה לדרום-מזרח. על ידי ניתוב ההתקפה דרך שלושת המעברים הללו, הקו החדש הציע כוח הגנה גדול בהרבה. ההגנות של מעברי האולימפוס והסרוויה כללו את החטיבה הניו זילנדית ה-4, החטיבה הניו זילנדית ה-5 והחטיבה האוסטרלית ה-16. במשך שלושת הימים הבאים, ההתקדמות של דיוויזיית הפאנצר ה-9 נעצרה מול עמדות אלה.

טירה הרוסה שלטה על הרכס שדרכו עבר מעבר החוף שהוביל לפלטמונאס. בליל ה-15 באפריל תקף את הרכס גדוד אופנועים גרמני שנתמך על ידי גדוד טנקים, אך הם נהדפו על ידי הגדוד הניו זילנדי ה-21 בפיקודו של לוטננט קולונל ניל מאקי שספג אבידות כבדות. מאוחר יותר באותו היום הגיע רגימנט משוריין גרמני ופגע ביחידות החוף וביחידות הפנימיות של הגדוד, אך הניו זילנדים החזיקו מעמד. לאחר חיזוקם בליל ה-15/16 בחודש, כללו הכוחות הגרמנים גדוד טנקים, גדוד רגלים וגדוד אופנועים. כוח הרגלים תקף את האגף השמאלי של הניו זילנדים עם שחר, בעוד הטנקים התקיפו לאורך החוף כמה שעות לאחר מכן. הניו זילנדים מצאו את עצמם במהרה מכותרים בשני הצדדים, לאחר כישלונו של צבא מקדוניה המערבית להגן על העיר קוריצה האלבנית, אשר נפלה ללא התנגדות לארמייה האיטלקית התשיעית ב-15 באפריל, ואילצה את הבריטים לנטוש את העמדות בהר אולימפוס, וכתוצאה מכך נפלו בדבי 20,000 חיילים יוונים.

תותחי נ"ט אוסטרליים נחים, זמן קצר לאחר נסיגתם מאזור ואווי

הגדוד הניו זילנדי נסוג, חצה את נהר פיניוס, ועם רדת החשכה הגיעו ליציאה המערבית של ערוץ פיניוס, וסבלו רק מאבידות קלות. מאקי התבשר ​​כי "זה חיוני להחזיק את הערוץ נקי מאויב עד ה-19 באפריל, גם אם זה יגרום להכחדת הכוח". הוא הטביע את המעבורת מעבר לקצה המערבי של הערוץ, לאחר שכל אנשיו חצו את הנהר והקימו הגנות סביבו. הגדוד ה-21 חוזק על ידי הגדוד האוסטרלי ה-2/2 ומאוחר יותר גם על ידי הגדוד ה-2/3. כוח זה נודע בשם "כוח אלן" על שם מפקדו בריגדיר "טובי" אלן. הגדודים ה-2/5 וה-2/11 עברו לאזור אלתיה מדרום מערב לערוץ והצטוו להחזיק את היציאה המערבית למשך שלושה או ארבעה ימים.

ב-16 באפריל פגש וילסון את פאפאגוס בלמיה והודיע ​​לו על החלטתו לסגת לתרמופילאי. לוטננט גנרל תומאס בליימי חילק את האחריות בין הגנרלים מאקי לפרייברג במהלך הנסיגה לתרמופילאי. כוחו של מאקי כוחו של מקאי הוקצה להגנה על האגפים של החטיבה הניו זילנדית, דרומה כקו מזרח-מערב דרך לריסה, ולפקח על הנסיגה דרך דומוקוס לתרמופילאי של כוחות סייביג וזרקוס ולבסוף של כוח לי; הבריגדה הראשונה של הבריגדיר הבריטי הרולד שרינגטון הייתה אמורה לחפות על נסיגתו של כוח סייביג ללריסה, ולאחר מכן את נסיגת הדיוויזיה השישית שתחת פיקודה יבוא; ופיקח על נסיגת כוח אלן שהיה אמור לנוע באותה דרך כמו החטיבה הניו זילנדית. הכוחות הבריטיים, האוסטרלים והניו זילנדים נותרו תחת התקפה במהלך הנסיגה. [115]

בבוקר ה-18 באפריל, הקרב על עמק טמפה, המאבק על ערוץ פיניוס, הסתיים כאשר חיילי חיל הרגלים הגרמני חצו את הנהר במרחבים, וכוחות חיל-האוויר השישי פילסו את דרכם סביב הגדוד הניו זילנדי, שהתפזר לאחר-מכן. ב-19 באפריל נכנסו כוחות הרי-הקרב ה- XVIII הראשונים ללריסה והשתלטו על שדה-התעופה, שם השאירו הבריטים את מלאי המזונות שלהם. התפיסה של עשרה משאיות של מנות דלק ודלק אפשרה ליחידות החוד להמשיך ללא הפסקה. נמל וולוס, שבו שבו הבריטים מחדש יחידות רבות בימים האחרונים, נפלו ב-21 באפריל; שם תפסו הגרמנים כמויות גדולות של סולר יקר ונפט גולמי. [116]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא המערכה על יוון בוויקישיתוף