המערכת הכלכלית והחברתית הקפיטליסטית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-edit-clear.svg ערך זה זקוק לעריכה: הסיבה לכך היא: אין מקורות.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

המערכת הכלכלית והחברתית על–פי התאוריה הקפיטליסטית היא כלל העקרונות הפילוסופיים העומדים מאחורי הקפיטליזם, מטרותיו ומאפייניו.

התאוריה הקפיטליסטית היא בראש ובראשונה דגם העוסק באמצעים ולא במטרות. התורה הקפיטליסטית מגדירה מספר תנאי יסוד חשובים הקובעים את אופן התפתחותו של מה שמכונה על–ידי פרידריך האייק "סדר מתפתח מאליו" — אופן ארגון והתפתחות כלכלי וחברתי, הנוצר על–ידי בני–אדם באופן וולונטרי וללא הכוונה.

התמקדות באמצעים ולא במטרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

העיסוק באופן בלעדי באמצעים ולא במטרות משמעותו היא שהקפיטליזם מגדיר מהם השינויים שיתחוללו אם תבוצענה פעולות מסוימות ולא אחרות, אך אינו עוסק בהערכת טיבם, איכותם או מידת מוסריותם של השינויים. קפיטליזם אינו תורת מוסר. הוא עוסק במה שיש ומה שיכול להיות, לא במה שצריך להיות. תחום זה של הערכת השינויים וקביעת המטרות מסור לתאוריות אחרות, כלליות יותר, העשויות לקבוע כי התנאים שקובעת התאוריה הקפיטליסטית להתפתחות "סדר מתפתח מאליו" או התוצאות המושגות עקב הפעלתם או אי הפעלתם הם טבעיים או לא טבעיים, נכונים או לא נכונים, ומוסריים או לא מוסריים.

ההבחנה בין אמצעים למטרות, תיאור מצב והערכת מצב, עשויה להיות דקה. לדוגמה, כאשר אדם סמית מדבר על "היד הנעלמה" הגורמת לכך שפעולתו האנוכית של כל אדם מקדמת את תועלת הכלל, הוא מציג את תפישתו ביחס לאחד מהמנגנונים הקפיטליסטיים. כאשר הוא ממשיך וטוען כי טוב שכך הדבר, הוא עובר לתחום התורה הליברלית. במטבע דומה, כאשר מרקס טוען כי הקפיטליסט שואף תמיד להגדלת הרווח, הוא מנסה לנסח את מנגנון הפעולה של הקפיטליזם לפי הבנתו. כאשר הוא עובר לטענה שזו פעולה בלתי–מוסרית, הוא עובר לתוצאות ומטרות, ולמעשה מתווה את תורת המוסר המרקסיסטית שלו, אך חדל מלעסוק בקפיטליזם.

בעלות פרטית על הקניין[עריכת קוד מקור | עריכה]

קפיטליזם היא תפיסה כלכלית-מוסרית אשר בבסיסה הקביעה לכל אדם בעלות על גופו ועל רכושו. בין התימוכים לגישה זו שיקולים תועלתניים ושיקולים דיאונטולוגים מוסריים. שאר עקרונותיה של התאוריה נובעים מתפישת יסוד זו.

בעלות פרטית על הקניין מוגדרת באופנים שונים, לעתים באופן מצמצם ככלל הרכוש הנמצא בבעלותו של אדם, אך בתאוריה הקפיטליסטית הכוונה היא ליכולתו של פרט לעשות כל שימוש ראוי בעיניו בגופו, מוחו, הונו ורכושו. הסייג היחיד שמציב הקפיטליזם לשימוש זה הוא עיקרון אי-התוקפנות, המסייג את חירותו של הפרט בנקודה בה הוא פוגע בחירותו של פרט אחר לפעול באופן דומה. במלים אחרות, על–פי הקפיטליזם בעלות פרטית על הקניין משמעה היכולת לעשות כל שימוש ראוי בעיניו ברכושו, גופו ומוחו, כל עוד שימוש זה אינו פוגע בבעלות הפרטית על הקניין של אדם אחר.

פעולה רציונלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי התפישה הקפיטליסטית, רוב בני האדם יעדיפו רוב הזמן ליצור קשרים זה עם זה בדרכים של שלום ושלווה, על פני שימוש באלימות מהטעם הפשוט שעבור רוב בני האדם, ברוב המצבים הסבירים, פעולה בדרכי שלום ושלווה משתלמת יותר מאשר שימוש באלימות. הקפיטליזם, מכאן, הוא שיטה הגורסת כי רוב בני האדם פועלים באופן רציונלי ותועלתני.

פעולה רציונלית אינה זהה, כמובן, לפעולה על–פי שיקול שכלי "קר" או על בסיס שקלול מושלם של כל החלופות: פעולה רציונלית היא בחירה בין אפשרויות נתונות, על–פי מה שאדם כלשהו סבור שהוא הפעולה הנכונה במצב מסוים. הבחירה עשויה להיות שגויה, והביצוע עשוי להיות כושל, אך הפעולה עדיין תוגדר רציונלית. כמו כן, אופי הפעולה אינו מוערך. אדם הבוחר למות למען מולדתו או דתו, מי שמעדיף להרוויח כמות מרבית של כסף, ומי שתורם את כל רכושו לצדקה — כולם פועלים באופן רציונלי ותועלתני, משום שפעולתם מודרכת על–ידי מה שהם רואים כבחירה הנכונה.

פעולה רציונלית המבוססת על בחירה חופשית אינה יכולה להתקיים, כמובן, כאשר אדם אינו יכול לבחור. סוג אחד של מניעת בחירה כזו הוא דברים שלאדם כלשהו או לבני אדם בכלל אין יכולת למנוע או שאינם בשליטתו. לדוגמה, סופת טורנדו אינה בשליטתו של אדם, ולכן אינה מהווה פגיעה בחופש הפרט וחופש הבחירה.

הגבלת שימוש באלימות וכוח המדינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סוג אחר של מניעת בחירה חופשית קיים כאשר אדם אחד מונע מאדם או בני אדם אחרים לבחור באופן חופשי. מאחר שאנשים אינם מוותרים בדרך כלל על חופש הבחירה שלהם מרצונם, מניעה כזו מתבצעת בדרך כלל באמצעות שימוש באלימות ישירה או משתמעת. לרוב, קל לאתר ולהצביע על מניעה אלימה (או, כפייה) כאשר היא פשוטה וחד–משמעית. לדוגמה, כאשר אדם אחד פורץ לביתו של אדם אחר וגונב את כספו, ברור כי הייתה כאן פעולה אלימה שתוצאתה היא מניעת יכולתו של אדם לבחור באופן חופשי (במקרה זה, לבחור באופן חופשי מה לעשות בכספו). במקרים אחרים, כמו למשל מיסוי, הכפייה עקיפה וברורה פחות, אך מנקודת המבט של התאוריה הקפיטליסטית אין כלל הבדל בין השתיים.

על–פי התאוריה הקפיטליסטית, כדי לאפשר מימוש של בחירה חופשית ובעלות פרטית על הקניין יש ליצור חסם בפני שימוש באלימות. חסם זה צריך להיות יעיל דיו כדי להפוך התנהגות אלימה המכוונת לפגיעה בזכויות הקניין הפרטי למשתלמת פחות מאשר התנהגות שלווה. לשם כך, תובעת התורה הקפיטליסטית כינון מערכת חוק וסדר יעילה, שבמרכזה מערכת משפטית חזקה המבוססת על מערכת חוקים או חוקה, המבטיחה באופן מקיף ומשמעותי את ההגנה על הפרט וזכויותיו מפני פגיעה שרירותית של פרט אחר.

מערכת משפטית ומערכת חוקים יכולה ואף נוצרת באופן אוטונומי. בפועל, ברוב המקומות וברוב המקרים, מי שמופקדת על יישום ההגנה בפועל על הפרט ועל שמירת זכויותיו היא קבוצת בעלי–כוח המחזיקה כבר בזכות היתר למנוע בחירה מאנשים אחרים, המדינה. מאחר שגם ואולי במיוחד המדינה נשלטת על–ידי אנשים שהגיעו למעמד השליטה באמצעות הפעלה ושימוש בכפייה ואלימות, גורסת התאוריה הקפיטליסטית כי על מערכת המשפט ומערכת החוקים לממש שני עקרונות חשובים:

  • הגבלה: חוקים ותקנות העוסקים בתחומים בהם ניתנה למדינה דריסת רגל, שמטרתם להגביל או לסייג את יכולת בעלי הכוח לממש את כוחם בתחומים אלו באופן שרירותי. לדוגמה, ייתכן ולמדינה ניתנת בלעדיות בהפעלת אלימות כלפי אזרחיה (משטרה). במקרה כזה, החוקים יעסקו בהגבלת היכולת לעשות שימוש באלימות משטרתית, מעצרים בלתי מוצדקים, וכדומה.
  • מניעה: חוקים ותקנות המגדירים תחומים מסוימים של פעילות אנושית, ובמיוחד פעילות כלכלית, ככאלו שבהם אין למדינה דריסת רגל מלכתחילה.

השיטה הקפיטליסטית מגדירה, אם כן, ארבעה עקרונות בסיסיים:

  • החירות היא זכות היסוד החשובה ביותר של האדם, וממנה נובעת זכותו לבעלות פרטית על קניין.
  • חברה היא תוצר של שיתוף פעולה בדרכי שלום ומרצון בין פרטים.
  • הבטחת הקניין, שיתוף הפעולה והשלום תלויים במערכת משפטית חזקה.
  • את כוח המדינה יש להגביל ככל האפשר, גם בעוצמתו וגם בתחומי תחולתו.

הבחנה בין סוגי משטרים קפיטליסטיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

התמקדות הקפיטליזם באמצעים ולא במטרות הפכה את התאוריה נוחה במיוחד לשימוש עבור משטרים שונים. במקביל, פתח מאפיין זה של התורה דלת בפני הבנות שגויות וערבוב הגדרות ומהויות בהתייחסות לקפיטליזם.

משטרים שונים בעבר ובהווה עשו שימוש חלקי בתורה הקפיטליסטית, כשהם מקבלים ומממשים חלק מדרישות היסוד שלו, אך נמנעים ממימוש חלק אחר שלהן. לרוב, ההכרעה אילו חלקים ימומשו ואלו לא קשורה בשיקולים פוליטיים של בעלי הכוח במדינה, ולא בתפישה התאורטית של הקפיטליזם ביחס לחשיבות החלקים השונים.

שאלה מהותית יותר קשורה במידת הסתירה בין החלקים הממומשים ואלו שאינם ממומשים. מובן מאליו כי הימנעות מיישום חלק מסוים בתאוריה הקפיטליסטית יביא לפגיעה בהתפתחותה והתגשמותה של מערכת חברתית וכלכלית קפיטליסטית. אופיה של ההימנעות מגדיר בתורו את המידה בה הקפיטליזם ביחידת שוק או יחידה מדינית כלשהי ייפגע מכך. בעקיפין, אופי ההימנעות מגדיר גם באיזו מידה נוכל לראות יחידת שוק או יחידה מדינית כלשהי כקפיטליסטית יותר או פחות.

שני הצעדים המעשיים העיקריים בהם דוגלת התורה הקפיטליסטית הם הקמת מערכת משפטית חזקה והגבלת כוחה של המדינה — שני צעדים שאופיים מגננתי (או, נגטיבי). במלים אחרות, הקפיטליזם נמנע מהצבת יעדי יישום התקפתיים (פוזיטיביים). עניינו הוא במניעת מנגנונים הסותרים התפתחות שוק וחברה חופשיים, לא בכינון צעדים להגברת החופש. הקפיטליזם מתמקד באמצעים, לא במטרות, ולכן התורה הקפיטליסטית תהיה מנוגדת בדרך כלל לפעולה אקטיבית המכוונת להשגת מטרות, משום שהתורה אינה יכולה לומר אם מטרות אלו ראויות, טובות או אפילו ניתנות להשגה. ידיעה כזו, על–פי התפישה הקפיטליסטית, אינה ממידתו של אדם.

הבחנה זו יכולה להיות כלי יעיל לצורך הבדלה בין פעולות קפיטליסטיות ואנטי-קפיטליסטיות באופיין שנוקטת מדינה מסוימת. לדוגמה, כאשר מדינה אחת כובשת מדינה אחרת וטוענת כי עשתה זאת כדי להגביר את החירות והדמוקרטיה באותה מדינה, ניתן יהיה לומר במידה גדולה של ודאות כי הפעולה מנוגדת לתורה הקפיטליסטית. המדינה הכובשת מפעילה לצורך מימון הכיבוש אמצעי כפייה והגבלת חירות כלפי אזרחיה היא, למען מטרה מסוימת, הנקובה ביושר או שלא ביושר וניתנת או לא ניתנת למימוש. הגישה המגננתית והמניעתית של התורה הקפיטליסטית תגדיר פעולה כזו כמעט בכל מקרה כאנטי-קפיטליסטית.

גישות להגדרת חברה קפיטליסטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישנן שלוש גישות עיקריות לרעיונות היסוד הקפיטליסטיים, המכתיבות במידה רבה את הגישה לרעיון הקפיטליסטי ולאופן מימושו:

  • הגישה המרקסיסטית: גם המרקסיזם מאמין בהיתכנותו של שיתוף פעולה בדרכי שלום ושלווה בין פרטים, אך לגישתו דווקא קיומה של בעלות פרטית על הקניין הוא החסם העיקרי למימוש שיתוף פעולה כזה. על–פי תפישה זו, לקניין הפרטי (ובמיוחד לעבודה) יש ערך אינטרינסי ומהותני, שאינו תלוי בהקשר היחסים בין בני אדם. קיומו מייצר או יוצר באופן טבעי מערכת יחסים של תלות, כפיה והגבלת החירות בין בני אדם, משום שזהו אופן היחסים היחיד שבני אדם מכירים. במלים אחרות, קיומו של קניין פרטי מביא באופן בלתי–נמנע להיווצרות "תודעה כוזבת" אצל פרטים, המונעת מהם להבין כי החירות שיש בידם כביכול אינה חירות כלל בפועל. החירות האמתית תושג, לפי גישה זו, רק כאשר תחוסל הבעלות הפרטית על הקניין ותושלט דיקטטורה לתקופת זמן מסוימת. תקופת דיקטטורה זו תביא למות "דור המדבר" או הגמלות מלאה ושלמה של האנשים מרצונם בקניין ובחירות לעבוד, לפעול, ליצור, וכדומה. הגמלות זו מתודעה כוזבת תביא להיווצרות מצב של חופש אמתי, נטול רכוש או שאיפות ארציות. המייצג הקלאסי של גישה זו הוא מרקס, וישנם כמובן רבים ההולכים בעקבותיו.
  • הגישה הפונקציונליסטית: לפי גישה זו לעבודה ולהון יש ערך אינטרינסי כלשהו, כמו בתפישה המרקסיסטית, אך ערך זה אינו יוצר באופן הכרחי או טבעי מערכת שיש בה תלות, כפיה והגבלת החירות. להפך, עד נקודה מסוימת העצמת הבעלות הפרטית על הקניין פועלת ל"שיטוח" פערי הזכויות בין פרטים. מיקומה של אותה נקודה שנוי במחלוקת, כאשר יש כאלו הגורסים שהיא ממוקמת במקום בו קיימים פערים טבעיים ביכולתם של בני אדם, ואילו אחרים גורסים כי ישנה נקודת עצירה טבעית של השיטוח הנובעת בכל זאת מהשפעה של מערכות תלות, הגבלה וכפייה קיימות או היסטוריות. חילוקי הדעות בין הגישה הפונקציונליסטית והמרקסיסטית נעוצים בעיקר בשאלה האם הקפיטליזם כשיטה פועל להגדלתה או הקטנתה של החירות והחופש, ולא בטעמים עקרוניים, ולכן ישנן גישות פונקציונליסטיות רבות הקובעות סייגים לבעלות הפרטית על הקניין בנקודות בהן דומה שהיא אינה "עובדת" או אינה רצויה מטעמים תועלתניים. דוגמה אופיינית לתפישה פונקציונליסטית יכול לשמש הכלכלן מילטון פרידמן ובמידה מסוימת גם אדם סמית'. גם הסוציאל-דמוקרטים מאמצים גישה פונקציונליסטית במהותה, אם כי מכיוון שונה: הם מקבלים את הקפיטליזם בחירוק שן כי "הוא עובד" אך סבורים כי יש להגבילו במידת האפשר.
  • הגישה הליברלית-קלאסית: לפי גישה זו הבעלות הפרטית על הקניין היא זכותו היסודית של אדם קודם כל מטעמים עקרוניים ומוסריים ורק אחר כך, באופן הכרחי, מטעמים מעשיים. לפי הגישה הליברלית-קלאסית לקניין הפרטי או לעבודה אין ערך אינטרינסי וערכן תלוי באופן בלעדי במצב שיתוף הפעולה וברצונם של הפרטים הבאים במגע בטובין או בשירותים. ובמלים אחרות, לקניין אין ערך אובייקטיבי אלא רק ערך סובייקטיבי התלוי בהערכה של כל צד בעסקה בין פרטים לטובין או השירותים הנסחרים. לדוגמה, קילו בננות יתומחר באופן שונה על אי טרופי שופע פירות ובאוניה שמלחיה נפגעו מצפדינה; כישוריו של דייג, מהנדס מכרות או ימאי יהיו בעלי ערך שונה לחלוטין על אי-בודד, במכרה או על ספינה. מכאן נובע כי כאשר אין הגבלה של זכות הקניין ואין קביעה חיצונית של ערך, כל הערכים ייטו להתכנס לגובהם הטבעי ופערי הזכויות, אם התקיימו קודם מתוקף הגבלה חיצונית (לדוגמה, משטר של דיכוי או שיטה פיאודלית) ייטו להתאפס כאשר הדיכוי החיצוני יוסר. דוגמה אופיינית לדוגלים בגישה הליברלית הקלאסית הם כלכלני האסכולה האוסטרית כמו לודוויג פון מיזס ופרידריך האייק ובמידה מסוימת גם אדם סמית' (השייך גם לאסכולה הפונקציונליסטית).

בהתאם לגישות אלו, מתעצבות הגישות לשאלה מהו קפיטליזם ומהי מדינה קפיטליסטית:

  • על פי הגישה המרקסיסטית כל מדינה בה מתקיימת בעלות פרטית על הקניין, ואפילו חלקית, היא מדינה קפיטליסטית ביסודה המקיימת מערכת יחסים של תלות, כפיה והגבלת החירות בין פרטים.
  • על פי הגישה הפונקציונליסטית כל מדינה בה מתקיימת בעלות פרטית על הקניין יכולה להיחשב מדינה קפיטליסטית, בכפוף להיקף בו מיושמת בעלות פרטית זו בפועל. כך, לדוגמה, גם מדינות בהן ישנו משק מעורב, כמו ברוב מדינות מערב אירופה, יכולות להיחשב קפיטליסטיות במהותן, ומדינות תחת שלטון אוטוקרטי אך עם מאפיינים של שוק חופשי כמו סין, סינגפור או צ'ילה תחת שלטון פינושה יכולות להיחשב, לפחות באופן חלקי, קפיטליסטיות.
  • על פי הגישה הליברלית-קלאסית מדינה שאינה מקדשת את זכות הבעלות הפרטית על הקניין אינה יכולה להיחשב קפיטליסטית. אפשר לראות בהגנה טובה יותר על זכויות הפרט וזכויות הקניין סימנים מעודדים, אך חשוב שלא לראות בחברות בעלות מאפיינים קפיטליסטיים מסוימים קפיטליסטיות ממש. הדברים נכונים במיוחד ביחס לבלבול הנפוץ בין גישות קורפורטיסטיות לקפיטליזם במדינות כמו ארצות הברית.