המפלגה הלאומית הערבית הפלסטינית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

המפלגה הלאומית הערבית הפלסטיניתערבית: אל-חזבּ אל-וטני אל-ערבּי אל-פלסטיני) הייתה מפלגת אופוזיציה ערבית שהוקמה בארץ ישראל בשנת 1923, בתקופת המנדט הבריטי.

הקמת המפלגה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המפלגה הוקמה בנובמבר 1923, כאופוזיציה לוועד הפועל הערבי ולאגודות הלאומיות הקשורות בו. היא הייתה מפלגת האופוזיציה הראשונה, אולם לא הארגון האופוזיציוני הראשון. קדמה לה האגודה המוסלמית הלאומית.[1] אגודה זו תמכה בהשתתפות בבחירות למועצה המחוקקת שהציעה ממשלת המנדט, אולם היו לצדה גורמים נוספים שנטו להשתתף בבחירות. רצונם של מרבית ראשי החוגים המתונים לכהן במועצה המייעצת (במקום המחוקקת) הביא להתלכדותם לגוש אחד והם פרסמו את כוונתם להקים "מפלגה ליברלית מתונה", שתקיף את כל המתנגדים למדיניות אי-שיתוף הפעולה עם הממשלה. במהלך ההכנות, החלו מארגני המפלגה לכנות אותה "המפלגה הלאומית הערבית הפלסטינית".[2]

ב-10 בנובמבר 1923 נערכה בירושלים ועידת היסוד של המפלגה החדשה. נטלו בה חלק: עארף א-דג'אני, שיח' סולימאן אל-תאג'י אל-פארוקי (מרמלה), בולוס שחאדה (עורך העיתון "מראת א-שרק"), עומר צאלח אל-ברע'ותי וכמה מבני משפחת נשאשיבי. הוועידה בחרה בפארוקי לנשיא המפלגה ואשרה את מצעה. המצע דרש הקמת ממשלה לאומית ופרלמנט שנבחר על ידי העם, וכלקח מכישלון "האגודה המוסלמית הלאומית", הוא כלל גם התנגדות לציונות, להצהרת בלפור, לחוקת הארץ ולגופי הממשל העצמי שנקבעו בה, אם כי לא שלל את עצם קיומו של שלטון החסות הבריטי, וזאת בניגוד להחלטות הוועידה החמישית של הקונגרס הערבי-פלסטיני ב-1922, ששלל לחלוטין את השלטון הבריטי. מייסדי המפלגה ביקשו לשוות לה אופי לאומי ללא דופי ודאגו לכך שלא תיחשב כיורשת של "האגודה המוסלמית הלאומית", בין היתר באמצעות בחירתו של פארוקי לנשיא, משום שבתקופת קיומה של האגודה, גינה אותה בחריפות. מארגני המפלגה הגיעו למסקנה כי עליהם להיראות כקיצוניים יותר מיריביהם בלאומיותם והדבר גרם לכך שמספר אישים בולטים באופוזיציה נמנעו מלקחת בה חלק ועארף א-דג'אני אף פרש מוועידת היסוד שלה. בכך נכשלה המפלגה בניסיונה לכלול בתוכה את כל חוגי המתנגדים לוועד הפועל הערבי. עם הקמת המפלגה, הפך העיתון "מראת א-שרק" לבטאון המוצהר שלה.[3]

לדברי יהושע פורת, הן לגורמים הציוניים והן לציבור הערבי היה ברור כי המצע הקיצוני הזה הוא בגדר העמדת פנים וכי חברי המפלגה תומכים בשיתוף פעולה עם הממשלה והם מתונים יותר ביחס לציונות. הציבור הערבי יכול היה להבין זאת מתוך העובדה שלפח'רי נשאשיבי היה חלק בולט בארגון המפלגה, ואילו הגורמים הציוניים הבינו זאת מכך שבמהלך הארגון, ביקש נשאשיבי מחיים מרגליות קלווריסקי תמיכה כספית להקמת מועדוני המפלגה ושמספר פעילים היו קשורים כבר עם ההנהלה הציונית. אולם הגורמים הציוניים לא העניקו למייסדי המפלגה תמיכה כספית.[4]

אופוזיציה לוועד הפועל הערבי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מתחילת הופעתה של "המפלגה הלאומית", נלחם בה הוועד הפועל הערבי. הוא שלח משלחות לכל רחבי הארץ שהסבירו את אופיה "הבוגדני" והחתימו עצומות שהצהירו על התנערות ממנה. בסיוע המועצה המוסלמית העליונה, גם במות המסגדים שימשו כמקום הסברה לכך. אף על פי כן, הצליחה המפלגה להתקדם מבחינה ארגונית. היא פתחה מועדון בסניף המרכזי שלה בירושלים והקימה אגודות צעירים בשם "ארגון הנוער המוסלמי" בירושלים, בנצרת ובחיפה. המפלגה הקימה את סניפיה העיקריים: סניפיה במחוז הגליל ובעכו הוקמו לאחר לאחר שאסעד שוקיירי העניק את תמיכתו למפלגה. באזור חברון התבססה המפלגה על משפחות שייח'ים כפריים שהתנגדו לשליטת האליטה העירונית ועל משפחת אל-ח'טיב אל-תמימי. הסניף בטולכרם התבסס על משפחות חנון ואל-ג'יוסי. כמו כן, הוקם גם סניף קטן בעזה. אלא שהמפלגה לא הצליחה לכלול את כל מתנגדי הוועד הפועל הערבי.[5]

בשל מצעה האנטי-ציוני של המפלגה, חידשו הגורמים הציוניים בתחילת 1924 את מאמציהם להקים ארגון ערבי המתנגד לוועד הפועל הערבי וגם תומך או לפחות נמנע מלתקוף את הציונות. על רקע זה, החלו להופיע בתחילת אותה שנה באזורי נצרת, שכםג'נין וחברון מספר ארגונים שקראו לעצמם "מפלגת החקלאים" (חזב אל-זראע).[6] בינואר 1924 יצאה משלחת מטעם "המפלגה הלאומית" ו"מפלגת החקלאים" לעמאן, להיפגש עם המלך חוסיין בן עלי, והותקפה שם על ידי בריונים, שכירי הוועד הפועל הערבי. הוועד הפועל סירב להגיע להסכם עם מתנגדיו, ובמהלך אותה שנה החריפו היחסים בין שני המחנות. הוועד הפועל סירב להכיר ב"מפלגה הלאומית" כשותף שווה מעמד, בטענה שהוא אינו מפלגה, אלא מייצג את רובה המכריע של האומה.[7] בסוף אותה שנה, בעקבות התנגדות "מפלגת החקלאים" לכל הסדר של האופוזיציה עם הוועד הפועל, סירבו גם אנשי "המפלגה הלאומית" להסדר עמו, ככל הנראה מכיוון שהסדר עם מפלגתם בלבד היה מחליש את מעמדם.[8] ב-1926 הושג הסכם בין האופוזיציה והוועד הפועל הערבי, אולם פארוקי, נשיא "המפלגה הלאומית", לא השתתף במשא ומתן והתנגד לו גם לאחר שהושג. הסכם זה לא התממש, בסופו של דבר, בשל פילוג בשורות האופוזיציה.[9]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ יהושע פורת, צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינאית 1918–1929, עמ' 174.
  2. ^ יהושע פורת, צמיחת התנועה הלאומית, עמ' 180.
  3. ^ יהושע פורת, צמיחת התנועה הלאומית, עמ' 181.
  4. ^ יהושע פורת, צמיחת התנועה הלאומית, עמ' 182.
  5. ^ יהושע פורת, צמיחת התנועה הלאומית, עמ' 184.
  6. ^ יהושע פורת, צמיחת התנועה הלאומית, עמ' 184–186.
  7. ^ יהושע פורת, צמיחת התנועה הלאומית, עמ' 201.
  8. ^ יהושע פורת, צמיחת התנועה הלאומית, עמ' 202–203.
  9. ^ יהושע פורת, צמיחת התנועה הלאומית, עמ' 204.