המפלגה הליברלית (דנמרק)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
המפלגה הליברלית
Venstre, Danmarks Liberale Parti
Venstre logo (2019–present).svg
מדינה דנמרק עריכת הנתון בוויקינתונים
מנהיגים Jakob Ellemann-Jensen עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות 1870–הווה (כ־152 שנים) עריכת הנתון בוויקינתונים
אידאולוגיות שמרנות
מטה Søllerød, קופנהגן עריכת הנתון בוויקינתונים
מיקום במפה הפוליטית ימין-מרכז עריכת הנתון בוויקינתונים
ארגונים בינלאומיים מפלגת הברית של ליברלים ודמוקרטים באירופה, האינטרנציונל הליברלי עריכת הנתון בוויקינתונים
צבעים רשמיים כחול
www.venstre.dk
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

המפלגה הליברלית הדניתדנית: Danmarks Liberale Parti, או בקיצור Venstre) היא מפלגה שמרנית-ליברלית[1] בדנמרק. המפלגה נוסדה כחלק מתנועת איכרים וכיום היא דוגלת באידאולוגיה ליברלית כלכלית התומכת ברעיון השוק החופשי.[2] ונסטרה היא המפלגה המרכזית של המרכז-ימין בדנמרק, והמפלגה השנייה בגודלה במדינה. מטעם המפלגה כיהנו כ-12 ראשי ממשלה שכיהנו על פני תקופה של למעלה מ-37 שנים מאז 1905. בבחירות הכלליות ב-2019 קיבלה ונסטרה 23.4% מהקולות ו-43 מתוך 179 המושבים בפולקטינג.[3]

המפלגה חברה באינטרנציונל הליברלי ויש לה ארבעה נציגים בפרלמנט האירופי (מתוך 14 מושבים המוקצים לדנמרק).

אידאולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ונסטרה מתוייגת כמפלגת מרכז-ימין בספקטרום הפוליטי. זוהי מפלגה ליברלית קלאסית וליברלית מבחינה כלכלית. מנהיג המפלגה בעבר אנדרס פוג ראסמוסן, אף כתב ספר שבו טען על הצורך ברפורמה במדינת הרווחה הדנית, הורדת מיסים והפחתת ההתערבות הממשלתית בכלכלה.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המפלגה הליברלית נוסדה בשנת 1870 תחת השם "Det Forenede Venstre" ("השמאל המאוחד") והורכבה במקור ממגוון קבוצות המאוחדות תחת האידאולוגיה הליברלית, שמירה על האינטרסים של החקלאים והתנגדות למפלגה השמרנית דאז, "Højre". המפלגה ניצחה בבחירות ב-1872, אך מאז עברה פיצולים ואיחודים רבים.[4]

עם תהליכי עיור וירידה במספר החוות, מספר החברים והתמיכה הציבורית במפלגה ירדו במהלך שנות ה-50. כתוצאה מכך, המפלגה הדגישה יותר אידאולוגיות ליברליות כלליות ופחות נושאים חקלאיים. במהלך שנות ה-80 וה-90 כבר המפלגה הפכה למפלגה הליברלית הגדולה והבולטת בדנמרק.

אנדרס פוג ראסמוסן, שנבחר לראשות המפלגה ב-1998, פנה גם למרכז הפוליטי וטען בזכות הפיקוח על המיסים וההגירה. בסופו של דבר, ונסטרה הפכה שוב לגדולה בפרלמנט, וזכתה ב-31.2% מהקולות וב-56 מושבים. ונסטרה הקימה ממשלת קואליציה עם מפלגת העם השמרנית ומפלגת העם הדנית. לראשונה מאז 1929 הוקמה ממשלה ליברלית שלא תלויה במפלגות המרכז. למרות ירידה קטנה בבחירות הכלליות ב-2005 (29% ו-52 מושבים) וב-2007 (26.2% ו-46 מושבים), המפלגה נותרה הגדולה ביותר והמשיכה להוביל את הקואליציה. ב-5 באפריל 2009 פוג רסמוסן התפטר מתפקידו כמנהיג המפלגה, על מנת לכהן כמזכ"ל נאט"ו. את מקומו ירש לארס לקה ראסמוסן.[5]

בבחירות הכלליות של 2011 המפלגה השיגה 26.7% מהקולות ו-47 מושבים, אך לא הצליחה להרכיב ממשלה. כתוצאה מכך, המפלגה הליברלית הובילה את האופוזיציה לממשלה הסוציאל-דמוקרטית של ראש הממשלה הלה ת'ורנינג שמידט.

אף על פי שהמפלגה איבדה את תמיכת הבוחרים בבחירות הכלליות של 2015, וצברה רק 19.5% מהקולות, הצליחה להקים ממשלת מיעוט. ממשלה זו הייתה קצרת מועד, ובשנת 2016 התפרקה.

במהלך הבחירות הכלליות ב-2019 עלתה הצעה להקים ממשלת אחדות עם הסוציאל-דמוקרטים, רעיון שנדחה ונגנז במהירות.[6][7]

הישגים אלקטורליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפרלמנט האירופי[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנת בחירות # קולות % מהקולות # מושבים זכו +/- הערות
1979 252,767 14.5 (#3)
3 / 16
1984 248,397 12.5 (#4)
2 / 16
Decrease 1
1989 297,565 16.6 (#3)
3 / 16
Increase 1
1994 394,362 19.0 (#1)
4 / 16
Increase 1
1999 460,834 23.4 (#1)
5 / 16
Increase 1
2004 366,734 19.4 (#2)
3 / 14
Decrease 2
2009 474,041 20.2 (#2)
3 / 13
Steady 0
2014 379,840 17.7 (#3)
2 / 13
Decrease 1
2019 648,203 23.5 (#1)
4 / 14
Increase2

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא המפלגה הליברלית בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Emil Joseph Kirchner; Alistair H. Thomas (1988). Liberal Parties in Western Europe. Cambridge University Press. p. 280. ISBN 978-0-521-32394-9. נבדק ב-17 באוגוסט 2012. {{cite book}}: (עזרה)
  2. ^ Åsa Bengtsson; Kasper Hansen; Ólafur Þ Harõarson; Hanne Marthe Narud; Henrik Oscarsson (2013). The Nordic Voter: Myths of Exceptionalism. ECPR Press. p. 206. ISBN 978-1-907301-50-6.
  3. ^ Kristiansen, Cecilie Lund; Larsen, Johan Blem (2019-08-31). "Lars Løkke trækker sig som Venstres formand". Politiken (בדנית). נבדק ב-2019-09-05.
  4. ^ Bille, Lars; Rüdiger, Mogens. "Venstre". danmarkshistorien.dk (בדנית). נבדק ב-2019-09-03.
  5. ^ Lund, Kenneth (2009-04-05). "Anders Fogh er trådt tilbage". Politiken (בדנית). נבדק ב-2019-09-06.
  6. ^ "Løkke åbner for SV-regering efter valget". DR (בדנית). 16 במאי 2019. נבדק ב-2019-09-06. {{cite web}}: (עזרה)
  7. ^ "Mette Frederiksen afviser Løkke: SV-regering kan ikke komme på tale". DR (בדנית). 16 במאי 2019. נבדק ב-2019-09-06. {{cite web}}: (עזרה)