המפלגה הסוציאל-ליברלית (דנמרק)
 | |
| מדינה |
 דנמרק |
|---|---|
| שם רשמי |
Radikale Venstre  |
| מנהיגים |
מרטין לידגארד |
| תקופת הפעילות | 21 במאי 1905 – הווה (121 שנים) |
| אידאולוגיות |
ליברליזם חברתי פרו-אירופיות |
| נוצרה מתוך | המפלגה הליברלית |
| מטה | ארמון קריסטיאנסבורג |
| מיקום במפה הפוליטית | מרכז עד מרכז-שמאל |
| ארגונים בינלאומיים | התחדשות באירופה, האינטרנציונל הליברלי |
| נציגויות בפרלמנטים | |
| פולקטינג |
10 / 179 |
| https://www.radikale.dk/ | |
  | |
המפלגה הסוציאל-ליברלית הדנית המוכרת גם בכינוי השמאל הרדיקלי (בדנית: Radikale Venstre, RV) היא מפלגה פוליטית סוציאל-ליברלית בדנמרק.[1][2] המפלגה נוסדה כפיצול מהמפלגה הליברלית בשנת 1905.[3]
היסטורית, המפלגה נמצאת בין המרכז למרכז-שמאל[4][5] מילאה תפקיד מרכזי בפוליטיקה הדנית ותמכה בממשלות משני צדי הספקטרום הפוליטי, שכן שיתוף פעולה הוא אג'נדה מרכזית של המפלגה.[6] המפלגה פרו-אירופית, היא חברה באינטרנציונל הליברלי, ויש לה חבר פרלמנט אירופי אחד בקבוצת התחדשות באירופה בפרלמנט האירופי.
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]1905–1930
[עריכת קוד מקור | עריכה]המפלגה נוסדה בשנת 1905 לאחר פיצול במפלגה הליברלית, בעקבות גירוש האגף האנטי-מיליטריסטי מהמפלגה בינואר 1905. החברים המגורשים קיימו ועידת יסוד למפלגה החדשה באודנסה ב-21 במאי 1905. הליברלים החברתיים נקטו בגישה חיובית יותר ממפלגת האם כלפי צעדים שמטרתם לצמצם את אי-השוויון החברתי. המפלגה הייתה פתוחה להיבטים של מדינת הרווחה, וקידמה גם רפורמות לשיפור מעמד האיכרים הקטנים. האידיאלים החברתיים-ליברליים של המפלגה הושפעו מהנרי ג'ורג' וג'ון סטיוארט מיל.[7]
הקבינט הסוציאל-ליברלי הראשון הוקם ב-1909, כאשר קארל תאודור סאלה כיהן כראש ממשלה (1909–1910). בין 1913 ל-1920, סאלה הנהיג את הממשלה הסוציאל-ליברלית השנייה כאשר הסוציאל-דמוקרטים תמכו בו בפרלמנט. במהלך השפל הגדול, המפלגה הייתה שותפה בקואליציה יחד עם הסוציאל-דמוקרטים, בראשות ראש הממשלה תורוואלד סטאונינג, שהוביל יישום של רפורמות חברתיות רחבות היקף.[6]
לאחר מלחמת העולם השנייה
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר 1945, המשיכה המפלגה להתנהל באופן פרגמטי. בין 1957 ל-1964 הייתה שותפה לקואליציה בממשלה בראשות הסוציאל-דמוקרטים. הילמר באונסגארד (אנ') שימש כראש ממשלה מטעם המפלגה בין 1968 ל-1971 בקואליציה עם המפלגה הליברלית ומפלגת העם השמרנית. בבחירות הכלליות של 1968 הגיעה המפלגה לשיא של 15% מהקולות, אך ירדה ל-11.2% בבחירות של 1973.
במהלך שנות ה-80, המפלגה הייתה שותפה בקואליציה או העניקה תמיכה פרלמנטרית לממשלות שונות בראשות השמרנים. לאחר שפל חסר תקדים בבחירות הכלליות של 1990 (שבהן המפלגה קיבלה רק 3.5% מהקולות), החלה המפלגה שוב לשתף פעולה עם הסוציאל-דמוקרטים בראשות פול נירופ ראסמוסן, והשתתפה בקואליציה ב-1993.[6]
2001–היום
[עריכת קוד מקור | עריכה]בתחילת שנות ה-2000, הזירה הפוליטית התאפיינה בפוליטיקה של "בלוק", כאשר "הבלוק הכחול" היה בראשות המפלגה הליברלית ו"הגוש האדום" בראשות הסוציאל-דמוקרטים. מפלגת העם הדנית תפסה את מעמדה של המפלגה הסוציאל-ליברלית כמועמדת עיקרית למתן תמיכה פרלמנטרית. המפלגה גם נתפסה כמפלגה פרוגרסיבית התומכת בגלובליזציה, תומכת באיחוד האירופי וסובלנית יותר כלפי פליטים ומהגרים. במקביל, המפלגה התמקדה ברפורמה במערכת הרווחה. כתוצאה מכך, היא קיבלה 9.2% מהקולות בבחירות הכלליות של 2005.[6]
ב-7 במאי 2007 חברי הפרלמנט נאסר חאדר (אנ') ואנדרס סמואלסן (אנ') עזבו את המפלגה והקימו את הברית החדשה, הידועה כיום כהברית הליברלית (אנ'), יחד עם חבר הפרלמנט השמרני גיטה זיברג.[6] במסיבת עיתונאים ב-15 ביוני 2007 הוכרז כי חברת הפרלמנט מרגרט וסטגר תיקח על עצמה את הנהגת המפלגה.[8] וסטגר הבהירה לקראת הבחירות הכלליות ב-2007 שמפלגתה תתמוך רק בממשלה בראשות הסוציאל-דמוקרטים. עם זאת, המפלגה זכתה רק ב-5.1% מהקולות. במהלך הבחירות הכלליות בדנמרק 2011, התמיכה במפלגה עלתה ל-9.5%, והיא הקימה קואליציה יחד עם הסוציאל-דמוקרטים ומפלגת העם הסוציאליסטית.
ב-31 באוגוסט 2014, ראש הממשלה הלה ת'ורנינג שמידט מינתה את מרגרטה וסטגר לנציבת האיחוד האירופי מטעם דנמרק, מה שהוביל להתפטרותה מתפקיד מנהיגת המפלגה. חברי הפרלמנט של המפלגה בחרו את מורטן אוסטרגארד (אנ') כמנהיג החדש.[9]
בבחירות הכלליות של 2015, המפלגה איבדה תשעה מתוך 17 מושבים וירדה ל-4.6%. המפלגה איבדה חלק מהבוחרים שלה למפלגת האלטרנטיבה (אנ') החדשה. בבחירות הכלליות של 2019, המפלגה עלתה ל-8.6% מהקולות, והכפילה את מספר המושבים שלה ל-16. אוסטרגארד הצהיר כי יתמוך בממשלה בראשות הסוציאל-דמוקרטים רק אם ייעשו שינויים במדיניות ההגירה הקפדנית של הממשלה הקודמת.[10]
ב-7 באוקטובר 2020, אוסטרגארד התפטר מתפקיד מנהיג המפלגה בעקבות טענות להטרדה מינית. סופי קרסטן נילסן (אנ') נבחרה במקומו.[11] נילסן התפטרה ב-2 בנובמבר 2022, לאחר שאיבדה תשעה מתוך 16 מושבים בבחירות הכלליות בדנמרק ב-2022. יום לאחר מכן, מרטין לידגארד (אנ') הפך למנהיג המפלגה.[12]
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
אתר האינטרנט הרשמי של המפלגה הסוציאל-ליברלית (בדנית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ↑ Parties and Elections in Europe, parties-and-elections.eu
- ↑ Wayback Machine, www.utdallas.edu
- ↑ Gary Marks, Carole J. Wilson, The Past in the Present: A Cleavage Theory of Party Response to European Integration, British Journal of Political Science 30, 2000-07, עמ' 433–459 doi: 10.1017/S0007123400000181
- ↑ Editorial, Reuters. "Danish parties agree on tougher border controls". Reuters UK (באנגלית בריטית).
- ↑ Denmark's New Anti-Right, dw.com (באנגלית)
- 1 2 3 4 5 Det Radikale Venstre, danmarkshistorien.dk, 2018-04-13 (בדנית)
- ↑ Maria Eugenia Mata, Michalis Psalidopoulos, Economic Thought and Policy in Less Developed Europe: The Nineteenth Century, Routledge, 2001-12-06, ISBN 978-1-134-51496-0. (באנגלית)
- ↑ "Vestager ny radikal dronning" (בדנית).
- ↑ "Morten Østergaard er ny politisk leder af Radikale Venstre". Radikale Venstre. 2014-08-31.
- ↑ "Radikale kræver lempelser i udlændingepolitikken: Vil give statsborgerskab i 18 års-fødselsdagsgave". DR (בדנית).
- ↑ Morten Østergaard trækker sig efter sag om krænkelser, DR, 2020-10-07 (בדנית)
- ↑ AfOlivia HøjSilas Bay Nielsen, De Radikale har fået Martin Lidegaard som ny politisk leder, DR, 2022-11-03 (בדנית)