המפעל להכשרת ילדי ישראל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

המפעל להכשרת ילדי ישראל הוא מסגרת חינוכית עבור ילדים ממשפחות מצוקה. המפעל הוקם בשם "המפעל להכשרת ילדי ארץ ישראל" בירושלים בשנת 1943 על ידי רחה פריאר ז"ל, כלת פרס ישראל לשנת 1981 ומייסדת עליית הנוער. שם העמותה שונה עם הקמת המדינה ל"המפעל להכשרת ילדי ישראל".

הקמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המפעל הוקם כמסגרת חינוכית נפרדת לטיפול בילדים במשפחות מצוקה בארץ ישראל, תוך התאמתה לרעיון החינוך החקלאי.

הרעיון המרכזי שהונח ביסודו נבע מעובדת הימצאותם של ילדים ובני נוער, לרוב בני עדות המזרח, שהתגוררו בשכונות העוני בערים הגדולות: ירושלים, תל אביב, חיפה ועוד, ברחוב. ילדים ממשפחות דלות או הרוסות, שאינם לומדים אלא עובדים לעיתים בעבודות פשוטות והם חסרים מסגרת חיים וסביבה רצויה להתפתחותם. היא ביקשה להקנות לילדים אלו מסגרת של הסתגלות לאורח חיים תקין ולמפגש עם ערכי תנועת התחייה של עם ישראל.[1]

המפגש עם הילד הישן ברחוב בן יהודה בירושלים, וילדים נוספים בהם נתקלה ברחובות, נטולים זכויות אלמנטאריות של חינוך, מזון, לבוש ועוד, עובדים בעבודות קשות כדי לסייע לפרנסת משפחה דלת אמצעים, עורר אותה לפעולה ולהקמת המפעל שיביא את ילדי הארץ שבמצוקה לקיבוצים,[2] במטרה לחנכם לעבודה פרודוקטיבית ולמניעת הדרדרותם לפשע.[3]

פריאר הייתה מודעת גם לממצאי מחקרים אקדמאים שנעשו בארץ[4] והצביעו על אלפי ילדים שלא למדו כלל או למדו באופן חלקי בלבד.[5] בעקבות ממצאים אלו ומפגשיה עם ילדי הרחוב, פנתה פריאר אל הסוכנות בבקשה לסיוע. במכתב פרסה בפניהם את הבעיה, וטענה כי הפתרון למצב יהיה העברתם של הילדים לסביבה אחרת שתקנה להם השכלה, מקצוע, הכשרה חקלאית ותאפשר להם הליך סוציאליזציה תקין.[6] בקשתה לסיוע נתקלה בסירוב.

בבסיס הרעיון להקמתו של המפעל עמדה הזכות הטבעית של כל ילד לבית הדואג לצרכיו. ובאין בית מתפקד עבור ילדים יתומים, ילדים להורים חולים ועוד, יש למצוא תחליף לבית, באמצעות הפנייתם להתיישבות העובדת ובעיקר לקיבוצים.[7] על בסיס הנחות אלו הוכנה מסגרת לטיפול בילדים שהופנו הן על ידי לשכות הסעד בארץ, הן על ידי גופים רשמיים למחצה ולעיתים גם על ידי ההורים . טווח הגילאים כלל ילדים בני 6-12. מגיל 12 עברו הילדים לאחריות המשק ועם סיום לימודיהם התקבלו כחברי משק. ילדים שאינם היו מסוגלים להמשיך את לימודיהם אחרי כתה ח' הופנו למוסדות "עליית הנוער" .

פריאר פרסמה את רעיונותיה לצורך גיוס תמיכתם של מובילי דעה, ולצורך גיוס המשאבים הדרושים ל"מפעל". בדצמבר 1941 היא פנתה למספר אישים מתחומים שונים שמילאו תפקידים שונים באקדמיה, במערכת הבנקאית ובארגונים ציבוריים שונים וביקשה מהם להצטרף לוועד היוזם של "המפעל" . לפנייתה צרפה תוכנית הכוללת את מטרות הארגון, דרכי גיוס הילדים, התקציב הדרוש, יחסים עם גופים אחרים המטפלים בילדים וכן מבנה ארגוני.[8]

בן ציון דינבורג שניהל את בית המדרש למורים ע"ש דוד ילין, ייחס לעקרונות הפעולה של "המפעל" חשיבות חינוכית רבה.[9] גם עו"ד גדעון האוזנר שהתגייס לסייע "למפעל" כיועצו המשפטי,[10] עמד על ייחודו של "המפעל" ודרכי הטיפול בחניכים.

הגוף המייסד שהתכנס לראשונה ב 7.12.1941, כונה במסמכים בשמות שונים "הוועדה היוזמת למפעל הכשרת ילדי ארץ ישראל" או לחלופין "המועצה". בישיבת הייסוד השתתפו רחה פריאר- יו"ר, פרופ' ברגמן, גב' הלפרין, ארנסט כהן, דר' ליאו כהן, א. פרנקל, דר' פ. אולנדורף וגב' ס. ורונסקי.[11] בישיבה זו אושרה התוכנית ונקבע כי אברהם פרנקל יהיה היו"ר, פריאר נבחרה כמרכזת, ארנסט כהן נבחר כגזבר ודר' אהרון ברט כחבר נוסף. דר' אשר מלאך ופרץ נפתלי נבחרו כנאמנים.

בתקנון האגודה[12] שהועבר לצורך רישומה אצל "רשם האגודות במשרד מושל המחוז" צוין שם האגודה: מפעל הכשרת ילדי ארץ ישראל, והמטרה: העברת ילדים מן העיר אל הכפר והכשרתם המקצועית בייחוד לחקלאות, בתקנון פורטו האמצעים, פרטי המייסדים, שמות חברי ההנהלה, האספה הכללית ודרכי קבלת החלטות.

בקשתה של פריאר לשתף פעולה עם "עליית הנוער" לקבלת סיוע תקציבי או סיוע במציאת מקומות להשמת הילדים נתקלה בסירוב. בחיפושיה אחר אישים בעלי ממון הכירה פריאר קבוצת יהודים סלוניקאים עשירים בתל אביב שכללה את משה בז'רנו, שלמה ונזיה, יצחק ארדיטי, ומשה לוי, שביקשו לייסד מפעל הנצחה לזכרו של דוד פלורנטין, הם הסכימו לחבור אליה למפעל משותף שיקרא המפעל להכשרת ילדי ארץ ישראל ע"ש דוד פלורנטין שמרכזו יהיה בתל אביב ושמטרתו תהיה לסייע בגיוס הכספים הדרושים להפעלתו. לצורך כך הוקם בתל אביב ועד מרכזי שגיבש תוכנית שעיקריה דומים מאוד לתוכנית המקורית.[13]

ביולי הוקם ועד מנהל זמני בו כיהנו חברים משני ה"מפעלים" הירושלמי והתל אביבי .פריאר נבחרה ליו"ר, ארנסט כהן (גזבר), אמילי הלפרן, וכן מרדכי פרנק, והא. פיצ'ון. תוכנית הפעולה כללה הקמת 4 חברות ילדים ובהם 100 ילדים בני 10-11, שיצאו להכשרה לתקופה של 4-5 שנים רצופות, תוך חיפוש אפשרות להעברתם לתקופה של שנתיים נוספות למסגרת עליית הנוער.[14] במקביל לאיתור הילדים, נמצאו 120 תורמים שהתחייבו לתרום למשך 4 שנים רצופות.

המפעל טיפל בילדים בגילים 11 עד 14, והיווה מעין שלב מוקדם לחטיבות החינוכיות של עליית הנוער. הכוונה הייתה לקלוט את הילדים בכיתות יחד עם ילדי הקיבוץ, שהכיתות בהן לא היו מלאות.[15] פריאר התאימה לכל ילד את המסגרת ההולמת אותו, ובמו ידיה הובילה אותו למקום שנועד לו.

בשנות השבעים, משהלך ופחת מספר הילדים שנקלטו בקיבוצים, חל שינוי במדיניותו של המפעל. שינויים והתאמה לצרכים המשתנים של החברה בישראל הובילו את משרד החינוך והתרבות לאמץ את המפעל כסוכן מתאים לטיפול בתלמידים נושרים ולהפיכתו בשנת 1973, לעמותה הפועלת בשם משרד החינוך ובתקצובו, בסידורם של ילדים נזקקים, בעלי פוטנציאל שכלי תקין, הסובלים מהזנחה, דחייה או נטישה ב"משפחתונים", "כפרי ילדים", משפחות אומנה, מעונות משפחתיים ובמסגרות פנימייתיות אחרות. באמצעות תקציב שהתקבל מיגאל אלון, שר החינוך דאז, הוקמה רשת של כפרי ילדים הפועלים במודל משפחתי, ה"משפחתון". בכל משפחתון גדלים 12 ילדים עם זוג "הורי בית" הגרים ביחידת דיור במשפחתון עם ילדיהם הביולוגים. יחד גדלים כולם כמשפחה אחת. הזוגות במפעל מלווים את הילדים לאורך שנים. בשנת 1994 הורחבה מסגרת כפרי הילדים, והוקמו בתי בוגרים, בהם שהו הילדים עד גיוסם לצבא. בשנת 1997 הוקמו בתים לחיילים ולסטודנטים בוגרי הכפר.

כיום (2017) המפעל כולל שבעה כפרי ילדים ונוער: "נווה גלים, אשדוד" – הכפר הראשון שהוקם בשנת 1973, "נווה יהודה, נס ציונה" – הוקם בשנת 1977, "נווה הרואה, אשקלון" – הוקם בשנת 1977. כרמיאל - הגדול בכפרים, הוקם בשנת 1978, חורפיש – כפר הילדים הראשון והיחידי מסוגו בעולם לילדים בסיכון בני העדה הדרוזית, הוקם בשנת 1998, עפולה – כפר ילדים ממלכתי דתי ע"ש לו ואן ליבן, הוקם בשנת 1980, לבסוף הוקם "נווה אלישע – גבעת עדה" בשנת 1984. בנוסף, מפעיל המפעל להכשרת ילדי ישראל מקבצי משפחתוני ילדים ב"כפר הירוק" ובכפר הנוער ויצ"ו הדסים, באור שמחה (כפר חב"ד), במגדל אור (הרשת החינוכית של הרב גרוסמן במגדל העמק) וכן משפחתונים בודדים ברחבי הארץ (בניר העמק, ברמת גן, בראשון לציון ובקיבוץ סעד) סה"כ 15 מסגרות.

בשנים האחרונות הוקמו מועדוניות יום בשיתוף עם הרשויות המקומיות, כדי לאפשר רצף של מענים לילדים בסיכון הזקוקים למסגרת, מסוף יום הלימודים ועד שעות הערב.

רחה פריאר ז"ל עמדה בראש המפעל עד יום מותה. מנכ"ל המפעל החל משנת 2016, הוא משה דולב.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ יוסף יונאי, בית לילדים חסרי בית, ראשיתו של המפעל להכשרת ילדי ארץ ישראל, הוצאת המפעל, 2010, עמ' 14
  2. ^ יוסף יונאי, בית לילדים חסרי בית, ראשיתו של המפעל להכשרת ילדי ארץ ישראל, הוצאת המפעל, 2010, עמ' 26
  3. ^ רחה פריאר בפני מועצת הקיבוץ המאוחד, יודקה הלמן, פרוטוקול מועצת הקיבוץ המאוחד, 1951
  4. ^ קארל פרקנשטיין, המצב הסוציאלי חינוכי של ילדי ירושלים, ידיעות על העבודה הסוציאלית בארץ ישראל, ב, תרמ"ז, עמ' 160
  5. ^ יוסף יונאי, בית לילדים חסרי בית, ראשיתו של המפעל להכשרת ילדי ארץ ישראל, הוצאת המפעל, 2010, עמ' 31
  6. ^ פריאר להנהלת הסוכנות היהודית בירושלים, ו' כסלו תש"ד, 3.12.1943 (הארכיון הציוני המרכזי 1/7579 J)
  7. ^ יוסף יונאי, בית לילדים חסרי בית, ראשיתו של המפעל להכשרת ילדי ארץ ישראל, הוצאת המפעל, 2010, עמ' 34
  8. ^ יוסף יונאי, בית לילדים חסרי בית, ראשיתו של המפעל להכשרת ילדי ארץ ישראל, הוצאת המפעל, 2010, עמ' 41
  9. ^ ב. דינבורג, ושבו בנים לגבולם, המפעל להכשרת ילדי ישראל תש"ד - תשנ"ד 1943-1993, הוצאת המפעל, 1993, עמ' 28-29
  10. ^ יוסף יונאי, בית לילדים חסרי בית, ראשיתו של המפעל להכשרת ילדי ארץ ישראל, הוצאת המפעל, 2010, עמ' 36
  11. ^ את פרטי הדיון בישיבה רשמה סידי ורונסקי. הפרוטוקול נשלח להנרייטה סאלד בציון "סודי". (הארכיון הציוני המרכזי 75-2164 S)
  12. ^ מתאריך 8.12.1941 (הארכיון הציוני המרכזי 75-2164 S)
  13. ^ הודעה על כך פורסמה בעיתון "הארץ" ביום 20.07.1942
  14. ^ יוסף יונאי, בית לילדים חסרי בית, ראשיתו של המפעל להכשרת ילדי ארץ ישראל, הוצאת המפעל, 2010, עמ' 55
  15. ^ שרה בן ראובן, רחה פריאר - מייסדת עליית הנוער, תולדוט - אתר הספרייה הוירטואלית של מט"ח, ‏2009
Nuvola apps bookcase.png ערך זה הוא קצרמר בנושא חינוך. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.