המצאת המחר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
המצאת המחר
המצאת המחר.jpg
מידע כללי
מאת דניאל שבתי מילוא עריכת הנתון בוויקינתונים
שפת המקור עברית
סוגה מדע פופולרי
הוצאה
הוצאה הוצאת הקיבוץ המאוחד
תאריך הוצאה 2009
מספר עמודים 214
קישורים חיצוניים
מסת"ב ISBN 9789650205423
הספרייה הלאומית 002681374
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

המצאת המחר (2009) הוא ספר מדע פופולרי מאת הפילוסוף הישראלי דניאל ש. מילוא (Daniel S. Milo) (אנ') הספר בודק מהו המקור להצלחתו חסרת התקדים של המין האנושי: מסכנת הכחדה לפני כ-60,000 שנה, עד להתפוצצות אוכלוסין ושליטה בכדור הארץ. לדעתו של מילוא, סוד ההצלחה הוא היכולת לתכנן לעתיד, ונקודת המפתח בתולדות האדם היא הרגע שבו נוצרה היכולת הזאת - "המצאת המחר". הספר יצא במסגרת הסדרה "קו אדום" בהוצאת הקיבוץ המאוחד.

המחבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

דניאל שבתי מילוא (צר') נולד ב-1953 בתל אביב. הוא פילוסוף, ופרופסור בבית הספר ללימודים גבוהים במדעי החברה (l'Ecole des Hautes Etudes en Sciences Sociales), בפריז. מילוא מחלק את זמנו בין צרפת לישראל. תחום התמחותו הוא העודפוּת (או, בלשונו, "יותרמִדָיוּת") בטבע ובתרבות. מילוא פרסם שבעה ספרים בצרפתית, וביים הצגה ושלושה סרטים קצרים.

תקציר הספר[עריכת קוד מקור | עריכה]

חלק ראשון - בועות: הצגת הבעיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אף שהוכח שמוצא כל המינים, ובהם האדם, מאב קדמון אחד, האדם הוא מין חריג, יוצא מן הכלל כמעט בכל תחום חיוני. גם כשאינו המין היחיד שעושה משהו, הוא בולט בין האחרים בפער של עשרות סטיות תקן. עמדת האתולוגים, ולפיה כל מה שהאדם יכול לעשות, גם חיה נוספת אחת לפחות מסוגלת לעשות, זרה לשכל הישר. בעולם הטבע, האדם הוא יצור מוגזם - הפריק האולטימטיבי. רוב הזמן הוא מתעסק בעניינים שאינם מקדמים את הישרדותו, ולעיתים אף פוגעים בסיכוייה.

האדם הוא החיה היחידה שאינה מקבלת את המציאות כמות שהיא. מילוא משתמש כאן במונח דוּקהָא, האמת הראשונה מתוך ארבע האמיתות האצילות בבודהיזם - אי-נחת, אי שביעות רצון, הסבל המיוחד רק לאדם ומקורו הצמא והתאווה למה שאין. מאז המהפכה הנאוליתית, האדם מעצב את מקומו בעולם בצלמה ובדמותה של הברירה הטבעית, ומתערב בהתפתחותם של מינים מבויתים - הדוגמאות הבולטות הם היונים, הוורדים והכלבים.

בביולוגיה, כל רכיב (חלבון, איבר, התנהגות) נשפט לפי התועלת שהוא מביא להתרבותו ולהישרדותו של האורגניזם, ולפי המחיר שהוא גובה ממנו. הברירה הטבעית מקדמת, בתאוריה, רכיבים יעילים, ומשמידה רכיבים שאינם יעילים. בפועל, קורה שרכיב לא יעיל יוצא משליטה. מילוא שואל כאן, מתחום הכלכלה, את המילה בועה. אך אותה "יותרמדיוּת" היא היוצא מן הכלל, וגם אותן בועות - התפתחות רכיבים שאינם יעילים - נעצרות במצב של שיווי משקל.

האדם, לעומת זאת, נמצא בבועה הולכת ומתנפחת, והאנושות היא פס ייצור של בועות כבר אלפי שנים. החשובות בין הגזמותיו של האדם הן גודל מוחו (הבועה המוחית) וגודל אוכלוסייתו (הבועה הדמוגרפית).

מילוא מעלה את השאלה - כיצד יצרה הברירה הטבעית יצור כה מוגזם, ואף אפשרה לו להשתלט על העולם.

חלק שני - שורשים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיני האדם התפצלו מן השימפנזים לפני כשישה מיליון שנים. כמעט לכל אורך התקופה היו השימפנזים מין מוצלח יותר. עשרים ושניים מיני הומינידים (ביניהם הומו הביליס, הומו ארקטוס, והומו נאנדרטליס) הוכחדו מאז, למרות מוחם הגדול, השימוש באש ובכלים, החברות, ואולי גם שפה. תוחלת החיים של מין ממשפחת ההומינידים נמדדה במאות אלפי שנים בלבד.

לפי מחקרים גנטיים ומולקולריים, מוצאם של כל בני-האדם החיים כיום הוא מאנשים שחיו באפריקה לפני כ-60,000 שנה. המחקר הביולוגי באבולוציה של האדם מסביר מתי ואיך החלה אותה "יציאת אפריקה" שהביאה לניצחונו המוחלט של הומו סאפיינס, אך מתקשה לעסוק בסיבה לתחילתה - שאלה מטאפיזית או ספקולטיבית. כדי לעסוק בה, מילוא חוזר אל "המדע של פעם", הפילוסופיה של הטבע, ומפתח את טענותיו על סמך לוגיקה והתבוננות עצמית. הוא מצדיק גישה זאת באמצעות האקסיומה "אדם הוא אדם הוא אדם" - לבני האדם שיצאו מאפריקה לפני 60,000 שנה היו אותם מניעים המפעילים גם אותנו כיום. על סמך העיקרון הביוגנטי, שלפיו התפתחות הפרט משחזרת את התפתחות המין, מילוא מתבונן גם בנכדתו - "בידי האחת מראה ובידי השנייה תינוקת".

לדברי מילוא, תכונה אנושית אחת הביאה את אבותיהם של יוצאי אפריקה לסטגנציה וכישלון. זוהי תכונה מולדת, "פגם בייצור" - גודלו של המוח האנושי. בשלב הראשון, הגדלת המוח הביאה יתרונות, כמו כלים ואש; בשלב השני, הגדלתו לא תרמה דבר; בשלב השלישי, החלה להזיק. גודל המוח, ובעקבותיו גודל הראש, גרמו לכך ש"גור האדם" נולד מוקדם יחסית ליונקים אחרים, כשגופו אינו בשל, והוא חסר ישע במשך תקופה ארוכה. אותה "עוברות מחוץ לרחם" דרשה משאבים גדולים, ביניהם תזונה עתירת חלבונים וריתוק ממושך של ההורים, הגדילה את תמותת התינוקות והאימהות, וסיכנה את המין כולו.

תכונה אנושית אחרת הביאה את יוצאי אפריקה להגירה ולניצחון. הולדת השפה היא ההסבר היחיד שביולוגים הציעו ליציאת אפריקה האחרונה. ההסבר של מילוא הוא "מוטציה תרבותית" התלויה בשפה: ראיית העתיד והיכולת לתכנן, המתבטאות במשפט "להתראות מחר". היכולות הדרושות לעתידיות, בנוסף למילוליות, הן דמיון והפשטה.

מילוא מראה כי היכולת לתכנן קיימת גם בשפות שאין בהן עתיד דקדוקי, כמו היפנית, אך אינה קיימת בשפתם של ילדים קטנים. סביר, הוא אומר, שהומו סאפיינס דיבר זמן רב ברמה של ילדים בני שנתיים. ייתכן גם שלהומו ארקטוס ולהומו ניאנדרתלנסיס הייתה שפה, כי התנאים הפיזיולוגיים הדרושים לכך, נסיגת הלוע ומכסה הגרון, התקיימו אצלם.

מילוא מדגיש כי העתידיות היא כישור שרמתו שונה מאדם לאדם ומחברה לחברה, וצופה כי בעתיד ניתן יהיה למדוד, כפי שמודדים כיום IQ, גם FQ - ‏ future quotient. ככל שחברה מפתחת יותר את יכולת ההפשטה שלה, שליטתה בעתידיות גבוהה יותר. בעניין זה, יש יתרון גדול לתרבויות של שפה כתובה.

חלק שלישי - גרורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת החלק השלישי, בפרק "הקיר הימני והכל יחסי", עוסק מילוא בגבול הסופי של ההתפתחות האנושית, ומציג את השאלה "באנו, ראינו, ניצחנו - מה עכשיו?" האדם הגיע לשיא האפשרי של התפתחותו בתחומים רבים. אותו חסם עליון, ה"קיר ימני" בגרף ההתפתחות, יוצר בהדרגה צפיפות ברמות הגבוהות. זוהי שוויוניות המולידה דמוקרטיזציה של המצוינות. התוצאות הן חרות יצירתית, חדשנות וגיוון. לרשות האדם עומדים שפה, דמיון, עתיד ופנאי. כולם מגדילים את הגיוון בביקוש ובהיצע.

מילוא מראה כי בטבע המצב הרצוי הוא הרמוניה, הנורמה השלטת היא היציבות, והחידוש הוא מוצא אחרון. תפיסת הדרויניזם כ"תורת השינוי בכל מחיר" היא רומנטית ושגויה. אהבת הגיוון והשינוי היא מונופול אנושי. המשך ההתפתחות האנושית אחרי ניצחונו הגדול של האדם - לדעת מילוא, עובדה מוגמרת - אינו חלק מן האבולוציה של בעלי החיים, אלא תוצר של המחשבה האנושית המצביעה לכיוון העתיד.

בפרק "והאדם ברא את האין" אומר מילוא כי מאז יצירת העתיד, או המצאת המחר, האדם אינו מסתפק במה שיש, אלא עוסק גם במה שעשוי או עלול לקרות. ל"יש" נולד תאום סיאמי ושמו "אין". האדם הוא היצור היחיד שיש לו ברירה - למעשה, ברירות רבות. מילוא חוזר כאן לאי השקט הכרוני של האדם, שאינו מסוגל לקבל את המציאות כמו שהיא ופועל בהתמדה לשנות אותה.

מילוא עומד כך שהתלותיות המשנית של האדם - השילוב של מוח לא בשל בלידה והורים שביכולתם לדמיין מצבים מגוונים - הפכה לכן השיגור של הייחודיות. 75% מתאי המוח נתונים לעיבוד ועיצוב אחרי הלידה, ולפיכך בני אדם מתמיינים ומתמחים אחרי שנולדו, והשילוב בין תלותיות תינוקית ותכנות הורי הופך כל אחד מהם לשילוב חד פעמי של מולד ונרכש.

הפעוט נדרש, כמעט מיומו הראשון, להיות מיוחד ועם זאת נוח לבריות. עליו להתאים את עצמו למודל אוטופי - במונחיו של פרויד "אני אידיאלי". בגיל חמש, המדינה מפקיעה אותו ממשפחתו, וממשיכה את האינדוקטרינציה שלו באמצעות מערכת החינוך - פרויקט חברתי בעל חשיבות גבוהה. אותם מתכננים והוזים - בני האדם המבוגרים - חשים חובה להכין אותו לחיים מועילים ומורכבים, הכרוכים בהתמחות מקצועית.

כמעט כל אורגניזם, אומר מילוא, עוסק בכל המטלות הדרושות להישרדות. בטבע קיימת חלוקת תפקידים כלשהי - בין זכר לנקבה, הורים וצאצאים, או המעמדות של הנמלים והדבורים. רק האדם - בזכות העתיד, הדמיון ויכולת הפשטה - מטיל שפע משימות על אחרים, ומתמקצע בעצמו בתחום אחד. האדם מאציל סמכויות ומפעיל בעלי חיים, כלים, מכשירים ואנשים אחרים כמיופי כוח.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • דניאל ש. מילוא, המצאת המחר, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2009.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]