המצודה הבריטית בנווה צוף
 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| סוג |
מצודות טגארט  |
| מיקום |
נווה צוף |
| מדינה |
ישראל |
| הקמה ובנייה | |
| תקופת הבנייה | ?–1943 |
| תאריך פתיחה רשמי |
1943 |
| קואורדינטות | 32°00′36″N 35°07′51″E / 32.009944180704°N 35.130732792149°E |
|
(למפת גוש דן רגילה)   המצודה הבריטית בנווה צוף | |
  | |
המצודה הבריטית בנווה צוף הוקמה כמשטרת נבי סאלח ובנייתה הסתיימה ביולי 1943[1]. היא אחת מ-63 מצודות טגארט שהוקמו בשנות ה-40 ברחבי הארץ. הן נקראות על שם המהנדס סר צ'ארלס טגארט, מומחה לדיכוי מרידות ולוחמה בטרור, שהגיע במיוחד לארץ כדי לסייע לרשויות המנדט הבריטי לשלוט במרחב. המצודה נבנתה כחלק מהשלב השני של הקמת המצודות בו הוקמו 7 מצודות.
מיקום אסטרטגי[עריכת קוד מקור | עריכה]
המצודה בנווה צוף הוקמה על כביש ישן המחבר בין רמאללה ולטרון, כביש רוחב מהשפלה לגב ההר. המצודה נבנתה ליד שמורת יער אום צפא, שמורת הטבע הראשונה בארץ ישראל[2], ולפי עדויות שונות שימשה אתר נופש פופולרי עבור הקצינים הבריטים.
מצודות הטגארט הוקמו בנקודות אסטרטגיות ברחבי הארץ. מטרת הקמת המצודה הייתה כפולה, מחד שליטה על האוכלוסייה המקומית כלקח ממאורעות המרד הערבי הגדול בשנים 1936 - 1939, ומאידך שליטה על מערך הדרכים בארץ ישראל במקרה של פלישה גרמנית במהלך מלחמת העולם השנייה. על כן אמורה הייתה המצודה להחזיק מעמד ללא עזרה חיצונית במשך 30 יום לפחות. במרחק של שלושה קילומטר דרומית למצודה, על כביש 450 לפני העיקול הגדול בואדי זרקא, נמצא מחסום דרכים מבטון שנבנה כחלק ממערך ההגנה. תוכנית ההשרדות הבריטית בארץ ישראל קשורה לתוכנית מצדה על הכרמל של היישוב היהודי בארץ ישראל[3].במיקום שנקבע למצודת נבי צאלח הייתה שאיפה לשלוט על צירים מרכזיים שמובילים למרכז הארץ. מכביש האורך המרכזי ירושלים - שכם הסתעף כביש הרוחב היוצא מביר זית דרך נבי צאלח לניעלין - דיר קדיס - לטרון ומשם לריכוזי האוכלוסייה במישור החוף. ובלטרון כבר הייתה ממוקמת מצודה מהשלב הראשון של המיזם.
במפת הצטלבות הדרכים שבה מוקמה משטרת נבי צאלח צוינו הדרכים כך: דרך אחת הובילה מהמשטרה לכיוון בית רימא,
דרך שנייה הובילה מהמשטרה לכיוון ביר זית,
ודרך שלישית הובילה מן המשטרה אל ניעלין - דיר קדיס ומשם לכיוון מישור החוף.
מבנה המצודה[עריכת קוד מקור | עריכה]
המצודה בנווה צוף היא אחת המצודות היחידות מבין ה-63 אשר מחופה אבן ירושלמית. המצודה השתמרה עד היום ואת מרבית מסימני ההיכר שלה עדיין ניתן לראות בשטח, כגון חומה היקפית שבשני קצותיה קבועים צריחים, דלתות ברזל גדולות וכבדות בכניסות, כראוי למבנה משטרה מכובד המצודה הכילה בעבר גם חדר גנרטור, מערכת כריזה וחדר משאבות מים. בנוסף ישנו מאגר מים אדיר ממדים הניזון מהמרזבים במצודה וכן ממערכת איסוף מים שנמצאת בגבעה הסמוכה, אתר חובלתא (גבעת ההליסטון).
שימושי המצודה לאורך השנים[עריכת קוד מקור | עריכה]
כאמור המצודה בשימושה הראשוני שימשה את הצבא הבריטי. עם סיום המנדט נכבש האזור בידי הצבא הירדני והמצודה עברה לשמש את הצבא הירדני. לאחר כיבוש האזור בידי ישראל במלחמת ששת הימים, שימשה המצודה כבסיס מג"ב[4] משנת 1967 עד שנת 1972. בעקבות הטבח בנמל התעופה לוד .שבוצע על ידי קוזו אוקאמוטו,פינו חיילי מג"ב את המצודה ועברו למשימות אחרות[דרוש מקור]. המצודה נותרה שוממה עד לעליית גרעין נווה צוף בנובמבר 1977.
עם תחילת ההתיישבות הישראלית ביהודה ושומרון על ידי תנועת גוש אמונים, הוקמו שני גרעינים, גרעין דתי וגרעין חילוני, במטרה ליישב את הגבעות הסמוכות למצודת הטיגארט.
כדי להציג את הקמת ההתנחלות כמעשה שנעשה לצרכים צבאיים, ולהימנע מתגובה בין לאומית, נדרשו הגרעינים להתיישב בתוך מחנות צבא[5]. באוקטובר 1977 התיישבו שני גרעינים, באישור הרשויות, בתוך מחנות צה"ל, בבית אל ובמשטרת נביא צאלח[6]. אנשי הגרעין התיישבו בחללים השונים של המצודה, ובית הכנסת הוקם באורוות הסוסים, שהיו החלל הגדול והרחב ביותר במצודה. תושבי הגרעין התגוררו במצודה עד לעליית השכונה הראשונה לקרקע, בשנת 1978[7].
כיום בנוסף לבית הכנסת שעודנו פעיל, פועלים במצודה שני מוסדות חינוכיים, אולפנת בני עקיבא למוזיקה ומחול שירת הים ומדרשת גופנא המתמקדת בהדרכת טיולים. בנוסף מצוי במצודה ארכיון היישוב נווה צוף.
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ גד קרויזר, 'חזרה לשליטת התחנה': פרשת תכנון מבצרי המשטרה ('טגארטים') בארץ-ישראל, קתדרה 111, מרץ 2004, עמ' 106
- ^ בית ספר שדה עפרה, יער אום צפא, החברה להגנת הטבע
- ^ דוקטור גד קרויזר, מפעל המים במצודת הטיגרט בנבי צאלח, "מעבה ההר" הקובץ השלישי
- ^ שפי גבאי, אל הנופים השווייציים בהרי שומרון, דבר, 14 ביוני 1968
- ^ בת־ציון קרוב ויוסי גולדשטיין, הקמת יישובים ביהודה ושומרון: בית אל כמקרה מבחן, מחקרי יהודה ושומרון, הוצאת אוניברסיטת אריאל בשומרון
- ^ עוד 2 גרעיני גוש אמונים למחנות צה"ל, דבר, 31 באוקטובר 1977
- ^ צורית פניגשטיין, יש אבנים לבבות - סלעי ומצודתי, באתר מועצה אזורית בנימין, אוגוסט 2012