המצור בווייקו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
המצור בווייקו
Mountcarmelfire04-19-93-l.jpg
תאריך התחלה: 28 בפברואר 1993
תאריך סיום: 19 באפריל 1993
משך הסכסוך: 7 שבועות ויומיים
מקום: מרכז הר כרמל, וייקו, טקסס, ארצות הברית.
31°35′45″N 96°59′17″W / 31.59583°N 96.98806°W / 31.59583; -96.98806
תוצאה: האתר עלה בלהבות ורוב המתבצרים נהרגו
הצדדים הלוחמים

ATF ו- FBI
המשמר הלאומי של טקסס
טקסס ריינג'רס

כת הדוידים

מפקדים

ג'ף ג'אמר (ATF)
ריצ'רד רוג'רס (FBI)

אבידות

4 מתים, 16 פצועים

82 הרוגים, 35 נכנעו

המצור בווייקו (Waco) היה עימות אלים בין קבוצה מכת הדוידים לבין סוכנויות אכיפת חוק אמריקאיות, שהתרחש בהר כרמל, כ-14 ק"מ צפון-מזרחית לעיר וייקו, בטקסס, ארצות הברית. המצור החל ב-28 בפברואר 1993, והסתיים כעבור 50 ימים, ב-19 באפריל 1993.

העימות החל כאשר סוכנים של רשות האלכוהול, הטבק, הנשק, וחומרי הנפץ (ATF), הגיעו למרכז הר כרמל, סמוך לעיר וייקו, בניסיון לבצע צו חיפוש. במקום התפתח קרב יריות, ובחילופי האש הכבדים נהרגו ארבעה סוכנים ושישה מחברי הכת. בעקבות התקרית נתקבלה החלטה בלשכת החקירות הפדרלית (FBI) להטיל על המרכז מצור, שהסתיים כעבור 50 ימים, בהתקפה שנייה שהובילה לשריפת והרס המתחם. 82 אנשים נהרגו בעימות ובשריפה, כולל 25 ילדים, שתי נשים הרות, ומנהיג הכת דיוויד כורש.

כת הדוידים[עריכת קוד מקור | עריכה]

דגל כת הדוידים

הדוידים (Davidians) היא כת פרוטסטנטית שנוסדה בשנות ה-50 של המאה ה-20 על ידי איש הדת ויקטור האוטף (Victor Houteff). הנהגת הכת קבעה את מושבה בגבעות סמוך לעיר וייקו, ונתנה למקום את השם הר כרמל. התנועה החלה לצבור חסידים כשבשנת 1959 אלמנתו של האוטף הכריזה על הביאה השנייה של ישו וקראה למאמינים להתאסף במרכז הר כרמל. רבים מן הבאים בנו לעצמם בתים והתיישבו במקום.

לאחר כישלון הנבואה עברה השליטה בהר כרמל למשפחת רודן (Roden). אם המשפחה, לויס רודן, החשיבה את בנה ג'ורג' כלא ראוי לשמש בתור נביא, והחלה לטפח במקומו את ורנון האוול (Vernon Howell), שנודע מאוחר יותר בשם דיוויד כורש.

המאבק על זהות היורש הוביל לסכסוך ממושך בין חסידי רודן לבין חסידי האוול-כורש. ב-1987 פרצה במקום תקרית ירי בין הפלגים, שהסתיימה לבסוף בזיכוי בבית המשפט. בשנת 1989 ג'ורג' רודן אושפז בבית חולים לחולי נפש אחרי שרצח בגרזן את אחד מחברי הכת. ורנון האוול שינה את שמו לדיוויד כורש והשלים את השתלטותו הסופית על הר כרמל כשהקים במקום כנסייה גדולה.

כורש החל לפרסם קלטות בהן סיפר כי אלוהים ציווה עליו להתרבות עם נשות הכת, כדי להקים מחדש את 'בית דוד'. באותו הזמן הכת כבר הייתה מורכבת ממספר רב של משפחות, שהסכימו לכך שרק כורש יהיה רשאי לקיים יחסי מין עם הנשים.

הרקע למשבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם תחילת שנות ה-90, החלו דיוויד כורש וכת הדוידים למשוך תשומת לב בשל פעילויות שונות שהתרחשו בהר כרמל. סדרה של כתבות בעיתון מקומי בווייקו תיארה את כורש כמנהיג כת תמהוני, והאשימה אותו במעשי פוליגמיה, אינוס קטינות והתעללות שבוצעו במתחם. העיתון גם דיווח על מצבור גדול של נשק ותחמושת שנאגר במקום.

באותו הזמן, החלו חוקרים של ה-ATF לבדוק משלוחים של כלי נשק וחלקים לנשק שהגיעו להר כרמל. כלי הנשק נרכשו לכאורה בדרך חוקית, אך הסוכנים חשדו שאנשי הכת ביצעו בהם שינויים כדי להכשיר אותם לירי אוטומטי. לאחר מעקבים שנערכו במסגרת החקירה ודיווחים נוספים על יריות מנשק אוטומטי במתחם, השיג ה-ATF צו שופט המתיר חיפוש במרכז הר כרמל, וצוי מעצר למנהיג הכת כורש ולמספר חברים נוספים בכת באשמת אחזקת נשק.

הפשיטה הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תג סוכנות ה-ATF

בבוקר יום ראשון, ה-28 בפברואר 1993, החלו סוכני ה-ATF בביצוע צו החיפוש. התוכנית הייתה לתפוס את אנשי הכת לא מוכנים, אך יתרון ההפתעה אבד כאשר כתב עיתונות שקיבל מידע פנימי מוקדם על הפשיטה, הגיע לאזור וייקו וביקש הנחיות מעובד דואר מקומי, שבמקרה היה גם גיסו של כורש.

כורש ומאמיניו החלו מתחמשים ומתמקמים בעמדות הגנה, כאשר הנשים והילדים נשלחו לתפוס מחסה בחדריהם. אף על פי שנודע לצוותי הפשיטה כי אנשי הכת מודעים להגעתם, מפקד ה-ATF הורה להמשיך בפשיטה. הסוכנים הגיעו למתחם בשיירת רכבים והחלו להתקרב למבנה המגורים הראשי כששני מסוקים מחפים עליהם. לא ידוע מי ירה את היריות הראשונות, ומאוחר יותר כל צד טען כי הצד השני פתח באש ראשון.

במקום החל להתפתח קרב יריות עז בין הסוכנים שהקיפו את הבית ובין אנשי הכת המבוצרים בו. מספר סוכנים הצליחו להגיע לגג הבניין ולחדור פנימה, אך נאלצו לסגת אחרי שספגו אש כבדה. במהלך חילופי האש, שנמשכו כשעתיים, נהרגו ארבעה סוכנים ושישה מחברי הכת. לבסוף הצליח השריף המקומי ליצור קשר עם אנשי הכת, ולהסכים על הפסקת אש. המתבצרים איפשרו לפנות את ההרוגים והפצועים ונצרו את האש עד לנסיגת אנשי ה-ATF. מאוחר יותר, שלושה מאנשי הכת ששהו מחוץ למתחם ניסו לפרוץ פנימה ביריות ואחד מהם נהרג.

המצור[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר כישלון ניסיון הפשיטה הראשון ונסיגת הכוחות, תפס ה-FBI פיקוד על המתחם, והסוכן ג'ף ג'אמר (Jeff Jamar) מונה למפקד האחראי בזירה. הר כרמל הושם תחת מצור ולמקום זרמו כוחות רבים, ביניהם יחידת חילוץ בני הערובה של ה-FBI, שהחלו לנהל משא ומתן עם כורש ואנשיו.

לאחר מספר ימים, 19 ילדים עזבו את המתחם בהסכמת כורש, אך הוא עצמו טען בשיחות עם ה-FBI כי אלוהים ציווה עליו להשאר במתחם. ככל שעבר הזמן ולא חלה התקדמות במשא ומתן, החלו להתגלות חילוקי דעות בין מפקדי ה-FBI במקום לגבי הטקטיקה אותה נכון לנקוט במצב הזה. חלק מהסוכנים צידדו בהמשך המשא ומתן בניסיון להביא לסיום הפרשה בצורה שלווה. מצד שני, היו שטענו כי לא ניתן לדבר בהגיון עם קנאי דתי כמו כורש, והדרך היחידה לפתור את המשבר היא באמצעות כוח. ה-FBI ניתק את אספקת המים והחשמל להר כרמל ואנשי הכת המבוצרים התקיימו ממי גשם שנאספו ומנות קרב.

המצב המתוח נמשך, וסוכני ה-FBI החלו לחשוש שהתנאים המתדרדרים בהר כרמל יובילו את כורש הלא יציב ואנשיו למעשה התאבדות המוני, בדומה להתאבדות ההמונית בג'ונסטאון, בה התאבדו או נהרגו 909 אנשים. כמו כן הועלו חששות לשלום הילדים הנמצאים במתחם. לאחר 50 ימים של מצור אישרה לבסוף התובעת הכללית ג'אנט רינו את המלצת ה-FBI לפרוץ בכוח למתחם.

ההתקפה הסופית[עריכת קוד מקור | עריכה]

האש במתחם הר כרמל

בבוקר ה-19 באפריל יצאה לדרך תוכנית ה-FBI להשתלטות על הר כרמל. האירוע הועבר בשידור ישיר בטלוויזיה בזמן שמאות סוכנים חמושים הקיפו את המתחם וכלי רכב משוריינים החלו לשבור חורים בקירות הבניינים. דרך החורים שנוצרו נורתה כמות גדולה של גז מדמיע אל תוך המבנים. המטרה הייתה לגרום ליציאתם ללא פגע של אנשי הכת המתבצרים. במקום הוצבו רמקולים גדולים דרכם הודיעו סוכני ה-FBI לאנשי הכת כי לא מתוכננת מתקפה עליהם, והם יכולים לצאת בבטחה ולהיכנע. ירי הגז נמשך כשש שעות, במהלכן אף אחד מאנשי הכת לא עזב את המתחם. סוכני ה-FBI העריכו שחברי הכת מסתתרים בבונקר כלשהו ומצוידים במסכות גז.

בשעות הצהריים החלו לפרוץ שרפות בשלושה מוקדים שונים. האש התפשטה במהירות רבה ופיצוצים החלו להשמע ברחבי המתחם, כשחלקים מהמבנים התמוטטו ואנשי הכת נלכדו בלהבות. כעבור שעה מתחילת השרפה האש החלה לדעוך ורוב המבנים במתחם נחרבו. בשעה 15:45 הודיעו רשויות החוק שדיוויד כורש מת.

76 מחברי כת הדוידים (51 מבוגרים ו-25 ילדים) מצאו את מותם ביום האחרון של המצור, תשעה בלבד שרדו. בין ההרוגים בהר כרמל היה אזרח ישראלי בשם פבלו כהן.

רוב מקרי המוות באירוע היו כתוצאה מהשרפה, אם בגלל שאיפת עשן או בעקבות קריסת המבנים. בנתיחות לאחר המוות שנערכו בגופות נמצא כי לפחות עשרים מאנשי הכת נורו למוות, כנראה מידי חבריהם ומתוך רחמים, אחרי שנלכדו באש.

מתחם הר כרמל כולו נהרס על ידי הרשויות בשבועות שאחרי השריפה. כיום נותרו באתר רק יסודות הבניינים שנהרסו וכנסייה קטנה שהוקמה שנים לאחר האירועים.

תוצאות ומחלוקות[עריכת קוד מקור | עריכה]

המצור בווייקו ותוצאותיו עוררו הדים עזים ברחבי ארצות הברית. מספר ועדות חקירה הוקמו כדי לבחון את המקרה ודו"חות פנימיים של ה-ATF וה-FBI חוברו בנושא. כמו כן, בשנים שחלפו מאז המצור הופקו מספר סרטים תעודיים ששחזרו את האירועים בווייקו, והתפרסמו ספרים רבים שהציגו ביקורת על שני הצדדים באירוע. חלקים רבים משרשרת האירועים שהתרחשו בהר כרמל נותרו שנויים במחלוקת ומהווים נושא לדיונים שמתמשכים עד היום.

  • המשפט

אנשי הכת אשר שרדו עמדו במרכז מערכה משפטית שנמשכה שנים ארוכות. הם הואשמו בתכנון ובסיוע לרצח סוכנים ממשלתיים ובאחזקה לא חוקית של נשק. על רובם נגזרו עונשי מאסר ממושכים, שחלקם נקצבו מאוחר יותר בערכאות משפטיות שונות. אחרי סדרה של הרשעות וערעורים, כל אנשי כת הדוידים שוחררו מהכלא בשנת 2007. חלק מהשורדים, בשיתוף עם משפחות ההרוגים, הגישו תביעות לפיצויים נגד ממשלת ארצות הברית. כל התביעות האלו נדחו על ידי בית המשפט.

  • מי ירה ראשון?

ויכוח גדול התקיים ומתקיים עד עצם היום הזה בשאלת זהות היורים הראשונים במהלך הפשיטה הראשונה על המתחם. סוכני ATF רבים העידו כי שמעו יריות לעברם מתוך הבניין וכן צוותי המסוקים ששהו באוויר דיווחו על אש שנפתחה לעברם מכיוון המתחם. אנשי הדוידים טענו כי הסוכנים שהקיפו את הבניין הם אלו שירו ראשונים ובאחת השיחות שנערכו במהלך המצור בין כורש לצוותי המשא ומתן, אמר כורש כי המסוקים ירו עליהם. סוכני ה-FBI טענו כי המסוקים שימשו להסחה בלבד ולא היו חמושים. אנשי הדוידים ניסו להציג את דלת הפלדה של הבניין, שהייתה לטענתם מלאה בחורי כניסה של קליעים, כהוכחה לכך שהירי התחיל מבחוץ. להגנתה טענה הממשלה (שדאגה בעצמה להרוס אבן על אבן תוך פחות משבועיים מהשריפה) כי הדלת אבדה בהריסות ולא ניתן למצוא אותה. חייל שנכח באירוע העיד כי ראה אנשים מעמיסים לרכב חפץ המזכיר בצורתו דלת מיד אחרי השריפה במתחם. רעיון אחר שעלה הוא שפליטת כדור מצד סוכני ה-ATF גרמה לתחילת קרב היריות.

  • השרפה

טענות רבות נשמעו על דרך החדרת הגז המדמיע לתוך הבניינים בהתקפה הסופית. אף על פי ששניים מתוך שלושת מוקדי השרפה היו בחלקים הפנימיים של המבנים, רחוק מהאזורים שבהם פוזר גז, מבקרים טוענים שהשימוש ברכבים משוריינים כדי לשבור את הקירות היה מסוכן ויכל להוביל לשרפה. השערה נוספת הייתה שירי של קליעים נפיצים מצד ה-FBI גרם להתלקחות האש. במשך שנים הכחיש ה-FBI כל שימוש בקליעים נפיצים באירוע ורק ב-1999 הודה דובר הארגון כי היה שימוש ברימוני גז נפיצים בחלקים שונים במתחם, אך לא בתוך המבנים עצמם. כמו כן טען שהשרפות פרצו שעות לאחר ירי הרימונים. עובדות אלו הושמטו מהדו"ח שנמסר לוועדת הקונגרס שחקרה את האירוע.

במהלך המצור הצליח ה-FBI לשתול מכשירי ציתות בתוך מתחם הדוידים ולהאזין לשיחותיהם. בקטעים מההקלטות מיום ההתקפה הסופית, לכאורה אך ללא וודאות והוכחה מדעית שנובעת מהעלמת ראיות של הרשויות לאחר השרפה, נשמעים אנשי הכת משוחחים ביניהם על שפיכה של דלק בתוך המבנים והצתתו. כאמור, אין שום הוכחות לנכונות ואמיתות הדברים של הקלטה זאת. מהדו"חות השונים והיחידים שהותרו לפרסום על ידי הרשויות שחקרו את השרפה במתחם עלה כי לתושבי המקום היה מספיק זמן כדי להימלט מהשרפה, אם רצו בכך. כמו כן, הרשויות קבעו בתוצאות החקירה שלהם כי התמוטטות המבנים נגרמה בשל החום העז שיצרה השרפה, ולא בשל שבירת הקירות על ידי רכבי ה-FBI.

על פי דיווחים שונים באמצעי התקשורת, טימותי מקווי, הטרוריסט שביצע את הפיגוע באוקלהומה סיטי בבניין של הממשלה הפדרלית של ארצות הברית, ציין את פרשת וייקו כאחד המניעים העיקריים למעשהו. ככל הנראה הוא ביקר בווייקו לאחר סיום הפרשה כדי לבחון את האתר וביצע את מעשהו ב-19 באפריל 1995, יום השנה השני לשרפה שסיימה את המצור, אך אין הוכחות לקשר ישיר בין האירוע ובין מעשיו של מקווי.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • David T. Hardy. "This Is Not An Assault". ISBN 978-0-7388-6342-9 (self-published)
  • Christopher Whitcomb. Cold Zero: Inside the FBI Hostage Rescue Team. ISBN 0-552-14788-5.
  • David Thibodeau. A Place Called Waco: A Survivor's Story. ISBN 1-891620-42-8
  • Anthony, D. and T. Robbins (1997). "Religious totalism, exemplary dualism and the Waco tragedy." In Robbins and Palmer 1997, 261–284.
  • Bell, Randall (2009). Strategy 360. Laguna Beach, CA: Owners Manual Press. ISBN 978-1-933969-16-9. 
  • Christopher Whitcomb. Cold Zero: Inside the FBI Hostage Rescue Team. ISBN 0-552-14788-5. (Also covers Ruby Ridge.)
  • Docherty, Jayne Seminare. Learning Lessons From Waco: When the Parties Bring Their Gods to the Negotiation Table (Syracuse, New York: Syracuse University Press, 2001). ISBN 0-8156-2751-3
  • Kerstetter, Todd. "'That's Just the American Way': The Branch Davidian Tragedy and Western Religious History", Western Historical Quarterly, Vol. 35, No. 4, Winter 2004.
  • Kopel, David B. and Paul H. Blackman. No More Wacos: What’s Wrong With Federal Law Enforcement and How to Fix It (Amherst, New York: Prometheus Books, 1997). ISBN 1-57392-125-4
  • Lewis, James R. (ed.). From the Ashes: Making Sense of Waco (Lanham, Maryland: Rowman & Littlefield, 1994). ISBN 0-8476-7915-2 (cloth) ISBN 0-8476-7914-4 (paper)
  • Linedecker, Clifford L. Massacre at Waco, Texas: The Shocking Story of Cult Leader David Koresh and the Branch Davidians (New York: St. Martin’s Paperbacks, 1993). ISBN 0-312-95226-0
  • Lynch, Timothy. No Confidence: An Unofficial Account of the Waco Incident (Washington: Cato Institute, 2001).
  • Moore, Carol. The Davidian Massacre: Disturbing Questions Abut Waco Which Must Be Answered." (Virginia: Gun Owners Foundation, 1995). ISBN 1-880692-22-8
  • Newport, Kenneth G. C. "The Branch Davidians of Waco: The History and Beliefs of an Apocalyptic Sect" (Oxford University Press, 2006). ISBN 0-19-924574-6, ISBN 978-0-19-924574-1
  • Reavis, Dick J. The Ashes of Waco: An Investigation (New York: Simon and Schuster, 1995). ISBN 0-684-81132-4
  • Tabor, James D. and Eugene V. Gallagher. Why Waco?: Cults and the Battle for Religious Freedom in America (Berkeley: University of California Press, 1995). ISBN 0-520-20186-8
  • Thibodeau, David and Leon Whiteson. A Place Called Waco: A Survivor's Story (New York: PublicAffairs, 1999). ISBN 1-891620-42-8
  • Wright, Stuart A. (ed.). Armageddon in Waco: Critical Perspectives on the Branch Davidian Conflict (Chicago: University of Chicago Press, 1995).

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא המצור בווייקו בוויקישיתוף