המצור הערבי השני על קונסטנטינופול
 | |||||||||||||
| תיאור מאוחר של מתקפת הערבים על קונסטנטינופול בתקופת לאו השלישי, מתוך תרגום בולגרי מן המאה ה-14 של הכרוניקה של קונסטנטינוס מנאסס | |||||||||||||
| מערכה: המלחמות הביזנטיות-ערביות | |||||||||||||
| תאריכים | יולי או אוגוסט 717 – 15 באוגוסט 718 (כ־711 שנים) | ||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| קרב לפני | המצור הערבי הראשון על קונסטנטינופול | ||||||||||||
| מקום | קונסטנטינופול וסביבתה, תראקיה וים מרמרה | ||||||||||||
| קואורדינטות | 41°00′45″N 28°58′30″E / 41.0125°N 28.975°E | ||||||||||||
| תוצאה | ניצחון ביזנטי-בולגרי; הסרת המצור ונסיגת הכוחות האומיים | ||||||||||||
| |||||||||||||
 | |||||||||||||
  | |||||||||||||
המצור הערבי השני על קונסטנטינופול היה ניסיון רחב היקף של הח'ליפות האומיית לכבוש את קונסטנטינופול, בירת האימפריה הביזנטית, בשנים 717-718. המערכה הייתה שיאו של מסע צבאי שהחל כבר בשנת 716 והפעיל כוחות יבשה וצי גדולים בפיקודו של מסלמה בן עבד אל-מלכ, אחיו של הח'ליף סולימאן אבן עבד אל-מלכ.[1]
המועד המדויק שבו החל המצור הישיר על העיר אינו מוסכם במקורות. תאופנס המוודה מציב את הגעת צבאו של מסלמה לחומות ב-15 באוגוסט 717, בעוד שחוקרים אחרים משחזרים את תחילת המצור כבר ביולי. לעומת זאת, סיומו ב-15 באוגוסט 718 מתועד בעקביות רבה יותר במסורות השונות.[2][1]
הניסיון האומיי לכפות מצור מלא נכשל. הצי הביזנטי השתמש באש יוונית נגד כלי שיט אומיים, והותיר נתיבי אספקה ימיים פתוחים לקונסטנטינופול. במקביל סבל הצבא האומיי ממחסור באספקה, מרעב, ממחלות ומתנאי חורף קשים. התקפות של הבולגרים וכישלונם של כוחות תגבור שנשלחו לעזרת מסלמה החריפו את מצבו. באוגוסט 718 הוסר המצור והכוחות האומיים נסוגו.[3]
התבוסה הייתה מכה קשה ליוקרתה ולשאיפותיה האימפריאליות של השושלת האומיית. קונסטנטינופול נותרה בידי הביזנטים, והאימפריה המשיכה להתקיים כמעצמה מרכזית במזרח הים התיכון. המלחמות והפשיטות בין הצדדים לא פסקו, אך הח'ליפות לא שבה לבצע ניסיון דומה בהיקפו לכיבוש ישיר של הבירה הביזנטית.[4]
רקע
[עריכת קוד מקור | עריכה]מאז ראשית הכיבושים המוסלמיים במאה ה-7 איבדה האימפריה הביזנטית חלק ניכר משטחיה במזרח התיכון ובצפון אפריקה לטובת הח'ליפות. סוריה, ארץ ישראל ומצרים, שהיו במשך מאות שנים חלק מהעולם הרומי והביזנטי, נכבשו בתוך שנים ספורות. בהמשך הפכו אזורי הגבול באסיה הקטנה לזירת לחימה כמעט קבועה בין הצבאות הביזנטיים לבין כוחות הח'ליפות.
קונסטנטינופול הייתה המטרה האסטרטגית והסמלית החשובה ביותר של המערכות האומיות נגד ביזנטיון. העיר שכנה בעמדה יוצאת דופן על נתיבי הים שבין הים השחור לים התיכון והייתה מוגנת הן על ידי מערכת ביצורים יבשתית חזקה והן על ידי הים.[5]
באופן מסורתי מכונה המערכה של 717-718 "המצור הערבי השני", בעקבות תיאור האירועים בשנים 674-678 כהמצור הערבי הראשון על קונסטנטינופול. עם זאת, המחקר המודרני הטיל ספק בכך שאירועי שנות ה-670 אכן היו מצור רצוף ומתוכנן במתכונת שתוארה בחלק מן המקורות הביזנטיים. לכן הכינוי "המצור השני" משקף בעיקר מוסכמה היסטוריוגרפית.[1]
בסוף המאה ה-7 ובתחילת המאה ה-8 התחזקה הח'ליפות האומיית מחדש לאחר תקופה של מלחמות אזרחים פנימיות. בתקופת הח'ליף אל-וליד הראשון התרחבה הח'ליפות במקביל במזרח ובמערב, ובגבול הביזנטי התחדשו פשיטות ומערכות כמעט מדי שנה.
ביזנטיון, לעומת זאת, סבלה החל משנת 695 מתקופה ממושכת של אי-יציבות פוליטית וחילופי קיסרים. המצב הקשה על ניהול ההגנה והעניק לאומיים הזדמנות להגביר את הלחץ על אסיה הקטנה.[3]
ההכנות למתקפה
[עריכת קוד מקור | עריכה]הביזנטים היו מודעים לכך שהאומיים נערכים למערכה גדולה. בשנת 714 החל הקיסר אנסטסיוס השני לחזק את הגנת קונסטנטינופול ולאגור בה מזון וציוד לקראת אפשרות של מצור ממושך.[3]
אנסטסיוס הודח בשנת 715 ובמקומו עלה תאודוסיוס השלישי. בתקופתו נעשה גם ניסיון להסדיר את היחסים בין ביזנטיון לבין הבולגרים, שהפכו לגורם חשוב במאזן הכוחות בבלקן.[6]
בצד האומיי הורה הח'ליף סולימאן אבן עבד אל-מלכ להכין מסע רחב היקף נגד הבירה הביזנטית. הצבא רוכז באזור דביק שבצפון סוריה, ומסלמה בן עבד אל-מלכ קיבל את הפיקוד על המערכה.[1]
המקורות מימי הביניים מוסרים מספרים עצומים לגבי גודל הכוח האומיי. בין היתר מופיעים בהם נתונים של עשרות ואף מאות אלפי חיילים ושל כ-1,800 או 1,900 כלי שיט. אין אפשרות לאמת מספרים אלה, והם אינם נחשבים אומדן בטוח של היקף הכוח. עם זאת, עצם קיומם של צבא יבשתי גדול, צי רב-יחידות ומערך אספקה נרחב מעיד שמדובר היה באחד המבצעים הצבאיים השאפתניים ביותר שביצעה הח'ליפות נגד ביזנטיון.[1][5]
המערכה באסיה הקטנה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 716 חדר צבאו של מסלמה לשטח הביזנטי באסיה הקטנה. המערכה התנהלה במקביל למשבר הפוליטי בתוך האימפריה הביזנטית.
אחד המפקדים הביזנטיים הבכירים באותה תקופה היה לאו, מפקד צבאי באסיה הקטנה ולימים הקיסר לאו השלישי. המקורות הביזנטיים, הסוריים והערביים מוסרים גרסאות שונות מאוד באשר למגעים שהתנהלו בין לאו לבין מסלמה. בחלק מן המסורות מתואר לאו כמי שניהל משא ומתן עם האומיים ואף גרם להם להאמין שיוכל להגיע עמם להסדר לאחר שיתפוס את השלטון. פרטי הפרשה אינם ניתנים לשחזור ודאי.[2]
לאו ניצל את המשבר הפוליטי, התקדם לעבר קונסטנטינופול וב-25 במרץ 717 הפך לקיסר. עלייתו התרחשה חודשים ספורים בלבד לפני הגעת הצבא האומיי אל הבירה.
לאחר שהבין כי קונסטנטינופול לא תימסר לידיו, המשיך מסלמה מערבה. צבאו חצה את הדרדנלים באזור אבידוס ונכנס לתראקיה, ומשם התקדם לעבר קונסטנטינופול.
המצור
[עריכת קוד מקור | עריכה]הקמת המצור היבשתי
[עריכת קוד מקור | עריכה]בקיץ 717 הגיע הצבא האומיי אל קונסטנטינופול. קיימת מחלוקת לגבי היום שבו החל המצור: לפי תאופנס הגיע מסלמה אל העיר ב-15 באוגוסט, בעוד ששחזורים מודרניים אחרים מציבים את תחילתו ב-15 ביולי. גם העובדה שהמקורות מתארים את המצור ככזה שנמשך כ-13 חודשים תרמה למחלוקת הכרונולוגית.[2][3]
האומיים הקימו מחנה גדול בצד האירופי של העיר וניסו לבודד אותה מהעורף התראקי. המקורות מתארים מערכת של חפירות וביצורים שהגנו על המחנה הן מפני גיחות מצד קונסטנטינופול והן מפני כוחות שעלולים היו להגיע ממערב.[5]
כיבוש העיר בהסתערות ישירה היה משימה קשה במיוחד. ביצורי קונסטנטינופול, ובייחוד מערכת החומות בצדה היבשתי, נבנו כדי לעמוד בפני צבאות גדולים ומצוידים במכונות מצור. לכן היה על מסלמה לנסות להרעיב את העיר באמצעות חסימת נתיבי האספקה שלה.
הגעת הצי והאש היוונית
[עריכת קוד מקור | עריכה]הצלחת המצור הייתה תלויה במידה רבה ביכולת האומיים לחסום גם את הגישה לקונסטנטינופול מן הים.
על פי המסורת הביזנטית, צי בפיקודו של סולימאן אבן מועאד הגיע לאזור קונסטנטינופול ב-1 בספטמבר 717. חלק מכלי השיט ניסו להתמקם לאורך הבוספורוס כדי לנתק את התנועה הימית מצפון ומדרום.[5]
לאו השלישי שלח את הצי הביזנטי נגד האוניות האומיות. הביזנטים השתמשו באש יוונית, חומר תבערה שניתן היה להשליך או להתיז לעבר כלי שיט והיה לאחד מאמצעי הלחימה המזוהים ביותר עם הצי הביזנטי. חלק מן הספינות האומיות הושמדו והאחרות התרחקו מן החומות.[3]
הכישלון להשיג שליטה ימית מלאה היה אחד הכשלים המרכזיים של המצור. קונסטנטינופול לא נותקה לחלוטין מנתיבי האספקה שלה, ולכן המצב בתוך העיר היה טוב בהרבה מזה של צבא מסלמה, שהיה תלוי במערך לוגיסטי ארוך ופגיע.[5]
חורף 717-718
[עריכת קוד מקור | עריכה]החורף הפך את מצבו של הצבא האומיי לקשה בהרבה.
המקורות מתארים חורף קשה במיוחד, עם קור ושלג ממושכים. המזון שהביא הצבא עמו הלך ואזל, היכולת להשיג אספקה מקומית נפגעה והצבא החל לסבול מרעב וממחלות.[3]
כמה מן הכרוניקות מימי הביניים כוללות סיפורים קיצוניים על המזון שאכלו החיילים במהלך הרעב ועל היקף התמותה במחנה. יש להתייחס לפרטים אלה בזהירות, אך עצם קיומו של משבר אספקה חמור נתמך במקורות ממסורות שונות ומהווה מרכיב מרכזי בהסבר לכישלון המצור.[1]
במהלך החורף מת הח'ליף סולימאן אבן עבד אל-מלכ, ומחליפו עומר השני ירש גם את המערכה היקרה והמתמשכת נגד קונסטנטינופול.[4]
כוחות התגבור
[עריכת קוד מקור | עריכה]באביב 718 נעשה ניסיון לחזק את הצבא הצר על העיר. מקורות שונים מספרים על ציים וכוחות יבשה נוספים שהגיעו מסוריה וממצרים.
כוחות אלה לא הצליחו לשנות את מצב המערכה. חלק מכלי השיט האומיים נפגעו מהצי הביזנטי ומן האש היוונית, וכוח תגבור יבשתי שנשלח לעבר אזור המצור הובס באסיה הקטנה.[3]
הכישלון להעביר כמויות מספיקות של מזון ותגבורת למחנהו של מסלמה הפך בהדרגה את המצור למצב הפוך מזה שתכננו האומיים: במקום שהמגינים בקונסטנטינופול יורעבו לכניעה, היה זה הצבא הצר שנקלע למשבר אספקה.
התערבות הבולגרים
[עריכת קוד מקור | עריכה]לבולגרים היה תפקיד חשוב במערכה. היחסים בינם לבין ביזנטיון היו מורכבים, וכללו הן עימותים והן שיתופי פעולה. סמוך למערכה נחתם הסדר בין הצדדים, והתקדמות הצבא האומיי לתראקיה איימה גם על האינטרסים הבולגריים באזור.[6]
מקורות ביזנטיים מייחסים את ההתערבות הבולגרית לטרבל. כוחות בולגריים תקפו יחידות אומיות בתראקיה, פגעו ביכולתן לאסוף מזון באזור והפעילו לחץ נוסף על עורפו של הצבא הצר.
תאופנס ומקורות מאוחרים יותר מוסרים מספרים גדולים במיוחד של הרוגים אומיים בקרבות מול הבולגרים. אין דרך לאמת מספרים אלה. המחקר המודרני מדגיש שגם הכרונולוגיה המדויקת של הקרבות, זהות כל המפקדים והיקף המעורבות הבולגרית אינם ניתנים לשחזור חד-משמעי מן המקורות שנותרו.[6]
עם זאת, עצם הלחץ הצבאי שהפעילו הבולגרים על האומיים נחשב לאחד הגורמים שסייעו לכישלון המצור.
הסרת המצור
[עריכת קוד מקור | עריכה]עד קיץ 718 הידרדר מצבו של הצבא האומיי במידה ניכרת. המצור הימי לא הושלם, התגבורות לא השיגו את מטרתן, הצבא סבל ממחסור באספקה והבולגרים המשיכו להוות איום על עורפו.
ב-15 באוגוסט 718 החל מסלמה להסיג את כוחותיו מקונסטנטינופול, כשנה לאחר תחילת המצור הישיר לפי המסורת הביזנטית.[1]
הצי האומיי ספג אבדות נוספות במהלך הנסיגה. המקורות הביזנטיים מספרים על סערות קשות שפגעו באוניות השבות ועל כך שרק חלק קטן מן הצי הצליח לחזור בשלום. המספרים הדרמטיים המופיעים בכרוניקות אינם ניתנים לאימות, אך נראה שהנסיגה הימית הייתה כרוכה באבדות ניכרות.[3]
גורמי כישלון המצור
[עריכת קוד מקור | עריכה]אין גורם יחיד המסביר את תבוסת הח'ליפות. המחקר מצביע על שילוב של גורמים צבאיים, גאוגרפיים ולוגיסטיים.
הביצורים של קונסטנטינופול מנעו מן הצבא האומיי להשיג הכרעה מהירה ביבשה. במקביל, כישלון הצי לשלוט במרחב הימי שמסביב לעיר אפשר לביזנטים לשמור על קשרי אספקה והפך את תוכנית ההרעבה לבלתי יעילה.
השימוש באש יוונית פגע הן בספינות מלחמה והן במערך האספקה האומיי, והרתיע את הצי מלהתקרב לחומות. החורף הקשה של 717-718 החריף את הקשיים הלוגיסטיים, וכישלון משלחות התגבור מנע מהאומיים להתאושש. במקביל, התערבות הבולגרים הגבילה את יכולתם לפעול בתראקיה וחשפה את הצבא להתקפות מן העורף.[3][6]
מסע המלחמה גם המחיש את הקושי שבהחזקת כוח גדול במשך חודשים רבים במרחק רב מבסיסי האספקה העיקריים של הח'ליפות, מול עיר מבוצרת שהמשיכה ליהנות מגישה לים.
תוצאות והשלכות
[עריכת קוד מקור | עריכה]הישרדותה של קונסטנטינופול הייתה הישג אסטרטגי משמעותי עבור האימפריה הביזנטית. האימפריה יצאה משנים של אי-יציבות פוליטית כשהבירה, מוסדות השלטון והמרכז הכלכלי העיקרי שלה נותרו בידיה.
הניצחון גם חיזק את מעמדו של לאו השלישי, שעלה לשלטון חודשים ספורים לפני תחילת המצור. הוא המשיך לשלוט עד שנת 741 והקים שושלת ששלטה באימפריה במשך רוב המאה ה-8.
מבחינת הח'ליפות האומיית, תבוסת המערכה הייתה אובדן משמעותי של משאבים ויוקרה. ההיסטוריון Andrew Marsham מתאר את הכישלון של שנת 718 כמכה לשאיפה המרואנית לכבוש את האימפריה הרומית וכאירוע שזעזע את היסודות האידאולוגיים שנבנו בתקופת עבד אל-מלכ ואל-וליד.[4]
עם זאת, התבוסה לא הביאה לסיום הלחימה הביזנטית-ערבית. צבאות הח'ליפות המשיכו לפשוט לתוך אסיה הקטנה בשנים ובעשורים שלאחר מכן, והגבול בין שתי המעצמות נותר זירת מלחמה. השינוי המרכזי היה בכך שהאומיים לא שבו לבצע מבצע משולב בהיקף דומה שמטרתו כיבושה הישיר של קונסטנטינופול.[1]
בספרות היסטורית ישנה ובחלק מהספרות הפופולרית הוצג לעיתים המצור כאחד האירועים שהכריעו את גורלה של אירופה ועצרו את ההתפשטות המוסלמית לתוכה. ניסוח זה נשען במידה רבה על השערות נגד-עובדתיות לגבי מה שהיה קורה אילו קונסטנטינופול נפלה. במחקר המודרני מקובל יותר להדגיש את התוצאות שניתן להוכיח: הישרדותה של האימפריה הביזנטית, שמירת השליטה הביזנטית במצרי הבוספורוס והפגיעה בפרויקט הצבאי והאימפריאלי של בית אומיה.[4]
המקורות וההיסטוריוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]שחזור המצור מורכב בשל אופיים של המקורות. האירועים מתועדים במסורות ביזנטיות, ערביות, סוריות, ארמניות ולטיניות, וקיימים אף מקורות רחוקים יותר המתייחסים למערכה. המקורות אינם מסכימים תמיד על תאריכים, מספרי חיילים וספינות, מהלכי משא ומתן, הקרבות עם הבולגרים ואף על פרטים בסיסיים מסוימים בסדר האירועים.[1]
בצד הביזנטי נמנים עם המקורות החשובים הכרוניקות של תאופנס המוודה ושל הפטריארך ניקפורוס. חלק מן המסורות הנוצריות המזרחיות שימרו מידע שאינו מופיע במקורות היווניים. בצד הערבי נשמרו כמה מסורות היסטוריות מאוחרות יותר, שחלקן מבוססות על היסטוריונים מן המאות ה-8 וה-9.[2]
Brooks הראה כבר בסוף המאה ה-19 כי גם המסורות הערביות עצמן אינן אחידות, ובכמה נקודות הן סותרות זו את זו או את הכרוניקות הביזנטיות.[2]
מחקרו של Robert J. Olsen משנת 2020 הוסיף לדיון שלושה טקסטים ליטורגיים ביזנטיים, סינקסאריה, שלא זכו קודם לכן לשימוש משמעותי במחקר המצור. הטקסטים משקפים את האופן שבו נשמר זיכרון הניצחון בקונסטנטינופול ומכילים גם פרטים המקבילים למסורות היסטוריות אחרות.[1]
מספרי הכוחות והאבדות הם אחת הבעיות הבולטות ביותר. המקורות מימי הביניים מייחסים לח'ליפות צבאות וציים עצומים ואבדות של עשרות או מאות אלפים. משום שאין נתונים מנהליים אמינים המאפשרים לאמת מספרים אלה, המחקר המודרני נוהג לראות בהם לכל היותר עדות לכך שמדובר היה במערכה גדולה מאוד, ולא נתונים סטטיסטיים מדויקים.
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- Robert J. Olsen, "The Last Arab Siege of Constantinople (717–718): A Neglected Source", Greek, Roman, and Byzantine Studies, 60.3, 2020, pp. 425–443.
- Andrew Marsham, "The Siege of Constantinople and the Short Caliphates of Sulayman, ‘Umar II and Yazid II", in The Umayyad Empire, Edinburgh University Press, 2024, pp. 162–175.
- Alexandru Madgearu, "Războiul arabo-bizantin din anii 717–718", Revista de istorie militară, 5–6, 2017, pp. 1–9.
- Błażej Cecota, "The Bulgarians and the Arab Siege of Constantinople in 717–718", Balcanica Posnaniensia. Acta et Studia, 18, 2011, pp. 11–22.
- E. W. Brooks, "The Campaign of 716–718, from Arabic Sources", The Journal of Hellenic Studies, 19, 1899, pp. 19–31.
- Warren Treadgold, A History of the Byzantine State and Society, Stanford University Press, 1997, pp. 346–349.
- Leslie Brubaker and John Haldon, Byzantium in the Iconoclast Era, c. 680–850: A History, Cambridge University Press, 2011, pp. 73–78.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 Robert J. Olsen, "The Last Arab Siege of Constantinople (717–718): A Neglected Source", Greek, Roman, and Byzantine Studies, כרך 60, מס' 3, 2020, עמ' 425–443.
- 1 2 3 4 5 E. W. Brooks, "The Campaign of 716–718, from Arabic Sources", The Journal of Hellenic Studies, כרך 19, 1899, עמ' 19–31.
- 1 2 3 4 5 6 7 8 9 Alexandru Madgearu, "Războiul arabo-bizantin din anii 717–718" ["The Arab-Byzantine War of 717–718"], Revista de istorie militară, מס' 5–6, 2017, עמ' 1–9.
- 1 2 3 4 Andrew Marsham, "The Siege of Constantinople and the Short Caliphates of Sulayman, ‘Umar II and Yazid II", בתוך: The Umayyad Empire, Edinburgh University Press, 2024, עמ' 162–175.
- 1 2 3 4 5 Warren Treadgold, A History of the Byzantine State and Society, Stanford University Press, 1997, עמ' 346–349.
- 1 2 3 4 Błażej Cecota, "The Bulgarians and the Arab Siege of Constantinople in 717–718", Balcanica Posnaniensia. Acta et Studia, כרך 18, 2011, עמ' 11–22, DOI: 10.14746/bp.2011.18.2.