המצור על אוואריקום

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
המצור על אוואריקום
מערכה: מרד ורקינגטוריקס
מלחמה: מלחמת גאליה
תאריך התחלה: 52 לפנה"ס
קרב לפני: מצור נוביודונום
קרב אחרי: המצור על גרגוביה
מקום: אוואריקום, גאליה (כיום בורז', צרפת)
עילה: מרד ורקינגטוריקס
תוצאה: ניצחון רומי
הצדדים הלוחמים

גאלים

מפקדים
כוחות

8 לגיונות, כמה אלפי פרשים וחיילי עזר

10,000 לוחמים[1], 30,000 אזרחים

אבידות

לא ידוע

לפי קיסר כמעט כולם למעט 800 בני אדם[2]

מפת המצור

המצור על אוואריקום התרחש בשנת 52 לפנה"ס בעת מרד ורקינגטוריקס במהלך מלחמת גאליה. אוואריקום (בורז' המודרנית) הייתה האופידום החשוב ביותר של שבט הביטוריגים שהיו בין השבטים הגאלים הראשונים שמרדו בשלטון הרומי בגאליה וקיסר הטיל מצור על העיר במטרה לכבוש אותה.

הצדדים הלוחמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

רומאים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצבא הרומי[עריכת קוד מקור | עריכה]

לגיונר רומאי בציוד מלא

בתקופה זו הצבא הרומי היה צבא מקצועי וחייליו ראו בשירות בו קריירה ארוכת שנים. המבנה המבצעי החשוב ביותר בצבא הרומי היה הלגיון, שנחלק לקוהורטות. בלגיון שירתו אזרחים רומאים בתפקידי חיל רגלים כבד ולא נכללו בו חיילים קלי חימוש או פרשים. בנוסף ללגיונות שירתו בצבא הרומי חילות עזר שחייליהם גויסו מקרב עמים כבושים או מקרב שכירי חרב. חיילים אלו שירתו בחיל הפרשים וביחידות של חיל רגלים קל.

הלגיונר היה מוגן היטב בשריון שרשראות, מגן גדול סקוטום ועל ראשו קסדה טובה. שריונו של הלגיונר היה טוב כמו שריונו של האריסטוקרט הגאלי, אך היות שהאריסטוקרטים היו מעטים היווה השריון הכבד של הלגיונר יתרון מכריע בקרב. לחימושו השתמש הלגיונר בחרב גלדיוס שאורכה כ-50-65 ס"מ ונועדה בעיקר לדקירה, בפגיון כבד ובכידון הטלה כבד - פילום. הפילום היה יעיל לטווח של כמה עשרות מטרים והיה מסוגל לפלח את המגן של היריב ואף להוציא אותו מכלל שימוש. כך נותר הלוחם הגאלי חשוף ללא מיגון אפקטיבי כלשהו, נתון לחסדי הלגיונר המשוריין בכבדות.

בתקופה זו נחלק הלגיון ל-10 קוהורטות (סדר גודל של גדוד, 480-600 לוחמים), כל אחת בת שש קנטוריות (סדר גודל של פלוגה, 80-100 לוחמים) תחת פיקודו של קנטוריון.[3] סביר להניח שבתחילת המערכה כלל כל לגיון כ-5,000 לוחמים,[4] ובסופה נותרו בו כ-4,000 בגלל האבידות בקרבות. בעקבות הרפורמה המריאנית כלל הלגיון אך ורק חיל רגלים כבד ולא היו בו כוחות קלים כלשהם או פרשים. בנוסף, כל לגיון כלל יחידות ארטילריה אורגניות. כל קנטוריה הייתה מצוידת בסקורפיון (סוג של בליסטרה קלה) ואילו לכל קוהורטה נוספה בנוסף לכך בליסטרה כבדה יותר. לגיון בתקן מלא כלל 60 סקורפיונים ו-10 בליסטרות.[5]

בגלל היעדר הפרשים בלגיונות נאלץ קיסר לגייס פרשים מקרב בעלי בריתו. מרביתם גויסו מקרב השבטים הגאלים שהיו נאמנים לו ומספרם השתנה משנה לשנה, אך בכל אופן לא היה גבוה במיוחד ועמד בממוצע על כ-3,000[6] עד כ-4,000 פרשים.[7] בשנת 55 דיווח קיסר בספרו שמשרתים בצבאו 5,000 פרשים, אם כי זה מספר חריג. בנוסף, שירתו בצבאו עוד כ-500 פרשים גרמאנים.[8]

כוחות רגלים קלים סופקו על ידי חיל העזר. שמם מטעה מעט; אמנם רבים אכן היו חמושים באופן קל ללא מיגון כבד, אך חלקם היו מוגנים היטב בשריון. השם "קל" מצביע לא רק על סוג החימוש, אלא בעיקר על צורת הלחימה: לגיונרים נלחמו במערך צפוף ואילו חיילי העזר נלחמו במערך פזור יותר. כוחותיו הקלים של קיסר כללו קלעים מהאיים הבלאריים, מטילי כידונים מנומידיה ועוד.

טקטיקה ופיקוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

על כל קנטוריה פיקד קנטוריון, שהיה קצין מקצועי. הקנטוריונים היוו את עמוד השדרה של הצבא הרומי; תפקידם לא הוגבל רק לפיקוד על הקנטוריה, אלא גם לאימון החיילים ולפיקוח על המשמעת בקנטוריה. על הלגיון עצמו פיקדו שישה טריבונים, חלקם לא היו אנשי צבא מקצועיים והיו צעירים בתחילת דרכם הפוליטית, אך חלקם היו בני מעמד הפרשים והיו קצינים מנוסים ששירתו בלגיון זמן רב.[9] יחד עם זאת, אף טריבון לא מונה למפקד עליון של הלגיון. בכל שנה נבחרו ברומא 24 טריבונים, אך רק חלק מהם יועדו לתפקידים צבאיים. לכן, סביר להניח שרוב (או אפילו כל) הטריבונים מונו על ידי קיסר עצמו. בנוסף, היו בלגיון בעלי תפקידים נוספים.[10]

בנוסף לקצינים האינטגרליים של הלגיונות נהנה קיסר ממטה שכלל מספר לגאטים וקצינים נוספים כמו הקווסטור. לגאטים אלו יכלו לקבל על עצמם מגוון תפקידים, החל מפיקוד עצמאי על לגיון או אפילו על כוח גדול,[11] וכלה במשימות דיפלומטיות ולוגיסטיות מורכבות.[12] שרשרת הפיקוד המסודרת איפשרה מקצועיות רבה וביצוע יעיל של הפקודות שניתנו על ידי הפיקוד הגבוה. יתרה מכך, הקצונה המקצועית בדמותם של הקנטוריונים איפשרה לקיסר לגייס לגיונות חדשים ולאמנם תוך כדי המלחמה ובכך לדאוג להזרמה מתמדת של כוח אדם איכותי לצבא שהתדלדל בקרבות.

שחזור מודרני של טסטודו

חיל הרגלים הכבד היה עמוד השדרה של הצבא הרומי והיה חיוני להצלחתו הטקטית בקרב. הצבא הרומי פיתח טקטיקות מתוחכמות רבות שהיו המתקדמות ביותר בחלק זה של העולם. החלוקה של הצבא ליחידות משנה גדולות - הלגיונות, וחלוקת הלגיונות ליחידות משנה קטנות יותר - הקוהורטות, איפשרה גמישות טקטית שלא הייתה קיימת אצל יריביהם הגאלים. כל אחד מהלגיונות ומהקוהורטות הללו היה מסוגל לפעול באופן עצמאי, הן במנותק מהצבא העיקרי והן בתוך הקרב כיחידות משנה שאפשרו למפקד להעביר כוחות בין האגפים וליצור עתודה בת קיימא.[13]

בקרב התפרס הצבא הרומי בדרך כלל במבנה מסורתי של שלושה קווים על פי תבנית שחמט (ראו איור). במידת הצורך הקווים היו יכולים לשנות את המבנה לטריז משונן שהיה מסוגל לשבור את קווי האויב. נגד התקפת פרשים נהגו הרומאים להסתדר בריבועים כשהם מכוונים את כידוניהם אל מחוץ לריבוע. כלי הארטילריה הרבים של הצבא הרומי (כמה מאות בסך הכל בצבאו של קיסר) היו יעילים לטווח של כמה מאות מטרים - פי כמה מהטווח של הקשת. כלי נשק אלה שימשו לצליפה באריסטוקרטים ובמפקדים של הצד השני, שהיו קלים לזיהוי בגלל השריון הטוב שעטו לגופם.


לתקיפת יעד מבוצר הפעילו הרומאים שתי טקטיקות עיקריות: הסתערות עם סולמות, מגדלי מצור ואילי ניגוח. הלגיונרים הסתדרו במבנה טסטודו צפוף שהגן עליהם מפני החצים וכלי ההטלה של האויב, ובצורה זו התקרבו לחומות העיר. בנוסף, הופעלו כלי ארטילריה כבדים שלא היו פרוסים בדרך כלל בשדה הקרב - הקטפולטות. כלי ארטילרי זה היה מסוגל להטיל סלעים כבדים שהיה באפשרותם לפגוע בחומות העיר. בנוסף, ירי מכלי אריטלריה קטנים יותר - סקורפיונים ובליסטראות, סילק את האויב מהחומות ולא איפשר למגינים להתגונן באופן יעיל.

במידה וההסתערות נכשלה או לא התאפשר לבצעה, הטילו הרומאים מצור. במקרים מסוימים בנו חומה מבוצרת סביב היעד או מנעו גישה לעיר. המהנדסים הרומאים היו מסוגלים לבנות סוללות עפר גדולות שאיפשרו גם את כיבושם של היעדים הקשים ביותר.

גאלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצבא הגאלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

איור המציג לוחמים גאלים טיפוסיים חמושים בחרבות, מרביתם היו ללא שריון

החיילים הגאלים רכשו את כלי נשקם בעצמם. החיילים היעילים ביותר בצבא הגאלי הגיעו מקרב האצולה הלוחמת, אך אלה היו מעטים וגם הם לא התאמנו באופן מסודר, אלא הסתמכו בעיקר על גבורה אישית שהתאימה לאורח הלחימה הגאלי. שיטה זו, המסתמכת על גבורה אישית, הייתה נחותה יחסית לשיטה שנקטו בה הלגיונרים שנלחמו כיחידה מלוכדת אחת. חלק הארי של הצבא גויס מקרב האיכרים שהיו חסרי הכשרה צבאית ויעילותם הצבאית הייתה מעטה. מרבית השבטים הגאלים היו דרי יבשה ולא החזיקו צי צבאי. הוונטים, שישבו באזור חצי האי ברטאן, היו יוצאי דופן מבחינה זו והחזיקו צי פעיל.

הלוחמים הגאלים היו בדרך כלל לא מוגנים בשריון גוף ורק האריסטוקרטים העשירים היו יכולים להרשות לעצמם שריון שרשראות.[14] נעשה שימוש מסוים בקסדות שיוצרו באיכות טובה, אך גם אלו לא היו נפוצות במיוחד. להגנתם השתמשו בעיקר במגן גדול עשוי מעץ, שהיה חיוני גם לצורת הלוחמה הגאלית. להתקפה השתמשו הגאלים בעיקר בחרבות ארוכות,[15] שהיו גדולות בהרבה מגלדיוס, החרב הרומית הטיפוסית. אורכה של החרב הגאלית בתקופה זו הגיע עד כ-90 ס"מ. החרב נועדה בעיקר לשיסוף ורבות היו עם קצה מעוגל. הגאלים השתמשו גם בחניתות קשתות, כידונים וקלע, אך אלה היו נפוצים פחות מהחרבות הארוכות.

הפרשים הגאלים היו מורכבים בעיקר מבני האצולה העשירה ולכן חמושים טוב יותר. סביר להניח שרובם חבשו קסדות ורבים עטו על גופם שריון.[16] בנוסף לשריון הגוף, השתמשו במגן, לרוב עגול או מאורך. הפרשים נלחמו בדומה לרגלים בחרבות כבדות, אך השתמשו גם בחניתות.

טקטיקה ופיקוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

העדרה של סמכות מדינית אחת ופיקוד מאוחד דרשו מיליוס קיסר להכניע את השבטים אחד אחרי השני. תבוסתו של שבט מסוים לאו דווקא גררה אחרי כניעה של שבטים אחרים. בשנת 52 לפנה"ס, התאחדו שבטים גאלים רבים תחת מנהיגותו של הכריזמטית של אריסטוקרט משבט הארוורנים (Arverni), ורקינגטוריקס. ורקינגטוריקס הצליח לקיים משמעת נוקשה יחסית בצבאו ואף הצליח להביא את הגאלים לשתף פעולה זה עם זה. עם נפילתו בשבי לאחר תבוסתו במצור על אלסיה התפרקה הקואליציה שהקים ומרבית השבטים נכנעו ליוליוס קיסר.


העדר הקצינים המקצועיים מנעה מהגאלים יצירת טקטיקה גמישה. מבנים טקטיים מורכבים לא היו קיימים וגם לא הייתה קיימת חלוקה ליחידות משנה. הלוחמים הגאלים נלחמו כפרטים בודדים בתוך קבוצה ולא כגוף אחד. בקרב עצמו, הטקטיקה העיקרית הייתה הסתערות במהירות גבוהה בניסיון לשבור את שורות האויב. אם קווי האויב לא נשברו, חזרו על ההסתערות במהירות גבוהה וצעקות קרב וכך שוב ושוב עם הפסקות קלות למנוחה עד שהאויב נשבר או הצבא הגאלי נסוג. שיטת לחימה זו לא הייתה גמישה, אך הייתה מפחידה מאוד ובמקרה של אויב לא נחוש היה בה עצמה מספיקה כדי לשבור את שורותיו.[17] טקטיקה זו שימשה את צאצאי הקלטים הסקוטים עד המאה ה-18 וסופה בהסתערות בקרב קלודן (1746).

לא היה נהוג להקים מבצרים בגאליה, אך חלק ניכר מהערים שקיסר מכנה אותן אופידה - היו מוקפות חומה. ערים אלה היו מרכזי מינהל של סביבתם הכפרית, אך לא עלו לדרגת החשיבות של הערים בעולם היווני-רומי. ביצורי הערים האלה לא היו חזקים במיוחד ובדרך כלל לא הציבו אתגר קשה לצבא הרומי. העדר סמכות מדינית מרכזית לא אפשר לקיים מערכת לוגיסטית מפותחת. לכן, הצבא שכונס היה צריך להתנגש תוך זמן קצר עם האויב. אם ההתנגשות לא ארעה, לא הייתה ברירה אלא לפזר את הצבא, משום שלא הייתה דרך לספק לו מזון. כאשר הצבא הגאלי היה מסיים את המסע לאותו יום, הגאלים נמנעו מהקמת מחנה מבוצר והסתפקו בהקפת המחנה בעגלות משא.

לקראת סוף המלחמה בעת המרד של ורקינגטוריקס, הבינו הגאלים שאין ביכולתם להתנגד לצבא הרומי הממושמע והמצויד היטב במערכה בשדה הפתוח ופנו לאסטרטגיה של האדמה החרוכה. הטקטיקה הזאת נחלה הצלחה, אך הייתה כרוכה במחיר כבד. עם זאת, כשוורקינגטוריקס בחר להתבצר באלאסיה ולא נסוג ממנה הצליח קיסר ללכוד אותו וכך הביא למפלתו.

המצור[עריכת קוד מקור | עריכה]

דגם המציג את מצור אוואריקום

ורקינגטוריקס, מנהיג המרד הגאלי, שראה את היתרון הבולט של הצבא הרומי בקרב פקד על טקטיקת אדמה חרוכה שמטרתה הייתה למנוע מהרומאים את המחייה מהארץ. הוא עצמו נמנע מעימות חזיתי עם הצבא הרומי ופנה למלחמת גרילה השיטה הייתה יעילה מאוד, אך קשה מאוד לגאלים עצמם שנאלצו לשרוף את כפריהם ואת עריהם. אחרי שעשרים ערים של הביטוריגים עלו באש בפקודתו של ורקינגטוריס, פנו הביטוריגים בתחינה לוורקינגטוריקס שיחוס לפחות על אוואריקום, עירם הגדולה והעשירה ביותר. לאחר הפצרות ניאות ורקינגטוריקס לחוס על העיר והורה על חיזוק הגנותיה. קיסר, ששמח על האפשרות שניתנה לו להתמודד מול הגאלים בעימות חזיתי ולהביס אותם, הטיל מצור על העיר.

במהלך המצור סבל הצבא הרומי ממחסור חמור במזון. תרמו לכך שני גורמים עיקריים: עונת השנה הלא נוחה - מרבית התבואה טרם הבשילה בשדות ובעלי בריתו הגאלים של קיסר לא שיתפו עמו פעולה כפי שעשו בעבר. יתרה מכך, צבאו של ורקינגטוריקס חנה בסמוך לרומאים ומנע מהם לאסוף אספקה מהסביבה. אולם אחת הגיחות שערכו הרומאים לאיסוף אספקה הצליחה בכל זאת והביאה לתפיסת עדר בקר מכפרי הסביבה, ולשיפור מצב אספקת המזון.

העיר הייתה מבוצרת היטב וקיסר הטיל עליה מצור מסודר. הצבא הרומי הקים מחנה מבוצר וליד חומות העיר נבנתה סוללה גדולה באורך של 330 מטר ובגובה של 80 ועליה מגדלי מצור. הגאלים ניסו ככל יכולתם למוטט את הסוללה או להצית את מגדלי המצור שהלכו ונבנו. באחד הלילות הגיחו הגאלים מתוך השערים אוחזים בלפידים וכלי הצתה אחרים ותקפו את הסוללה. שני לגיונות היו בעמדות שמירה ואלה מיהרו להדוף את הגאלים. קיסר החיש תגבורות נוספות לאזור והורה להסיג את מגדלי המצור הפגיעים כדי להגן עליהם מפני הצתה אפשרית. הגאלים נלחמו באומץ לב רב, שהרשים את קיסר, אך ללא הועיל. ההתקפה נבלמה והגאלים נסוגו לתוך העיר הנצורה בלי שהצליחו להסב נזק משמעותי לציוד המצור הרומי.

בסופו של דבר, אחרי 27 ימי מצור הושלמה הסוללה והמגדלים הוצבו על ראשה, מוכנים לפעולה. למחרת השלמת הסוללה, ירד גשם כבד וקיסר החליט לנצל את מזג האוויר הסוער להתקפת פתע. תוכניתו הצליחה והלגיונרים תפסו את הגאלים לא מוכנים. עד מהרה נכבשה החומה והלגיונרים זרמו לתוך העיר. הגאלים ניסו להתגונן ברחובות, אך הרומאים גברו עליהם. כמעט כל תושבי העיר הנצורה נטבחו בפקודתו של קיסר ורק קומץ נותר בחיים.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקורות עתיקים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקורות מודרניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Phil Barker, The Armies and Enemies of Imperial Rome.
  • P.A. Brunt, Italian Manpower 225 BC - 29 AD. Oxford university press, 1971.
  • Nic Fields, The Roman Army: The Civil Wars 88 - 31 BC. Osprey, 2008
  • Kate Gilliver, Caeser's Gallic Wars. Osprey, 2002
  • Adrian Goldsworthy, The complete Roman Army. Thames & Hadson, 2003.
  • Adrian Goldsworthy, Ceaser - The life of Colossus. Yale university press, 2006
  • J. Harmand, Une campagne cesarienne: Alesia. Paris, A. J. Picard et Cie, 1967
  • Lawrence Keppie, The Making of the Roman Army. Routledge, 1988.
  • Peter S. Wells, The barbarians speak: how the concquered peoples shaped Roman Europe. Prinston university Press, 2001.
  • Peter Wilcox, Rome's enemeis 2: Gallic and Brittish Celts. Osprey, 1985
  • Peter Wilcox and Rafael Trevino, Barbarians against Rome: Rome's Celtic, Germanic and Gallic enemies. Osprey, 2000

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא המצור על אוואריקום בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ קיסר, 7.21
  2. ^ קיסר, 7.28
  3. ^ לפירוט אודות מספרי הלוחמים בלגיון ראו בהרחבה P. A. Brunt, pp. 687-693
  4. ^ Nic Fields, p. 11
  5. ^ Adrian Goldsworthy (2003), p. 192
  6. ^ Goldsworthy (2006), p. 196
  7. ^ Nic Fields, p. 17
  8. ^ Phil Barker, p. 18
  9. ^ Adrian Goldsworthy (2003) p. 49
  10. ^ .Adrian Goldsworthy (2006), p 193
  11. ^ Nic Fields, pp. 29-32
  12. ^ Adrian Goldsworthy (2006), p. 191
  13. ^ Nic Fields, p. 34
  14. ^ Kate Gilliver p. 24
  15. ^ Peter Wilcox, Rome's enemeis 2: Gallic and Brittish Celts p 23
  16. ^ Peter Wilcox, Rome's enemeis 2: Gallic and Brittish Celts p 24
  17. ^ Nic Fields, p. 13