המצור על דמשק (634)
 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| סוג |
מצור, קרב  |
| מדינה |
סוריה |
| מיקום |
דמשק |
| קואורדינטות | 33°30′47″N 36°17′31″E / 33.513055555556°N 36.291944444444°E |
| תקופה |
21 באוגוסט 634 – 19 בספטמבר 634 (4 שבועות ויומיים) |
 | |
  | |
המצור על דמשק נמשך מ-21 באוגוסט עד 19 בספטמבר 634,[1] אז נכבשה בידי ח'ליפות ראשידון. דמשק הייתה העיר הגדולה הראשונה באימפריה הרומית המזרחית שנפלה בכיבוש המוסלמי של סוריה.
האחרונה במלחמות רומא-פרס הסתיימה בשנת 628, לאחר שהרקליוס סיים מסע מוצלח נגד הפרסים במסופוטמיה. במקביל, מוחמד איחד את הערבים תחת דגל האסלאם. לאחר מותו בשנת 632, אבו בכר ירש אותו כח'ליף ראשידון הראשון. תוך דיכוי מספר מרידות פנימיות, אבו בכר ביקש להרחיב את האימפריה אל מעבר לגבולות חצי האי ערב.[2]
באפריל 634 פלש אבו בכר לאימפריה הביזנטית בלבנט והביס באופן מכריע צבא ביזנטי בקרב אג'נאדיין. הצבאות המוסלמים צעדו צפונה והטילו מצור על דמשק. העיר נכבשה לאחר שבישוף מונופיזיטי הודיע לח'אלד בן אל-ואליד, המפקד המוסלמי, כי ניתן לפרוץ את חומות העיר על ידי תקיפת עמדה שפחות מוגנת בלילה. בזמן שח'אלד נכנס לעיר בהסתערות מהשער המזרחי, תומאס, מפקד חיל המצב הביזנטי, ניהל משא ומתן על כניעה בשער ג'בייה עם אבו עוביידה, סגנו של ח'אלד. לאחר כניעת העיר, המפקדים דנו על תנאי הסכם השלום. לבסוף הסכימו המפקדים שתנאי השלום שהציע אבו עוביידה יתקיימו. תנאי השלום כללו הבטחה שלא יתבצע מרדף על ידי מוסלמים אחרי השיירה הרומית היוצאת במשך שלושה ימים.[3] לאחר שהשלימה עם תנאי השלום, שלושה ימים לאחר כניעת העיר, רדף ח'אלד אחרי הפליטים הדמשקאים לעבר אנטיוכיה והביס אותם בקרב שישה ימים לאחר מכן, סמוך לאל-ג'יאד של ימינו.[4]
רקע כללי[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 610, במהלך המלחמה הביזנטית-סאסאנית (602–628), הפך הרקליוס לקיסר האימפריה הביזנטית לאחר שהביס את פוקאס, הקיסר הקודם.[5] בזמן שהרקליוס מיקד את תשומת לבו בענייניה הפנימיים של האימפריה שלו, הפרסים הסאסנים כבשו את מסופוטמיה, את סוריה בשנת 611 ונכנסו לאנטוליה כדי לכבוש את קיסריה מזקה. בשנת 612, הרקליוס גירש את הפרסים מאנטוליה. בשנת 613 הוא פתח במתקפה נגדית נגד סוריה, אך הובס באופן מכריע.[6]
במהלך העשור הבא, הפרסים כבשו את ארץ ישראל ומצרים והרקליוס בנה מחדש את צבאו, והתכונן למתקפה חדשה, אותה החל בשנת 622.[7] הוא השיג ניצחונות משמעותיים על הפרסים ובני בריתם בקווקז ובארמניה. בשנת 627 הוא פתח במתקפת חורף נועזת נגד פרס במסופוטמיה, וזכה בניצחון מכריע בקרב נינווה. ניצחון זה איים על עיר הבירה הפרסית קטסיפון.[8]
בעקבות סדרת ההפסדים בקרב, ח'וסרו השני נהרג בהפיכה בראשות בנו קבאד השני,[8] שתבע מיד שלום, והסכים לסגת מכל השטחים הכבושים של האימפריה הביזנטית. הרקליוס החזיר לירושלים את הצלב האמיתי בטקס מפואר בשנת 629.[9]
באזור ערב, הנביא מוחמד איחד את רוב ערב תחת סמכות דתית ופוליטית אחת. כאשר נפטר מוחמד ביוני 632, נבחר אבו בכר לח'ליף, והפך ליורשו הפוליטי והדתי של מוחמד. כמה שבטים ערבים התקוממו נגד אבו בכר במלחמות הרדה (מלחמות הכפירה), אך אבו בכר דיכה את המרד. בשנת 633, ערב הייתה מאוחדת תחת הסמכות המרכזית של הח'ליף באל-מדינה.[10] בשנת 633 יזם אבו בכר מלחמת כיבוש נגד האימפריות הסאסניות והביזנטית השכנות.[11] לאחר כיבוש מוצלח של המחוז הפרסי בעיראק, ביטחונו של אבו בכר גדל ובאפריל 634 פלשו צבאותיו ללבנט הביזנטי מארבע דרכים שונות. צבאות אלו התגלו כקטנים מדי למשימה, והצריכו תגבורת מעיראק, בהנהגת הגנרל של אבו בכר ח'אלד בן אל-וליד.[12] בחציית המדבר, ח'אלד נכנס לסוריה ממסלול בלתי צפוי הוא תקף והפיל את ההגנות הביזנטיות של הלבנט וכבש במהירות את עיר הבירה של גסאניד בוסרה. ביולי, הצבא המוסלמי בפיקודו של ח'אלד הביס צבא ביזנטי נוסף בקרב אג'נדיין. לאחר פינוי האגף הדרומי שלהם, הטילו המוסלמים מצור על דמשק.[13]
אתר מצור[עריכת קוד מקור | עריכה]
יושבת במיקום אסטרטגי, דמשק משכה סוחרים מכל העולם. העיר נודעה כגן העדן של סוריה.[14]
הביצורים של העיר תאמו את חשיבותה. החלק העיקרי של העיר היה מוקף בחומה ענקית בגובה 11 מטרים. אורך הביצורים היה כ 1,500 מטרים (4,900 רגל) אורך ו 800 מטרים (2,600 רגל) רוחב.[14]
לחומה היו שישה שערים:
- השער המזרחי (באב שרקי)
- השער של תומאס (באב תומא)
- שער ג'ביה (באב אל-ג'ביה)
- שער גן העדן (באב אל-פרדיס)
- שער קייסן (באב קיסאן)
- השער הקטן (באב אל-סגיר)
אף על פי שהנהר ברדא עבר לאורך החומה הצפונית של דמשק, הוא היה רדוד מכדי להיות בעל חשיבות הגנתית.[15]
בזמן המערכה בסוריה, המפקד הביזנטי של דמשק היה תומאס, חתנו של הקיסר הרקליוס. כנוצרי אדוק, הוא נודע באומץ ליבו ובמיומנות הפיקוד שלו, וגם באינטליגנציה ובלמידה שלו.[14]
ההיערכות[עריכת קוד מקור | עריכה]
התוכנית הייתה שצבאות של ההתפשטות המוסלמית המוקדמת יקיפו העיר, וימנעו ממנה אספקה עד שיכנעו מגיני העיר.[16] בינתיים כל סיכוי לפרוץ לעיר ינוצל, אם אפשר, באמצעות התגנבות וריגול. צבאות מוסלמים היו בדרך כלל מבודדים את העיר משאר האזור ופורסים צופים לאורך מסלולים חיוניים.[17]
לפני המצור על דמשק בודד אותה ח'אלד משאר צפון סוריה. ממערב, מחלקת פרשים באירביד תפסה את תשומת הלב של חיל המצב הביזנטי. גזרה זו הגנה גם על קווי האספקה המוסלמיים למדינה.[17] לפיכך מחלקת הפרשים הזו תפקדה כמשמר העורף של הכוחות המוסלמים בחזית הסורית. יחידה נוספת נשלחה לכביש לחומס לתפוס עמדה ליד בית ליה, כ 10 מיל (16 קילומטרים) מהעיר. הוראותיה היו לחפש חיילים ביזנטיים. אם לא יצליח להביס או להדוף מאמץ חילוץ ביזנטי, קיבל מפקד המחלקה הוראה לקרוא לתגבורת מח'אלד.[18]
לאחר שבידד את דמשק, ח'אלד הורה לצבאו להקיף את העיר ב-21 באוגוסט.[18] מפקדי החיל קיבלו הוראה להדוף כל מתקפה ביזנטית מהשערים המתאימים ולפנות לסיוע במקרה של תקיפה כבדה. דראר בן אל-אזוואר פיקד על 2,000 פרשים מהמשמר הנייד שפיטרלו בשטח הריק שבין השערים בלילה ותגברו כל חיל שהותקף על ידי הביזנטים.[19]
הגנרלים המוסלמים הבאים החזיקו במצור על ששת שערי דמשק. לכל מפקד בשער היו 4,000–5,000 כוחות בפיקודו:
- שער תומאס: שורחביל
- שער ג'בייה: אבו עוביידה בן אל-ג'ארח
- שער פאראדיס: עמר אבן אל-עאץ
- שער קייסן: יזיד
- שער קטן: יזיד
- שער מזרחי: רפי בן אומייר.[20]
ח'אלד הציב את עיקר כוחותיו בפיקודו של רפיאי בן עומייר בשער המזרחי.[20] הוא הקים את המטה שלו במרחק קצר מהשער המזרחי במנזר, המכונה מאז דיר אל ח'אלד (מנזר ח'אלד).[20] צבאו של ח'אלד הקיף את העיר, ועצר את זרימת האספקה לדמשק בעוד הע'וטה של דמשק סיפקה לצבא המוסלמי את כל האספקה שח'אלד נזקק לה עבור אנשיו.[18]
שחרור ביזנטי[עריכת קוד מקור | עריכה]
הקיסר הרקליוס היה באנטיוכיה בתחילת המצור, ב-9 בספטמבר, הוא שיגר כוח סיוע, שמנה כ-12,000 איש.[21] צופים שהוצבו בדרך מאמסה לדמשק דיווחו על התקרבות של צבא ביזנטי. לאחר ששמע את החדשות הללו, שלח ח'אלד את רפאי בן אומייר עם 5,000 חיילים. הם נפגשו 20 מיל (32 קילומטרים) צפונית לדמשק במעבר Uqab (Eagle Pass) בכביש דמשק-אמסה.[22] כוח זה הוכיח את עצמו כבלתי מספיק והוקף עד מהרה על ידי הכוחות הביזנטים. אולם לפני שהביזנטים הספיקו להביס את המחלקה המוסלמית, הגיע ח'אלד עם צבא נוסף של 4,000 איש וניתק אותם.[23] מאז הוא נודע כקרב מעבר אוקב.[22]
כוחות המצור המוסלמים נחלשו בעקבות נסיגת 9,000 איש כדי להדוף את כוח הסיוע הביזנטי. אם חיל המצב הביזנטי היה מסתער על הצבא המוסלמי, היסטוריונים מאמינים שהמגנים היו פורצים את הקווים המוסלמיים ומסירים את המצור. מתוך הבנה של סכנת המצב, ח'אלד חזר במהירות לדמשק.[24]
ההתקפה הביזנטית הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר שהבין ששום חיזוק לא יגיע, החליט תומאס לפתוח במתקפה נגדית.[25] בתחילת השבוע השלישי של ספטמבר, תומאס משך אנשים מכל חלקי העיר כדי ליצור כוח חזק מספיק כדי לפרוץ את שער תומאס. הוא היה שם מול שורחביל עם הצבא שלו של כ-5,000 איש. ההתקפה הביזנטית החלה במטר מרוכז של חצים נגד המוסלמים. חיל הרגלים הביזנטי, מכוסה על ידי הקשתים על החומה, מיהרו דרך השער והתפזרו למערך קרב. תומאס עצמו הוביל את התקיפה.[26] במהלך פעולה זו, תומאס נפגע בעינו הימנית מחץ. לאחר שלא הצליחו לשבור את הקווים המוסלמים, נסוגו הביזנטים בחזרה אל המבצר. אומרים שתומאס הפצוע נשבע לקחת אלף עיניים בתמורה. הוא תכנן עוד גיחה לאותו לילה.[22]
מתקפה ביזנטית שנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]
הפעם תומאס תכנן להשיק מתקפה בו-זמנית מארבעה שערים. הגיזרה העיקרית הייתה אמורה להיות שוב שער תומאס, כדי לנצל עד תום את העובדה שהחייל המוסלמי שהוצב שם כבר מותש. ההתקפות מהשערים האחרים - שער ג'בעיה, השער הקטן והשער המזרחי - נועדו לכבול את המוסלמים האחרים כדי שלא יוכלו לסייע לחייל של שורהביל בשער תומאס.[27]
בשער המזרחי אסף תומאס יותר כוחות מאשר בשערים האחרים, כך שח'אלד לא יוכל להגיע לעזרתו של שורחביל ולתפוס פיקוד באותה גזרה מכרעת. ההתקפה של תומאס במספר שערים גם נתנה יותר גמישות למבצע: אם הושגה הצלחה בכל גזרה מלבד שער תומאס, ניתן היה לנצל הצלחה כזו על ידי שליחת חיילים לאותה גזרה כדי להשיג את פריצת הדרך. תומאס הורה לקחת את ח'אלד בחיים.[28]
לאחר קרבות קשים בשער ג'ביה, המפקד אבו עוביידה ואנשיו, הדפו את הסאלי והביזנטים מיהרו לחזור לעיר. הקרב היה אינטנסיבי בשער הקטן, שעליו שמרו המפקד יזיד ואנשיו. ליזיד היו פחות חיילים אבל דראר נחלץ לעזרתו של יזיד עם 2,000 הפרשים שלו מהמשמר הנייד. הפרשים תקפו את האגף של כוח הגיחה הביזנטי והדפו את הסאלי.[25]
גם בשער המזרחי החמיר המצב, שכן לגזרה זו הוצב כוח ביזנטי גדול יותר. רפי לא הצליח לעמוד בהתקפות שלהם. הגעתו בזמן של ח'אלד עם עתודת 400 פרשים ותיקים והתקפתו שלאחר מכן על האגף הרומי, סימנה את נקודת המפנה בסאלי בשער המזרחי.[29]
הלחימה הקשה ביותר התרחשה בשער תומאס, שם שוב פיקד תומאס על הסאלי באופן אישי.[25] לאחר לחימה אינטנסיבית, תומאס, בראותו שאין היחלשות בחזית המוסלמית, החליט שהמשך המתקפה יהיה חסר פרי ותוביל לאבדות כבדות עוד יותר בקרב אנשיו. הוא הורה על נסיגה והרומאים נעו אחורה בקצב אחיד, במהלכו היו נתונים למטר מרוכז של חצים על ידי המוסלמים. זה היה הניסיון האחרון של תומאס לשבור את המצור. הניסיון נכשל. הוא איבד אלפים של גברים, ולא יכול היה עוד להרשות לעצמו להילחם מחוץ לחומות העיר.[30]
ההתקפה של ח'אלד[עריכת קוד מקור | עריכה]
ללא מספיק זמן להכין תוכנית מתקפה מתואמת לכל הצבא, החליט ח'אלד להסתער בעצמו על השער המזרחי. הוא, קא'קה בן עמר ומזור בן עדי טיפסו על החומה יד ביד מצד השער. [31] חלק זה של החומה היה החזק ביותר, אך לא הוצב שומר בראש. הם חיברו חבלים לקיר והפילו אותם ל-100 חיילים נבחרים שהמתינו בבסיס.[30] כשהוא משאיר כמה אנשים לסייע למטפסים, ח'אלד ירד לעיר, הרג את השומרים בחלק הפנימי של השער המזרחי. ח'אלד וקאקה פתחו את השער ושאר אנשיו של ח'אלד נכנסו לעיר. התפתח קרב אינטנסיבי.[18]
כשתומאס ראה ששאר הצבא לא זז מהשערים האחרים, הוא הניח ראשית שרק צבאו של ח'אלד נכנס לעיר ושנית ששאר מפקדי החיל לא היו מודעים לפריצת ההגנות. תומאס ניסה להציל את דמשק בפעם האחרונה. הוא שלח שליחים לשער ג'ביה לשוחח עם אבו עוביידה, השני בפיקוד לח'אלד, והציע לוותר על המבצר בדרכי שלום ולשלם ג'יז'יה.[32] אבו עוביידה, שהיה ידוע באופיו שוחר השלום, קיבל את התנאים, מתוך מחשבה שגם ח'אלד יסכים.[33]
הידיעה נשלחה לכל מפקדי החיל. לאחר עלות השחר נכנס אבו עוביידה לדמשק משער ג'בייה ושאר המפקדים משעריהם, בעוד הצבא של ח'אלד עדיין נלחם בעיר מהשער המזרחי.[25] אבו עוביידה צעד בשלווה עם החייל שלו, מלווה בתומאס, הארבס, כמה מכובדים, והבישופים של דמשק, לכיוון מרכז העיר. מהשער המזרחי נלחמו ח'אלד ואנשיו לכיוון מרכז דמשק, והרגו את כל המתנגדים. המפקדים נפגשו בקתדרלת המרימיטה של דמשק במרכז העיר.[34]
כיבוש העיר[עריכת קוד מקור | עריכה]
ח'אלד טען כי כבש את העיר בכוח. אבו עוביידה טען שהעיר נכנעה, באמצעות הסכם השלום בינו לבין תומאס.[34] מפקדי החיל דנו במצב, ולפי הדיווחים אמרו לח'אלד כי יש לכבד את הסכם השלום, עליו הסכים ח'אלד אם כי באי רצון.[26]
תנאי הסכם השלום היו שאף אחד לא ישועבד, לא ייגרם נזק למקדשים, שום דבר לא יילקח כשלל ומעבר בטוח יינתן לתומאס, ולכל אזרח דמשק שלא היה מוכן לחיות תחת שלטון מוסלמי. עוד נקבע בהסכם השלום כי השלום יסתיים לאחר שלושה ימים וכי המוסלמים יוכלו לתקוף לאחר שלושת הימים הללו מבלי להפר את ההסכם.[32]
ההסכם הבא נערך ונחתם על ידי ח'אלד בן וליד:
בשם אללה, המיטיב, הרחום. זה ניתן על ידי ח'אלד בן אל ואליד לאנשי דמשק. כאשר המוסלמים ייכנסו, יהיה להם ביטחון לעצמם, לרכושם, למקדשיהם ולחומות עירם, שדבר לא ייהרס. יש להם ערבות זו בשם אללה, שליח אללה, הח'ליף (עומר) והמוסלמים, שמהם הם יקבלו רק טוב כל עוד ישלמו ג'יזיה.[35]
לאחר הכיבוש[עריכת קוד מקור | עריכה]
הסורי, יונה, שעזר לח'אלד להיכנס לעיר ליד השער המזרחי, הראה לו קיצור דרך לאנטיוכיה. בהנהגת גדוד פרשים, ח'אלד השיג שיירה של פליטים ביזנטיים מדמשק בים, ליד אנטיוכיה.[36] ההפוגה בת שלושת הימים חלפה; חיל הפרשים של ח'אלד תקף את השיירה במהלך גשם כבד. בקרב שלאחר מכן, על פי הדיווחים ח'אלד הרג את תומאס בדו-קרב. לאחר הקרב, המכונה קרב מרג'-אוד-דיבאג' (קרב אחו ברוקיד), לקחו המוסלמים כמות גדולה של ברוקד כשלל.[37] בנוסף, אשתו של תומאס, בתו של הרקליוס, נתפסה. על פי דברי הימים, האיש היווני יונה, שהדריך את ח'אלד בדרך הקצרה לאנטיוכיה, קיבל את אשתו, אך היא התאבדה. ח'אלד הציע ליונה את בתו של הקיסר הרקליוס, לה סירב. ח'אלד שלח אותה בחזרה לאביה. יונה מת שנתיים לאחר מכן בקרב הירמוך.[38]
הח'ליף אבו בכר מת במדינה, מה שהפך את עומר בן אל-ח'טאב ליורשו. עומר הרחיק את ח'אלד מהפיקוד על הצבא המוסלמי ומינה את אבו עוביידה למפקד העליון החדש. בשנים מאוחרות יותר, בעקבות קרב הירמוך, סיפחה ח'ליפות ראשידון את כל הלבנט, ולאחר מכן הערך כיבוש אנטיוכיה בשנת 638.[39] עד שנת 639, הביזנטים איבדו את ארמניה ומסופוטמיה. הקיסר הרקליוס התרכז בהגנות על מצרים ואנטוליה, ויצר אזור חיץ באנטוליה ממערב לקיסריה על ידי נטישת כל הביצורים הביזנטים שם. הערבים מעולם לא פלשו לאנטוליה. עם זאת, עד שנת 642 הביזנטים איבדו את מצרים ואת טריפוליטניה לח'ליפות.[40]
בזמן שהערבים ניהלו את העיר דמשק, אוכלוסיית דמשק נותרה בעיקרה נוצרית - מזרחית אורתודוקסית ומונופיזיטית - עם קהילה הולכת וגדלה של מוסלמים ערבים ממכה, מדינה ומדבר סוריה.[41]
העיר נבחרה כבירת סוריה האסלאמית. המושל המוסלמי הראשון שלה היה יזיד בן אבו סופיאן, אחד ממפקדי הצבא המוסלמי שכבש את העיר. יזיד מת ממגפה בשנת 640 ואחיו הצעיר, מועוויה הראשון, ירש אותו. לאחר רצח הח'ליף האחרון של ראשידון, הח'ליף עלי בן אבי טאלב בשנת 661, הכתיר את עצמו מועוויה כח'ליפה של האימפריה האסלאמית שייסדה את השושלת האומיית.
דמשק הפכה לאחר מכן לבירת הח'ליפות האומיית[42] וכל עודפי ההכנסות של מחוזות הח'ליפות האומיית הועברו לאוצר דמשק. הערבית נקבעה גם כשפה הרשמית, והעניקה למיעוט הערבי בעיר יתרון על פני הנוצרים דוברי היוונית בענייני מינהל.[43]
המסחר והכלכלה שגשגו בעיר ותחת האומיים, דמשק נותרה אחת הערים המסנוורות ביותר בעולם, עד לשנת 750, כשנפלה בידי העבאסים . ב-25 באוגוסט 750, כבשו העבאסים, לאחר שכבר ניצחו את אומיה בקרב הזאב בעיראק, את דמשק לאחר שהתמודדו עם מעט התנגדות. עם בשורת הח'ליפות העבאסית, דמשק הפכה להיות כפופה לבגדאד, הבירה האסלאמית החדשה.[44]
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
מקורות עתיקים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Al-Waqidi, Abu Abdullah Muhammad Ibn Umar (c. 750), Fatuh al Sham (Conquest of Syria)
- Ibn Ishaq, Sirah Rasul Allah, 750.
- Theophanes the Confessor, Chronographia, 810–815.
- Muhammad ibn Jarir al-Tabari, History of the Prophets and Kings, 915.
מקורות מודרניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Akram, Agha Ibrahim (2004), The Sword of Allah: Khalid bin al-Waleed – His Life and Campaigns, Oxford University Press: Pakistan, ISBN 0-19-597714-9
- Archer, Christon I (2008), World History of Warfare, University of Nevada Press, ISBN 978-0-8032-1941-0
- Avi-Yonah, Michael (2003), History of Israel and the Holy Land, Continuum International Publishing Group, ISBN 978-0-8264-1526-4
- Burns, Ross (2007), Damascus: A History, Routledge, ISBN 978-1-134-48850-6
- Crowdy, Terry (2006), The enemy within: a history of espionage, Osprey Publishing, ISBN 978-1-84176-933-2
- Greatrex, Geoffrey; Lieu, Samuel N. C. (2002), The Roman Eastern Frontier and the Persian Wars (Part II, 363–630 AD), Routledge, ISBN 0-415-14687-9
- Haldon, John (1997), Byzantium in the Seventh Century: the Transformation of a Culture, Cambridge, ISBN 0-521-31917-X
- Kennedy, Hugh N. (2006), The Byzantine and early Islamic Near East, Ashgate Publishing, ISBN 978-0-7546-5909-9
- Gibbon, Edward; Milman, Henry Hart (2009), The Decline and Fall of the Roman Empire, BiblioBazaar, ISBN 978-1-113-92820-7
- Nicolle, David (1994), Yarmuk 636 A.D.: The Muslim Conquest of Syria, Osprey Publishing, ISBN 1-85532-414-8
- Sahas, Daniel J (1972), John of Damascus on Islam: The "Heresy of the Ishmaelites.", BRILL, ISBN 978-90-04-03495-2
- Sicker, Martin (2000), The Islamic world in ascendancy: from the Arab conquests to the siege of Vienna, Greenwood Publishing Group, ISBN 978-0-275-96892-2
- Gibbon, Edward (2008), The History of the Decline and Fall of the Roman Empire, Volume 5, Cosimo, Inc., ISBN 978-1-60520-127-6
- Pierkins, Russell S. (2017), "Damascus, Arab Conquest of (634 CE)", in Shaw, Jeffrey M. (ed.), War and Religion: An Encyclopedia of Faith and Conflict (באנגלית), vol. 1, ABC-CLIO, pp. 227–228, ISBN 978-1-61069-517-6
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Pierkins 2017, עמוד 227
- ^ Akram 2004, p. 188
- ^ Akram 2004, p. 372
- ^ Avi-Yonah 2003, p. 129
- ^ Haldon 1997, p. 41
- ^ Greatrex & Lieu 2002, pp. 189–190
- ^ Greatrex & Lieu 2002, p. 196
- ^ 1 2 Greatrex & Lieu 2002, pp. 217–227
- ^ Haldon 1997, p. 46
- ^ Nicolle 1994, pp. 12–14
- ^ Kennedy 2006, p. 25
- ^ Nicolle 1994, p. 33
- ^ Nicolle 1994, p. 56
- ^ 1 2 3 Akram 2004, p. 294
- ^ Akram 2004, p. 291
- ^ Kennedy 2006, p. 33
- ^ 1 2 Akram 2004, p. 293
- ^ 1 2 3 4 Burns 2007, p. 99
- ^ Nicolle 1994, p. 57
- ^ 1 2 3 Akram 2004, p. 296
- ^ Gibbon & Milman 2009, p. 147
- ^ 1 2 3 Gibbon & Milman 2009, p. 148
- ^ Sahas 1972, p. 19
- ^ Akram 2004, p. 298
- ^ 1 2 3 4 Nicolle 1994, p. 58
- ^ 1 2 Al-Waqidi c. 750, p. 46
- ^ Gibbon & Milman 2009, pp. 148–149
- ^ Akram 2004, p. 299
- ^ Gibbon & Milman 2009, p. 149
- ^ 1 2 Akram 2004, p. 300
- ^ Sahas 1972, p. 18
- ^ 1 2 Akram 2004, p. 301
- ^ Archer 2008, p. 129
- ^ 1 2 Gibbon & Milman 2009, p. 150
- ^ Sicker 2000, p. 12
- ^ Nicolle 1994, p. 59
- ^ Gibbon & Milman 2009, p. 155
- ^ Al-Waqidi c. 750, pp. 55–56
- ^ Sahas 1972, p. 20
- ^ Akram 2004, p. 297
- ^ Burns 2007, p. 105
- ^ Burns 2007, pp. 106–107
- ^ Burns 2007, pp. 110
- ^ Burns 2007, pp. 130–132