המצור על זאדאר
 | |||||||||||||
| הצלבנים כובשים את עיר זארה (זאדאר) בשנת 1202, ציור מאת אנדראה ויצ’נטינו | |||||||||||||
| מלחמה: מסע הצלב הרביעי | |||||||||||||
| תאריכים | 10 בנובמבר 1202 – 24 בנובמבר 1202 (15 ימים) | ||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | זאדאר, ממלכת קרואטיה | ||||||||||||
| קואורדינטות |
44°06′51″N 15°13′40″E / 44.11417°N 15.22778°E | ||||||||||||
| תוצאה | ניצחון הצלבנים והוונציאנים | ||||||||||||
| |||||||||||||
 | |||||||||||||
המצור על זאדאר או המצור על זארה (בקרואטית: opsada Zadra; בהונגרית: Zára ostroma; בין 10 ל-24 בנובמבר 1202), היה הפעולה המרכזית הראשונה של מסע הצלב הרביעי וההתקפה הראשונה של צלבנים קתולים על עיר קתולית.[1] לצלבנים היה הסכם עם ונציה לתחבורה מעבר לים, אך המחיר לכך היה גבוה מכפי שיכלו לשלם.
ונציה דרשה מהצלבנים סיוע בכיבוש זאדאר, שהייתה שדה קרב מתמשך בין ונציה לבין ממלכת קרואטיה והונגריה.[2] אף על פי שחלק מהצלבנים סירבו להשתתף במצור, ההתקפה על זאדאר החלה בנובמבר 1202, בניגוד להוראתו של האפיפיור אינוקנטיוס השלישי שאסר זאת ואיים בנידוי. זאדאר נפלה ב-24 בנובמבר והוונציאנים והצלבנים בזזו את העיר. לאחר ששהו במהלך החורף בזאדאר, המשיך מסע הצלב הרביעי בדרכו, דבר שהוביל בהמשך למצור על קונסטנטינופול (אנ').
רקע
[עריכת קוד מקור | עריכה]זמן קצר לאחר בחירתו לאפיפיור בשנת 1198, פרסם האפיפיור אינוקנטיוס השלישי (1161–1216) מספר אנציקליקות אפיפיוריות שקראו לפלישה ולכיבוש מחדש של ארץ הקודש מידי המוסלמים.[3] תוכניתו הייתה שונה בכמה מובנים ממסעות הצלב הקודמים שנכשלו בסופו של דבר. המסעות הקודמים הובלו על ידי אצולה חילונית, ואילו מסע זה נועד להיות בשליטה מלאה של האפיפיור. תוכניתו של אינוקנטיוס כללה הפלגה ימית למצרים וכיבוש דלתת הנילוס, אשר לאחר מכן תשמש כבסיס לפלישה לארץ ישראל.[4] בתחילה התקבלה הקריאה באדישות על ידי המשפחות השליטות באירופה, אך עד שנת 1200, כ-35,000 חיילים הבטיחו את השתתפותם במסע.[5]
אינוקנטיוס השלישי ניהל משא ומתן עם רפובליקת ונציה על בניית צי ספינות מלחמה ותובלה. ההסכם קבע כי יש להוביל כ־35,000 צלבנים, והוונציאנים יקבלו תשלום של 94,000 מארקים, אשר ישולם בתשלומים.[6] מועצה שהתכנסה בסואסון ביוני 1201 בחרה את בוניפאציוס ממונפראט (אנ') כמנהיג המשלחת.
ההסכם בין הוונציאנים לצלבנים קבע כי הצבא יגיע לוונציה לפני סוף אפריל 1202, על מנת לאפשר יציאה בזמן לחצייה בסוף יוני.[7] מנהיגי מסע הצלב תכננו לגייס את יתרת התשלום לוונציאנים באמצעות גביית דמי מסע מהצלבנים השונים. אולם, קבוצות הצלבנים הראשונות לא עזבו את צרפת עד אפריל ומאי, אחרות הגיעו באיחור במהלך הקיץ וחלק מהאצילים הצרפתים בחרו להפליג ממרסיי ונמלים אחרים. לכן, לאחר שהוונציאנים השעו את פעילותם המסחרית למשך שנה כדי לבנות ולאייש את הספינות, רק כ-12,000 צלבנים הגיעו לוונציה כדי לאייש אותן ולשלם עבורן.[8] הצלבנים הצליחו לשלם 51,000 מארקים לוונציאנים. בתגובה, הציעו הוונציאנים עסקה חלופית: כיבוש העיר זארה (כיום זאדאר), עיר קתולית על חוף הים האדריאטי.[1] זארה מרדה בשלטון רפובליקת ונציה בשנת 1183, והציבה את עצמה תחת חסותם הכפולה של האפיפיורות ומלך הונגריה (שהסכים זמן קצר קודם לכן להצטרף למסע הצלב). אף על פי שקבוצת צלבנים גדולה התנגדה לתוכנית, הרוב הסכים לכך (על אף התנגדותו המוצהרת של האפיפיור אינוקנטיוס השלישי), בטענה שזהו צעד הכרחי להשגת היעד המרכזי: כיבוש ירושלים.[2]
תקיפה
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר שנכרת ההסכם, החלו הצלבנים והוונציאנים לעלות על הספינות. הצלבנים השתמשו ב-50 ספינות תובלה, 100 נושאות סוסים ו-60 ספינות מלחמה שתוכננו ונבנו עבורם על ידי הוונציאנים.[5] ספינות התובלה היו באורך של כ־30 מטר, רוחב של כ־9 מטר וגובה של כ־12 מטר, עם צוות של 100 איש. כל אחת מהן יכלה לשאת עד 600 חיילי רגלים. נושאות הסוסים כללו מתלים מיוחדים לנשיאת הסוסים, וכן רמפות מתקפלות מתחת לקו המים, שנפתחו כדי לאפשר לאבירים רכובים להסתער ישירות מהספינה אל החוף.[9] ספינות המלחמה הוונציאניות הונעו על ידי 100 חותרים כל אחת וכללו אילי ניגוח עם קצה ממתכת ממש מעל לקו המים ששימשו ככלי הנשק העיקרי.[10] בנוסף, נשאו הספינות למעלה מ־300 כלי מצור.[11]
הצי הוונציאני, בפיקודו של אנריקו דאנדולו, עזב את הנמל ב-1 באוקטובר ושט לעבר חופי איסטריה, שם הטיל כיבוש על טריאסטה, מוג'ה ופולה. רוב הכוחות הצלבנים עזבו את ונציה ב-8 באוקטובר. שני הצבאות נפגשו סמוך לפולה והפליגו יחד לכיוון זאדאר.[2]
ב-10 בנובמבר הגיע הצי לזאדאר.[1] ההתקפה על העיר כללה נחיתה אמפיבית ולאחריה מצור לזמן קצר. שרשראות וחסימות הונחו בפתח נמל זאדאר להגנה, אך הצלבנים פרצו דרכן בספינות הוונציאניות שלהם ונחתו עם כוחותיהם וציודם סמוך לעיר, שם הקימו מחנה. תושבי זאדאר תלו דגלים עם צלבים על החומות, כסימן לכך שמדובר בעיר נוצרית. חלק ממנהיגי הצלבנים, ביניהם סימון דה מונפור, סירבו להשתתף במצור וביקשו לחוס על העיר.[12]
ב-13 בנובמבר הוצבו מכונות מצור, והחלה הפגזה על חומות העיר. זאדאר נפלה ב-24 בנובמבר 1202, והאירוע היווה תקדים למצור על קונסטנטינופול (אנ') בהמשך המסע. רוב תושבי זאדאר נמלטו לערים נין וביוגראד או לאיים הסמוכים.[2]
השלכות
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר כיבוש העיר, פרץ עימות אלים בין הכוחות הפרנקיים והוונציאנים על רקע חלוקת השלל.[1]
בשנת 1203, האפיפיור אינוקנטיוס השלישי נידה את כל צבא הצלבנים, יחד עם הוונציאנים, על השתתפותם בהתקפה.[13]
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- 1 2 3 4 Siege of Zara | Crusade, Venetian Republic, Ottoman Empire | Britannica, www.britannica.com, 2025-11-03 (באנגלית)
- 1 2 3 4 Josip, The sack of Zadar, 1202, HISTORY OF CROATIA and related history, 2021-05-02 (באנגלית)
- ↑ The age of the crusades | Project Gutenberg, readingroo.ms
- ↑ Innocent’s Corrupted Crusade | Christian History Magazine, Christian History Institute (באנגלית)
- 1 2 The Treaty of Venice, April 1201 - The Fourth Crusade and the Sack of Constantinople, erenow.org (באנגלית)
- ↑ THE HISTORY OF THE CRUSADES. CHAPTER XXIV. THE FOURTH CRUSADE, cristoraul.org
- ↑ Treaty of Venice | Fourth Crusade [1201 | Britannica], www.britannica.com (באנגלית)
- ↑ Gregory D. Bell, Unintended Consumption: The Interruption of the Fourth Crusade at Venice and Its Consequences, Boydell & Brewer, 2008, Journal of Medieval Military History, עמ' 79–94, ISBN 978-1-84615-649-6
- ↑ Sack of Constantinople, Warfare History Network (באנגלית אמריקאית)
- ↑ Christian vs. Christian in the Fourth Crusade, www.historynet.com
- ↑ Naval History, 1100-1249 - The Crusades, erenow.org (באנגלית)
- ↑ ORB: The Online Reference Book for Medieval Studies, the-orb.arlima.net
- ↑ Innocent iii, biblehub.com
